חות יאיר/סב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן סב
[עריכה]תשובה והשאלה מובנת מתוכה
על מה שהרעיש שמעון עולמות על שקראו ראובן נואף, מפני שאע"פ שבימי נערותו פיתה בתולה וידוע לרבים מכל מקום אמר כי מה שקראו נואף מובן מאשת איש. לא אמר כלום כי בדברי זלזולים וביושים אזלינן בתר המובן לבני אדם כמ"ש רש"ל ודלא כהג"ה ש"ע לכן אף שבלשון תורה דרז"ל אין ניאוף אלא מא"א מ"מ בלשון בני אדם לא יובן רק כמו זנאי וזנות עם זונה. ולא תלוי בלשון תורה כ"א בדרשי רז"ל לכן מצד זה אין מספיק מה שראובן משיב כי שמעון קראו בעל לה"ר ששקול כנגד ד' ראשי עבירות ונפקא לרז"ל בירושלמי מג"ש דגדולות. וה"ה ביפך לא מצי לתרץ דיבוריה אם מובן לבני אדם שהוא דופי ושמץ דלא כהג"ה ש"ע הנ"ל בקראו בן הזונה. ומעשה שהיה שקרא אחד לאשת רעהו אשת איש והעמיסו עליו קנס גדול אף שהי' כמשחק מפני שהיה מתוך כעסו מוכח שלא היה כוונתו לשחוק ועל בכה"ג נאמר כמתלהלה יורה זיקים וגו'. גם מ"ש שמעון כי אין מעשה ניאוף אחת מספיק לקראו נואף שענינו מועד לכך אין בדבריו ממש הן בלשון מקרא שנא' מות יומת הנואף ואף כי יש לחלק ולומר דשם קאי על הקדוש כי ינאף מ"מ גם בלשון קראי בכמה דוכתי מוכח דכל המנאף אפי' פ"א נקרא נואף ובכישפה פ"א נאמר מכשפה לא תחיה גם בדרז"ל דרשו נמרצת נואף הוא וכו' וק"ל וכן מורגל ג"כ בלשון בני אדם. ולולי זה לא היה מספיק מ"ש ראובן ששמע כך מאחרים שהוחזק בניאוף ובזנות וזה מבואר בש"ע סי' ת"ך סל"ח סוף ההג"ה.
ומ"ש ראובן כי במשתה בחורי' דיבר שמעון בפה מלא שהרבה והפליא לעשות עם בנות הארץ יקרות יפות השיב שמעון כי הרבה יין עושה הרב' חבורות פריצי' עוש' שדיבר כך המתפאר ודרך גיזום ושקר ושוא בפיו מתוך שכרותו יפה השיב ועוד הלא כל אדם רשאי לבייש עצמו ולא ניתן רשות לאחר לבייש כבפ' החובל גם בפרק סדר תעניות אינו דומה המבייש מעצמו וכו' ע"ע סנהדרין ספ"ה רק דיש לחלק בזה ולומר דביוש דשמץ דופי אחר שהודה בעצמו שוב בטל דינו באותו ביוש עצמו מפי אחר והכי משמע בנימוקי מהר"ם בהג"ה הנ"ל דאם יוכל המוציא ש"ר לברר שאמת הוא פטור מיהו י"ל דדוקא בפסול משפח' שראוי לפרסמו לרחקו מעדת ה' מש"כ בפסול מעשה ולכנותו בפניו שאינו לבד ש"ר אם שקר הוא רק ביוש אפי' אמת הוא דאין סברא לומר דאם פיתה אדם בתולה בנערותו שיכול כל אדם לחשדו בזה כל ימיו אפי' לא קיבל עליו לא עונש אדם ולא עשה תשובה ותמיד יבוש ויכלם והלא ארז"ל אם עשה אדם דבר עבירה ומתבייש בה וכו' ואע"פ דלא נלמד מזה לפסול עדות רק שנשאר בפסלותו עד שנדע שעשה תשובה [ורז"ל אמרו דמ"ש כי תראה חמור שנאך מיירי בראה שעבר עבירה דאז מותר לשנאותו אע"פ דאפשר שעשה תשובה. ומ"מ נ"ל שבת"ח אסור. ומזה דאז"ל דמ"ש כי תראה חמור שונאך מיירי בישראל שמותר לשנאתו צ"ע האיך ידון במשפט שא' צדיק וא' רשע דמעשה בכל יום וכמ"ש הרמב"ם פ"ך מהלכות סנהדרין והביאו הטור ח"מ סי' כ' דעלה נאמר לא תטה משפט אביונך כדרז"ל והרי הוא שנאוי ולא חזי לי' זכותי'.
בשלמא להקשות איך בכל דין נדון אוהב שנאמר ואהבת לרעך כי גם לחבירו אוהב נמצא שניהם שקולין מש"כ באחד רשע קשה. ואם לא נדינהו אם הוא נתבע נמצא חוטא נשכר. וי"ל דהיא נותנה דמדכתבה תורה לא תטה משפט אביונך ש"מ דהרי לשונו וכדבעינן למימר. ומעשה שהי' שאחד לוה ממני וטען על מקצתן שפרע ונשבע לשקר ואחר שנה בא לפני בדין ולא רציתי לטפל בדינו לא משום דמותר לשנאותו דא"כ כל רשע וצדיק נמי וע"כ נאמר דהיינו דציוותה עלי' לא תטה משפט אביונך דאע"פ שמותר לשנאותו בעת המשפט יהיו שניהם לענין המשפט ההוא שקולים ובכה"ג אחר שאין השנאה טבעית רק ע"פ דבר ה' אין לחוש דדעתי' יטעהו ולא חזי לי' זכות' כמו בשאר שונא ודוק. מש"כ כשעשה לדיין עצמו מעשה רשע או דבר שיש לו טינא בלבו ודאי ירחיק מלדונו דג"כ יש לחוש דמפני כך לא חזי לי' זכותי'.
וצ"ע אם דיין הזה ראה ששתה יי"נ או נשבע לו לשקר אם יכול ליתן לו שביעה כי אם יתן לשכנגדו שישבע ויול יתחיל זה לריב עמו כ"ש אם יש שני דיינים אצלו ויצטרך להגיד להם. גם צ"ע אם מחוייבים להאמין לו לשנות המשפט והנכון שימנע מן הדין.
עוד בא מעשה לפני שתבע א' שדכנות וזה כפר בו שלעולם לא דיבר עמו בזה וכאשר חבירו אמר שיביא ראי' ועדים כעס זה ורץ אל המזוזה והניח ידו בכעסו ואמר הריני נשבע בשם של שדי שאם יבא לי שבוע' אשבע כי ידעתי דעתך שסבור אתה שאתפשר עמך. וכן הוי שחבירו הראה כתבו וגם שאר ראיות והוצרך לתת לו שדכנות. ואחר זמן בא הנתבע לפני בדין ונתחייב ע"פ הדין שבועה ונסתפקתי אם נקרא שבועה שעשה לפנים שבועת שוא כי י"ל שאני נשבע שיאכל נבילות שנשבע בהחלט ועל דבר המצוי לו ובידו מש"כ זה אכתי בא לו השבועה וסבור היה שודאי יטריחו הדיינים לעשות פשר טרם יפסקו הדין ודברתי על לב הנתבע בפרך ובפה רך והכרחתיו לפשר ובפירוש אמרתי לו שלא אתן לו שבועה בשום עניין פתיתיו ונתפייס ונתפשר ולולי זה פרשתי מלדונו כי צל"ע אם נקרא חשוד.
ובכל בכה"ג צ"ע ג"כ אם הדיין ואפס זולתו יודע שעד המעיד פסול היאך יעשה] ונ"ל אפי אם (ע' כרך א' דקפ"ז ע"א) הוא ת"ח דארז"ל אל תהרהר אחריו וכו' ואמרו קצת מפרשים שלהדדי קאי אל תהרהר שמא ר"ל שיש ספק רק ודאי מ"מ היינו לדונו לכף זכות מש"כ להכשירו גם כאשר לענין ליטרא דדהבא אין לנו ת"ח ה"ה לדבר זה. אבל לביישו לא ניתן רשות אם נודע חטאתו ונתבייש מלעג הבריות כ"ש אם מעתה מתנהג בטוב וכמ"ש בעלי תשובה אשרי זקנותינו וכו' ולא מיירי בניכרים לבעלי תשובה רק אותן אשר ידעו נגעי לבבם היו אומרים כך ובמדרש כי בתחבולות תעשה לך מלחמה עשה אדם חבולות של עבירות וכו' משמע לכאורה שזה מספיק אף כי להקשות מהא דתנן אין לפניו לא מקח שוחד כבר הרגישו המפרשים בו וגם אני עניתי חלקי בג"ה ואין זה מקומו רק המבוקש פה שאין רשות לאדם לחרף חבירו על חטא שעבר זה זמן רב אם מתנהג עתה יפה. כ"ש זה שאומר שעש' תשובה ושקיבל עונשו מהקהל.
וארז"ל בכה"ג כיון שלקה ה"ה כאחיך כ"ש במה שקראו עוד רועה זונות וטובא משמע כמובן ואין לתרץ דיבורו שר"ל זונה אחת מזונות דעלמא דבכה"ג ארז"ל מאי לחיין דעלמא ע' בספרי מ"ק שהבאתי כמה. כי כבר דברתי דאזלינן בתר המובן. ומ"ש ראובן מפי יודע ספר דאגמריה מהא דק"ל המבייש בדברים פטור ודאי אמת הוא מצד דינא דש"ס באין המבייש ת"ח ומ"מ בזה המנהג עוקר ההלכה ונתפשט בכל גבול ישראל לקנוס על זה לפי תואר הענין כמ"ש בהג"ה ש"ע סימן ת"ך סל"ה ואם חלילה לא יעשו כן ירבו יום יום מחלוקת בישראל ואיש את רעהו חיים יבלעו. סוף דבר לא ינקה ראובן מעונש וקנס אבל לא כדעת שמעון ודינא רבה וזוטא איכא בינייהו ותו לא מידי:
יאיר חיים בכרך.