חות יאיר/מ
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן מ
[עריכה]גם אנכי ענה את חלקי בשאלה הנ"ל עם איזה תוספות הדברים וזהו טופס השאלה הנשלח לי ראובן מכר פרה מבכרת לשמעון בעד י' ר"ט ובלילה ההוא שבאתה לרשו' שמעון ילדה בכור פטר רחם וכאשר נודע לשמעון כי לא לו יהיה הולד אחר שלא נשתתף ראובן המוכר לו את הפרה עם הגוי כדרך שנתבאר בי"ד סי' ש"כ לא רצה לשלם לראובן דמי פרה הנ"ל בפסיקתא הנ"ל והלכו ביניהם מתווכי השלום ועשו פשר דבר שיתן לו רק שמנה ר"ט וכאשר רצה שמעון ליתן הבכור לכהנים לא רצו לקבלו באמרם כי המוכר והקונה פשעו שהיה להם להשתתף עם הגוי לפוטרו מן הבכורה ועל כן אינם מחויבים לקבלו כמו שכתב מהרי"ו הביאו רמ"א בהג"ה סימן ש"ו. לכן לא רצה שמעון מעתה לקיים המקח בשום ענין באומרו כי גם הפשרה בטעות היתה כי סבר היה בפשיטות שעל הכהנים מוטל לטפל בבכורו ומה שנתפשר לא היה רק מחמת חסרון הולד כי לא לו יהי' ותובע לראובן בדין.
וראובן משיב ג' תשובות בדבר הא' שטרם כל יעמוד שמעון בדין עם הכהנים כי בלי ספק עכ"פ יצא הוא זכאי שאינו מחויב להיטפל בבכור הזה. שנית שאת"ל שיזכו הכהנים בדין שאין עליהם לקבל בכור זה מ"מ הרי הבכור ברשות שמעון ובא להוציא ממון מיד ראובן ומנא לן לומר דעל ראובן היה מוטל לעשות שותפות דלמא על שמעון ולפחות היה לשמעון לשאל פי ראובן בדבר. שלישית הרי כבר נתפשר עמו ואין אחר הפשר כלום.
ושמאון אומר כי על ראובן המוכר להוציא הולד מחזקת בכור' ולכן לא נזדרז שואלו תיכף ואפשר שביום המחרת היה שואלו לרווחא דמלתא רק שלא הספיק הזמן כי בלילה הראשונה המליט' הפר' ולכן ג"כ לא מוטל עליו כלל לעמוד בדינא ודיינא עם הכהנים. וליטפל דבר כלל. ובדבר הפשר לא נתפשר רק במה שנפחת המקח מחמת חסרון כיס של הולד השייך לכהנים ולא להיטפל בו ולגדלו להאכילו מבלי קבלת הנאה כלל. ועוד אומר שמעון אחר שנודע לו שראובן מסר מודא על הפשר הנ"ל בעת עשיית הפשר ולכן עתה גם הוא רוצה לבטל הפשר עם המקח ויבקש דמי הפרה מהמוכר ויחזור הפרה עם הולד לבעלים והם יעמדו בדין עם הכהנים.
והנה לבאר כל פרטי השאלה ע"י שורשי הדיני' מהש"ס והפוסקים לא יספיק מגילה עפה כי מסתעפים ממנה כמה סעיפים וסנסנים ומ"מ הנוגע לגוף הנדון נבאר אך בקצור נמרץ מן המאוחר אל הקודם. כי מה שרוצה שמעון לחזור בו מצד שראובן מסר מודעא על הפשר נרא' אם היה המודעא מודעא גמורה שרירא וקיימא היה בזה הדין עם שמעון כי ענין מסירת מודעא הוא דמודיע אונסי' ודלא גמר ומקני לחבירו כמבואר בסי' ר"ה בח"מ וא"כ ודאי חבירו המאנסו למכור לו הדבר הוא מצי לחזור בו מצד הדין דהוי מקח טעות דאלו ידע דחבירו מצי אחר זמן לחזור בו גם הוא לא גמר ויהיב דמי שיהיה המוכר לו. ולא דמי למה דק"ל בסי' רכ"ז דאין המאנה יכול לחזור בו אם המתאנה רוצה לקיים המקח משום שלא יהא החוטא נשכר שאני התם שבא לישכר מצד החטא והוא מה שאינו. מש"כ כאן שאין ביטול המקח מצד החטא והוא שאנסו שהרי ק"ל תלויוה וזבין זביני זביני רק מצד מעשה חבירו והוא מסירת המודעא שבזה ביטל כל ענין המכר ודוק. וכל זה במודעא כשירה מש"כ בנדון דידן דק"ל פשרה דינה כמכר וצריך שיהיה האונס ברור לעדים ודאתי ליה מאחרינא לכן אין מודעת ראובן מודעא כלל לא להרע ולא להיטיב לא לו ולא לשמעון ועל כן האריכות בזה אך למותר ודברים בטלים.
