חות יאיר/קמב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן קמב[עריכה]
שאלה: ילמדנו רבינו אם שפיר עבדי קצת מיושבי כפרים שמיבשים חלבים ובשר אחוריים של בהמות בלתי מנוקרים ובשר בהמות טריפות שנזדמן להם בביתם ומוכרים אותן אחת לאחת ונותנים טעם מפני שא"א להם למכור כל אלה תיכף כשיזדמן לו בביתו אם לא ע"י היזק שיצטרך לזלזל בדמיהם מאד היש היתר לדבר ה או נצרך למחות בידו:
תשובה: תנן במס' שביעית גבי פירות שביעית פ"ז מ"ג ולא יצבע בשכר שאין עושין סחור' בפירו' שביעי' פי' הר"ש שנא' לאכלה ולא לסחורה ולא בבכורו' ולא בתרומו' פי' הר"ש דלמא אתי בה לידי תקלה ומדאורייתא שרי. ולא בנבילות ובטרפות שקצי' ורמשים פי' הר"ש דבירושלמי טמאים הם ומה ת"ל וטמאים יהיו לכם אחד איסור אכילה וא' איסור הנאה והרי חמור והרי גמל למלאכתו הוא עומד. ובמס' פסחים דכ"ג משמע דממלת יהיו נפק' איסור המכירה דהיינו הסחורה וממ"ש לכם ילפינן דבנזדמנו לו מותר למכרם כבמשנה ה' בפרק הנ"ל ונקט שם שרצים כאשר באמת לא מצינו לשון יהיו רק בשרצים ובטמאים נפקא לי' ממה דכ' בכל חד טמא הוא לכם וחזר לכתוב טמאים הם לכם.
והנה הרב בתי"ט שם הקש' על מ"ש שם הרע"ב ולא אסרו לעשו' סחור' רק בדבר העומד לאכילה דמשמע דמדרבנן הוא ממה דבמס' פסחי' הנ"ל נפקא לי' מקרא ושכ"כ התוס' בב"ק על לא יגדל אדם חזירים ושכ"כ הרא"ש ותירץ התי"ט דאע"פ שיש לימוד מן התורה מאחר שיש לימוד היתר ולימוד איסור מסרה התורה הדבר לחכמי' באיזה דרך אסור ובאיזה מותר והוא דוגמא לאיסור מלאכה בחש"מ וכו' יע"ש.
וכדבריו אלה ממש כתב בט"ז בי"ד ריש סימן קי"ז שג"כ תמה על מ"ש הרשב"א על איור סחורה בנבילות וטריפות שמא יבא לאכול מהם דמשמע הוא רק גזירות רז"ל ומתרץ ממש כמ"ש התי"ט דהוי כמו מלאכות חש"מ שהדבר מסור לחכמים. רק שמה שהקשה מדברי התוס' דסוכה דל"ט ד"ה וליתיב וכו' וניחא ליה ע"פ הקדמה במונח קיים לו דכל שהתירה תורה בפירוש א"א לומר בו כלל שחכמים יאסרוהו משום גזירה בעולם והא ודאי ליתא דגדולה מזו [ועוד גדולה מזו דקרא אמר כל עץ ג' שנים יהיו לכם ערלים ובשנה הרביעית וגו' ובגמ' ר"פ כ"מ אית תנא דתני כרם רבעי ע' תי"ט פא פ"ז מ"ו אע"פ דבערלה לכ"ע אין חילוק ולההוא מ"ד גם מדרבנן שרי וכן זכר רבי ברוב משניות כרם רבעי ולא דמי לדין מעשר דס"ל לרוב פוסקים דאינו מן התור' רק בדגן ותירוש דמ"מ מדרבנן נוהג בכלם.
ועדיין צ"ע דמקמי דגזרו רבנן איך פטרו מה שחייב' התורה שנאמר כל תבואת זרעך ויותר הי' נרא' לפטור גפן וזית ואיך סמכו על גזירתם] אפי' מה שהוא לדעת קצת מצוה מן התורה מצינו שאסרו חכמים משום גזירה והוא לנכרי תשיך שחז"ל אסרוהו שמא ילמד ממעשיו [ע' תוס' פ' הריבית סוף ד"ע ובכתובות דל"ד ע"א למ"ד מעשה שבת דרבנן וכוותי' ק"ל אע"פ דכתבה תורה כי קודש הוא ואין מעשיה קדש]. ודברי התוס' באמת תמוהין מאד לא לבד מצד קושית רבינו הט"ז רק דאין ענין מ"ש תורה או מכור לנכרי שום קושיא משני פנים האחד מצד שנאמר בנבילה דאין לו עיקר מן התורה כלל דקראי בבהמות טמאים ובשרצים נאמרו שלא היה להם שעת הכושר לכן ודאי אינו רק גזירות חכמים ואת"ל דג"כ איסורו מן התורה היינו לעשות בו סחורה ומה ענין או מכור לנכרי דמיירי בשיזדמן לו נבילה בביתו וגם בטמאים נזדמנו לו מותרים ממ"ש לכם והר"ש במס' שביעית שם מיירי ג"כ דברי התוס' אבל בסגנון אחר ושניהם צריכים נגר להולמן יע"ש.
ואף כי אין דברי גדולים הנ"ל מוכרחין במ"ש שאחר שכתבה התורה רמז היתר ורמז איסור הדבר מסור לחכמי' דמצינו בכה"ג לר' יוחנן הסנדלר בכתובו' דל"ד ע"א ובכמה דוכתי גבי מבשל בשבת דיליף ממ"ש כי קודש מה קודש אסור וכו' יכול אפי' בהנאה ת"ל לכם יכול אפי' בשוגג ת"ל מחלליה ומ"מ ס"ל מעשה שבת במזיד אסור מה"ת באכילה ואין ראיה מלשונות היתר ואיסור לומר שהוא רק מדרבנן שהתורה מסרו לחכמים ושאני חש"מ שא"א לתורה לבאר כל מלאכות ומה נקרא דבר אבוד וכה"ג מש"כ מעשה שבת רמזה תורה וקבלו חכמים ביאור הדבר כמו שקבלו פירוש כל התורה ומזה אין ראיה שהוא רק מדרבנן.
וכיוצא בזה ממש י"ל גבי איסור התעסקות בשרצים ובהמות טמאות. דממ"ש לא יאכל הי' משמע איסור הנאה לגמרי ואתא קרא דלכם להתירן בהנאה ומעתה יש היתר גם לעשות בהם סחורה ת"ל יהיו לאסור זה ומעתה מפני ילפותא דהיתר וילפותא דאיסור קבלו רז"ל דטעם הכתוב האסרה לסחורה מפני חשש תקלה והיינו שכתב הרשב"א טעם זה וגם מ"ש הרעא"ב ואסרוהו זה כוונתו שחז"ל גילו ואמרו שזה אסור וזה מותר ולולי רמז היתר שבתורה לא הי' כח ולרז"ל להתיר בנזדמן ע"י טעם שאסרה תורה בטעם מפני תקלה והיינו בסחורה דלא ק"ל לכר"ש [עי' מ"ש בהשמטות סוף תשובה קפ"ט] דדרש טעמא דקרא להוליד ממני טעם שריות' גבי בגד אלמנה.
ולעולם י"ל שהאיסור מה"ת כמשמעות דברי התוס' והרא"ש במקום שיש חשש תקלה דהיינו כששוהה אותו ועומד לאכילה מש"כ חמור וגמל ורמזה תורה במ"ש האיסור בלשון לא יאכל דהיינו בעומד לאכילה גם בשנזדמן לו מותר למכרו תיכף לא לשהות ומי שנפלו לו כלבים וחזירים אינו מחויב למכרם תיכף מפני הפסד מרובה רק מוכר אותה אחת לאחת כי אין חשש הואיל שאינו משהה אותם להרויח רק שלא יפסיד או בלוקחם בחובו כמציל מידם ומוכרם לאלתר. מצינו למידין לפי דברינו דטריפות אינו בכלל מה שאסרה תורה כלל כ"ש חלב דנאמר גבי' יעשה לכל מלאכה מכלל דשריא להשהותו ולא מצינו ביה גזירות חז"ל אדרבה כל הפוסקים כתבו חוץ מן החלב ולא מפני שאין בכח חז"ל רק שלא ראו לאסרו.
ואע"פ שמצינו בכמה מקומות שאין רמז בהם בתורה שום איסור תקלה ונחלקו תנאי אם חיישינן לתקלה ולפעמים לא חששו לו במקום הפסד ולפעמים חששו גבי הפסד מועט ולא גבי הפסד מרובה וזכרנום בספר מ"ק ויש לדקדק בהם בפסקי הרמב"ם מ"מ אין להשוות דעת חז"ל באלה ולפעמים חששו אף בחשש רחוק בשביל הנאה מועטת כבגה' דבכורות דל"ב ע"ב גזירה שמא יגדל מהם עדרים ונחלקו בפירושו רש"י והרמב"ם אמה קאי ובחולין דצ"ד ע"א א"ל אמאי תשהה אסורא. ושם דנ"ג הנה שרקופי דספק דרוסה וכו' מקשה ולישהינהו אתי בהו לידי תקלה ע"ש בתוס' דלתירוץ בתרא לא חיישינן לתקלה והכי ס"ל לבה"ג שם לדיני' ואנן ק"ל דאסור להשהו' ספק טריפה וק"ל גבי תרנגולת שחלא קמא משהינן לה והוא כתירוץ שני דתוס' דאם סופה לטעון ממהרת. ומסוגיא ספ"ק דפסחים מוכח דלפעמים יש חשש תקלה אפי' בזמן מועט וכן גבי איסור הדלקת שמן אפרסמון בשבת או שמן תרומ' דיש אוסרין בבית אבל ויש בבית המשתה ויש כאן וכאן.
לכן בנ"ד אם באנו להתיר ושלא נחוש לחשש תקלה מפני ההיזק היה קשה עלינו אפי' אם ע"י שמוכרו לאלתר מפסיד קצת מהקרן מ"מ איזה גבול תתן לו והרי בספ"ק דפסחים ראינו בסוגיא דמה שהיין נאסר בשתיה הואיל דמ"מ חזי לזילוף לא מקרי הפסד מרובה ועי' במס' שבת דקנ"ד ע"ב ואין הפסד מרובה בנאמר באיסור זה דומה למ"ש בפלוגת' דרבוות' דיש להקל בהפסד מרובה די"נ כל שניפחת מהקרן עי' בהנהגת איסור והיתר שכ' הרב בש"כ. ועוד דאין ללמד דבר מדבר ואין לנו להקל אפי' בהפסד רב במקומות שלא נזכר בש"ס שהתירו ומה גם בנבילות וטריפו' השנויי' במשנה עם שקצי' ורמשים דנפקי מקרא.
ואין סברא לקל מצד שהב"ב המיבשה מיחד להם מקום הן בשעה שמייבשם שהם תלוים לבד במעלה עשן המיוחד להם וגם אחרי כן מיוחד להם מקום בחדר ואפי' נותנם בחדר לבד לומר דמעתה זר לחוש לתקלה ואין לנו להקל מסברא במקום שאסרו רז"ל ותדע שהרי אין רחוק וחשש זר יותר מגידול חזירים שנחוש שישחטם ויאכלם ואסור לגדל ואפילו חמור סוס וגמל לולי שמלאכתם עומדים ואינם בני אכילה דלא פלוג רבנן. ואע"פ שיש לחלק מצד מה שכתבתי דנבילות וטריפות' לא נפקי מקרא איסור הסחורה כמו בהמות טמאות דאין להם שעת הכושר ומאיסי טפי וע"כ אין כותבין ס"ת על עורם מש"כ נבילות וטריפות מ"מ חלילה לי להקל בדבר ע"פ סברא חדשה שחדשתי לא שערוהו הקדמונים והרי הב"ח בא"ח סי' תנ"א אוסר לתלות בחדרו לנוי כלי איסור אפי' גבוה עשרה קומות אף דלא שייך בזה לומר דכולי שתא לא בדיל מינייהו כמו באם תולה כלי חמץ בפסח מ"מ מי יקל ראשו נגדו וא"כ כ"ש כאן חיישינן גם לארחי ופרחי פן יקח בגניבה אחד מהם ויכשל בהם ואין לומר בכה"ג הלעיטהו לרשע כמ"ש רשב"ג בד"א בשביעי' גבי ציון ערלה ורבעי כי פה אני נותן מכשול לפניו וגם אותו משנה צ"ע מצד הסברא ומגמ' ואם ק"ל הכרי והארכנו בזה במקום אחר.
[במשנה רפ"ה דמעשר שני כרם רבעי מציינין וכו' ארשב"ג בד"א בשביעית וכו' ופסק הרמב"ם בפ"ט דמעשר שני מ"ז כרשב"ג וק"ל אמשנה דדמאי פ"ג מ"ה הנותן לפונדקית מעשר את שהוא נותן לה וכו' והכי פסק במיימוני פ' י"א מי"ב דהלכות מעשר ונתן טעם שלא יהיה תקלה להחרים משמע דקפדינן על המכשול של הגונב. וי"ל דהרמב"ם ס"ל כפי' רש"י והרע"ב דמתכוונת הפונדקית לטובה ודלא כתוס' דחולין ד"ו. עי"ל דכיון דנותן לה בידים חמור טפי אכן בירושלמי משמע דפלוגתתא דדמאי תלי בהא דמעשר שני היבאו בתיו"ט (ותמה שלא זכר מסתירת פסקי הרמב"ם) ומ"מ שם בירושלמי מוכח ג"כ בהא דדמאי חמור פי דחזקת חבר שאינו מוציא וכו'.
והנה טעמא דרשב"ג דהלעיטהו לרשע וימות וכך מפורש בברייתא שהביא בש"ס ב"ק דס"ט ע"א. ואני תמה מאד על לשון זה דהמשמעו' בפשטי' דלא לבד בהאי מלתא גופא דלא נקפיד להזהירו מאיסור אם בלה"נ יש בו עוד איסור שיעבוד רק בכל שהוחזק רשע גם משמע דשרי לספינהו איסור בידים ואיך יתכן זה ואנו מוזהרין על כל איש ישראל להזהירו בחשש שוגג ונמנעו בכל כוחינו ממזיד (עי' בי"ד סי' רכ"ח סט"ו בהג"ה) ואפי' הת"ל בזה דאם יאכל הרי רשע הוא לכן לא מוטל להזהירו בזה הדבר בעצמו והלעיטהו לאו דוקא מ"מ קשה הרי ק"ל החשוד לדבר אחד אינו חשוד לד"א כ"ש אם חמיר מיני' (ולכן ק"ל מותרה לדבר קל ח"מ לדבר חמיר) כ"ש שאינו חשוד לדבר שיש בו ב' איסורים ה"נ אפשר שיפרוש מן הגזל ע"י איסור מוסיף של ערלה וגם בלה"נ ערלה חמירה דאסור בהנאה הוא ואיסור גזל קולא לאינשי במ"ש מיגו דחשיד אממונא וכו' אע"פ דלא ק"ל הכי מ"מ סברא יש דאפשר בהשבה ופרעון וכמו שהתנצל ר' אשי בהגוזל בתרא אי דגוי הוא שקול דמקבל דמי ואפשר שיאכל ע"מ לשלם לבעליו די"א דשרי עש"מ ר"ס שכ"ט (דף שצ"ט מגניבה סי' שמ"ח) אע"פ דלא שפיר עביד כדילפו רז"ל מגזילה ישלם בב"ק מ"מ עכ"פ קילא לאינשי א"כ סבר שלא יקפיד על גרגר מאשכול שיטעום.
