חות יאיר/רלז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · חות יאיר · רלז· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן רלז[עריכה]

שאלני בר אוריין ירא וחרד ובמצותיו ית' חפץ מאד אחר שעמד מחוליו מסוכן מאד זמן רב יתר על שלשים יום והי' לו שלשול רב ועצום עד כי הי' א"א לו להניח תפילין בהמשך זמן אם יברך שהחיינו שחזר וזכה לקיים מצוה זו.

בודאי שבח אני את שמחה אל מצוה התלויה בגוף כי רבה היא והרב הגדול ר' יונה פי' בההוא דהוי בדח טובא וא"ל בכל עצב יהי' מותר והשיב תפילין מנחנא שר"ל שעל כן בדח ושמח שחזר וזכה להניח תפילין כי הי' חולי המעים ואע"פ שפי' זה זר מ"מ הסברא נותנת דהוי שמחה רוחניות וא"כ לכאורה הי' נראה לומר דמברך שהחיינו ק"ו משמחה גופניית כגון נולד לו בן זכר ואפי' הרואה לחבירו לאחר ל' יום ושמח בראייתו כבא"ח ר"ס רכ"ה ובפרט ברכת שהחיינו דאקרא חדתא אמרינן זמן אי בעי.

ואחר העיון נראה דחובה פשיטא דליכא מכח כמה טעמים הא' ממ"ש ר' ירוחם בשם התוס' הביאו הב"י בי"ד סי' רס"ה דדוקא גבי פדיון הבן ארז"ל לומר שהחיינו כבגמרא שלהי פסחים דלא שכיחא מש"כ מילה דשכיח ודחה טעם שכתב הרוקח דעדיין לא יצא התינוק מתורת נפל גם יש לי ראיה לסתור שהרי נולד לו בן זכר מברך שהחיינו ובהג"מ די"מ משום צערא דינוקא ולא נראה וכו' גם בשו"ת רשב"א סי' רמ"ה דחה טעם זה דלא שייך רק בברכת שהשמחה במעונו וראיה ממת אביו ונפלה לו ירושה ומסיק שם הטעם בשם בעל התרומה לפי שהיא מצוה המוטל על הב"ד ואינו כפדיון שמוטל על האב וגם תירוץ זה דוחק גדול שהרי תרווייהו מצוה דדמי על האב הן ואם לא עשאן האב מחויב הוא בעצמו לעשותן אע"פ דע"י ב"ר יש חילוק דמלין אותו ואין פודין בלי רשות האב כבסי' ש"ה בהגה' מ"מ מה בכך ומה ענין זה לברכת שהחיינו לכן הנכון מ"ש ר' ירוחם בשם התוס' דאין לברך שהחיינו במידי דשכיח וא"כ ה"ה ה"נ גבי תפילין דכ"ע פארם חבוש עליהם ושם ה' נקרא על ראשיהם אע"פ שנאבד ממנו זמן רב וחזר וזכה בה לא יברך.

ועוד דגם בשמחה גופניי' לא מברך שהחיינו רק בבית חדש או אפי' ישן שלא הי' לו מעולם. מש"כ מכר וחזר וקנה ונדון דידן כמכר וחזר וקנה דמי רק דלפי זה שמניח פעם ראשון תפילין ודאי מברך. ועוד אפי' לדעת הרמב"ם דס"ל דמברך על מילת בנו שהחיינו כתב סוף הלכות ברכות וז"ל וכן מצוה שאינה תדירה ואינה מצויה בכל עת היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן כגון מילת בנו ופדיון הבן וכו' נראה דדקדק בכפלת לשונו דתרי מילי נינו כדאמר בפ' כל התדיר דף צ"א ע"א מצוי קאמרת תדיר קא מבעיא לן אע"פ דאמר עלה אטו מצוי לאו תדיר הוא מ"מ אין ענינם חד רק כמ"ש שאינה תדירה ר"ל בחובה למעוטי מניח תפילין אפי' פעם ראשונה ואינה מצויה למעוטי שאר עניני מצות הבאים לפרקים ומצוים כגון שהתחיל ללמד עם בנו או תלמידו.

ואין ראיה לסתור מ"ש מגמ' פ' כיצד מברכין דל"ז ע"ב הי' מקריב מנחות בירושלים מברך שהחיינו ומשמע חובה דוגמה מ"ש בתר הכי נטלן לאכלן מברך המוציא דלפי' התוס' שם מיירי בהגיע זמן משמרתו והוא מחצי שנה לחצי שנה ובמנחות פי' רש"י שלא הקריב מעולם ואפי' לפי' רש"י שם דל"ז דקאי על ישראל המקריב אל הכהן ומיירי בשלא הביא מנחות זה ימים רבים אין ראיה כלל לנדון דידן די"ל דזה המקריב ה"ל כמילת בנו כמנין אשרי תבחר ותקרב ומקרי לא שכיחא אם לא הקריב ימים רבים דאין דרך בני אדם להקריב תדיר.

וכ"ש למ"ש הרשב"א בתשובה סי' קס"ו ובסי' רמ"ה האריך קצת לומר דאפי נולד לו בן זכר מברך שהחיינו לא ראה גדולי הדור נוהגין לאומרו וכתב דאע"פ שנזכר בגמרא (ע' סוף דף נ"ט) עשאוהו רשות כזמן דאקרא חדתא וכתב דלפי זה כל אותם דבפ' הרואה דקנה כלים חדשים ונפלה לו ירושה וכל הנזכרים שם לא הוי רק רשות וע"ש וא"כ מה דאמרינן שם בפלוגתת' דקנה וחזר וקנה או אית לי' כיוצא בהן אם בא לומר מונעין אותו וכ"כ רשב"א שם בהדיא וא"כ ה"ה נדון דידן ואין ראיה מרואה חבירו לאחר שלשים יום דצריך להיות שמח ועלז מאד בראייתו.

אבל באמת במ"ש הרשב"א דלפי טעם זה כל השנוים שם לא הוי רק רשות א"א לומר כן דהא בכל הסוגיא סוף דף נ"ט אמר צריך לברך וא"צ לברך משמע דחובה דאם ר"ל רשות הנ"ל מברך ואינו מברך (ועד כאן לא ס"ל להקל קצת פוסקים כשאמר בש"ס לשון צריך רק דבדיעבד יצא עכ"פ לכתחלה יש קפידה וה"ה צריך דגבי מצוה ודאי חובה היא) ועוד דאמר שם על שלו אומר שהחיינו על שלו ועל של חבירו מברך הטוב והמטיב וכן שם עוד מת אביו והוא יורשו בתחלה אומר ברוך דיין אמת ולבסוף שהחיינו ומשמע דהברכות שווין וגם שניהם הוו חובה ועוד אי ס"ד דאינו חובה הי' איסור לברכו כברכה שא"צ ול"ק ממ"ש בעירובין אנא אקרא חדתא וכו' רשות לא מיבעי' לי שכבר הקשה זה בב"י [ע' בא"ח סי' תל"ב בב"י]. ועוד קשה במ"ש שם דע"כ אינן חובה הואיל דאינן באין מזמן לזמן כמו מועדות א"כ הא דתנן הי' מקריב מנחות וכו' ומשמע ודאי חובה כמ"ש בסמוך והא תינח לפי' התוס' מש"כ לפי' רש"י קשה דהא אינו בא מזמן לזמן ומ"מ ראיתי בב"י א"ח סי' רכ"ג דרש"י ותוס' כתבו בשם רב שרירא דס"ל בדבר שאינו בא מזמן לזמן אין מברכין שהחיינו רק דהב"י הסכים לדעת בתה"ד סי' ל"ז דלא סמכינן על דבאי רב שרירא נגד הרי"ף והרמב"ם והרא"ש.

ועוד ק"ל על מ"ש בתחלת דבריו וז"ל מסתברא דכל שנולד לו בן צריך לברך שהחיינו וכו' והא ליתא דהטוב ומטיב הוא דמברך אם לא שמתה אשתו בשעת לידה דאז מברך שהחיינו כדמוכח בפ' הרואה סוף דף נ"ט ואין לומר דהרשב"א מיירי בכה"ג שמתה אשתו דא"כ ל"ל להרב שם לדחות טעם שא"א שהחיינו במילה משום צערא דינוקא ממת אביו ונפלו לו ירושה דמברך שהחיינו אע"פ שמתערב בה צער ואנחה הי' לו לדחות הפי' הזה והטעם הלז בברכת שהחיינו דנולד לו בן זכר אע"פ שמתה אשתו אלא דיש לחלק ולומר דשאני בכה"ג דכל חד מילתא באנפי נפשי' הוא מש"כ אביו שמת הוא הגורם הירושה ולא סגי לירושה בלי זה וכן א"א למילה בלי צערא דינוקא וק"ל ומ"מ דוחק גדול לפרש סתם דברי הרשב"א דכתב דמברך בלידת בן זכר שהחיינו דמיירי בכה"ג שמתה אם הילד בשעת לידה והקרוב אלי בזה דס"ל להרשב"א דבכל אלו דמברך הטוב ומטיב מברך גם שהחיינו ועמ"ש סי' רכ"ג ס"ה. וכמדומה לי שנתפשט המנהג לברך שהחיינו בלידת בן זכר ונ"ל שעל כן נמנעו לברך בעל מילת בנו כיון דכבר בירך בעת לידתו דבר זר לברך שנית תוך ח' ימים אע"פ דבעת המילה שמחה אחרת היא דמצוה מ"מ מכוער הדבר ועל כן אפי' בן בכור אין המנהג לברך בעת המילה במ"ש ש"כ י"ד סי' רמ"ה וחזרנו לנדון השאלה דאפי' לא הניח מעולם תפילין אין לברך כלל שהחיינו כיון דאינה מצוה דאתיא מזמן לזמן רק רגילה ותדירה וכל העולם מקיימים מצוה זו אין מקום לברכת שהחיינו ובכה"ג הוריתי על סיום ספר ונישואין בנו ולידת נכדו הראשון נ"ל.

יאיר חיים בכרך.