חות יאיר/קפח
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן קפח[עריכה]
שאלה: והנה עיני עם עדת ה' חבורה הקדוש' תלויים במכ"ת בלמדם תמול שלשם משנ' פ"ט דכלאים מ"ב ואפי' לגנוב בהם את המכס שכ' הרע"ב וז"ל וסתם משנה זו סברה דבר שאינו מתכווין אסור ופליגו אאידך סתמא דתנן מוכרי כסות וכו' והוא במשנה ה' וכ"כ הרא"ש והר"ש ואיך יתכן זה. והנ' סבור הייתי לעיין במיימוני איך פסק הרמב"ם ואולי אמצא מנוח במפרשי דבריו וראיתי שכ' שתי המשניות להלכה וניתוסף תמה על תמה ותימא על תימא ובקשו ממני בני חבורה להודיע צערם לרבינו:
תשובה: וע"ד אשר נפלאתם פלא והפלא שרבי יסתום בשתי משניות כשני מ"ד דהיינו כר"י ור"ש דפליגו בדבר אינו מתכווין. יפה דברתם ואנשים גדלים כמוכם בני הרגשה ננהו בכל כה"ג שהרי ק"ל הלכה כסתם משנה וכמ"ש ר' יוחנן במקומות אין מספר בש"ס ובכמה מקומות שהש"ס עצמו נתן טעם למה סתם רבי פעם כר' פלוני ופעם כאידך וחד מינייהו גבי ר"י ור"ש אשר הוא נדון שאלתכם ריש ביצה בשבת סתם רבי כר"ש ובי"ט כר' יהודה. ונתן שם טעם לדבר.
ומ"מ בכמה מקומו' בש"ס שאמר הש"ס רבי נסיב לה אליבי' דתנאי בלי טעם בר"ה דג"ז ע"ב ובכמה מקומות רשומים בסמ"ק [ע' תשוב' צ"ד ד"נ ע"ב] ולפעמים אמר הש"ס דסתמא דרבים עדיף או דתני לי' גבי הלכתא דדינא סנהדרין דל"ד נדה ד"נ ע"א ובכמה דוכתי. ואמר ומה לי חד סתמ' מה לי תרי סתמא יבמות דק"א ע"ב ובכמ' דוכתי.
ואם לא נתישב דעתיכם בזה כי תמהתם שבפרק אחד יסתום רבי שתי סתימות מתנגדים גם זה אין זה תימא וגדולה מזה מ"ש ר"י לשמואל בכמ' דוכתי. שיננא שבוק מתניתא ות אבתראי רישא ר"י וסיפא ר"ע ב"ק דל"ו ע"ב כריתות דצ"ח ע"ב ובכ"ד. וע"ד מה שפסק הרמב"ם כשתי המשניות סותרות ודאי זו קושיא אלימת' היא והרגישו בה כל הבאים אחריו עיין ב"י סי' ש"א שכתב דדעת הרמב"ם לאסור לבישה ממש אפי' באינו מתכווין מש"כ העלאה בלא לבישה.
והוא דוחק כדמוכח מירושלמי הביאו הב"י שם תחילה הסימן על מ"ש הטור דרך לבישה או להעלותם עליו מ"מ מצאתי קצת ראי' לחילוק הב"י בדברי מהר"י ב"ח בעל עין יעקב פ"ק דברכות של ברייתא דא"ל בן עזאי לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים וכו' דהרשב"א ס"ל דלא אסרה תורה העלאה רק דרך לבישה ומ"מ הוא גופא צ"ע רב ולפי זה מ"ש מוכרי כסות ותופרי כסות אינם דרך לבישה רק מעלים אותם עליהם לישא אותן להוליכם למוכרם וצ"ע איך יפרש תופרין כדרכן וי"ל ג"כ שלא בדרך רק מונח על ברכיהם והוא דוחק.
ועט"ז והב"ח תירץ דלגנוב המכס ה"ל פסוק רישא דמודה ר"ש דאסור וצ"ל דס"ל דמוכרי כסות ותופרי כסות אין הנאתן ודאי וצ"ע. והט"ז שם ס"ק ז' השיג על חמיו הב"ח מגמ' ערוכה ריש הגוזל בתרא דאיתא שם בהדיא דלר"ש דס"ל דשא"מ מותר גם בה דלגנוב המכס שרי. והנה מגמ' ההיא מוכח דמקרי לגנוב המכס דשא"מ וזה ג"כ סתירה לדברי הש"כ שם ס"ק ז' והט"ז כ' דאיסור לגנוב המכס הוא מפני שיש לו הנאה מן הלבישה וכו' יע"ש כי לא ירדתי לסוף דעתו וכי אית ליה הנאה מה הוי הרי ק"ל כר"ש דדש"מ מותר ואם יאמר דהוי כמתכווין זה נגד הש"ס ר"פ הגוזל בתרא.
ועוד יש לתמוה על הט"ז במה שהשיג על חמיו בב"ח במה שביקש לומר דטעם איסור לגנוב המכס הוא מפני דה"ל פסוק רישא דמודה ר"ש ובזה השיג עליו מסוגיית הש"ס פ' הגוזל דבפי' אמר דלר"ש שרי לגנוב בו את המכס ולא הרגיש מה דמוטל עלינו לישב אותו סוגיא שהרי באמת ק"ל דמודה ר"ש בפ"ר ולמה ס"ל דשרי ללבוש כלאים לגנוב המכס ואין לנו פ"ר גדול מזה שלובש ולבוש כלאים לפנינו.
ויש לישב זה בשנוסף לדקדק בסוגיא הש"ס מ"ש שם דפליגו אם שרי לגנוב המכס בהם בפלוגתת' דדבר שאינו מתכווין דלכאורה אינו ענין לזה כי דשא"מ בכל מקום הוא שמחשבתו במעשה אשר הוא עושה אינו כלל לעשיית האיסור כענין גורר אדם מטה כסא וכו' כי אינו חושב כלל שע"י כך יעש' חריץ. מש"כ זה שלובש כלאים ודעתו ללבשו רק שתכלית לבישתו אינו לעצם הלבישה ויותר היה לנו לדמותה למלאכה שא"צ לגופה ואין חילוק בההיא רק לענין שבת. אבל לדמות לה לדשא"מ לכאור' זר.
וע"כ תאמר דשבת שאני דאיסור המלאכה אסורה עצמה לא מצד שנהנה ממלאכתו שאם הדליק נר ביום חייב [צ"ע דודאי כך הוא לדעת הרמב"ם דפסק במלאכה שא"צ חייב אבל רוב הפוסקים ס"ל דפטור ע' בה"ה במיימוני ריש הלכות שבת מ"ו] אע"פ שאינו נהנה לכן ענין דשא"מ הוא שאינו נותן לב כלל לגוף המלאכה שהוא האיסור מש"כ כלאים דהאיסור הוא מצד הנאה דמטיא בדרך לבישה או העלאה לכן לר"ש אע"פ שלובש כלאים לפנינו מפני שעיקר האיסור הוא הנאה דמטיא מן המלבוש צריך שתהיה ההנא' מצד הלבישה עצמה לא מצד הנאה חוצה שמקבל ע"י הלבישה כגון לגנוב המכס דמקרי דשא"מ ולא הוי ההנאה פ"ר דמי יימר שתעלה לו ערמתו כי אפשר שהמוכסין יחקור וירגיש ויטול ממנו מכס.
כך אפשר לישב הש"ס אבל חילוק הב"ח לישב פסקי הרמב"ם שפיר נדחה מסוגיית הש"ס כמ"ש הט"ז. ובלה"נ צ"ע דוכי תופרי כסות שנוטלין שכרן וכן מוכרי כסות שמרוויחין יום יום לא ה"ל ההנא' פ"ר. ולולי דמיסתפינא אמינא שהרמב"ם ס"ל דכל מה שבידינו לקיים דברי חכמים יחד גם בסתימת רבי שתי משניות בפרק א' עדיף טפי ממה שנא' שחולקים כמ"ש ג"כ הט"ז לכן ס"ל דנהי דבסוגית הש"ס פ' הגוזל הנ"ל משמע דטעם איסור לגנוב בהם את המכס הוא מפני דס"ל דשא"מ אסור היינו משום דניחא ליה לאוקמא פלוגתתי' במה שמצינו בלאו הכי דפליגו בזה תנאי וניחא ליה טפי מלמימר דליגו אי גזרינן מפני הרואים אע"פ דמצינו טובא בש"ס מ"ס גזרינן ומ"ס ל"ג ע' שבת דל"ט ע"א.
מ"מ רבי דסתם איסור גבי לגנוב המכס י"ל דטעמא רבה איכא במילתא מפני מראית עין שהרי כל עצם לבישתו הוא שיהיו סוברים שאינו בר ישראל וגם לפי' השני מסתמא בגדי כלאים ניכרים גם לא פלוג רבנן וזה שהולך מעיר לעיר ורבים שכיחי ויראוהו לובש כלאי' יהי' חשדא וחילול השם כי מילתא דלא שכיחא מה דכוונתו לגנוב המכס ולא יחשבו הרואים את זה ובפרט להרמב"ם דשוע או טוי או נוז הוא כלאים דאוריי' כמבואר בטור סי' שין ומדאורייתא בכל מקום אסרו חז"ל מפני מראות עין ולכן אסרו שם במשנה בבתרא דכלאים השיריים והכלך כבטור סי' רצ"ח. רק התנא לא רצה להאריך בטעם איסור לגנוב המכס וחיברו לשאר פרטי דינים.
ואת"ל דתנא דאותו משנה ס"ל דאסור משום דדשא"מ אסור מ"מ רבי דסתם המשנה לאו משום ההוא טעמא סתם לה רק משום מראית עין לכן גם הרמב"ם פסק שניהם. ומצינו בכה"ג שהש"ס ס"ל טעם לדברי התנא ואותו תנא גופי' ס"ל טעם אחר ע' תוס' סוכה דכ"ד ע"א ויבמות די"ו ע"א וגיטין די"ד ע"א ושבועות דכ"ה ע"א וע"ש תי"ט פ"ד מ"ד ומעילה פ"ה מ"ד וענינו כמ"ש בש"ס ס"ל כוותי' ולא מטעמי'.
והנלפענ"ד כתבתי. נאם הטרוד יאיר חיים בכרך.