ולכ"ע נהי דאסור מ"מ לא לקי ולא מיפסל לעדות ולשבועה בפחות מש"פ. וכ"ש דבפירות הרוחניים כגון האתרוגים והחבושים מוסקאדי קנילי גראפולי דמצי להנות מריחם בעודם מחוברים והם פרק העץ כדמוכח מברכתה שיש לציינם דקול מראה וריח אין בהם מעילה ומ"מ איסורא איכא כבפרק כל שעה דכ"ו ע"א. ורשב"ג פסק ושני דאין ענין לציון בשאר ימות שנה דמה דנקט במשנה כרם ע"כ צ"ד גבי ערבה רק שגבי רבעי אית תנא דתני כרם כברכות ר"פ כ"מ. ומי שיעלה ארוכה למחלתי בזה רופא אומן יקרא].
ואף כי הרב הגדול בט"ז כתב להתיר נחירת תיישים בסי' קי"ז לצורך העורות כיון דמעיקר' בהיתר עושה ה"ל אח"כ כנזדמנו לו ושרי למכור הבשר ודלא כהג"ה שו"ת משאת בנימין עוד למד שם זכות על שוכרי עירות וכפרים שכל ההכנסה של היהודי השוכר ובכללם חזרים היהודי מגדל ומאכיל לפועלים מפני שעיקר כוונת השוכר על הטהורים ואם יש ג"כ בהם חזרים ה"ל כנזדמנו לו וכו' אין דבריו מוכרחים. כי בעל הג"ה שו"ת מ"ב שפיר דייק וגמר כי אם ימכר הבשר נחירה ודאי פעולת הנחירה כיהי' עיקרה לתכלית ריוח גם מדמי הבשר שהוא נבילה נמצא מצד זה לאו בהיתר עושה נבילה כי כל מעשים שעושה בעסק דבר שאסור להתעסק בו הוי עוסק באיסור וכ"פ הב"ח סי' תקנ"א הביאו הש"כ ואישתמיטתי' לחתנו הט"ז ובשוכרי עיירות כ' ב"ח שלא יפה עושים רק שחתנו ט"ז לימד זכות לקים מנהג בסברא דחוקה ואין ללמוד ממנו למקום אחר.
ומלבד כל זה נדון דידן אין ללמוד משם דנהי דמספיק טעם המתירים להוציא אותן השאלות מכלל איסור דאוריי' וכן נבילות וטריפות לפי מה שלא חלקו פוסקים ומשמע דס"ל דג"כ אסורים מדאוריי' (אף כי לי צ"ע וכנ"ל) ומאחר שאין בהם איסור דאורי' מעתה י"ל דגם אין לאסרם מחשש קלה מדרבנן כיון דבשר נחירה של התיישים מוכר מיד וגם החזירים תיכף שנוחרם מאכיל' לפועלי' גוים וחששה רחוקה הוא חשש תקלה. מש"כ נדון דידן שזה ממלא ביתו בבשר טריפה וחלבים ויש חשש תקלה קרובה נהי דאין כאן איסור דאוריי' הן מצד עצמו לפענ"ד כנ"ל הן ממה דבהתירא שחט וה"ל כנזדמנו לו מיני טמאים דודאי שרי למכרו תיכף מש"כ לאסוף אסיפות מהם שבזה ודאי יש חשש תקלה שרז"ל חששו לזה בכמה דוכתי והרי הש"כ פסק בא"ח דבנזדמנו לו טמאים עם טהורים צריך למכרה יחד לא כ"א בפני עצמו כ"ש אם מכר הטהורים ומשהה הטמאים עד שיזדמן לו קונים ביוקר ולא הקילו רק בדהוא לא עביד מידי כגון שנפלו לו חזירים בירושה לתירוץ תוס' האחרון בפ' כל שעה דכ"ג ע"א.
סוף דבר אע"פ שהוגד לו שנהגו כך כמה וכמה ב"ב הגונים מיושבי פרזות מבלי מוחה מ"מ ידי אל תהי בו להתירו אם לא שיורני ויודיעני המתיר על מה לסמוך כך נלפענ"ד.
יאיר חיים בכרך.