חות יאיר/נט
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן נט[עריכה]
שאלה ילמדנו רבינו אחד הי' לו בית גדול וע"י שהי' לו חדרים גדולים ורבים והי' לו אורחים רבים שלנו בתוך ביתו נתן הב"ב רשות לאורחים להתפלל בימי היריד דחורף שחלו על הרוב בימים הנוראים וגם לעתים רחוקים בימי מלחמה תוך חדר א' מיוחד אמנם לא החזיקו בו רבים מעולם כי מבלעדו לא הי' יכול לרום איש את רגלו ללכת שם אם לא שנתן להם רשות בפירוש ומיד אחר שיצאו האורחים משם הורד הבימה שהי' של פרקים עד בואם והשתמש בו הב"ב חול ואוכל ושותה תוך החדר לפעמים עם ב"ה כאוות נפשו ואף כמה פעמים שהי' חתונה בשכונה הלוה להם חדר הזה לאכול ולשתות בו ולשמוח ואח"כ מכר הב"ב את ביתו לאחר ואחר לאחר הכל בלי שיור שום תנאי רק להיפך שנתנו רשות ללקוחות להשתמש בכל הבית מתהום ארעא עד רום רקיע כנפשם וכרצונם ורשות נתונה להם ולזרעם עד עלם לבנות ולפרוץ ומה גם שהלוקח האחרון שאל את המוכר קודם גמר המקח על ככה. והשיב המוכר אין זה קודש כי אם חול. ואמר בפירוש שאכל שם כל שנה אף ללא צורך כדי שלא יאמר האומר שיש שם קדושה בחדר הזה. ועל דיבור זה נגמר המקח. ועמ"מ האחרון הלך ג"כ בדרך הזה וכשהי' חל ימי נוראים בימי היריד ובקשו האורחים אשר איננו מפה ממנו רשות להתפלל שם, נתן להם. והס"ת וכלי קודש היו שייכים לב"ב. ועתה בנה הלוקח האחרון את כל הבית ועשה בתי חורף והעמיד תנורים תוך כמה חדרים וגם תוך כדר הזה והעמיד א"ה תוך חדר אחר ורצה הלוקח לדור תוך חדר הזה והעם מרננים אחריו טען הלוקח שאם יבואו בני אדם נכרים שרצים להתפלל שם בימי היריד רצה לעקור דירתו משם בזמן התפלה בי"נ או רצה ליתן להם חדר אחר גדול מזה במקומו. ע"כ יורינו רבינו כדת מה לעשות אם יש צד איסור בדבר או לאו:
תשובה. הנה בדבר אשר עליו הוצרך השואל לשאול והוא אם קלט זה החדר קדושת בה"כ שאסור לקבוע בו דירת קבע בכל השנה וכ"ש בימים המיוחדים להתפלל בו שנה בשנה נראה שאין צריך לפנים ולא לפני ולפנים וכ"ש אם רצה ליחד במקום חדר זה חדר אחר המספיק לבאים להתפלל שהיתר גמור הוא בלי פקפוק. ומ"מ משום יגדיל תורה ויאדיר אבא קצת בראשי פרקים דינים השייכים לנדון והוא שאם הי' כאן הכנה דרבה מעלייתא המספקת לקליטת קדושה מכל מקום והוא כעין אזמניה וצר ביה דאמר רב חסדא בפ' מי שמתו וס"פ נגמר הדין הי' נראה לנו דודאי עכ"פ קדוש לזמנים דאזמני' להם. ואע"פ דק"ל בגמ' ר"פ בני העיר דרחובה של עיר אין בה משום קדושה דאקראי בעלמא הוא מה שמתפללין בה בתעניות.
והי' אפשר לומר דאם תעניות דשכיחא על כל צרה שלא תבא ויכולין להיות כמה פעמים בשנה מ"מ חשיב אקראי כ"ש בכה"ג שנתייחד רק לשני זמנים קבועים בשנה ויש לכאורה ראי' מגמ' דמנחות ד"ס ע"ב דס"ל לר"ש דמנחת סוטה וחוטא כיון (עי' קונטריס כרך ג' דקנ"ג ע"א) דמצי לבוא טובא זימנין בשתא מקרי תדיר לגבי מנחת העומר הקבוע פעם בשנה. ובכה"ג בפ' כל התדיר דצ"א אמר הש"ס מילה לגבי פסח כתדיר לדמי. וע"ע בתוס' פ"ק דיבמות בסוגיא דעלי' ד"ה ע"ב גם בת"ה סי' רס"ו ובספרינו מ"ח הארכנו בג"ה בההיא דבגמ' דעירובין לטעמיה לינוקא אתי למסרך.
רק דיש לחלק דאין ראי' מרחובה של עיר שכל עצם התפלה בתוכה אינו לקבוע מקום לקדושה אדרבה הוא לבזות עצמינו בפרהסיא או שגלות יהי' מכפר עלינו כבגמרא דתענית ואינו רק ליום א' וכי פנה היום חזר להיות ככל רחובות העיר. ואף די"ג שמתפללין בה גם במעמדות כבר כתבו הגה' ורש"י ותוס' דיש למחקו כי אין לזה שורש מש"כ חדר שהוחזק באופן המועיל על שני זמנים בשנה להתפלל שם בימים ההם כמה ימים ובפרט בזמנים הנבחרים בשנה אשר אליו יתברך כל בשר יבואו בתפלה ובתחנונים וכדק"ל שבני הכפרים כופין זה את זה לשכור מנין בימים הנוראים וכך נוהגים ב"י קדושים להזהר מאד ודאי בוי קבע לא אקראי. גם מ"ש דר"ש ס"ל מנחת חוטא וסוטה תדיר טי וכו' משם ראי' דר"י ס"ל להיפך והרי בעירובין פ"ד דף מ"ו אמרינן ר"י ור"ש הלכה כר"י והרי ר"פ בני העיר מבואר שהי' להם שני בה"כ בי' קייטא ובי' סיתוא וא"כ כל אחת מהם הי' בלי שימוש קדושה חצי שנה ומ"מ לא יוגרע כחו כשאר בה"כ.
האמנם אם בחדר כזה שרי להשתמש בין הזמנים הקדושים חול גמור או אם קלט קדושה עולמית מיהא לזמנים המוגבלים ולא מצי בעלים לשנותו כל ימיהם להשתמש בו חול תמיד בלי הפסק הזמנים. ראינו כי טוב לבאר תחלה ענין אזמניה דבש"ס דעל ידו קלט קדושה איך היא ומה ענינה. הנה מדברי התוס' שם ס"פ נגמר הדין למדנו דס"ל דלא סגי באמריה בעלמא רק בנטלה בידו ואומר זה יהי' למת יע"ש וא"כ ה"ה ההוא סודרא דאזמיני' למיצר בי' תפילין בכה"ג מיירי והשכימו הפוסקים דמיירי בהזמינו בפירוש לעולם ואזי אפילו צר ביה רק פ"א קדוש לעולם ורמ"י כתב בזה סימן מ"ב וצר ביה על דעת כך והביאו האחרונים שר"ל שגם בעת שצר בו יהי' דעתו ע"ד שיצור בו לעולם והשיגוהו הל"ח והנ"ץ ולעד"ן דלא כיון לכך רק ר"ל שצר בו ע"ד כוונתו הראשונה ולא שעכ"פ יהי' בדעתו בפירוש זה וק"ל. רק דנ"ל דאם אזמיני' לעולם אפילו צר ביה רק ע"ד זמן מה אסור לעולם והכי מוכח בי"ד סי' שס"ד גבי קבר ובזה לא נמלט רמ"י מהשגה. עוד נ"ל לחלק דלא בכל הכנה צריך שהי' בדעתו לעולם בעת הכנתו רק דוקא אם אזמין סודרא לכך כאשר הוא מוכן להשתמש בו כל דברי חול כידוע ממלת סודר הרגיל בש"ס אז צריך ודאי אזמנותי' לעולם דאל"כ אפשר דאזמיני' עד שיזדמן לו כיס של תפילין יפה. מש"כ אם עשה כיס להניח בו תפילין או אמר לאומן עשה לי כיס של תפילין הוי שפיר הזמנה בלי דבור כלל דשינוי מעשהו ותבניתו הוי הזמנה רבה וגם אין צריך לחשוב בו מחשבה שיהי' לעולם והכי מוכח כלהו סוגיא דס"פ נגמר הדין. והכי מדוקדק לשון טור וש"ע בי"ד סי' שס"ד.
וממוצא דבר אנו למידין שאם עשה מעשה בחדר זה דניכר מיני' שדעתו להיות קבוע לעולם כגון שבנה בבנין ארון הקודש ותיבה ועמוד ובכה"ג ה"ל הזמנה לעולם וכן אם אמר בפירוש אני מיחד חדר זה להיות בו בה"כ לרגלים ולירידים לעולם משמע. וכדק"ל גבי נדר בלי קביעת זמן כבי"ד סי' רי"ט והכי משמע בא"ח בש"ע סי' קנ"ג ס"ח. (וגם בזה הי' מקום עיון דנהי דמשום נדר אית' מ"מ לדברי תוס' הנ"ל אין זו הזמנה שיקלוט קדושה בדיבור בעלמא ומוכח שם דאפי' במחובר כגון נפש שבנאו דלא שייך נטלה בידו בעי מעשה מ"מ מאחר שלא זכר שום פוסק את זה הי' נראה להחמיר גם בדיבור והכי משמע בסי' קנ"ג ס"ח) ולא לענין שאסור להשתמש בו חול בכל המשך השנה מאחר שאין לנו ראי' שדעת המזמינו כך הי' רק נחזי אנן שאם אחר שעבר זמן המוגבל לקדושתו מדי שנה בשנה סגרו בעל הבית לחדר ולא רצה שיבא אדם לשם רק הי' נזהר ומזהיר לשמור אותו מכל תשמיש חול אזי חזינן דדעתו לכך הי' ואסור גם הוא גם אחר לשנותו מיד אחר שהתפללו בו פ"א. מש"כ אם הניחו פתוח לרווחה והי' נכנס בו הוא ובני ביתו והשתמשו בו בין קבע בין ארעי ולא נמנעו מלאכול ולשתות בו לפעמים הרי מחשבתו ניכרת שלא הי' לדעתו לקדשו לכל השנה והוי כמתנה והכל לפי תנאו כבא"ח סי' קנ"ג ס"ח כי הכל לפי דעת המזמן. ויש להביא ראי' לקודש מחול דאמרינן בש"ס ס"פ נה"ד הנ"ל דהא דק"ל הזמנה לאו מילתא היא ילפינן מע"ז ועיין במשניות השנויים פ"ג דמס' ע"ז והם דינים הנזכרים בטור סי' קכ"ה ובש"ע שם סגד"ה וביה קייטא וביה סיתוא דבגמרא הנ"ל בלי ספק שהיו נסגרים בעת שלא הלכו להתפלל בהם וגדול' מזו אמר הש"ס ס"פ נה"ד הנ"ל אפילו למ"ד הזמנה מילתא היא דלא חזי לי' ר"ל היתר על הצורך לא תפיס כ"ש דאמרינן דלא תפיס רק למה שחשב בו ואזמני' וכן סודרא דאזמיני' עד שיזדמן לו כיס וזה ברור. רק דעכ"פ אם אזמיני' באופן הניכר שדעתו לעולם הי' תפיס קדושה אחר שהתפלל בו לעולם בזמני' הללו דלא מקרי אקראי בעלמא כמ"ש לעיל ויש לנו ראי' מדין מינוי ש"ץ שלא נתמלא זקנו דלעתים ידועים נקרא קבוע בטור וש"ע סי' נ"ג והי' לחדר זה דין קדושת בה"כ אחר שמסרו לציבור שאסור למכרו ונשאר פרטי דיני בה"כ הנזכרים בטור וש"ע סי' קנ"ג.
ואין ראי' לסתור דברי ממ"ש שם די"א יחיד בטלו אפילו ס"ת מותר למכרו וכו' שהרי מבואר שם כל שלא הקדישה דווקא מש"כ חדר זה מסירתו לציבור הוי כהקדישה ועוד שאני ס"ת דנשאר בקדושתה וכל זה בהזמנה מעלית' שהיא ניכרת וידועה שכוונתו לעולם הי' מש"כ בנדון דידן דמעולם לא יצא מפי אדם שנדר או הקדיש החדר לא לשעה ולא לדורות גם לא עשה מעשה שיהא ניכר שמחשבתו לכך הי' כלי לא בנה בה שום דבר הנהוגים להיות בבהכ"נ הקבועים לעולם כי מה שפינה את החדר מדברי חול שבתוכו בהגיע זמן המוגבל והעמיד אז לתוכו ארון ותיבה המטלטלים אין זו הזמנה לדורות רק לפי שעה דלא סגי בלאו הכי כמו הכנסת ס"ת וכלי קודש הנצרכים גם אין כאן אזמני' כלל היות קולט קדושה לעולם מה שמצוה עביד להניח אורחיו וקצת הנטפלי' אליהם כנס ולקבוע מקום מחדר מחדריו שיחד להם לימים הנוראים שהם על הרוב ימי היריד ודמי למ"ש מהר"ם פדואה והביאו אמ"א סי' קנ"ג סט"ז בהג"ה אם לא השאיל להם בפירוש רק הניחם לכנס בביתו וכו' אע"פ דההיא לענין אי מצי למחות הוא שנוי הוא הדין והוא הסברא דנשאר תלוי בדעתו וכשם שיוכל למחות במי שירצה ה"ה ה"נ יכול למחות בכלם ולהחזיר החדר לחול דלא הוי רק כצר ביה לפי שעה ולא אזמיני'. ואין לערער אוד ולהסתפק בדבר לומר דלמא הראשון שייחד החדר לכנס ביה רבים הי' בדעתו באותו שעה ובאותן ימים שהתפללו בו רבים להניחו כך כל ימיו והוי כצר ביה אדעתי' לצור בו כל ימיו דמקרי אזמני' וצר ביה כמ"ש נ"צ ושאר אחרונים והא דלא בנה בה ארון הקודש ותיבה משום דבקל מצי להכניס ולהוציא אותם כשיגיעו הזמנים כמו שאר כלי קודש. ואם הוא ספק יש לומר דקדיש מספק דק"ל ספק הקדש הקדש כבטור וש"ע בי"ד ס"ס רנ"ט. הרי תשובות המערער בצדו ומשם ראי' שאפילו את"ל שיש ספק לא ק"ל החמיר רק לגבי' המקדיש גופי' מש"כ לגבי היורש דנקרא מוחזק כמבואר שם בהג"ה וה"ה לגבי הלוקח דק"ל טוענין ללוקח כמו ליורש והוי ג"כ מוזחק ובנדון דידן יש עוד ידים מוכיחות שמכר הראשון לשני הבית שבו החדר ולא זכר ולא פקד בשטר מכירה לא חוץ ולא על מנת אדרבה כתב בו קני לך מתהום ארעא וכו' ומצר לו מצרים וכן הורישו השני מוכח דלא הי' בדעת שום אחד מהם שיהי' החדר מוחלט לקדושה אפילו לזמנים הללו. ועוד פוק חזי מה עמא דבר שישנם כמה וכמה ב"ב שמיחדים חדרים לארחי ופרחי בביתם להתפלל בו בימי ירידים שהם על הרוב בי"נ וברגלים מפני דוחקא דציבורא ולית מאן דחש ליה שיהי' אגיד ומחויב בזה כל ימיו. ונהירנא כי בק"ק פראג דשכיחא טובא שהשררה חותמין בהכ"נ מפני החובות צור תעודה ויש לכל בני הכנסת חדר גדול מיוחד בבית שיבחרו והולכים לשם בני הכנסת וקובעים לשם ארון הקודש ותיבה ומתפללין שם בחול ובשבתות תמידין כסדרן עד כי יעבור זעם ואע"פ דאינו מילתא דקביע מ"מ מאחר שזה דבר רגיל ושכיח טובא הי' אפשר לפקפק בו. ומ"מ לית מאן דחש לנהוג בחדר קדושת בה"כ אפילו בימים שהולכים בתוכו להתפלל ש"מ שבכה"ג הולכים אחר אומדן דעת דומה למ"ש רז"ל לב ב"ד. מתנה עליהם וה"ה אומדנא דבעל דבר כמבואר בא"ח סי' קנ"ד ובי"ד סי' רנ"ט בהג"ה ובכמה דוכתי ובשנת תכ"ו שהיינו מחכים שיהי' שנת הגאולה ע"י משיח המדומה שנתחברו ונאספו חבורות חבורות להתפלל ערבית בזמנה בחדר מיוחד שנתן להם ב"ב אחד וכן חבורה של שומרים לבקר ואפי' באותן ימים לא נהגו בחדרים שום קדושה. כ"ש אח"כ שבעוונותינו נשתקעו הדברים יצאו מקודש קל לחולין כל החדרים בלי פקפוק.
והנה עדיין יש מקום ללין ב' תלונות על בעל החדר אם יבקש להוציא החדר מקודש לחול לגמרי לא מצד דקלט קדושה ולא פקע קודשת החדר דכבר בארנו דלית דין צריך בשש רק מפנים אחרים. התלונה הא' דלא יהא אלא נדר והנהגה טובה שרגיל האדם לעשותו דצריך התרה כמבואר בטור וש"ע י"ד סי' רי"ד ושלמים וכן רבים ס"ל דבצדקה והקדש אפילו במחשבה בעלמא נעשה נדר ומחויב לקיימו שנחלקו בזה גדולי הפוסקים והכריע מהרי"ק שורש קס"א להחמיר ובש"ע בח"מ סי' רי"ב ס"ח וזכרו גם כן רמ"א בהג"ה י"ד ס"ס רנ"ח. וקשה להתיר הנדר כי צריך חרטה מעיקרא על המצוה שעשה בזה כמה שנים. מ"מ אין זה מן הקושי דאם נאמר דנעשה נדר אפשר להתירו ולומר שמתחרט שלא התנה בפירוש שלא יהי' עליו חיוב נדר והכי מוכח בפוסקים שם. גם אין להקשות ולומר דא"א להתירו מפני דה"ל כנדר עד"ר שאין מתירין דזה טעות מפורסם דלא מקרי נודר לעשות דבר לרבים או שלא לעשות דבר בלתי רשות הרבים עד"ר רק כשאומר בפי' אני נודר כך וכך עד"ר וזה פשוט ומבואר בפוסקים וטור סי' רכ"ח.
ועדיין יש לפקפק ולומר מאחר שכת קודמין ובה"ב הראשון שנעשה עליו כנדר לא הניח להתיר נדרו שוב אין בכח יורשיו ולקוחות הבאים מכחו לעשות דבר דלא עדישא מיני'. לכן אם הי' ידוע מחשבתו לדעת המחמירים גם המחשבה או שאמר בפי' שיהי' החדר לבה"כ לצמיתות לזמנים הידועים הי' חיוב גמור עליו לקיים. ואחר שיש כאן דבר שחל עליו ההקדש נהי דאי בעי נשאל עליו דק"ל נשאלין על ההקדשות וכדק"ל בטור וש"ע סי' רנ"ח. מ"מ יש לומר שאחר שהתפללו בחדר כבא ליד גבאי דמי דתו לא מצ' לשאול עליו (ע' סמ"ע בח"מ סי' קכ"ה ס"ק כ"ה) וכן אם מת זה שנדרו בפה או בלב ולא שאל עלי' כבר חלה עליו קדושה ואין לו היתר עוד דלא דמי לנדר ות"כ שבין אדם לחבירו שאין חוב על היורשים לקיים (כמ"ש הריב"ש הובא בהג"ה ש"ע ח"מ סי' ר"ט דכיון דמת בטל נדר ות"כ ובסי' רי"ב ס"ז ובהג"ה) מש"כ בצדקה אם נדר ליתן לצדקה מעות סך מה ומת ודאי מחויבים היורשים לקיים ממעות ירושה מכ"ש במקדיש כוס כסף ובכה"ג דבר מסוים ולמחמירים אפילו חשב פשיטא לן דבחייו קדיש לא מטעם הזמנה דחל קדושה על הכוס רק דחיוב על היורשים לתתו להקדש כי לא ירשוהו מאביהם דחל עליו שם הקדש ודאי בחיי אביהם ונהי דהוי מצי אביהם לשנותו מ"מ לא הוי מצי למיהדר ביה בלא שאלה על הנדר לפחות ואפשר אפילו בשאלה וכמ"ש והרי לא שאל וכל זה בודאי וברור לן שהקדישו הקדש גמור ולחלוטין. מש"כ בנדון דידן שלא ידעינן מחשבתו אם לשעה אם לדורות חזר הדין להתיר' דהיורשים מוחזקים ואפשר שבכה"ג שאין כאן שום בירור רק מצד מה שנהג כך כמה שנים ואחר שכתבנו בסמוך שהמנהג נתפשט בק"ק שב"ב נותנים חדרים לקצת אורחים בירידים ואינו חובה רק כל זמן שירצו מעתה אפי' אלו חי הראשון שנהג כך לא הי' צריך התרה מאחר שמתחלה לא נהגו ע"ד חובה וקבע וראי' מהג"מ הביאו רמ"א בהגה' א"ח סי' תקס"ז באירע ברית מילה בתעניות בה"ב וימי תשובה.
התלוני השני' הוא ממה דתנן מי שאבדה דרך שדהו וכו' דק"ל מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו והביאו רמ"א בהג"ה ח"מ סי' שע"ז. אבל אחר העיון לא דמי כלל דשם הי' לרבים עכ"פ מצר בגבולו והוא שינה דרכם לכן אין לו לקלקל מה שהחזיקו בו ע"פ רצונו ודעתו. ועוד שהוא דבר הנצרך לרבים בהכרח שיהי' להם דרך שיעברו בו. מש"כ כאן שמעיקרא הי' ע"צ החסד ולרווחא בעלמא להצילם מדוחקא דציבורא ולא סמכו דעתייהו להחזיק בו כי המה יודעים שעושה כך בחסדו ובטובו ואין להם בחירתו עליו אפי' תרעומות ועמ"ש בסמ"ע במה שמחלק כ"ש אם בעל החדר רוצה להניח החדר בקדושתו לימים המוגבלים כבראשונה לא ידעתי כלל מקום לשאלה דאם משום שהוא מהסס מפני שהוא רוצה לקבוע בו מטה ושלחן כסא וכל צרכי תשמישו של חול מה שלא נעשה עד היום לית דין צריך בשש כי מאחר שגם קדמונים שקדמוהו היו נוהגין מיהא חול בין הפרקים בחדר לישן בו ארעי מה שבבהכ"נ אסור גם לאכול בו לפרקים ולהשתמש בו הרי כאן גלוי דעת שלא קדשוהו בקדושה הראוי לו שהוא קדושת בהכ"נ ומה שלא השתמשו בו חול בקבע הוא מפני שלא היו צריכים לו כי הי' להם חדרים ועליות יותר מצרכם וזה האחרון שיש לו מקנה וקנין ובני בית והוצרך לקבוע דירתו בקבע בחדר זה מי מעכב בידו ומאין לנו לחלק בין תשמיש קבוע לארעי ולא מצינו לרז"ל שחלקו בדיני בהכ"נ שחרבה או שנמכר' רק בין תשמיש הגון או מגונה כבסי' קנ"א קנ"ג לא בין קבע לארעי ולא נצרכה לומר גבי שינה בבהכ"נ דאסור אפי' ארעי רק שהתירו בבי' המדרש ודוק ולפי זה אפי' קלט החדר קדושה בה"כ ע"י הזמנה לעולם לזמנים המוגבלים באופן שזכרנו למעלה היה מותר להשתמש בו בין הזמנים אפי' בקבע וכמ"ש.
אבל מלתא דפשיטא לדעת השואל דאפי' בפי' נדר חדר זה לעולם לזמנים המוגבלים לבה"כ מותר לו להוציאו לחולין ע"י שיתן תחתיו חדר אחר בזה בדיוטא העליונ' דלא עדיף מבה"כ דשרי להחליפה ולמכרה ולסתרה ביש בהכ"נ אחר. מבעיא לי ודעתי נוטה לאסור דהא דבהכ"נ דרבים שרי משום דנעשה המכירה או הסתירה והחליפין לפחות מהסכמת טובי העיר או בני הכנסת דהוי כדעת כלם רק דבמעות מכירה אסור להשתמש אא"כ נמכר ע"פ ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר כל זה לא יועיל לגבי בה"כ של כרכי' מפני דמעלמא אתו ומיירי ואפי' יש בהכ"נ אחר כמ"ש ר' ירוחם.
מש"כ נדון דידן דיחיד שרצ' להחליף חדר אפי' הי' מיוחד רק לבני העיר ואפי' השני אצל זה דמי לבה"כ דכרכים לגבי אנשי דמעלמא אתו דדלמא ניחא להו טפי בקמייתא. כ"ש זה שמיוחד לאורחים דאתו מעלמא וחדר השני בדיוטא עליונה וטורח לעלות בסתר המדריגות שאם הקדיש' בפי' בלי זמן שיהה אסור להחליפה. וגם להא מלתא דמי למקדיש דינר משבא ליד הגבאי אסור להלוותה וה"ה להחליפה בלי רצון הגבאי שהוא ידי עניים שזכה עבורם. ובנדון זה אורחים שכבר התפללו וכבר בארנו בנדון השאלה שא"צ לכל זה כי לא היה כאן הזמנה המוטלת לקליטת קדושה לכן מה שרוצה בעל החדר לייחד חדר תחתיו מילתא יתירת' עב"ד ותע"ב ולא עדיף כח חדר השני מכח חדר הראשון. אם לא יקדישנו בפה לעולם או יעשה בו הכנה בבנין שנראה ממנו זה וע"צ יותר טוב יתנה על חדר השני שלא יהיה בו קדושה רק כל זמן שירצה ולא יהיה עליו לנדר וחזקה לרבים.
וכל מה שכתבתי לשריותא של חדר הנ"ל נ"ל להלכ' אבל לא למעשה בהיות אשר קפצו עלי ימי זקינו והגיעו ימי מרודי ועוני. ויסורים משלו בי בעווני. ותש כח עיוני. נחלש שינוני. ונתמעט זכרוני. בצירוף שאני כאומן בלי כלים וקצתם הם בידי דרך שאלה דהדרי בעינא לכן לא יסמוך השואל עלי עד כי יסכים אחד מבעלי הוראה להתירה כי אפילו אחריות' דנפשי לא ניחא לי לקבלוי כ"ש דאחרינא:
כ"ד הכותב הטרוד יאיר חיים בכרך.