חות יאיר/נה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן נה
[עריכה]עוד בדק לן הוד מכ"ת בשאלת חכם אחר דדובר שקרים לא יכון איך כותבין בגט מומר שכפו אותו עד שאמר רוצה אני בדלא אניסנ' ופ' בסדר הגט שר"ל לא אנסו אותי עד שאמרתי רוצה אני עכ"ל הזהב נראה דפשוט למכ"ת דדמי להא דק"ל בדבר שהוא אסמכתא דלא יועיל מ"ש בשטר דלא כאסמכתא אף דלא דמי ממש כי שם הדבר עצמו הוא גרוע ולא קניא וכך מבואר בשטר עצמו ולכן לא מהני מ"ש דלא כאסמכתא ולא דמי למ"ש והקניתי לו ד"א בחצירי אע"פ שידוע שאין לו כמ"ש התוס' פח"ה דמ"ד בשם ר"ת (והסמ"ע בסי' קי"ג ס"ק י"ב לא פסק כן בידוע שאין לו. וע' סמ"ע בסי' ר"ז ס"ק מ"ב) דכיון שמודה נאמן לחוב עצמו יותר ממאה עדים ולא חיישינן למחזי כשקרא דשאני התם שאינו מן הנמנע לגמרי. ובשאלת מכ"ת לא קשה מצד הדין עצמו דודאי כך ארז"ל דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני רק סברת הוד מכ"ת דודאי בגט הס לא לא להזכיר דבר שאינו אמת הידוע לכל הן מצד חומר הענין עצמו או דבכל דוכתא אמרינן איסורא מממונא לא ילפינן (והוא במס' ברכות די"ט ע"ב וב"מ ד"ך ע"ב ומה גם בזה דנהי דלחייב בעצמו מהני הודאות פיו מ"מ איסורא דאשת איש להיכן הלך וכך הקשה הרשב"א בחידושיו מס' גיטין על גמ' דל"ד גבי פיסול עידי מודעא אם יבאו עידי מודעא איך נתיר א"א ומתרץ דלא חיישינן שיקלקלה בידי שמים אם לא יכול לקלקלה בב"ד ומייתי ראיה מגמ' ס"פ מי שאחזו דע"ו ע"ב באומר תהא נאמנת עלי שלא באתי ולחולשת דעתי לא נתיישב לי דנהי דשם דאין כאן רק ספק י"ל כיון שנתן לה הנאמנות מעתה א"א לקלקלה בב"ד לא ניחוש שבא ופייס ויקלקלה בידי שמים הא ודאי יש עדים שבא ופייס הגט בטל וא"כ ע"כ ה"נ נימא אם יבואו עדים שמסר מודעא הגט בטל וא"כ גם בב"ד מקלקלא דכיון דחיישינן למודעא בעדים פיסול זה מה מהני גם לשון פיסול משמע שבאמת נפסלו והדרא קושיא לדוכתא.
ומכל זה קשה בכפיית מומר מה מהני ביטול מודע' והרי עדים לפנינו שנחוש ולפי מסקנת התוס' בפ' המביא תנין סוף ד"ה שמא פייס מוכח דאין ראיה של הרשב"א כלם ע"ש. וגבי מומר אפשר כיון דפסל כל עידי מודעא אף אם יבואו עדים כיון דמן הדין כופין אותו אין בעידיו כלום וגם באחר י"ל דבפיסול עדיו שוויו רבנן לבעילתו בעילה זנות עם אשתו הראשונה דכל דמקדש וכו' כמ"ש בגיטין דל"ג ע"א ודע"ג ע"א. סוף דבר נ"ל כוונת רום מכ"ת אינו רק איך נשקר או נצוה לו שישקר במוחלט וגרע ממחזקי כשקרא) ואע"פ דבכל השטרות ס"ל לרי"ף ורמב"ם דלא חיישינן למחזי כשיקרא והרא"ש לא נחלק רק בקיום שטרות מש"כ בשאר פטרות ואפי' בגיטין כדמוכח בפ"ב דגיטין ופ"ט דכתובות מ"מ נהי דלמחזי כשיקרא לא חיישינן מ"מ לשיקרא חיישינן שכ"כ ר"ת שאם אין לו שם וחניכה וכתבו וכל שום וחניכה פסול. [עי' להלן בסוף התשובה]
והנה לעומק המושג וקוצר המשיג הי' נראה לומר ע"פ מה דיש לדקדק בזה בדברי רז"ל גבי ביטין דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני דמשמע לכאורה דבעי למימר רוצה אני ולא סגי בלאו הכי מדלא אמר כופין אותו עד שיתרצה או עד שיתן והוא מה שכותבין ברעות נפשי בגט כי חששו לגט מעושה קצת וא"כ מה תקנו בזה אם גם מירתו ע"י כפי' (יעוין מ"ש הטור בח"מ סי' ר"ה ושם בש"ע סט"י) וכבר הסביר והמתיק לנו הרמב"ם את זה בהלכות גיטין ספ"ב במתק לשונו והוא שא"א אנוס אא"כ נלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב בו מן התורה וכו' וסיים לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הרע תקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואומר רוצה אני כבר גירש לרצונו עכ"ל. (ובכה"ג כתב הרלב"ג ואסברי' לן בטוב טעם בקרבן אהרן) ויש לדקדק דא"כ למה אמרו והתנו שיאמר רוצה אני ולא סגי במה שיגר והל"ל כופין אותו עד שיגרש דכבר תשש יצרו וגירש לרצונו וע"ק הא תינת בישראל כשר שאשרז"ל שכופין מפני מומיו מש"כ במומר שאינו רוצה להיות מישראל וכבר פרק עול מאי איכא למימר רק די"ל דמ"מ אע"פ שחטא ישראל הוא ומקבל עונש על כל עבירה עד יום מותו וכ"כ קדמונינו בכמה דוכתי אין בידו לפרוק עול מלכות שמים וקידושיו (כמ"ש הרמב"ם והטור סי' מ"ד א"נ במומר הקילו כמ"ש מהרי"ק שורש ס"ג בעיקר הכפי' למומר) קידושין גמורים.
ומ"מ לא יתכן לומר שתשש יצרו ומקרי לרצונו אף כי לשון הרמב"ם ודאי לא משמע כך (ואפשר דלא ס"ל לרמב"ם דכופין למומר) וע"ק דכשיבחנו דבריו בבחינה הראויה אינם עולים יפה לישב דעת רז"ל בזה כי אין לקרב אל השכל שע"י המכות תשש יצרו רק אם אח"כ אומר רוצה אני אף אם יודע שמעתה כלו מכותיו כגון אם הוקצב לו לכופו ע"י הכות כסיל מאה ותו לא ואחר כלותם אומר רוצה אני י"ל מעתה תשש יצרו מש"כ זה שאין קץ למכותיו שמכין אותו עד שיאמר רוצה אני וכן כל כפי' ונגישה אינו רק מדאגה להבא [עי' מהרי"ק שורש ס"ג שהבאנו לקמן והביאו ב"י ס"ס קל"ד יע"ש] שעוד יוסיפו להכות כאשר כבר עשו וההכאות אינם רק להטעימו ראש ולענה למען ידע שגזמינן ליה ועבדינן וממורא מכות העתידין יאמר רוצה אני א"כ אין לומר דע"ז שהוכה תשש כוחו שהרי ידעינן שמה שאומר רוצה אני אינו ממה שהוכה רק ממה שחושש שיוסיפו להכות ולא דמי לנאסר ליתן גט והותר ואח"כ נתרצה ונתן גט דדעת גדולי הדור להתיר אע"פ שביד הכופה לחזור ולאנסו (כמ"ש מהרי"ק שם) ש"מ דלא חיישינן להבא דשם נעשה מעשה שהתירו ממאסרו מש"כ הכא וכי ס"ד שבמה שיסור ידו ממנו לפי שעה לא יוסיף להכותו וזה פשוט.
ותדע דלפעמים ע"י גיזום והפחדה אומר רוצה אני ודוחק לומר דע"י הגיזומים תשש יצרו לכן נראה אף כי דברי פי חכם הרמב"ם ז"ל חן לפי הנראה מ"מ לכשתמצא אין בהם די באר ביאור כוונת רז"ל ודעתם. והי' נלפענ"ד כי מאפילת השגתינו על הרמב"ם יצא אור כוונת רז"ל כי ודאי אלו הי' הכפי' וההכאה שהוכה סיבה עצמית למ"ש רוצה אני היה אמירתו ללא יועיל אחר שהיא עצמה ע"י כפי' ודבר שפתים בזה אך למחסור וגם מ"ש בגט כזה בדלא אניסנא היה שקר מוחלט נגד הידוע לכל שכמה הרפסקאות דעדו עליה עד שהגיע לכלל רציון ודמי ממש למ"ש דלא כאדמכתא וה"ה מפורשת לפנינו.
רק באשר ההכאות שעברו אינה באמת סיבה עצמית להכריחו רק גרמא בעלמא שע"י ירא להבא לכן ודאי אם ע"י שהוכה עשה מה שעליו לעשו' בלי אמירה לא יצא מדין אנוס דסוף כל סוף ע"י המכות עשה מה שמוטל עליו ולא יהא אלא הפחדה וגיזום להבא דמקרי אונס ואף דלענין מכירה חיכא פלוגתא דרבוואתא שאני התם דנאנס שלא כדין וק"ל.
מש"כ אם ע"י ההכאות או הגיזום אומר רוצה אני מפרשינן לאמירתו שר"ל אפילו מובטח בלאו הכי שלא יוסיפו להכותו רוצה הוא. מאחר דנתינת הגט הוא מיסתבר והשכל מסכים והסברא נותנת שלא לעגן אשה חנם אפי' במומר מפרשינן הכי וכך משמעות ודקדוק מלת רצון ואפי' אם סתמא דמלתא לבו אין עמו בזה רק אומר להימלט מתלאה להבא מ"מ אינו דבר הסותר מעשה שלפנינו ואחר שאפשר להיות אפי' בדרך רחוק שמרוצה בלב שלם סמכינן על דיבורו אחר דאין מן הנמנע להיות כפיו כך לבו ולכך דקדקו רז"ל דבעי למימר רוצה אני דאל"כ אין לנו על מה לסמוך שהרי הוכה לפנינו עד שעשה ונהי דע"י זה חושש להבא מ"מ אנוס הוא בכך והיו חז"ל חוששין לגט מעושה לכתחלה דק"ל פי"ד דיבמות דהאיש אינו מגרש אלא מרצונו ולכך ס"ל לר"ת דאין כופין אפי' במקום שארז"ל יוציא אא"כ תנן בהדי' כופין כבטור וב"י ס"ס קנ"ד ובכה"ג ארז"ל גבי קרבן יקריב מלמד שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ש"מ דס"ל לרז"ל דבמה דאמר רוצה אני מתקיים לרצונו והוא כמ"ש ודמי קצת למ"ש ר"ת בענין ד"א בחצירו דכיון דמודה נאמן וכו' אע"פ שרחוק הוא מאד אף כי באמת אסורא מממונא לא ילפינן ואינו ענין לזה כלל מ"מ זכר לדבר איכא. ולפי זה בגט מומר וכל שכופין אותו להוציא לא סגי בנתינתו גט סתם אחר הנגישה רק צריך שיאמר בפיו רוצה אני ול"ק ממ"ש מהרי"ק שורש ס"ג שגדולי הדור התירו גט שנתרצה ונתן אחר שהותר ממאסרו אע"פ שלא אמר רוצה אני דלא יתכן לשון זה רק סמוך לכפי' דשאני התם שהותר כמ"ש בסמוך.
ומצאתי לכאורה ראיה לדברי בש"ס ספ"ק דעירוכין דדקדק הש"ס ממ"ש בגיטי נשים עד שיאמר רוצה אני ולא אמר עד שיתן ש"מ עד דמבטל ליה למודעי' ורל דבאמירתו רוצה אני מובן בלי אונס וכאן שהוכה לפנינו הוי כנאנס וכפירושינו זה אתי שפיר דנקט גם גבי קרבן עד שיאמר רוצה אני דה"ה ה"נ בעי אמירה ממש מטעם שכתבנו דאי ס"ד דרב ששת מיתורא יליף דאם מסר מודעא צריך שיבטלה ורוצה אני ל"ד וכדבעינן למימר לקמן קשה למה תנן גבי קרבן רוצה אני דודאי ממה דאמר רב ששת דינו ודקדק בגט משמע משום חומר גט נגע ביה מ"ש צריך שיבטל וכו' וע"ק לרצונו דגבי קרבן למה לי אי ס"ד דסגי בשיקריב הקרבן ע"י כפיה והיינו יקריבנו וביטולו הוא אמירתו רוצה אני כמ"ש וה"ה בדמסר מודעי צריך לבטל מודעי רק מכח קושיית מה מהני רוצה אני והרי הוא אנוס לפנינו צריכין אנו ל"ש דאין האונס רק מצד העתיד לא מצד העבר.
וא"כ לפי דברינו אם כפו אותו והלך ונתן גט בשתיקה ולא אמר רוצה אני אינו גט א"ל שנאמר דבדיעבד כשר דה"ל כאלו אמר רוצה אני ואת זה קמ"ל משנתינו גט מעושה בישראל כשר וקשה דכשר בדיעבד משמע והרי כופין אותו לכתחלה אלא ע"כ כמ"ש ומ"מ לכתחילה צריך שיאמר רוצה אני. זו שיטה אחת. שיטה שניה אפשר לומר דס"ל דבכופין ולא מסר מודעא סגי כשיתרצה ולאו דוקא שיאמר רוצה אני ועל כן ממשנה יתיר' דאמר עד שיאמר רוצה אני דייק בש"ס שצריך שיבטל מודעא רל כשמסר מודעא ומהא גופי' מוכח דלא תלי באמירתו רוצה אני שכתבנו שבזה משמע שרצה מעתה בלי אונס שהרי משמע (והכי מוכח בב"י סי' קל"ד) דכייפינן לי' לבטל מודעא ש"מ דלא תלי באמיר' רוצה אני מידי שהרי לא יצא מאונסו במסר מודע' ודו"ק.
ועוד דאי ס"ד דבעי אמירה ממש א"כ אפי' ירצה ליתן גט נכפוהו על האמירה וזה דוחק גם זה קשה לפרש רוצה בלי אונס וה"ה ה"נ גבי קרבן סגי כשיתרצה ואיצטרך לרצונו בקרא דלא נימא דנשקול בע"כ דגזירת הכתוב הוא מכ"ש בגט דק"ל גט מעושה כדין כשר דסגי בשיתרצה ויתן גט אפי' לכתחלה ומ"מ באשר תנן שהאיש אינו מגרש אלא מרצונו ביקש הרמב"ם לרווחא דמלת' לקרב הדבר אל השכל. ואחר שהנני רובץ בין המשפתים שני כפות המאזנים בשתי שיטות הנ"ל נלע"ד להכריע כשיטה האחרונה דלא בעי דוקא אמירה רוצה אני והכי משמע לשון המשנה ספ"ד דעירוכין דנקט תחלה גבי קרבן עד שיתרצה ומ"ש כתר הכי עד שיאמר רוצה אני משום דגבי קרבן אין הבעלים חסרים שום מעשה ולא ניכר שמרוצה רק ע"י עקימת פיו ואז רשאי' הממשכנים ליקח בהם בהמה והכהן יקריבנו לעולתו ושלמו ואע"פ דודאי צריך סמיכה בבעלים מ"מ לא היה שייך לומר רק כופין אותו עד שיקריב ור"ל הבאת קרבן אלא ודאי אינו צריך לזה כלל וזה מוכח מלשון המשנה דאמרה ממשכנין אותו אע"פ שאין מתכפר לו עד שיתרצה וקשה הא אכתי לא תנן דקריבין קרבנו ומאין יתכפר אלא ע"כ דממשכנין ועומד למכור דמיירי באומר אין לי מעות א"נ יש לו ואינו רוצה מ"מ הא גופא קמל"ן דתיכף שיתרצה אם לא יתן מעות הרי המשכון עומד למכור וליקח קרבנו סוף דבר לא יתכן לשון אחר והיינו יתרצה היינו רוצה אלא מש"כ גבי גט הל"ל עד שיתן לכן דייק ר"פ דבדמסר מודעא צריך לבטלה אבל בדלא מסר מודעא אף שנתן גט ע"י כפי' כשר ומותר ומוכח עוד שם בהדיא בסוגיא דעולה צריך דעת למדקדק אע"פ דנקט רש"י גם שם הוצר אני והכי מוכח לע"ד לשון הרמב"ם ספ"ב דגיטין וספי"ד דמעשה קרבנות אע"פ דגם הוא נקט רוצה אני כדרכו לתפוס לשון הש"ס שחייב אדם לומר בלשון רבו בכל האפשרי.
וכן נראה מטעם שכתב הרמב"ם שבאתי תחלת דברי כמ"ש שם. ומוכח עוד ממה שלא כתבו פוסקים האחרונים ובפרט הטור וב"י סי' קל"ד וקנ"ד דבר מאמירת רוצה אני אי ס"ד דעכ"פ צריך לכתחלה מש"כ מה שזכר ס"ס קנ"ד שיאמר שמגרש מדעתו בלב שלם הוא לרווחא דמלתא שהרי מיירי בכל אדם אלא ע"כ גם מאלו שכופין א"צ אמירה כלל מצד הדין בדלא מסר מודעא והכי מוכח משנתינו גט מעושה בישראל כשר וכו'.
ואל ימהר המשיג להשיג עלי מלשון הרמב"ם שם ואם הגוים אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט אע"פ שאמר בגוים רוצה אני ואמר לישראלים כתבו וכו' וש"מ דנתינת הגט ואמירת רוצה אני תרי מילי נינה וה"ק בודאי אם נתן הגט ולא אמר רוצה אני פשיטא דאפי' בישראל אינו גט ובגוים אפילו אמר רוצה אני. דאדרבא דא"כ הוא לא היה להרמב"ם להזכיר אף ע"פ שאמר וכו' דפשיטא דבהכי מיירי שהרי לא סגי בלאו הכי אפי' בישראל אלא ע"כ ס"ל להרמב"ם דבכל מקום אין האמירה מעלה או מוריד ומ"מ ודאי לשון טוב הוא ומורה על שלילת האונס שהרי רצון ואונס הם שני הפכים לכן שפיר כתב הרמב"ם אר"פ שאמר וכו' והוא לישנא יתירא גבי כפיית ישראלים מ"מ לא מהני גבי גוים וזה נ"ל ברור.
ואין להביא ראיה לדברינו אלה מגמר' קדושין ד"נ דאמר הש"ס דלמא שאני התם דמצה לשמוע דברי חכמים ופי' רש"י אית לן לאחזוקי' בחזקת מקיים מצ' וגמר בלבו לקיים דברי ב"ד דלא בעי למימר דוקא רוצה אני רק סגי בשיתרצה ומביא קרבנו או נותן גטו דאי ס"ד דדוקא בעי למימר רוצה אני ולא סגי בלאו הכי מאי ס"ד דש"ס דבעי למימר דמה דאמר רבא בההוא דבעי למיסק לא"י דדברים שבלב אינם דברים מהא דתנן כופין אותו וכו' אע"פ דבלביא לא ניחא ליה דלמא שאני התם דלא אתי מחשבה ומפיק מידי דבור שהרי אומר רוצה אני דיש לדחות ולומר דאי ס"ד דדברים שבלב הם דברים לא היה עולה על דעת שיועיל כלל מה שמדבר בפיו ע"י כפי' ולבו בל עמו דאין זה ענין לסוגיא דר"פ האומר בענין מחשבה ודבור ומעש' וזה פשוט לכן מצד זה היה אפשר דבעי אמירה ממש.
ומ"מ ממסקנת הש"ס שם דאמרינן ג"כ אגב אונסים גמר ומגרש כמו גבי מכר א"כ מוכח שפיר דלא בעי למימר בפיו רוצה אני ובלשון גמר ומקני יובן שמסכים גם בלב בלי חשש אונס להבא ועדיין צריכין אנו למ"ש לאסבורי' בדדמי באופן שיצדק אמירה וכתיבה בדלא אניסנא. גם אין להביא ראיה לאידך גיסא לומר דאמירה ממש בעי דאל"כ למה לי קרא דיקריב מלמד שכופין וכו' הא כל מ"ע מכין אותו עד שתצא נפשו כמו שהקשו התוס' פ"ק דר"ה ד"ו ע"א ומ"ש התוס' דגבי קרבן ה"א דאין כופין מדכתיב לרצונו ע"כ. מ"מ אי ס"ד דלא בעי אמירה דרוצה אני לא נכתב לא ה' ולא ו' וממילא ידעינן דכופין עד שיקריב די"ל דעכ"פ איצטריך לרצונו דה"א דאין צריך אפילו רציון רק מוכרין המשכון כדתנן שם בספ"ד דעירוכין ומביאין קרבן בשבילו ואין הסמיכה מעכבת בדיעבד וכ"ש למה דאיתא בגמ' הנ"ל דאתא קרא לאפריש ולא אקריב דה"א לשקלו בע"כ ואי לא רצה ליסמך אין זה מעכב קמל"ן לרצונו דעכ"פ יתרצה ויביא קרבנו.
אדרבא שיטפא דלישנא דהתוס' משמע דהשתא דכתיב יקריב דינו ככל מ"ע ממש ומ"מ אין זה מוכרח די"ל דהתוס' הקשו דאחר דכתיב לרצונו דמינה נדע דבעי למימר דוצה אני מעתה ניליף הכפי' מכל מ"ע ול"ל יקריב ותרצו התוספות דסד"א אחר דכתוב לרצונו דאין כופין כלל לכן ליכא למישמע מינ' כלל. ואי איכא לאקשוי נגד הכרעתי הנ"ל ולומר דבעי אמירה ממש הוא מגמרא פ' מצות חליצה דק"ו ע"א דאמר גט מעושה זימנין כשר וזימנין פסול הא דאומר רוצה אני וכו' ואי ס"ד דלא בעי אמירה ממש היכן מצינו גט מעושה שפסול שהרי ע"כ ציוה לסופר לכתוב ולעדים לחתום ונתנו לה.
ודוחק לפרש מ"ש בש"ס הא דלא אמר רוצה אני דר"ל שאמר בפי' בעת כתיבה וחתימה ונתינה שעושה בע"כ ונגד רצונו ועוד דמצינו בפ"ה דפסחים ד"ס ע"ב בכה"ג שאני היכא דאמר וכו' יע"ש והכי משמע פשטי' של תקנת חז"ל ולשון מסדרי גיטין שיאמר רוצה אני (אבל מה שכתבו מסדרי גיטין לומר רצון גם בלי אונס אינו רק ביאור רחב ורווח' דמלתא שהרי אומרים גם רצון טוב ונפש חפיצה ועוד דבסת' אדם אין צריך לכ"ע שום אמירה מצד הדין וממילא גם מה שכותבין בגט ברעות נפשי ביאורו בלי אונס. ותדע שהרי כותבין צביתי ברעות נפשי ומ"ש בדלא אניסנא הוא ביאור יתר וכ"כ כמה כפלי לשונות כמו פטורין שבוקין תרוכין רשאה ושלטאה. ולפי זה פשיטא ל"ק מידי בגט מומר דודאי עדיף טפי כשיאמר ויכתוב ברצון בלי אונס ור"ל מעתה עושה בלי פחד שום נגישה וכפי' ואין זה שקר מוחלט וברור וכמ"ש למעלה.
ומ"ש הוד מכ"ת בשם סדר הגט אף כי לא ידעתי מנו שפי' לא אנסי אותי לומר רוצה אני ותמה מ"כ דזה שקר באלו שכופין היה אפשר לומר אחר דנהגו מסדרי הגיטין שיאמר הבעל בכל גט אף כי באלו שכופין שנותן אותו ברצון מה דלא צריך שפיר יתכן לא אנסו אותי לומר רוצה אני והכי נמי יש לפרש האמירה ברצון טוב בלי שום אונס. ומ"מ היא גופא קשיא אמירת וכתיבת הרצון ששוא ושקר הוא וכך ה"ל למכ"ת להקשות דמ"ש צביתי ברעות נפשי ודאי ר"ל בלי כפי' גם מסתמא ביאור דברי גיטין כמ"ש עד שיאמר רוצה אני מסתמא כביאור מ"ש במשנה דלא ר"ל אמירה ממש דווקא רק כאלו אמר עד שנתרציתי אלא ע"כ כמו שכתבנו. ואין רצוני להכשיר גט בחסרונו ח"ו רק ר"ל דמצד הדין לא היה צריך ושקר מוחלט ליתא דיכול להיות דעתה עושה ברצון וכמ"ש וא"כ גם מ"ש בפי' מסדרי גיטין ר"ל על זמן סידורו וכתיבת הגט ול"ק מידי:
נא אהוב' מ"ו אל ירע בעיני מעלתו שבאתי להטריחו בלהג הרבה אף כי בעצם הענין לא היה צורך לאריכו' כולי האי רק הואיל שניתן לירשות לדבר אדברה נגד מלכים ולא אבוש וממילא רווחא שמעתתא דחזי חזי ודלא חזי להו לציבי. ומה גם כי נצרכתי עכ"פ לסברא זו דמילת רצון מדוקדק שר"ל בלי אונס מכ"ש בשאמר בפי' בלי אונס וכן בכתיבה ברעות נפשי בדלא אניסנא והוא שקר מפורסם מש"כ לפי הנחותינו שעיקר האונס הוא להבא אינו רק אומדנא דמוכח אבל אינו גלוי וידוע ואינו מן הנמנע לומר שכפיו כך לבו ושנתרצה מעתה באמת וזכר לדבר אתא דיבור ומבטל מחשבה אע"פ שאינו ראיה דההיא מיירי במחשבה הקודמת מש"כ בדיבור היפך האמת והמחשבה:
ומדאתא לידי דקדוק בנוסח הגט אדרבה וירוח לי במה שתמהתי זה ימים רבים של צער המבוכה אף כי נוגע קצת בענין הנ"ל כמבואר סוף דברינו והוא מה שאנו כותבין וכל שום וחניכה דאית לי ולאבהתי ולמקומי דלא יתכן זה רק בזמן שהיו כותבין מקום הדירה (כהעתקת הגט בטור סי' קכ"ו וכדפסק סי"ק קכ"ח וכן העתקות הרמב"ם והרי"ף והרא"ש דממתא פלונית) שעליו יתכן זה מש"כ בזמנינו כמ"ש מהרא"י ובשו"ת חוט השני שהדפסתי סי' יו"ד משמע מדברי שני מאורות הגדולים זקני הגאון כמוהר"ש והגאון כמוהר"י ז"ל דס"ל דפי' וכל שום וחניכה דאית למקומי קאי על מ"ש העומד היום כאן ולכך ס"ל למהרי"י בשנשלח הגט למקום אחר שאין כותבים חניכה על המקום דידה וע"כ אין כותבין אז חניכה כלל גבי דידה. ובאמת דברי פי חכם חן לקיים המנהג רק דצל"ע רב אין יתכן מקומי על מקום עמידתו אותו יום (כמ"ש הרא"ש דעירו ועירה לא קאי אלא על עיקר דירתן כבטור סי' קכ"ח) והל"ל ולמקום עמידתי ועוד דא"כ טפי ה"ל לכתוב למבראשונה כמ"ש למנין שאנו מונין כאן מתא פלונית וכל שום וחניכה דאית לה שהוא מקום עמידת העדים דאיכא קפידה טפי ממקום עמידת ובאמת אפי' אם כותבין ממתא פלונית והוא מקום דידה קשה ג"כ זה דאע"ג דנמי חמיר דבשינ' פסול מ"מ ה"ל לכתוב וכל שום וחניכה גם בתחילה דשם יתכן טפי בלשון קצר ואפשר דג"כ חמיר שם טפי דפסול בלא הזכירו כלל מ"ש מקום דידה רק שזה צל"ע.
(ורציתי לומר שעיקר כתיבת שם וחניכ' הוא גבי שמות בני אדם כדעת הרא"ש הובא בתשוב' הנ"ל ולא כתבינן ולמקומי רק איידי מש"כ בדברי הרב הנ"ל נסתר זה דכתב להיפך יע"ש בתשובה). ולפענ"ד לומר דאין פי' ולמקומי רק מקום דידה ומדוקדק לנוסח הקדמונים שהיו כותבין דממתא פלונית ואף שבאו האחרונים ושינוי לכתוב מקום העמיד' תחת מקום הדירה נשאר הנוסח הקדום ואין קפידה כולי האי ותדע שהרי מה שכותבין מקום אבות פותר אין אותו כמ"ש הרא"ש סוף גיטין הובא בטור סי' קכ"ו ה"נ לא שינו את זה אף ע"פ שודאי לא שייך כינוי רק בשנזכר עיקר השם כמ"ש הרא"ש בנדון זה גופי כלל מ"ה דין כ"א וראי' למ"ש פסקי מהרא"י סי' רמ"ז (ובעל נחלת שבעה סי' מ"ה סכ"ד הציץ ולא נפגע כמ"ש) וממוצע הדבר יש ללמוד קצת דאם אירע שזה המגרש אינו רוצה לו' שנותן הגט ברצון טוב כאשר אירע לי זימנא חדא בגט מומר שבריצוי כסף נתרצה לגרש ובהגיע לשיאמר שנותנו ברצון טוב השיב שאוהב אשתו מאד ואינו רוצה להוציא שקר מפיו רק חפץ לאמר בלי אונס ולבטל מודעא. רק שלבסוף נתפייס ונתרצה בדברי טעם ואלו יארע כך באלו שכופין שכבר כתבנו שאין האמירה מעכב ואם לא יאמר איך כותבין בגט ברעות נפשי בדלא אניסנא שהרי כל לשון הגט הוא כאלו המגרש מדבר שע"כ הסכים הרא"ש שלא לכתוב מלת אי"ך.
ולענ"ד דמ"מ אין משנים דיש לומר אחר דמצו' הבעל לסופר לכתוב גט הרי דעתו שיכתבנו ככל נוסחי הגיטין דנהיגי בישראל. ונהי דודאי אי הוי מוכרח לומר רוצה אני כדסלקא אדעתין מעיקרא ולא רצה לאמרו לא היה סברא זו מספקת דלהוי כאלו אמרו. מ"מ יספיק דלא יהיה שקר הנראה לעינים ואע"פ שזה ג"כ דוחק קצת מ"מ עדיף טפי מלשנות ומלחסר ובכה"ג כ' הב"י סי' קכ"ט ריש דף ק"ח על דברי הרא"ש וז"ל ביאור דבריו שאע"פ שידענו בודאי שאין לו שום שם וחניכה אחרת כותב וכל שום וחניכה ואינו נמנע דכיון שנהגו כן לכתוב כן תו לו חיישינן למחזי כשיקרא עכ"ל. אע"פ דיש ג"כ פתחון פה דלא דמי שהרי אינו אומר דבר כזב ולכך קרי ליה הב"י מחזי כשיקרא. מש"כ כאן דנאנס ולא רצה לומר שנותנו ברצון טוב וגרע טפי מאלו לא נזכר דבר וכו':
יאיר חיים בכרך.