חות יאיר/קיט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קיט[עריכה]

הנה ד"ת לא ידענא זולת מה שנ"ל ע"פ שורשי הפוסקי' דעת תורה ודעת נוטה דטענה ראשונה שביקש יעקב לזכות בכל נכסי אברהם אין בה ממש כי כבר זה בהם יצחק חתנו והם רואים לו הן בכח תנאים הראשונים אם יברר שפסק לו חמיו כך וכך עד כדי סך הפסיקה ההיא ותו לא דאע"פ דה"ל קנין חתן ומצי למיהדר בי' מ"מ אי לא הדר בי' ומת נהי דזה החתן לא מצי לכוף ליורשי' לקיים הפסיקה כמבואר בא"ה סי' נ' ונ"א מ"מ זכתה בהם הבת מכח עישור נכסי דלא גרע מאומדן דעת האב דבהג"ה שם סי' קי"ג ס"ב אף להוסיף. ואין צורך להאריך בזה דלא צריכנא ליה וכדבעינן למימר.

שנית זכתה הבת בכח הפשר בעזבון היתר מכתובתה וסך הנזכר השייך לבה"ב אף ביתר על הפסיקה שפסק לה אביה בחייו. ואע"פ שהפשרנים היו קרובים ופסולי עדות מ"מ אחר שנגמר הפשר וקבלו הצדדים את דבריהם ולא ערערו זה כמה שנים רק כל העומד להתקיים קבלו עליהם לקיים אין בכח א' מהם לערער עוד. ואע"פ שמה שנזכר בכתב פשר שתתחייב האלמנה תיכף לעשות שטר לא נעשה בזמנה אין בכך כלום דנהי דעשיית השטר לא נעשה בזמנו מ"מ אפשר להיות פרעון החוב בזמנו כי זה תכלית המבוקש. ועוד כי לא נזכר בפשר לשון תנאי בכא"ה שנתלה דבריו זה בזה כחוט השערה לומר עבר זמנו בטל קרבנו לבטל ע"י זה הכל. רק על כל אחד מן הצדדים לקיים כל הכתוב הן בזמנו או אח"כ.

האמנם בדבר תי"ו זהובים סך כתובת האלמנה יש ויש ממש בדברי כמו יעקב דמאחר שלא נשבעה האלמנה על כתובתה הן מצד הדין הן מצד הפשר שזכרו הרבני' כי בודאי אלו נשבעה האלמנה תחילה אין אומר ואין דברים שהיתה מתנתה לבתה וחתנה קיים מה שמגיע לסך כתובתה. שעם שלא נכתב קנין מיוחד על מתנה זו מ"מ נכלל בקנין כללי הנזכר בתנאים אחרונים של כמר יצחק. ואפילו לא הי' בקנין כלל מ"מ כבר זכה בהן כמר יצחק ומאן מרמי ליה מיניה. ואפילו נאמר שאין זה הלשון הנכתב בתנאים אחרונים של יצחק יהי"ה ג"ם כתובת"ה לשון המועיל. וכ"ש דבאמת מועיל ומועיל כמבואר בח"מ סימן רמ"ה ס"ג וכמ"ש בש"ש ר"ס רנ"ג וסי' רפ"א ס"ק ה' ואע"פ שהמתנה היא דבר שאינה ברשותה כי מעולם לא באתה כתובתה לידה ולכן אפי' קנין לא מהני כבסי' ר"ט ס"ה וברור דבמקנה לחבירו חוב שיש לו על פלוני לא קנה כי אם במעמד שלשתן וה"ה כתובת אשה כמ"ש בשו"ת הרא"ש כלל נו"ן ד"ד דאין לאשה רק חוב ושיעביד על נכסי בעלה. מ"מ כאן שהכל ברשות מקבל מתנה לא הוי מתנה דכתובתה רק כמחילה. ולשון כל דהו מספיק אחר שהמקבל כבר זכה בו ומוחזק.

אבל בד"א כשנשבעת על כתובתה עכ"פ לפני מותה. מש"כ בנדון דידן שנפטרה האלמנה ולא נשבעה כלל כידוע ומפורסם ואם אמר יאמר יצחק מקבל המתנה שנשבעה עליו להביא ראי' כמבואר בא"ה סי' צ"ו בהג"ה והוא מדברי ריב"ש סי' קמ"ט באנו לפלוגתא דרבוותא בדין מכרה או נתנה לפני שנשבעה ואבוהון דכולהו הרי"ף זלה"ה וכוללם יחד הרב המשביר בא"ה שם ובש"ע שם ס"ה ובהג"ה ואף כי בתשובת מהרי"ו סי' קע"ה משמע (לפום ריהטא אבל אחר העיון יראה וימצא דקרי ליורשי בעל מוחזקים בנכסים כל היכי דאיתנהו וגם בלוה ולוה וכו' דמייתי שם לא ק"ל כהרא"ש דס"ל מה שגבה גבה גבי אשרה שתפסה) דאם הקונה או המקבל מתנה מוחזקים זכו לכשתמצא יבואר דמיירי בנשבעה האלמנה לבסוף דזכתה האלמנה בכתובתה רק אם מעשיה מקמי הכי קיימים למפרע תלי באשלי רברבי ולכן מהני מוחזקת. משא"כ כשלא נשבעה כלל פשיטא דמתנתה ומעשיה בטלים ולא מהני מוחזקת ובכה"ג לא מיירי הרי"ף וכ"כ ב"י בשם הרשב"א בהדיא וכ"כ בתשובותיו סי' אלף ע"ח.

א"נ י"ל דההיא תלי בפלוגתת' דרבוואת' אם יורשיה יורשי' כתובתה בדלא נשבעה ותפסה כמבואר בהג"ה. האמנם לשון הרא"ש בתשובה כלל נו"ן ס"ו מבואר דס"ל בנתנה מתנה במטלטלים אפילו לא נשבעה כלל מתנתה קיימת זכרו ג"כ הב"י והוא נגד מ"ש הרא"ש בדין ח' שם וביקש הב"י מעיקרא לחלק בין מטלטלים הידועים לבעלה שא"א לה להכחיש שבהם צריכים עכ"פ שתשבע בסוף יע"ש.

ומ"מ בתר הכי תירץ הב"י באופן אחר ולא חילק כלל בזה רק שבעינן עכ"פ שתשבע מיהא לבסוף והכי פסק בש"ע ועל עיקר זה סובבים כל דברי רמ"א בהג"ה דגרירא כלהו על נשבעה לבסף ולא דמי לתפסה בעצמה (ועוד דאלמנה שנשארה עם כל עזבון בעלה בית בעלה לא הוי תפיסה ע' הג"ה בא"ה סי' צ"ג הג"ה וכ"ש דלא מקרי תפיסה לגבי מקבל מתנה) האלמנה ומתה בלי שבועה א"כ תפסו יורשיה די"א דזכו. דשם לא בעינן שום מעשה שיתקיים התפיסה.

משא"כ מכרה או נתנה נכסים לאחר והכי מבואר להדיא בת"ה סי' ש"ל לפי שיטתו דתלי ג"כ במטלטלים הידועים ושווינהו ראה יע"ש ודברי הרב בחלקת מחוקק תמוהין דתפס תירוץ הב"י הראשון לחלק בין מטלטלים הידועים או אינם ידועים ובריש סי' הנ"ל מייתי דברי ת"ה וסמך עליהם הלכה למעשה ומ"מ בתר הכי השוה יחד דין יורשיה למקבל מתנה והוא נגד דעת הת"ה כמבואר בו. וזכינו לדין בנדון שלפנינו דת' זהובים הנזכרים בתנאים של כמר יצחק שאחר פטירתה יהיו של חתנה יצחק הרי ידעינן שבאו ליד חתנה ומשמעות הדברים שנשארו בידו עד אחר מותה בצרוף הידוע ומפורסם. (דפרסום כעדות דמי ולא אמרינן מיגו כבסי' ע"ב סי"ח הג"ה וסי' ע"ט ס"ט הג"ה ובשו"ת רא"ש סוף כלל צ"ט הביאו ב"י סי' קי"א מחו' י"ג) לכל קטן וגדול שם ק"ק שלא נתעסקה בשום עסק אפילו פרוטה ה"ל כמטלטלים הידועי' וראינום בידו וא"א מיגו (ועוד דאין מיגו מועלת רק לענין דנהימניה בטענה שטוען וכאן א"א לטעון טענה שיזכה בה ולכן א"א לומר מיגו דהחזרתי לבה"ב אחר פטירת הזקינה ועוד אפילו אם היה באמת טוען הרי לא מהימנינן ליה כי איך יחזיר מה שנתנו לו חמותה במתנה בלי ב"ד ופס"ד וכארז"ל בפ"ק דב"ב ד"ה ע"ב גבי מד' אמות ולמעלה דאמר מי יימר דאחייבי לי רבנן וזכרו הסמ"ע סי' קנ"ז ס"ק ל' ועדיף טפי מחזקה דפרעון תוך זמנו ומחזקה אלימת' דהג"ה ש"ע ס"ס ע"ט) נגד כל הכתוב והמפורסם ולא תועיל מוחזקת כלל כי אין כאן שום חולק.

מכ"ש אחר דיש יפוי כח לבה"ב הפשר הרבנים דלאו מכללא דדין תורה אתמר רק בפירוש ומתנאי שבממון קיים שאם תמות שרה בלי שבועה שכל אותו זכות לבה"ב דזכות בא לו מדין תורה לא איצטרך וע"כ ר"ל שיהי' דמי כתובתה בחזקת יורשי בעלה. וממילא אין אנו צריכין לשיקלא וטיריא בתביעת מאה זהובים כי עכ"פ א"א לנכדה בה"ב וב"כ לתפוס חבל בתרין רישין כי אם ירשו ת' זהובים דמי כתובתה מהיכן יבאו להם עוד ק' זהובים בכח שטר ושיור האלמנה כי אין לה רק כתובתה.

ומ"מ משום יגדיל תורה ויאדיר לא נתרפה מד"ת מלהרחיב קצת הדיבור גם בזה אם לו יהיה שלא יזכה יעקב בת' זהובים דמי כתובתה וכגון שנשבעה האלמנה אם יכול לתבוע ק' זהובים ולו' נו"ן זהובים של שט"ח לחוד ונו"ן זהובים של שיור לחוד או הן הן נו"ן זהובים ביחד ותו לא.

ולכאורה היה נראה כי בודאי אלו היה שט"ח על נו"ן זהובים וז"פ שעה אחת קודם מות האלמנה ביד יעקב בעל בה"ב ודאי היה נפרע שט"ח שלו מלבד נו"ן זהובים ששיירה לירושה דאוריי' כי מה ענין חוב אצל ירושה. וא"נ לא נכתב שט"ח וכבר פרע כמר יצחק לכמר יעקב נו"ן זהובים בלי עדים הרי כבר זכה בחד מהנך ומצי לגבות עוד נו"ן זהובים בכח אידך בטענת סיטראי כבח"מ סי' נ"ח. מש"כ כשאין בידו שטר ומבקש לגבות ק' זהובים היה נראה לפום ריהטא דהורע כח התובע מאד באין בידו שטר בין היה לו ואבד כבסי' מ"א ס"ד וס"ס ע"ה או לא בא בידו שטר כבסי' ל"ט ס"ה ומצי הנתבע לומר דיש כאן אומד דעת דהפשרנים בפשר והאלמנה בתנאים אחרונים של בתה לדבר אחד נתכוונו והוא שלא תצא בה"ב יורש דאוריי' ריקם לגמרי ונקי מנכסי זקינה אחר פטירת' ודא ודא אחת הוא.

אבל אחר עיון הראוי נראה דאפי' אין כאן שטר גובה ק' זהובים. דמהיכי תיתי לן לומר דבר שאין הדעת סובלתו ולחבר דברים נפרדים לומר ששיור בירושה וחוב שתצטרך לשלם שעה אחת לפני מותה עולים בקנה זה חובה וזה נדבה. ואי משום אומדן דעת בעלי הפשר נרא' ודאי אומדן גדול היפך מזה. והוא לכשנרד לסוף דעת הפשרנים מה ראו על ככה לו' שתצטרך האלמנה לתת שט"ח וכו'. הלא אחר פטירת הזקינה בה"ב יורשה הכל ואם מפני שחששו להעברת נחלה ע"י מתנה ושקדו על מתנת בה"ב שלא תצא נקי לגמרי מנכסי זקינת'. הלא ידוע לכל שאם תעבירי נחלה ע"י מתנה וכה"ג תשייר עכ"פ דבר מה לנכדה בה"ב לירושה דאוריי' וכך עושים כל מעבירי נחלה ונותני מתנה. אלא ע"כ חששו פן תשייר רק דבר מועט איז' זהובים מעט מזעיר לכן קצבו הם נו"ן זהובים שתיטול בכח שט"ח וחוב גמור שמעתה תשייר מה שתרצה תיטלי עכ"פ לבד מהשיור נו"ן זהובים בשט"ח. ואין לפקפק עוד דמ"מ יש כאן אומדן דעת שסבורים היו הפשרנים שלא תשייר הזקינה נו"ן זהובים. דהא ליתא מדא דמאן לימא לן דעת הפשרנים דלמא סבורים היו שתשייר נו"ן זהובים רק שרצו שתזכה בה"ה בק' זהובים.

ועוד אחר דנקטינו מיהא דדעתם היה שתזכה בכח שט"ח לבד משיור אין לנו עוד לתת דבריהם לשיעורים לומר דעלה על דעתם שתשייר רק כך וכך רק פסקו שתיטלי בה"ב בכח שט"ח נו"ן זהובים לבד מהשיור יהיה מה שיהיה וברצות ה' נתן כזאת בלב הזקינה לשייר עוד נו"ן זהובים. ולענ"ד אומדנא דמוכח הוא אי נימא דאזלינן בתר אומדנא אבל האמת הברור לע"ד דלא ארז"ל דאזלינן בתר אומדנא דדעת' רק בנותן מתנה מש"כ בדברי הפשרנים כלל. ומהאי טעמא אין לומר דניזיל בתר אומדן דעת האלמנה שהיה שלא תצא ריקם בה"ב וכיוונה בשיור על נו"ן זהובים שזכרו הפשרנים שתתן שט"ח. דהא ודאי ליתא דהא תינח אם היתה זאת הזקינה נותנת לבה"ב נכדה נו"ן זהובים במתנה אזי היינו דנין באומדן דעת כבח"מ ר"ס רמ"ו ואף כי גם בזה היה קשה עלינו כתירמס לו' אומדן דעת היינו חוב היינו שיור ירושה נגד דברים ככתבם כי חוב חל לפני מותה ושיור ירושה אחר מותה ויש ביניהם כמה חלוקי דינים ואין הצד שוה בהם בשום פנים.

מש"כ אלמנה זו שלא נתנה דבר לנכדה בה"ב רק העבירה נחלה ונתנה לבתה וחתנה הכל. ונו"ן זהובים שיירה לירוש' ולא עשתה בהם דבר. רק ממילא זכתה בהם בכח ירושה ואיך נדון מאומדן דעת להוסיף על מתנת זולתה ולגרוע כחה אין זה רק שיקול דעת חיצוני. ואין לומר עוד דלא נכתב בפשר רק שתתחייב האלמנה לתת שטר בקנין על נו"ן זהובים והרי לא נעשה והו פסידא דלא הדר מידי דהוי כהא דק"ל חוזר בשטר כבסי' ל"ט דזה טעות מפורסם דגבי מתנה והקנאה ארז"ל זה דבדידיה תלי ע"ש ובסי' רמ"ג מש"כ בפשר דבר שנעשה בבירור דברים מה שיהיה לכל אחד ואחד ע"כ נהי דאין זמן קיום הדברים מעכב כמ"ש למעלה מ"מ פרטי הדברים בעצמה קשורים יחד ותלוים זה בזה וקיומו של זה תלי בקיומו של זה ועל כרחו יענה יצחק בעל הבת אמן ויפרע החוב כדי לאשר ולקיים הפשר דאל"כ תטלי בה"ב כל העזבון בירושה לכן נראה פשוט שתזכה בה"ב וב"כ בק' זהובים.

וכל זה אלו עלה על דעת שום חולק זר לומר דלא זכה יעקב בת' זהובים דמי כתובתה ונראה עוד לדעת חולק אם ימצא דאפי' לדעתו שלא יזכה יעקב בסך כתובה. מ"מ אם פרע יצחק ליעקב שלא בעדים אחר מות הזקינה נו"ן זהובים של שיור מצי למימר יעקב שקיבלם בירושתו כתובת הזקינה שלא נשבעה והוא יורש של בתו הקטנה שיורשה בה"ב והדר גבי ק' זהובים טו"ן של שיור.

ועל טענת כמר יצחק ותביעתו דמי מזונות האלמנה יפה השיב כמר יעקב דדברים שבלב אינם דברים ואפי' נדמהו להאומר אכול עמי דבת"ה סי' שי"ז והובא בהג"ה ח"מ ס"ס רמ"ו דצריך לשלם הרי מאתתא דלית לה קבעי שהרי כל הנכסים בחזקת יורשי בעלה אחר דלא נשבעה ועוד דע"פ הדין אין לה מזונות. ועוד דאומד' דעת הוא דלאו אדעתא דתשלומין יהיב לה מזוני שהרי לפי דעתו כבר נתנה לו הכל במתנה ואף כי עתה צריך להחזיר מ"מ בעת נתינת מזונות לאו אדעתיה דהכי הוי ודמי למ"ש שם ס"ס ואין זה לא נמנע ולא זר שיזון אדם חמותו חנם וכדאי הוא שכר השגחה כללית ופרטית בצרכי הבית וטיפול וגידול בנים [עי' מ"ש לעיל סוף השאלה] וכה"ג לכן אין בתביעת יצחק כלום מלבד דאין לאלמנה שום מזונות אחר פרעון כתובתה ואחר דלא נשבעה שלא נפרעה ושלא תפסה וכו' ה"ל כאלו כבר נפרעה בחיי בעלה רק דרבו החולקין על הרמב"ם בזה כמבואר בטור וב"י סי' צ"ג ושם בש"ע סי"ט וי"ל דשם מיירי דעכ"פ תשבע לבסוף יע"ש דצ"ע רב ומ"מ לא צריכנא לזה. ומפני שבאנו קצת בארוכה ומבוכה אסיים בקוצר נמרץ לבאר כללי דנקטינן ממ" ואומר כי מה דאסיק תעלא כמוני מביה כרבא הן ששה דינים נפרדים.

הא' שזכה יצחק לנדן שבא לידו כסך מה שפסק לו חמיו בחייו אף דה"ל קנין אתן. הב' שזכה יצחק בכח פשר של הרבנים אף ביתר מכדי הנדן ובכל הנכסים חוץ מת' זהובים סך כתובה וק' זהובים אשר נו"ן נזכרים בפשר בתורת חוב ונו"ן בתנאים אחרונים של יצחק בתורת שיור אף שנעשה הפשר לפני פסולי עדות. הג' דיעקב התובע זכה אף להוציא מכמר יצחק סך ת' זהובים דמי כתובת האלמנה אחר שלא נשבעה על כתובתה. הד' שאילו יעלה על דעת שלא זכה יעקב בסך כתובתה זכה מיהא עכ"פ במאה זהובים ודלא מצי יצחק לומר אין לך אלא חמשים. הה' שאם כבר פרע כמר יצחק לכמר יעקב הן נו"ן זהובים או ק' זהובים שלא בעדים מצי יעקב לומר דתופסם בחזקת ירושה מדמי כתובתה אחר שהנכסים בחזקת האב בשביל שלא נשבעה. אף אם עלה על דעת מתעקש לומר דלא זכה יעקב להוציא דמי כתובתה מיצחק ואצ"ל שאם גבה רק נו"ן זהובים שלא בעדים דגובה עוד נו"ן זהובים שכבר כתבנו שגובה ק' זהובים דחוב לחוד ושיור לחוד. הו' שאין בטענות כמר יצחק דמי מזונות האלמנה' ממש מכמה טעמים ונימוקים שכתבנו וגם זולת מ"ש נלפענ"ד אחר שלא היה שטר כתובתה תחת ידם והיה גביית כתובתה תלי באשלי רברבי המבוארים בא"ה סי' ק' לכן נהי דהפשרני' עשו מה שעשו מ"מ לענין מזונות דינה כאלמנה שאין כתובתה תחת ידה דאין לה מזונות והכי ק"ל אף שכ' בש"ע סי' צ"ג סי"ח דיש חולקים מ"מ מיעוטא נינהו ולא ס"ל כוותיהו בכלל שמסר לנו הרב מוהרמ"ע בתשובותיו בדברי הרב הב"י בש"ע.

דברים הדברים אלה עלו במצודת שכלי החלושה ובמזלג עיוני הקלושה יום ד' י"א כסליו בצדק ואמ"ת לפ"ק:

נאם הטרוד יאיר חיים בכרך.