ולבאר עיקרא דדינא על מי היה מוטל להשתתף עם הנכרי ע"י מכירתו לא חלק בבהמה כדת משה וישראל כבי"ד סי' ש"כ נלע"ד דעל המוכר מוטל הדבר לעשות ואלו היה בכה"ג שהמוכר אזל לעלמא וא"א לשואלו הי' אפשר לדון ולהורות דהולד שרי דק"ל כר' יוחנן בספק מבכרת והכי סתם לן הב"י בש"ע ס"ס שט"ז ואע"פ שהיה בזה מקום לבעל דין לחלוק ולומר דשאני ספק בכור דהתם מודאי בכור וספק אם הותר ע"י מביר' ושיתוף מ"מ יש פתחון פן להשיב דאידי ואידי חדא היא והרי לא נקרא שם בכור עליו ולא נתקדש רק אחר יציאת רובו לאויר עולם כמבואר סימן שי"ט. ואפי' את"ל שיש לחלק ביניהם בשום חילוק לענין איסורא מ"מ ילפינן מיני' מיהא סברת ר' יוחנן דאי איכא איסור' אודיע מודע ליה דש"מ דעל המוכר להודיע וא"כ ודאי מצי הלוקח למימר על זה סמכתי. ומכ"ש באשר היה הלוקח אנו ולא הוי לי' שהות ומוכר דהוי קים לי' בגוהה מלאו ימיה ללדת והיתה בידו זמן רב או מעט עליו הי' הדבר לעשות.
ומ"מ לא באתי לדבר דבר בענין המשפט שבין הכהנים והעם המוכר והקונה כי לא נדרשתי על זה רק את זה גמרתי אומר שעל המוכר הדבר מוטל יותר מעל הקונה ובפרט בנדון הנ"ל וכמו שביארתי. ועמ"ש זקני הגאון בזה בשו"ת חוט השני שהדפסתי כ"ו.
ומטעם זה בעצמו ברור דלא מצי ראובן המוכר לומר לשמעון עמוד בדין תחלה עם הכהנים דמצי למימר לא ניחא לי דאיתזל למיקו' בדינא בשבילך ולהיות מורשה שלך והרי ארז"ל עביד אינש דזבין דינא ומוותר על דבר השייך לו בודאי טרם יעמוד בדין וא"כ מכ"ש בנדון זה שעתה לפי שעה הולד מוטל עליו ואין הכהנים רוצין לקבלו דשמעון משתעי דינא בהדי ראובן ולא מצי לדחותו לומר כלך אצל הכהנים רק הקונ' הולך אחר זה שמכרו לו וכבר בארתי דהקונה נקי וחף מפשע. ועוד דאיכא לשמעון טענה ברורה דלא ניחא ליה דלהוי לכהנים תרעומות עליה בעמדו לדין עמהם להעמיס עליהם עול בכור זה ומתעבר על ריב לא לו אחר שאפשר להחזירו למוכר. ואי לומר בהיפך דמצי המוכר לומר זיל דון תחילה עם הכהנים וראיה ממ"ש אחוי לי טרפך ואשלם לך דשאני התם דהקרקע ברשות הקונה והמוציאה ממנו בערעורו ע"כ צריך טרפא מב"ד מש"כ כאן שהולד ברשות הלוקח ואינו יכול להכריח הכהנים כי אם ב"ד ומי מכריחו להיות רודף אחריהם ותובע אותם ואין לומר הא רבינו יונה פסק בההיא דספק דמבכרת כשמואל דס"ל דהוי ספק בכור וכתבה רמ"א בהג"ה ס"ס שי"ו דהא טעמא דשמואל דאמר ספק בכור הוא מפורש בש"ס משום דזימנין דלא אמר ליה דקסבר לשחיטה בעי ליה וא"כ נראה דדוקא במכר' לו בעודה פנויה שאינה עדיין מעוברת מש"כ כשכריסה בין שיניה דלאו אורח ארעא לקנות בהמה מעוברת לשחיטה וכ"ש כשקרבה ימיה ללדת שהרי הוכיח סופה שהולידה בו בלילה ודאי על המוכר להודיע ואין לו התצנלות כלל.
לא נותר דבר לבאר עוד בנדון הנ"ל רק בדבר הפשר שכבר נתפשרו יחד. נראה דאם נתפשרו לפני בני אדם היודעים בדברי מצד ומריבה ודברי הפשרות נפלו ביניה' בקלות יוכלו לדעת מתו דברים הדברים ההם אם נעשה הפשר עבור צעקת הלוקח וי לחסרון כיס של גוף הולד שסבר היה לזכות בו וחולין יהי'. או מצד שצעק על עול טיפול העגל ומאכלו ולא יוכל לשלחו כל ימיו או התרעם גם על שניהם. ואם א"א לברר זה ודאי אמרינן הדמים מודיעים דהכי ק"ל במקום שאינו סותר הלשון כמבואר סי' ר"ך דודאי אם לא נפחת למוכר מדמיו רק לערך עגל רך בן יום או יומים ודאי שלא היה דעת הלוקח לכנס בשביל סך מועט לספק בכור שיש בו הוצאה מרובה נזק וצער טיפול וכה"ג. וכן להיפך אם נפחת לו למוכר סך מסוים יותר מדמי שוויו של עגל א"א ללוקח לומר שנתפשר רק מפני חסרון העגל שיצא מרשותו לרשות גבוה כי מי פתי יסור הנה להניח לנכות לעצמו סך רב יותר ממדי שוויו של עגל. ואם היה גם מצד זה א"א לברר כגון שהיה בדרך חליפין מטלטלים וכה"ג והי' טענה וכפירה ביניהם בעסק הפשר על מי ועל מה הי' ודאי שהמוחזק הוא המוכר נשבע היסת שכדבריו כן הוא שנתפשר גם על זה שלא להיות עוד מטופל בבכור ואזי יקוב הדין את ההר בין הלוקח להכהנים וכל טענותיהם על פשיעת המוכר על הלוקח היו כלנה. והנלפענ"ד כתבתי קוצר נמרץ.
הטרוד יאיר חיים בכרך
ובכור דאתא לידן נימא בה מלתא דיש מפקפקין לומר דאף דישראל עשה שותפות עם הגוי ומכר לו חלק באם או בעובר שאם מכרו אח"כ ישראל זה לישראל אחר צריך גם הקונ' לחזור ולעשות תיקון הנ"ל ולמכור שנית לאותו גוי או לגוי אחר דהא מלתא ודאי בורכתא ודותא היא דאם המכירה הראשונה נעשית כהלכתה בכסף ומשיכה כמבואר סי' ש"כ אזי הותר הולד וא"צ ישראל השני לעשות דבר כארז"ל מהממכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו ה"נ לא מכר ראשון לשני רק השייך לו בהם ונשאר חלקו של גוי כבראשונה והוא שותף עם השני ואנן סהדי דניחא לשני בכך וזה ברור. עוד שאלוני אם ל' יום בדקה ונו"ן בגסה או באין כהן שמחויב הבעלים ליטפל בה אם רשאים למסרו לגוי.
ודאי לית דין צריך בשש והיתר גמור הוא ק"U מכהן שרשאי לעשות זה כמ"ש בפסקי מהרא"י והביאו רמ"א סי' שי"ג אף דיש שם חשש הטלת מום שיש בו הנאה לכהן וכהנים חשודים בה מ"מ שרינן ליה מכ"ש בישראל שאין אחריות הבכור עליו שרשאי למסרו לגוי רק שיודיעו שיש בו קצת קדושה ושבאם ימות יודיענו שיראה לקברו והכי מוכח בתשובת א"ז הביאו הש"כ שם ס"ק ו'.
אבל רבים נכשלים מע"ה בעשותם היתר לבהמה מבכרת ליקח פרוטה מהגוי למכור לו חלק סתם בבהמה או בולד ולא פירשו חלק מסוים ודמי לחוכא וטלולא גם לא ניתר בכה"ג כלל רק צריך לבאר חלק א' מאלף וכה"ג וגם זה זר לכן טוב יותר לומר שיטול הלב או חצר הכבד וכה"ג מש"כ טחול וכליות שאין הבהמה נטרפה ולא הוממה בכך וה"ה מכר לו רגל או יד אחד ממנה. ואם יתן לו חלק בעובר צריך להקנות לו האם ע"מ שיקנה חלק בעובר וצריך קבלת פרוטה עם משיכת הגוי או הקנאת מקום והא בלא הא לא סגי:
וכבר נשאלתי בהיותי ת"י בגליל קובלענץ באחד שמכר באופן הבלתי מועיל ולכן אמרתי שלא יצא מידי קדושת בכור ואח"כ לא רצו הכהנים לקבלו כי אמרו דהמוכר פשע בזה שלא מכר באופן המועיל ופסקתי דנהי דמקרי קרוב למזיד דה"ל לשיולי ליודעי ספר מ"מ לא מקרי פושע רק שוגג באשר סבור הי' לפי מה משמע ומה שראה מנהג המקולקל דניתר במכירה דבכל דהו סגי: