חות יאיר/קסד
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן קסד[עריכה]
שאלה: נשאלתי אם יש היתר לזרוק הפרעושים המצערין אותו מאד מאד בקיץ בשבת לתוך כלי של מים, אחר דלא הוי פסיק רישא שימותו כי לפעמים שנוים לדופני הכלי ועולים, ואם אסור אם מחויב למנוע אשתו שלפעמים ממעכין אותן ולפעמים מוללים שגם זה אסור וכמ"ש ובלבד שלא ימלול, ואפשר שיש צד היתר דמשום צער לא גזרו רבנן.
תשובה: הא דבמקום צערא לא גזרו רבנן לא מצינו בש"ס רק גונח יונק וכו' בגמ' כתובות ד"ס ובש"ע סימן שכ"ח סל"ג, ואף כי רמ"א למד ממנו בהג"ה שניה בריש סימן שי"ז גבי קשורה, מ"מ אין לנו ללמוד ממנו בשום מקום לעשות דברי חכמים עיר פרוצה אין חומה כי אין לדמות צער לצער [עי' תשובה קצ"א], ואפשר שרמ"א מיירי בבית צוואר או בתי שוקיים שנתקשרו והוא מבקש לפשטם בלילה כשיכנס למטתו לישן ובכה"ג צער גדול מש"כ צער אחר, כ"ש הא דפרעוש דבדחיה וזריקה נמלט מעקיצתה, ואי משום שתחזור עליו ותעקצו לא פסיקא, גם יכול לחזור ולזרקה.
הן אמת שבימות הקיץ והחום הם לצער גדול ומעכבים השינה, מ"מ חלילה להקל מפני כך אפילו במלילה. ושקול צער זה נגד שכר גדול שיקבל בשלחו אותם חפשי כבא דבר עבירה לידו ונתאפק שנותנים לו שכר כעושה מצוה כבספ"ק דקידושין.
ולזרקם תוך המים נמי אסור, דאף לו יהי דאחד מאלף מהם יוכל להמלט ולא מקרי פסיק רישא דק"ל דבר שאינו מתכוין מותר אפילו לכתחילה דגורר אדם מטה כסא וכו', מ"מ הא ודאי מתכוין הוא שימותו שהרי על כן זורקן למים ולא לארץ, ולדעתי מקרי פסיק רישיה ולא ניחוש להתיר מפני מיעוטא דמיעוטא.
ואע"פ שאינם מתים להדיא רק זמן רב אחר זריקתם, מ"מ ה"ל כממיתם, כמו דק"ל גבי כבשו לתוך מים או זרקו למקום שאי אפשר ליצא משם, והרי האופה שהוא אב מלאכה נאפה אחר זמן שדבקו בתנור וסילק ידו וכמ"ש ריש שבת הדביק פת בתנור התירו לו לרדותו קודם שיבא לידי איסור סקילה.
ונ"ל דשם אע"פ שרודהו טרם שיאפה ופטור מסקילה ובשוגג מחטאת מ"מ עביד איסורא וצריך תשובה, ובכה"ג השולה דג מן הים כיון שיבש בו כסלע בין סנפיריו חייב ומקמי הכי אם מחזירו למים אפשר לו לשאר בחיותו ופטור מ"מ איסורא עביד, רק דחומר האיסור אפשר לו לתקן דלא יתעבד מחשבתו כמו שמחלק הש"ס ריש שבת מטעם זה בין מחזירין לאותו חצר או לחצר אחרת.
ובכה"ג בכל ל"ת הניתק לעשה כגון באש תשרופו דנותר ושליחת הקן אע"פ שמקיים העשה ופטור ממלקות, מ"מ עבירה עשה רק שנמלט מעונש אדם, וזה צל"ע [עי' לקמן בהשמטה על תשובה קצ"ג] אבל מ"ש באינך ברור. והכי מוכח ממ"ש בש"ע אח"כ סי' תקי"ד ס"ב ושם י"ל דאם נתן הפתילה בנר אחר אפי' חטאת חייב רק בהחזירו תיכף לתוכו טרם שנתמעט השלהבת פטור אבל אסור, ועי' בספרי מ"ח די"א אפי' ליקח חתיכת חלב המונח בנר רחוק מראש הפתילה חייב ואין כאן מקום בירור הדברים.
ולענין אם יש למנוע אשתו בכח גדול ויד חזקה הוכחה ונאצה. נראה דאם יודע באשתו שכשירה היא ושומעת בקולו למנוע ממה שיאמר לה שאסרו חז"ל אף שיגיע לה להיזק, ודאי יאמר לה בניחותא כי חכמים אסרו זה, וסתם נשים אינם בחזקה זו ופעם אחד הוכיח אדם כשר את אשתו בדברי פיוסים בתחילה בפה רך ולבסוף בפרך על שהיה לה בחצירה גידול כמה תרנגולות ואחת מהם היתה רגילה להניח ביצתה בבית שכינתה ושכינתה לקחוה ומכחשת, לכן היתה האשה זו בשביל היזק הביצה צדה את התרנגולת בשבת סוגרת בחדר כאשר עשה יום ויום שני איסורים א' דאוריי' צידה וא' דרבנן טלטול כדמוכח בסי' שי"ז ולא שוה לו רק לשוא צרף צורף, לכן באם אינו משער שתשמע בקולו ישתוק דאע"פ דיש איסור מן התורה מ"מ לא נכתב בתורה רק לא תעשה מלאכה וגוף מלאכת צידה לא מפורש רק ע"פ דרז"ל.
מש"כ בדבר המפורש חייב להוכיחן עד הכאה או קללה ואע"פ דגבי אחר נכון להחמיר עד הכאה עי' בספר הקדוש של"ה בראשיתו, ולפי עניות דעתי אם ירא וחרד הוא לדבר ה' יוכיח גם אחר הכאה [והכי מוכח במדרש הביאו הרב החסיד בשל"ה ריש ספרו] שהרי אמרו שם למ"ד עד קללה דשאני יונתן אגב חביבותיה לדוד מסר נפשיה טפי כ"ש אגב חביבותיה להקב"ה ומצותיו רק שאינו מחויב יותר, אכן בתנאי שסבר שאפשר שנתן אל לבו תחת גערה במבין ועדיין ישמע לו, וגם יונתן אחר שקראו שאול בן נעות המרדות דמיניה ילפינן נזיפה וחזר ואמר למה יומת מה עשה ובלי ספק דבריו בנחת היו דרך תוכחה וסבר היה דישמע אליו אביו עדיין דאל"כ לא היה מוציא דבריו לבטלם, מש"כ במועד לכלל עבירות ושלא לקבל שום תוכחה עליו ארז"ל מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע מקרא דאל תוכיח לץ, ובה מתורץ מה שהקשה החסיד בשל"ה, ובקונטריסים הארכתי עוד.
ובספר גבעת שאול הקשה גמ' גם קראי גופייהו, שהרי שלמה הוכיח כת לצים כמ"ש עד מתי פתאים תאהבו פתי ולצים לצון חמדו להם ועוד פסוקים כהנה ונתייגע לתרץ זה. ולעד"ן דל"ק כלל, כי מ"ש שאין להוכיחם ר"ל על שאר עבירות ומעשים רעים רק יש להוכיחם על לצנותם שימנעו מזה אולי יחדלו ללוצץ ואח"כ יוכיחם. וכמ"ש החכם הגדול היווני איני מוכיח לתלמידיי ואינני מענשם על מעשיהם הרעים ודבריהם המקולקלים כי לחכמתם לא יעשו רע ולא ידברו דיבור מקולקל אם לא בשכרותם ואז אנוסים הם רק אני מוכיחם ומענשם על השכרות, והוא דוגמא למ"ש.
וראשית דברי אלו הם מהר"ן הביאם רמ"א בא"ח סי' תר"ח בהג"ה, ובסופם הוספתי מה שנ"ל אכן בקיצור נמרץ. והנלפע"ד כתבתי.
נאם הטרוד יאיר חיים בכרך: