חות יאיר/טו
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן טו
[עריכה]נשאלתי מגדול ומופלג בחכמה ובתורה פה ק"ק וזה טופס השאלה כי לא רציתי לטרוח בהעתקה רק המציאה כך אחד הלך למרחקים לבקש טרפו ונתייגע מאד בהילוך התמיד ועבר מעברה דרך אניות בלב ימים ובספינה זכר קוצר נפשו בעינוי דרך בהליכתו ונדר בלשון זה ווען איך צוריק קום אי"ה מים ליבשה זאל מיר אסור זיין איין מייל וועגס צו גיין וחזר לביתו וקבע שם דירתו ולהחיות נפשו הוא מן הצורך לילך לפרקים אל כפרים שסביבותיו והמה קצתם רחוק מפרסה.
ושאל אם יש היתר בלי התרת נדרים מד' פנים. הא' אם ניזל בתר הכוונה כי לא נדר רק מפני יגיעה רבה יום יום בדרך רב ורחוק התדיר בלי הספק משא"כ כשהולך רק פעם ופעמים בשבוע. הב' אם גם בהלוך ב' או ג' פרסאות ביום א' מותר באם נח בינתיים באון שאינו הולך פרסה בפעם אחת. הג' אם הולך בפחו' מפרסה לכפר וחוזר לביתו בו ביום אם מותר כי אולי מצטרפין שיבה וביאה לאסור, הד' פן אף בפחות מפרסה ג"כ אסור מפני דק"ל בכל איסורי' דגם חצי שיעור אסור. ואף כי בעוניי אין בכחי ובמוחי לשוט בים הש"ס והפוסקין וללין אפילו לינה אחת בעומקה של הלכה כי נוסף על כל לבא בכיסא תליא ושמעתתא בעי לצותא בשרא דתורא חמרא וריחנא דפקחין ולא בסמוך על הפלטר אף כי יגעתי באנחתי על יד ה' נגעה בי בעו"ה בחסרון חוש השמעוני בצרוף שאר מדוים ומיחושים וכאבים בטוב יקרא הקורא עד כי מנעני ה' אף לילך למקדש מעט ותמיד אני מתגולל בצדי על מטתי ולפעמים על משענתי בבית משכבי ד' אמות של הליכה וכמ"ש רבה בר רב הונא במס' ביצה דכ"א ע"א ובמס' חולין דף קכ"ד ע"ב אני היום סמכוני באשישות וכו'.
מ"מ חוששני מחטאת אם לא אשיב דבר לשואלי בד"ת ולא אמנע ידי כל עוד בכחי לנדוד כנף ולפצות פי מלהשיב להשואל דעתי הקלושה. ואף כי אין בי כח לילך בגדולות בקשת דרוכה וחרב לטושה. בדרך המלך אלך ובאורח כבושה ולא אחוש למנוע מפני הבושה. והנה טרם נבא לגוף המבוקש אמרנו להציע הצעה קטנה ביסודי דיני נדר וכללותי' כי תורה היא וללמוד אני צריך אף כי מזה יתילדו איזה חידושים בגוף הדינים ובפוסקים כענין שאמרו רז"ל בכמה דוכתי מילתא אגה אורחא קמ"ל. עוד אמרו בכה"ג ודבר פלוני הואיל דאתא לידינו נימא ביה מלתא עי' בגמ' במס' שבת פ"ח דפ"א ע"ב גבי פרפיסא. ובמס' ביצה דט"ו ע"א גבי תפילין. וביבמות פ"ב דכ"ב ע"א גבי גרים. וב"ק פ"ח דפ"ט ע"א גבי טובת הנא'. וב"מ פ"ק די"ו ע"ב גבי כפרן. לכן הארכתי קצת בכמה חדושים דינים בדברים הכוללים שורשי הנדר ומהם איזה השגה בתוכחת מגולה על קצת פוסקים אף שקטנה עבה ממתני כמ"ש הרא"ש בתשובותיו תורה היא ואין מחניפין לשום אדם ואם שגיתי אתי תלין משוגתי. ואף כי אינם מגעים בגוף השאלה. מ"מ סופה ננעץ בתחילתה בדבר שהשואל מסופק ומשם נבא לשאר סעיפי וסניפי השאלה כשלהבת קשורה בגחלת לעזר ולתועלת. וראה ראיתי לבאר תחלה אריזה כללים בספיקות הנופלים בדיני נדר הנודר שאין מחשבתו ברורה וכוונתו נודע ונאמר כי שני תנאים התלוים בגוף הנדר דלא סגי זולתם (מלבד נדרים שהתירו חכמים כגון זירוזין הבאי שגגות ואונסין וכה"ג) הוא שיהיה במוצא שפתיו ביאור היטב לכל השומע שכיון לאסור ושלא יהיה מה שבלבו סותר למה שבפיו בהחלט.
ויש בזה שמונה פרטים מתחלקים.
- הא' סותר מוחלט כמו חטים ושעורים.
- הב' שאין מחשבתו בדיבורו לפי המובן מכל שוה רק יש לדבורו שני הבנות שונות ולפירוש א' מהם אין כאן נדר כלל או שאין כאן נדר רק מדבר קל ומילתא זוטרתא עי' ריש נדרים דף ה' סע"א.
- הג' שאחד מהם פרט והב' כולל יותר.
- הד' ששניהם פרטים שונים.
- הה' לא כיון מחשבתו כלל או שכח עי' תוס' רפ"ג דשבועות ד"כ ע"א.
- הו' שאמר שכיוון בדבורו נגד מ"ש רז"ל בלשון ההוא.
- הז' אמר תנאי היה בנדר בלבי.
- הח' אומר טעיתי בלשוני:
ונבארם אחת לאחת הא' מסקנת דש"ס פ"ג דשבועות דף כ"ו ע"ב בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת שעורים (עמ"ש סוף סניף זה מ"ש הרמב"ם אם נאמן לומר טעיתי ולא מיירי בהא פה בש"ס רק בגוף הדין ולבו ידע דטעה ואם בפני רבים נדר מיירי דידוע ונשמע לכל דלישני' אתקל ליה כי אמרו תכף כדרך הטועים בלשון) גמר בלבו להוכיח פת חיטים והוציא פת סתם מנין ת"ל לכל אשר יבטא האדם וכתבו התוס' ד"ה גמר בלבו וז"ל השתא משמע דמקרא קדריש הא דלא מיתסר אלא בפת חיטים דאזלינן בתר דברים שבלב כשאין הפה מכחיש וכו' והנה לשון זה צ"ע מאד דנראה דס"ל דדרשה דקרא להתיר שעורים אתא והא ודאי ליתא רק דאיצטרך לאסור חטים וכדמוכח מאוקמתא קמייתא דרב ששת דממלת לכל מרבינן ולא ממעטינן. ועוד במ"ש התוס' כשאין הפת מכחיש וסברא זו אינה מועלת להתיר מה שלא הרהר דאם הפה מכחיש כ"ש דסברא להתיר מה שלא הרהר רק דמה שאין הפה מכחיש סברא לאסור מה שהרהר. ועוד דמ"ש התוס' בתר הכי והא דקאמר שמואל וכו' לא יתכנו דבריהם כלל שהרי שמואל בא להתיר מה שהרהר וכדמסיק התוס' כמ"ש היינו שצריך להזכיר פה וכו' ודוחק גדול שאין למעלה ממנו לומר דמ"ש והא דקאמר שמואל וכו' לא קאי אמ"ש התוס' לפניו רק אש"ס ודו"ק ולקמן כתבנו דהב"י סבר היה דהראבי"ה הכי ס"ל דקרא להתיר שעורים קאתי. לכן נל"ל דמקרא דרש האי דמיתסר בפת חטים וכצ"ל בתוס' וכך האמת דלכך איצטרך קרא. וא"כ דברי התוס' בתר הכיבמ"ש ותימא לא קאי על מ"ש בש"ס דנתרבה רק על הדין דלא איצטרך לרבוי והוא היתר פת שעורין דחלילה לנו לומר דהתוס' שגו בביאור הגמ' והיו סוברין דקרא להתיר פת שעורין אתא ותמ' אני על רש"ל ורש"א ות"ח שלא הרגישו בשום דבר. ומפני שיש לנו סעד וסמך מדברי הב"י כמ"ש בג"ה לקמן נשאתי נפשי לומר דאין בקושייתם של בעלי תוס' במה שהקשו מגמ' דנודרים לאנס כלום (אמר כי שחה נפשי ואומר מחילה רבה מעצותיהם הקדושים אף כי מה שחלקו הם בין ת"ח לע"ה קצת דוחק ולא רמיזא בש"ס) והוא ריש לחלק כי בגמ' כאן אין סתירה במובן לכל שומע ושום הכחשה כלל כי רגיל אדם לקרות פת חטים (מש"כ בחשב על פת כוסמין ע' ש"ע סי' רי"ז סי"ט ודו"ק) פת סתם. ובימיהם היה רגיל יותר פת חטים משל שעורים כמ"ש בפ"ק דפסחים שעורים נעשין יפות צא ובשר לסוסיה וכו' [ סד"ג ועוד היום בצרפת רוב פת של חטים הוא ] ומ"מ נקרא ג"כ פת סתם כבסי' רי"ז סי"ט ועב"י סי' ר"י דטפי משמע סתם פת של שעורים והיה נראה לי בחשב של שעורים ואמר פת סתם וכו' ע"ש.
וכן ג"כ פת שעורים אם אינו מכוין להבנת חבירו איזה פת כגון אם אכל פת חטים בבוקר עביד לומר לחבירו דרך שמועה בלשון הקודש שכבר אכל פת זה היום בלי מלת חטים או במושיט לחבירו חתיכת פת חטים רגיל לומר הא לך חיתכת פת רק מפני דה"א דצריך לבטא ולפרש בשפתיו ולא יאסור אף שכיוון לחטים באמירתו פת סתם איצטרך לרבויי מקרא והטעם כמ"ש דכמה פעמים קרי אינש לפת חטים פת סתם וע"י מחשבתו חטים ה"ל כאלו אמר פת חטים. ומסברא זו בעצמו הותר לו פת שעורים [ לקצת פוסקים מל"ק בד"ה וגם דין הג' וכו' ] אפילו כיוון להוציא פת סתם מפני דלא נפיק פת חטים מפת סתם וה"ל כאלו ביארו בפה ומותר בשעורים. ובכה"ג אם נדר מהבשר דק"ל דאסור בבשר עופות נ"ל דאם אמר כיוונתי לבשר בהמה דקרינין לי' בשר סתם מותר בעופות עי' י"ד סי' רי"ז ס"ח וכן כל שבכה"ג. משא"כ מה שהתירו רז"ל אמירתו יאסרו כל הפירות העולם עלי סתם וחושב היום לא התירו לזולת אנס כי הוי ממש מחשבתו סותר אמירתו לא הכחשה מחלטת כחטים ושעורים דבההיא מותר בשניהם רק דמה שבלבו נכלל בדבורו לא בהיפך כי אין אומר ואין דברים שבאמירת איסור בסתם יובן זמן לשון אדם בעולם רק כל אדם יבין וידע שנדר בלי קביעת זמן ק"ל דאסור לעולם. ומ"ש הב"ח (ר"ס רל"ו הביאו הש"כ) באומר שבועה שלא אישן ואמר שכוונתו היה היום נאמן נ"ל הטעם דאוקי ליה אחזקת כשרות שלא נשבע לשוא ע"ש. והנה ודאי הש"ס הנ"ל ביאורו דטעה בלשונו כמ"ש גמר בלבו להוציא וכו' והוא ממש משנה פ"ג דתרומות המתכווין לומר תרומה ואומר מעשר וכו' דמיירי ג"כ כשטעה בלשונו ולא מיירי הש"ס הנ"ל ברבוי להתיר שעורים רק לאסור חטים ומ"מ לדינא אין חילוק כאיסור חטים אם חשב על חטים בין טעה ואמר פת סתם או אומר בכוונה פת סתם. וה"ה ה"נ לענין היתר פת שעורים לדינא אין חילוק ואפילו אמר בכוונה פת סתם מותר. האמנם כאשר ראיתי שגם הרמב"ם והרא"ש והטור הקשו קושית התוס' ותרצו לחלק בין הוציא מפיו במזיד ואמר פת סתם דאזי אסור גם בשל שעורים דלא מהני דברים שבלב בפרט מן הכלל שבפה רק גבי אנס (ומה דשרי בפת שעורים היינו דטעה ואמר פת סתם ועמ"ש לקמן בנאמנות בזה) וכ"כ המרדכי בשם הראבי"ה והביאו הב"ח וט"ז ואלו היו הם מקילים חלילה לי להשיג עליהם להחמיר לאחרים מכ"ש בהפוך ומה שכתבתי הוא רק דרך שיקלא וטריא וגם בה דשדיתי נרגא תמכתי יתידותי במ"ש הב"י על דברי ראבי"ה הנ"ל דפשט הגמ' לא משמע כן. אף כי מצאתי ראיה לדבריי בתוס' פ' שבועות שתים דכ"ג סע"א בד"ה דלמא למפטר דס"ל בפשיטות דאם אמר שלא אוכל סתם והיה בלבו רק על ג' מינים מפת מותר באחרונייתא (ועמ"ש בספר ת"ח מ"ש בדברי התוס' דברים נכונים ומ"מ אין מהם סתירה לדברינו) וא"כ ס"ל חידוש טפי ממ"ש שהרי אין דרך לומר סתם באין דעתו רק על ג' מינים ולדדהו קשיא ודאי קושיות התוס' דכ"ו ע"ב מגמ' דאנס וצריכין לחלק בין ת"ח לע"ה כמ"ש הם ועל כן לא תרצו תירוץ הרמב"ן שם בתוס'. ועלה על דעתי לישב דעת התוס' פ' ש"ש הנ"ל באשר הם נגד כל הפוסקים ולומר דשפיר הקשו על המקשן בגמ' במ"ש ודלמא למיפטר וכו' דסבר היה דר"ל במה דלא אמר הנודר שלא אוכל סתם ושלא לזכור שום מלת פת כלל וכרישא דמתניתין ובזה ודאי אפילו לא זכר פרטי חטים ושעורין וכוסמין רק במחשבתו כי כל השומע יבין דמכוין דברים פרטיים דאל"כ הוה ליה שבועות שוא ראי' לדבר ע"ש הב"ח ר"ס רל"ו גבי שלא אישן וע"ש בהגה' ס"ד. רק שמשמעות דברי התו' לא משמע שכיוונו לזה כמ"ש ואע"ג דבעלמא דברים שבלב וכו' היינו היכא דבלב סותר וכו' דאי ס"ד כמ"ש עדיפא הל"ל שאני הכא דע"כ סמך על פרטיים שבלבו דאל"כ נשבע לשוא (ועיין מ"ש לקמן בדברי הרמב"ם דס"ל ג"כ דנאמן על מחשבתו לומר שטעה בפה יע"ש).
ומיהו בגמ' גופא קשיא דה"ל להקשות ודלמא דלא לישתמע אכילת כל דבר והיו מלקין אותו וי"ל דסמך על רישא דמשנה דג"כ אומר סתם ומ"מ לא חשיב לה שבועות שוא רק דאכתי קשה רישא גופה טעמא מאי ואפשר דמיירי של נדר רק אותו יום ואמר היום ולא הוצרך הש"ס לזכרו ומ"מ קשה מה דוחקה דמתניתין לשנות בכה"ג ולא נקט כדאמר פת. וע"ק דהל"ל אכל פת דג ובשר והנכון דמיירי באומר פת ולרוב פשיטתו לא זכרו ומ"ש בש"ס שם דלמא לכוס הוא בסיפא דרך שקלא וטריא בעלמא ודו"ק. ובאמת דעת הב"י לכאורה נעלמה למה כיוון בה"ש דפשט הגמ' לא משמע כן האמנם לפענ"ד הנ"ל. יובן כוונת הב"י דס"ל דסבור היה הראבי"ה דפשט הגמ' דפ"ג דשבועות דרבה קרא דכל אשר יבטא לגמר לבו וכו' והוציא פת סתם להתיר שעורים וכמשמעות תחילת דברי התוס' לכן הוקשה להם הרי הגמ' אהדדי ובאו לחלק מה שחלקו לכן כתב ב"י דפשט הגמ' אינו כן רק דמרבינן לאסור פת חטים ופת שעורים לא איצטרך לרבויי ודין שניהם שווים שאין חילוק בין טעה בדבורו או אמר בכוונה פת סתם. האמנם בביאור הגמ' כתב הרא"ש בשם הרמב"ן להדיא כמ"ש דקרא איצטרך לאסור פת חטים רק הראבי"ה לא זכר כלל קושית התוס' רק זכר טעם דדברים שבלב ולכך כתב הב"י כנ"ל: וראיתי בט"ז ר"ס ר"י שכתב שכן נראה פי' דברי הטור שכתב והוציא בשפתיו פת סתם דהיינו שלא במתכוין להוציא פת סתם דהא גמר בלבו בפת חטים ולמה יגמור בלבו לומר בפיו פת סתם. ואין הוכחתו כלום כמ"ש דמשמעות פת סתם ג"כ פת חטים לחוד ומ"מ אין צריך ראי' כלל דודאי משמעות הגמ' בטעה איירי וכמ"ש לעיל ולא הוסיף הטור דבר רק מלת בשפתיו דעל קרא ההוא גריר ש"ס הנ"ל ע"ש. ומ"מ לומר דיש חילוק לדינא אין זה מוכרח. ומ"ש הט"ז על הב"י דא"כ איך יתרץ קושית תוס' והרא"ש. לפענ"ד אין זה תימא די"ל תירוץ אחר כמ"ש אף כי שערי' תירוצים לא ננעלו כאשר באמת השיגה קוצר דעתינו וקלישת שכלינו בקושית התוס' לומר עוד שינויא רויחא ולו שני פנים וגם שניהם מתישבים על הלב. כי התם בגמ' דאנס דוקא בקושי התירו משני טעמים הא' מפני שמדר לתפוס דעת האנס ה"ל הנודר על דעת חבירו או כמי שחבירו הדירו דסברא לומר (וכ"כ הרמב"ם בפירוש והביאו בש"ע ר"ס ר"י ובלי חולק) דלא יועיל מחשבתו דומה למ"ש בהתנה אפילו בפה שלא יהיו נדריו נדרים ונדר לחבירו וזוכר לתנאי דאינו מועיל כבס"ס רי"א לכן לגבי אחר אין היתר. משא"כ בנודר נדר בפני עצמו שלא לחבירו י"ל דמותר בחושב היום וכבה"ג.
טעם השני י"ל דדוקא בחושב בלבו היום שכוונתו לעשות הנדר לאין ואפס כי אין דרך לנדור מפירות על יום אחד והוא רק התול ושחוק להטעות האנס וכמ"ש הפוסקים אם צריך לפרש לעולם יחשוב אם לא אניח תפילין או כל זמן שאני באימה תחתיך כמ"ש סי' רל"ב סי"ד וכל שבכה"ג ודאי לא התירו לגבי אחר שלא ינהגו ק"ר בנדרים אלא שאי משום הא צריכין אנו לחלק כמ"ש התוס' בתירוץ הקושיא בין ל"ח לע"ה ולדמות לה לנדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים דבסי' ר"ח ס"ב וכמ"ש בחלוקה ב' לקמן וחוזר אני לדבריי הראשונים דנדר בלבו מפת חטים והוציא שעורים דמותר בשניהם וע"כ טעה בלשונו מיירי דלא בשגעון ינהג כחסר דעת. וגם דין הג' הנ"ל אם יש השתנות בין מחשבה לדבור דרך פרט וכלל כבר מבואר דדעת גדולים קדמאי ובתראי דאם גמר בלבו פת חטים וטעה ואמר פת סתם מותר בשל שעורים ומי יחלוק על הגדולים ואפשר דמסתבר לאסור פן לא חשיב חטים תו דבורו פת סתם אע"פ דחשב להוציא פת חטים דלמא תחלת דבריו אזלא מחשבתו, וה"ל כהדר בה ולאו אדעתי' רק דא"כ ה"ל לחוש גם בהוציא פת שעורים לאסור בשל שעורים ודו"ק. ואם היה מחשבתו לסתם פת והוציא בפיו פת חטים בין בטעות בין בכוונה פשיטא דמותר בשל שעורים דע"כ צריך בטוי שפתים בפירוש ולפחות שמשמעתו כך ואפשר דאפילו מוכח כוונת הנודר לא מהני אפילו להחמיר מה שאין במשמעות לשון הנודר כלל ואע"פ בנודר צמר ופשתים עולים עלי בטעון והזיע מותר ללבוש ואסור לטעון אע"פ דלהרא"ש יש במשמעו ללבוש כמ"ש הט"ז ר"ס רי"ח שאני התם דמ"מ דרך בני אדם לומר בהזיע לשון זה וה"ה ס"נ השנויים סי' רי"ח ולכך נ"ל פשוט שם דבלא לבוש ובלא טעון דלרמב"ם אסור בשניהם בדלא היה לו מחשבת פרטים ולהרא"ש מותר לטעון ואסור ללבוש. ואם אמר דכיוון לחדא מנייהו אסור בו ומותר בשני. מש"כ כשאין משמעות דבורו כלל כך אין לנו להוסיף ע"פ הוכחת מעשה טעם הנדר כמ"ש לקמן בסניף ב' וג' וע' ט"ז סי' רי"ח ס"ק ג' ראיה למ"ש. לכן מי שע"י שנוזל דם מחוטמו תמיד נדר מלשתות יין מותר לשרות בו פתו אפילו טובא אע"פ דגם כן רע לו ומי שמפני השיעול נדר לשתו' שכר אסור לשתותו אפי' חם ועם צוקר אע"פ שיפה לו ואם משום שמערבין בו שאינו מינו כגון יין במים י"ל דאזלינן בתר שינוי טעם. ונ"ל פשוט דגמיעה בכף ג"כ שתיה מקרי לכל דבר אע"פ שיש בו פתיתי פת. כל זה נלפענ"ד ואין להאריך בפרטים אלו וטעמיהם ודקדוקיהם מפני שהם זרה הלאה ממבוקשינו:
האמנם בחלוקה ב' באם דיבורו אינו מפורש היטב רק יש לו פירוש של היתר. יש חילוק אם דעתו היה בפירוש ההיתר אז אע"פ דדבריו מפורשים ונוטים יותר לאיסור וה"ל ידי' מוכיחו' דק"ל דהוי ידים כבסי' ר"ו וככולי סוגיא דריש נדרים גבי יש יד לקדושין וגיטין ד"ו ע"ב מ"מ מותר ולא שייך בזה לומר דברים שבלב אינם דברים לכ"ע כי אין הכוונה גד הדבור כלל ונאמן לומר להיתר כוונתי וכ"כ בתשובה אחרונה של מהרי"ט ועמ"ש ריש דף ג' בדין נאמנות (ולשון מהר"ט דק"ל ע"ד ומהימן לומר כך היה בלבו מתוך שהוא נאמן על פתחו. ומ"מ במובן לאיסור לכל ואומר שמחשבתו היה לפירוש המותר צריך התרה בע"ה כבסי' ר"ח ס"ב שם והטעם מפני שאמירו היה כמהתל וכמשחק החמירו כמ"ש שם שלא ינהגו ק"ר (וכ"כ הב"י בלשונו גם בשם הרשב"א וכ"כ התי"ט) והכי מוכח בפי' רש"י בש"ס ומ"ש בש"ע הוא לשון הרמב"ם ורישא דידיה משמע דמשום נאמנות נגעו בה וא"כ צ"ע ל"ל בע"ה חשש דק"ר ודו"ק (עיין ברמב"ם דבהדיא כת משום שחוק והתול בנדרים) אבל בפירוש הרא"ש ורוב הפוסקים משמע טעם משום נאמנות. וז"ל הרא"ש בפירושו דלא מהימנין ליה שירא שמא לא ימצא פתח וכו' כי אינו נקי בתורת נדרים ולכך משקר ודבריו נכונים מפני דלר"מ אין פותחין לו בחרטה עי' בגמ' ד"כ וכן משמעות דברי התוס' ס"ג דשבועות דכ"ו ע"ב יע"ש שג"כ צ"ע הנ"ל וא"ת איך לא נאמיניהו והרי מצי לשאל על נדרו.
י"ל מפני דסבר דצריך פתח ואין לו וכמ"ש. ומ"מ קשה א"כ ישקר ויאמר שמתחרט. ולכאורה נראה דלטעם נאמנות אם לבו יודע שהאמת אתו אין איסור אם יעבור בסתר רק אפשר דאחר שארז"ל שאינו נאמן ואסור בפרהסיא אפילו בחדרי חדרים אסור מפני דה"ל לית"א דאיסור דאורייתא עמ"ש בחלוקה ה' וכמ"ש ר' זכריה בן הקצב [עי' תשובה ק"נ] המעון הזה שלא זזה ידה וכו' בפ"ב דכתובות [ומ"מ יש לחלק דודאי מלתא דחשדא דאיסורא לא תלי במעשה דע"י בא האיסור רק כל איש ישראל יודע אסורא כי כולל הוא ודאי אסור אפילו הוא מגזירות רז"ל כגון ההיא דר' זכריה שהיה מפורסם איסור הנשים ולא הוי הטעם של האיסור משום חשדא רק חז"ל אסרוהו דרך כלל כמו שאסרו שניות דעריות והעובר איסורא עביד ונקרא עבריין כמו הקורא בליל שבת לאור הנר אף על פי שלא הטה וה"נ בכה"ג אסרו הנשים דרך כלל. מש"כ אם לא שייך האיסור לגבי אחרינא כגון בנדון זה דנודר. ומזה נסתפקתי במי שהעבירוהו מהיות שו"ב ע"י עד אחד עם קצת רגלים לדבר ומ"מ יודע בעצמו ששקר ענה בו אם רשאי לשחוט בביתו או בבואו למקום אחר שאינם יודעים מה שנעשה לו ואפילו אמת הוא שנכשל ויודע ששוגג הוא או שהעבירוהו ע"פ עדות ב' עדים י"ל דבאין רואים ויודעים שרי אחר שאין כאן חשד אפילו לרואים בשחיטה זו השני' שום איסור רק מה שהעבירוהו עם עתה ירא ה' ונזהר למה נאסר לו. ובכה"ג בד"מ צ"ע אם ראובן מבקש מלוי שיעיד לו נגד שמעון עדות אמת רק שלוי יודע שפסול הוא מחמת נגיעה או קורבה או מחמת עבירה רק שהב"ד לא ידעו אם רשאי להעיד ובמחמת עבירה צ"ע יותר כי האיך יעשה אף אם יפרסם קלונו אין אדם משום עצמו רשע לכן אם לא יגיד עובר. וא"ת הלא ק"ו הוא ממ"ש רז"ל מקרא דמדבר שקר תרחק שלא יצטרף את חבירו שיודע בו שהוא רשע להעיד ואם כן ק"ו בעצמו ע"כ נפרש שם שר"ל שלא יצרף עמו להיות אצל הדבר לעד או לחתום שטר ובזה אפשר דק"ו אם יודע בעצמו ובכה"ג נמי מיירי חזרה דמועלי שבועו' דבגמ' ובח"מ סימן ל"ד סל"ג תש"כ אם כבר ראה וזה מבקש ממנו שיעיד. ובכה"ג מחלק הש"כ לענין נטילת שכר להעיד] וכ"ש לטעם השלישי שזכרו שם התוס' בפתח דבריהם משום דדברים שבלב אינם דברים וכמ"ש הפוסקים ר"ס ר"י דגם בצנעה אסור. ולפי מ"ש בטעם שלא ינהגו ק"ר שהוא מפני שהוא כמשחק אתי שפיר דלא בעי התרה גם בס"א ר"ס ר"ח גבי בשר מלוח ויי"נ מפני שסבור הי' לפי דעתו שאסור דלא בעי דבר הנדור ודלא כש"כ שם ס"ק ה' שודאי יש במשמעות יין נסך טפי לע"ז אפילו רוב קוראין לנסך לשמים יין נסך ממשמעות חרמו של ים. רק כמ"ש הגהת פרישה שק"ו הוא סיפא דס"א מרישא דס"ב דאפילו בהיתול נאמן כ "ש בס"א ומ"ש אינו נאמן אע"ה קאי. גם מ"ש הש"כ בס"ק ב' לחלק ולומר דבס"א מיירי בדיוע שלא הוי נדר לא נהירא כמ"ש דא"כ מה דעתו באמירתו דבכה"ג גם שחוק והיתול ליתא רק י"ל דטפי גזרו חז"ל במפרש כבשר חזיר וכו' שהוא דרך נדרים והפלאה לתלות בדבור האסור מחשש ק"ר מש"כ לשון סתום אע"פ שיש לו גם משמעות איסור קיל טפי מפני דלא שכיחא לנדור כך ומילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן. ולפי מ"ש אתא שפיר בס"א ובמשנה דלא נקיט כמשמעו בשר מליח שיש בו בביתו דלענ"ד בזה דבע"ה מפרש דעתו שכך היה צריך התרה דדמי לבס"ב ודו"ק דה"ל ג"כ מהתל. וביש לו שני פירושים שווים א' של היתר וא' של איסור או איסור דבר גדול ודבר קל אפילו מחשבתו הי' לאסור ה"ל ידים שאינו מוכחת ומותר כמסקנת הש"ס פ"ק דנדרים ד"ה ע"א ויש למסקנא ההיא שני פרושים עי' בט"ז וש"כ ר"ס ר"ו דחסר שם הג"ה רמ"א והיא דעת הטור והרא"ש. ונ"ל דלדעתם אפילו מחשבתו היה לאחת מהם וקשיא מהא דק"ל ר"ס ר"ח סתם נדרים בדבר שיש לו שני פירושים להחמיר ואין לומר דדוקא שם דבצד המובן להקל לא נאסר שום דבר שהרי מוכח בכולי שיטה דריש נדרים דה"ה בכה"ג קי"ל דמותר ומשמע אפילו כיון לאסור ור"ס ר"ח אסרינן נפי' בסתם בלי כוונה כדמוכח שם ויש לחלק בין אם הספק בגוף דבר הנאסר או בההיא מלתא דתלי בי' האיסור שבכה"ג חילק שם הט"ז ודוחק הוא אף כי דברי הט"ז מגומגמים ואין באורם ענין לענינינו. ובחלוקה ד' כגון שנשבע שלא יעלה עליו צמר ופשתן שיש לו שני משמעות אזלינן תר הענין שאירע לו שבגללו נשבע (יעיין שם גם ס"ס רי"ז בט"ז ובש"כ) כבסי' רי"ח ומשמע לן שם לדעת הרא"ש דאזלינן בתרי' אפילו שלא כמובן ונראה ממשמעות דבריו כגון היה טעון והזיע ונדר שלא יעלה עליו דמותר ללבוש יע"ש בט"ז. ואם כן בלא היה טעון ולא לבוש ונדר שלא יעלה אסור ללבוש ומותר להפשילן אף אל פי שכוונתו היה להיפך [מש"כ להרמב"ם כמש"ל] ואפילו נגד משמעות לשונו לגמרי אזלינן אם משמעות דבריו לפי הענין מכוונים לכוונה אחרת כמ"ש שם ס"ד.
ולכאורה צ"ע אי אזלינן בתר המובן לפי המעשה שאינה מבוררה כוונתו בדבריו מה בעי רב פפא ריש נדרים ד' ו' ע"ב יש יד לקדושין באומר לאשה הרי א"מ לי ואמר לחברתה ואת ומיירי בנתן לאשה ראשונה שתי פרוטות כמ"ש הרא"ש והר"ן. וכי יש בירור כוונה גדולה מזו ומה אבעי' ליה או דלמא ואת חזאי שהוא פירוש זר ורחוק מאד דלמאי נ"מ יאמר ואת חזאי ובכה"ג שם גבי פאה צדקה ובה"כ וי"ל דכלהו איבעיא להו משום דגם פירוש הפשוט תיוהא אית ביהדדרך לומר נמי וק"ל. ובחלוקה ה' אם אין כאן מחשבה או שכח מחשבתו פשיטא אזלינן בתר פ"ו לפי לשון תורה או לשון בני אדם כבסימן רי"ו רי"ז ואם אומר שמחשבתו היה בשינוי עמ"ש חכמים או מלשון המורגל לבני אדם צ"ע דאפשר דעדיף וחמיר מאומר כיי"נ ומפרש דעתו שהיה בשל ע"ז או כחרם ודעתו היה כחרמו של ים דהתם נאמן מש"כ באלו וראייה ממ"ש ריא"ז מכת יבמות גבי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דכל מקום שאמרו רז"ל דעת אדם אינו נאמן לומר לא נתכוונתי לכך ולמד מזה בעל תה"ד תשובה סימן ר"ו לדין חוששין לסבלונות וא"כ י"ל ה"ה בנדרים [ונ"ל אם יש השתנות בין לשון תורה ללב"א אזלינן בתר לב"א ואכן נודר מן המבושל מותר בצלי אע"פ דכתיב ובשלת ואכלת ויבשלו את הפסח. ויש לדחות כי שם גם לשון תורה רובם לאו צלי ננהו]
וא"ת מה ענין נאמנות והלא זה בא מעצמו לשאול על נדרו ואי בעי שתיק י"ל כמ"ש הרא"ש על משנה נדר בחרם וכו' כמ"ש לעיל ולכן לא פליג אפילו נדר בלי ידיעת שום אדם אינו נאמן. וי"ל עוד דסבר להקל עונשו בהתר' החרם אפילו יטעהו ויכזב לו במחשבתו דעדיף ממה שיעבור בלי התרה כלל דחמיר טובא ועי' בט"ז סימן רכ"ח ס"ק ו' דאין דבריו ברורים לע"ד. ובחלוקו' וז"ח נמצא מחלוקו' בין הפוסקים וביאור הדברים ומה שלפענ"ד יתבאר בסמוך בג"ה בפיסקא הסמוכה מפני דתנאי היה בלבי דמי קצת לפרט אחד מפרטי הכלל היה בלבי נדבר בהם בשייטא חדא. וממוצא הדבר מכל מ"ש דהתוס' פרק שבועות שתים דף כ"ג סוף ע"א שמשמע דס"ל דאפילו פרטי' במחשבה וכלל בדיבורו לא נאסר ר בפרטי יחידאה ננהו וכל הפוסקים גדולים ראשונים ואחרונים חולקים עליהם אם דיבורו בכוונה ואף דשדיתי קצת נרגא בדבריהם אם יתכן שם הכלל גם על הפרט מ"מ חלילה לי להקל במעשה. ונ"ל דאפילו התוס' הנ"ל דמקילין היינו דווקא בענין פרט הכלל דס"ל דאין בכלל הדיבור איסור רק בפרט המחשב' מש"כ בתנאי חוץ לנדר לאו בדידי' תליא לשדות תנאי במחשבתו גם לא מהימנין ליה אפילו יש סברא לחלק בתנאי. וכ"כ בהדיא בשו"ת המבי"ט ח"א סימן קפ"ח הביאו בש"כ ס"ס רי"ח וגם שם נ"ל אפילו היה בדעתו התנאי בפירוש.
האמנם בכ"מ מייתי תוספתא בפ"ב מהלכות שבועות על מ"ש הרמב"ם שנאמן לומר טעיתי בלשוני דבתוספתא א"ל נדרת ואמר תנאי היה בלבי נאמן והכרי איסא גם בנזיר בת"כ. ונ"ל דס"ל להרבה כ"מ דק"ו הוא אם נאמן לומר תנאי כ"ש טעיתי ואם כן צ"ע דס"ל לרמב"ם לאשמועינן רבותא דתנאי ולולי התוספתא שלדעת הכ"מ משם לקח הרמב"ם דבריו הי' אפשר לומר דדוקא טעיתי נאמן לומר מש"כ לומר לתרץ דבריו בפירוש נגד מה שארז"ל או לומר תנאי היה בלבי ואין כאן מחלוקו' בין הפוסקים אכן מתוספת' הנ"ל משמע דגם בתנאי נאמן לא לבד בטעות.
ומכל מקום י"ל דלומר פירוש דבורו נגד המובן ונגד דרז"ל גרע טפי ולכ"ע אינו נאמן וכמ"ש הרא"ש והובא בהגה' רמ"א סימן רי"ז סל"ו וי"ל עוד דהרמב"ם לא אמר דנאמן רק לענין מלקות רק דלשון התוספתא לא משמע כן וה"ס בעל תורת חיים רפ"ג דשבועות לא שת לבו לחלוקים שכתבנו רק כתב דדעת הרמב"ם והתו' להקל ולהאמינו וכמשמעו' תוספתא שזכר הכ"מ ודע' הרא"ש להחמיר והוא מ"ש הגהו' ש"ע הנ"ל ושהעיקר כדעת התוספו' והרמב"ם ומכל מקום מאן ציית ליה להקל נגד עמוד ההוראה רמ"א וכ"ש בתנאי וגם הת"ח להלכה אומרה לא למעשה וגם י"ל כמ"ש בסמוך דדוקא קרבן אמר הרמב"ם ואפשר שלא לקח דבריו מתוספתא הנ"ל רק מסברא דא"א לומר דהיינו גמרא דחטים ושעורים דהא ההיא גם כן זכרה גם ההיא לא מיירי בנאמנות כמ"ש לעיל ריש חלוקה א' או מאיזה מקום אחר ולא קי"ל כהתוספתא באשר היא נגד משמעות הש"ס שלנו לכן ודאי אין לדחות דברי המבי"ט כלל. ולולי שאין דרך הרמב"ם לחדש דינים מדעתי' אמינא בפשיטו' דלא מתוספתא הנזכר לקח דבריו מדשני בלישנא כולי האי להעמיד דבריו על טעו' ודבר זר שלא אוכל שלא אצא אלא מסברא דנפשיה קאמר ונכונה היא ודוקא לענין מלקו' שהרי בעינן התראה סמוך למעשה אף שקיבל עליו התראה משום דמצי למימר אשתליון כבגמרא סנהדרין ד"מ דלא שכיחא כלל ומכל מקום מצי פטר נפשי' כ"ש באומר טעיתי בלשוני בנדרים והרי טעם התראה דזולתא מצי למימר שוגג הייתי כ"ש דמצי למימר שלא עשה עבירה כלל.
מצינו למידין בנדון הנ"ל שאין בטעם הראשון להתיר לו בלא התרה בהיותו בביתו מפני אומדן דעת שלא נדר רק מפני היותו הולך הילוך תמידי ובכל יום הילוך רב דאפילו חשב בפירוש כן מ"מ אסור גם בהגיעו לביתו דלא דמי כלל לכל הנזכרים בסי' רי"ח ובש"ע וט"ז ס"ס רי"ד דאדרבא הרי חזינן זהפריז על מדתו לאסור אף בפרסה אף דיגיעתו והלאה אשר מצאתו בא מהילוך ד' ה' פרסאו' ביום אחד ה"הע גם בזה מאחר דסתם נדר בכל זמן ובכל מקום משמע דביקש להציל עצמו מכל יגיעה אפי' כל דהו ואפילו אם היה לנו שום סברא נוטה לצד היתר באופן שלת"ח א"צ התרה כדמחלק בש"ע סימן ר"ה ור"ח הלא איתא בהגה' שם סימן ר"ה דבזמן הזה לכ"ע דיינינן כע"ה. וסניף הב' והג' אם נא בנתיים או הולך פחות מפרסה וחוזר נ"ל דתרווייהו בחדא מחתא מחתינהו וצריכין אנו לדון מסברא ומלשון בני אדם שזה כלל בנדרים. צא ולמד משוק של חמרים שאדם שוכר החמור ובעליו פרסה בזוז ואינו משלם לו רק כסך פרסאות ההליכ' וכן בשוכר שליח להביא לו תפוחים ואשישות לחולה אינו משלם לו מהלך השיבה אע"פ שזו היא שיבה זו היא ביאה להשלים שליחתו ומה גם שעת שנדר היה במהלך כל יום משם ולהלאה ודאי דמי לאותה הליכה היא הליכה שנדר אע"פ שלטעם שבעבורו נדר לא ילפינ' מני' להקל בהילוך שאינו תמידי כנ"ל דמה לנו ולטעם הדבר וכי הנודר ממלוח ישן דבשר מפני דאינו בריא לגוף נאסרהו בגבינה מלוחה דקשה יותר ודאי אין לנו רק מה שנדר להמובן מלשונו מש"כ בענין הליכה וחזרה ודאי לא יובן מלשונו ומלשון בני אדם בדבריהם רק ההליכה לא השיבה ואדם רגיל להפציר בחבירו שילך עמו לסעודה לכפר ואומר לו שלא יהיה לטורח לדרך שאינו רק פרסה אף שחוזר בו ביום ואין לומר שם הטעם מפני שנח בין הליכה לחזרה ומחזק נפשו באכילה ושתיה וה"ה בשותה שם בהשלמ' מבושקו ועשיית צרכיו נקוט מיהא פלגא בידינו שבנדון הנשאל שהולך לכפרי' לצרכו שג"כ שותה שם בין רב בין מעט דמותר דאין לתת דברים כאלה לשיעורי' שיהיה תורת כל אחד בידו.
אבל באמ' אחר שלשון בני אדם על הרוב ורובא דרובא שלא לתת לב ולכלול בלשונו שיבה בעת הליכה אם כן אפילו אינו שוהה כלל במקו' שהלך רק חוקר ודורש בבבי תרי ותלת אחר דבר וחוזר תיכף לביתו שרי. ונ"ל דזה עדיף מהליכה בתר רובא דשקיל וטרי ביה הרב בט"ז ר"ס ר"ח רק דבר פשוט ונהוג הוא. גם אין סברא לומר דאסור בהולך ושב מפני שנתייגע מש"נ משם והלאה מש"נ לאחור דמה לנו לדון מסברא ומכח הדמיון דבר שלא נכלל בלשון ובמכוון המובן כמ"ש בסמוך. וכ"כ בפירוש בפסק מהרי"ש בספר שו"ת שארי' יהודה דף כ"ז. ובזה יש לנו גם כן סעד וסמך מדע' תורה דאסרה הליכה ג' פרסאות מדאורייתא או אלפים מדרבנן מאסמכתא דקרא ותוך אלפים אפילו הולך וחוזר רצופים עשר פעמים מותר וכן אדם רגיל להיו' רץ כל היום ברחובות קריה ויגע מאד ולא קפיד ולא נלמד מסברא מדעת נוטה לאסור גם בזה ובכה"ג גם בנדר. ומזה באנו גם כן לסניף ב' אם יש היתר ע"י שנח בנתיים דיש ללמוד גם כן מלדון ודרך בני אדם שאם יבקש לנוח בעמידה או ישיבה כל דהו רק לעשות היתר לנדרו ודאי אסור שהרי בלי נדר אדם עשוי לעמוד או לישב לפוש בהגיעו לכפר לשתות גמיעה שכר וכה"ג ולחזור אחר כך תכף לדרכו ואם כן ל"ל לנדור אלא ודאי אסר עליו גם בכה"ג מש"כ אם טרם יכלה פרסה קובע סעודתו כדרך הולכי דרכים באמצע היום ודאי מפסקת בין הליכה להליכה. ואין לחלק מסברא לומר דהכל מקום לא פקע בזה עייפות מהליכה ראשונה לכן גבי נדר נימא דליבעי הפסק טפי או בהיפוך אחר שלא הלך רק פחות מפרסה לא בעי שהיה ונפישה רק מעט ולכל היותר כדי הילוך כי אין לנו לבדות סברות גם מדרז"ל בצירוף אכילות ושתיות באיסורי' ובייה"ך אין ראיי' לדמות לזה וצריכין אנו לדון אחר המציאות והנהוג בין בני אדם בהליכתן אף שאינם שווים באיכותם.
ונבא לסניף הרביעי אם יש להחמיר בפחות מפני דק"ל חצי שיעור אסור לכתחלה. וזה גם מצד הסברא בלי ראייה זר ולא מסתבר כלל דאם כן נאסור לו לילך גם תחום שבת או פחות. ועוד דאם כן הנשבע שלא יאכל כזית מדבר זה ליחסר גם בחצי כזית וכן בנשבע של יאכל כל הככר יאסר גם במקצתה דהא ודאי ליתא ויפה השיג הש"כ על הטור בזה בסימן רל"ח ס"ק י"ב ונאסור לטלטל אף בפחות מד"א בר"ה. ואלו דברים הם שאין להם שחר. וא"ת באמת טעמא מאי אסרינן גם חצי שיעור לר"י מדאורייתא ומדרבנן לכ"ע כדק"ל בכל ענייני אכילות ואפילו במידי דלאו אכילה כגון בהוצאה מרשות לרשות בשבת אף על פי שלענין מלקות וחטאת יש להם שיעור כדאיתא בגמרא בשבת וכן בשיעורין של כל מלאכת שבת דק"ל כל פטורי דשבת פטור אבת אסור חוץ מתלת. הנראה לי בזה שאין לאסור חצי שיעור בדבר הנזכר שיעורו בתורה בפירוש כגון טלטול ד' אמות דילפינן (פ"ד דעירובין דנ"א ע"א ודמ"ח ע"א) משבו איש תחתיו כתחתיו. או אלפים אמה ממגרשי הערים או ג"פ מאל יצא איש דמחנה ישראל דאם התורה התירה בהדי' לא מצינו שרז"ל יאסרוהו מפני חצי שיעור ותחום אלפיים דשבת גזרו להרחקה ומצאו סמך עי' פ"ד דעירובין דנ"א ולולי דגזרו' בפירוש הי' מותר בפחות מג' פרסאות.
ויש לנו ראיי' נכונה מדברי הט"ז בי"ד ר"ס קי"ז. [עי' בתשובה קמ"ב] (אע"פ דשם השגנו עליו יפה בג"ה מ"מ פה יש לחלק בסברא זו) וכן אין ענין חצי שיעור בדבר שאין לו עיקור כלל בתורה בלאו כגון כל שיעורי טומאת אוכלים ומשקים ומת ונבילה ושרץ וכיוצא בהם דאסמכינהו בקרא דארץ חטה בפ' כ"מ דאין דבריהם בענין איסור רק כך אמרו ע"פ אסמכתא וקבלו הל"מ ולפחות ודאי לא אע"פ דיש בהם מלקות וקרבן כגון כהן ונזיר או נכנס למקדש מ"מ לא אמרו רז"ל השיעורים רק לענין דאין בהם טומאה בפחות וממילא לא בא לכלל מלקות וקרבן ודו"ק. וכי קאמרינן שחצי שיעור הוא אסור מדרבנן לכ"ע ולר"י גם מדאורייתא כבר"פ יוה"ך ור"י שם יליף לה מקרא דכל חלב (ונראה דיליף מחלב לכל מידי דאסורא כמו דיליף לכל מיני אכיל"ת איסורי"ם מהא) היינו בדברים שעיקרן איסורין מדאורייתא רק רבנן קבעו בהו שיעורא למלקות או לקרבן אע"פ דאסמכוהו אקרא כגון ששיערו שיעור אכילה דקרא כזית וכה"ג וכמ"ש בפ' כיצד מברכין דשיעורין מדרבנן וקראי אסמכתא בעלמא או של הל"מ כמסקנת גמ' פ' יוה"כ ד' ע"ט ע "א לר' יוחנן גופי' באלו ס"ל לר"י דחצי שיעור אסור מדאורייתא דלא נתנו חז"ל שיעור רק למלקות או לקרבן וגם ר"ל דפליג מודה דמדרבנן מיהא אסור. וע' בט"ז ר"ס ק "ד במה שנתחבטו האחרונים על לשון רש"י וע"ע שו"ת ר"י מינץ סי' ט"ו דל"ד ע"א וענין נדר דמפרש איסורו מה אסר על עצמו ה"ל כמפורש שיעור איסורו תורה ואין ענין לאסרו בפחות וה"ה ה"נ בנדון נדר שלא לילך פרס' הנ"ל (ולפי מ"ש הנודר שלא לאכול פת זה אסור אפי' כל שהוא ומזה דהא דטעימא דשרי בתענית מיירי עכ"פ בפולט כדעת רוב האחרונים בפוסקים. מש"כ בבולע לא הוה מצי למיבעיא בגמרא ברכות פ"ב די"ד אכילה ושתי' קביל עלי' ושרי דמ"מ אסור מפני חצי שיעור ונראה לכאורה דמילי' דרב חננאל דכתב דמיירי בטועם ופולט מן הדא. ואין לומר דמ"מ מנא ליה לפרשו כך דלמא אע"ג דק"ל חצי שיעור אסור מן התורה דלמא גבי קבלת תענית דלא מזכיר איסור אכילה אפשר שמותר אפי' בולע דהא ודאי ליתא אדרבא כ"ש מאחר שאינו מזכיר אכילה דלא בעי שיעור ואם תרצה לומר דבעי יתובא דעתי' באכילתו שהוא בכזית שיעור אכילה או בכותבת כמ"ש גבי יוה"כ הדרא סברת חצי שיעור לדוכתי' דלכתחלה אסור. מיהא עדיין יש לדקדק על ר"ח דמנא לי' לפרש טועם דגבי תענית כך דדלמא הואיל שאינו מכווין להנאת עצמו יש לומר דקיל ואפי' בולע שרי. ונכנסתי לזה מפני שהרי"ף והרמב"ם לא זכרו הא דפולט. גם פשיטא דטעימא היא כבליעה בלשון חז"ל כמ"ש לטעמי' קפילא כמ"ש הט"ז בי"ד ר"ס צ"ח וכן בכמה דוכתא לכן צריכין אנו לומר מה הכריח לר"ח לפרש כך. והנלפענ"ד הוא אחר שנדקדק עוד בלשונו שכתב דמיירי בטועם ופולט ובכה"ג לא מקרי הנאה דצ"ע דהל"ל לא מקרי אכילה שהרי ע"כ דעת בעל איבעיא הכי הוי כמ"ש אכילה ושתי' קביל עלי' ואסור או דלמא הנאה קביל וכו' נמצא הא דפשיט לי' דשרי הוא מסתמא מפני דס"ל אכילה קיבל עלי'. אלא ע"כ לשון ה'ש"ס לחצתו לר"ח במה שהשיב א"ל טועם ואין בכך כלום דלשון ואין בכך כלום יתור גמור הוא וגם מ"ש א"ל טועם קצת משונה דה"ל לומר א"ל מותר ע' בפ"ו דכלאים מה אני לרביא אל תחת המותר א"ל מותר ודכוותי' אין מספר אלא ע"כ ה"ק טועם ר"ל בלי הבחנה ותנאי דאפילו אם נימא הנאה קיבל עלי' שרי וזהו ואין בכך כלום ר"ל אפילו הנאה זכר לדבר ותאמר אלך דרבקה שפי' רש"י אפילו אינם רוצים ופירשו המפורשים ד ה"ל להשיב על שאלת התלכי הן אלא ע"כ אלך עכ"פ ודוק ה"נ דכוותי' ולכן יפה כתב ר"ח מדל אחשיב הנאה כלל ע"כ מיירי בפולט ומדמיירי המשיב בפולט ע"כ גם דעת המקשן לכך הי' ובבולע פשיטא לי' דאסור לכתחלה מאיזה טעם שיהי'. ובספרי מ"ח בא"ח סי' ר"י וסי' תקס"ז הארכתי מאד רק דאינו נוגע לענינינו רק מה שכתבתיו הוא כאשר הגענו לדין חצי שיעור באגב ומשום יגדיל תורה.)
והנה לא אוכל מלט מה שנפלאת היא בעיני על מ"ש השואל בהמשך לשון שאלתו וז"ל מלה במלה לאותו האיש שנדר אין היתר ע"י פתח וחרטה לפי שנדר כנדר שמשון בעל דלילה וכו' נראה שכתב את זה להמלט מן התימה על מה חרד את כל החרדה הזאת אחר שיכול להניח להתיר נדרו שהוא משובח יותר מהמקיים נדרו כבגמרא וכתבוהו כל הפוסקים והוא בש"ע סי' ר"ג וקבלתי שהנמנע מלהתיר נדריו של רשות הוי כמחוסר אמנה בקבלת רז"ל מאחר שאין היתר נדרים מפורש בקרא כבגמרא דחגיגה דפורחין באויר. לכן התנצל השואל במאמרו שא"א להתיר נדרו. ומדי התנצל על תימא כל דהו הוסיף תמה על תמה ותימא על תימא דהא דנדר שמשון אין לו היתר היינו כשקיבל עליו סתם בלי תנאי להיום כבעל דלילה וחביריו השנוים במשנה פ"ק דנזיר מש"כ מי שקיבל עליו איזה נדר ושבועה בנדר שמשון אין לו משמעות כלל ואת"ל שמקבל עליו נזירות שמשון בן מנוח אם יעבור ודאי ר"ל אם יעבור בלי התרה אבל מי ימנע ממנו היתר גוף הנדר שנדר ולא יבא לכלל נזירות שמשון כגון נדון השאלה ואפילו אמר אם ישאל עליו יהי' נזיר שמשון יש היתר כבסי' רכ"ט יע"ש. וטרם אכלה לדבר אל אמנע טוב מבעליו להודיע צערי לרבים אשר מימי נסתבכתי בסבך העיון בהא מילתא גופא [עי' שו"ת מהרי"ט כ"ד] והוא באומר הריני נזיר שמשון שכתב הרמב"ם בפ"ג דהלכות נזירות שאינו יכול להשאל על נדרו שנזירות שמשון לעולם היתה (ע' ש"ע בא"ה ס"ס קנ"ד) עכ"ל וכ"כ התוס' בפשיטות פ"ק דנזיר ד"ד ע"א במשנה מה בין נזיר שמשון לנזיר עולם והוא לכאורה ש"ס ערוך במסכת מכות דף כ"ב ע"א ע"ש (הביאם בש"כ סי' רל"ט ס"ק כ"ח) רק דשם י"ל דמה דמוקי הש"ס משנה והוא נזיר בנזיר שמשון ר"ל באומר המלאך בחלום לזה החורש תלם שיהי' נזיר שאז הוי ממש כנזיר שמשון ואין לו התרה וכן פי' רש"י שם בהדיא מש"כ באומר הריני נזיר שמשון דמה איכפת לן אף דשמשון גופ' לא הי' לו היתר מ"מ זה שקיבל עליו נזירות שמשון בדיבורו למה לא יעקר קבלתו ודיבורו ע"י היתר פתח או חרטה וכמאן דלא אמר ולא קיבל עליה מידי דמי דכוותי' מי שנדר על דעת רבים איזה נדר ושמע חבירו ואמר תכ"ד ואני כמותך שנראה שזה השני מצי לשאול על מה דאמר ואני כמותך וק"ל.
(אחר כותבי התבוננתי שצ"ע בזה דתלי בסוגיא דנזיר די"א ע"ב אם מ"ש ואני קאי אכולהי מילתא ע"ש וי"ל דבנדון זה דחד מילתא הוא לכ"ע אכולהו מילתא קאי וי"ל עוד דאם אמר כמותך ודאי אכולהי קאי ובההיא דנזיר משמע בש"ס במסקנא דלא קאי אכולהו וכ"פ רמב"ם ספ"ח דנזירות) ולמה יהא חמיר מאומר בפירוש בלא התרה או הריני נזיר עולם או שלא יהא ניתרת לעולם דיש לו התרה באחד (וכ"כ בכה"ג בט"ז ס"ס רכ"ט יע"ש) או שני התרות עיין ביו"ד סי' רכ"ט ס"ד וס"ז ושם בט"ז גם בשאר סעיפים ובב"י שם בשם הריב"ש זכרו הט"ז ס"ק י"ז שאין לך שום נדר בעולם שלא יועיל לו שאלה (ור"ל בתלוים בדעתו מש"כ עד"ר או ע"ד חבירו א"נ ר"ל בדיעבד שגם בהמה יועיל מש"כ התלוים בדעת עצמו אין ענין לומר אופן מה שלא יהיו לו היתר) ולכך בגיטין פ' השולח הוכרח לשנויי על קושיא דלמא אזלא לגבי חכם וכו' דמדרינן לה עד"ר ולא משני שום אופן אחר ע"ש דף ל"ו. והסברא נותנת ומסכמת שיש היתר לאומר הריני נזיר שמשון אע"פ שלשמשון לא הי' היתר כמו דגבי נדר באומר יאסר בשר זה עלי כקרבן או כבשר קדשים כעולה כחטאת אף על פי שאותו דבר אין לו היתר (דלא גרע מתרומה ביד כהן וה"ה בא הקרבן ליד כהן וכן הקדש משבא ליד גבאי כמ"ש הפוסקים ובכה"ג מצינו כרת בשחיטת חוץ ומיתה בתרומה מט"ז י"ד ר"ס שכ"ג כבפ"ז נדרים דנ"ט ע"א ועמ"ש שם הרא"ש בשם הרא"ם ואל תבהל להשיב מגמ' דשבועות דכ"ד ע"ב דל"ק מידי ע"ש ובט"ז ר"ע שכ"ג) מ"מ יש היתר לנדרו ולולי שאינו דבר הנדור האומר כבשר חזיר כע"ז הי' ג"כ נדר ומ"מ הי' לו היתר. והרי בהנודר ע"ה ק"ל דחל הנדר מדרבנן כבסי' ר"ה ומ"מ התירו לו ע"י התרה אעפ"י שאותן הדברים שהתפיס בהם איסורם איסור עולם וידעתי שיש לדחות ראי' זו ולומר דחומרא בעלמא הוא מ"מ נראה דגם בכה"ג בדבר הנדור מהני התרה. ודוחק לחלק בההיא דקרבן לומר דמ"מ מצינו בו היתר דמה איכפת לן בהא איהו לא מצי להתיר וגם בעל הקרבן אחר שנשחט ה"ל כמייתי חולין לעזרה ולכן תמה על הרמב"ם והתוס' (ואין לומר דהתוטס' ס"ל פי' מ"ש מה בין נזיר שמשון דר"ל שנאמר לו בחלומו כמו שמשון מ"מ מנא להו לפרש כך ולהקשות גם לישנא דמתניתן לא משמע כך רק קאי על מי שדינו להיות נזיר שמשון ע"פ נדרו ע"ש) הנ"ל.
באמת עליהם אין השגה כי בגמ' דנזיר פ"ב די"ד ע"א בהנך איבעיא דרבא בחת"ל מוכח להדיא כך. ומ"מ איהו גופי' קשיא וחלילה לומר דחז"ל שווינהו להאי מלתא חומרא בלי טעמא. ולומר כי היכא דלא להוי דברי חז"ל נגד השכל דמ"ש שם בש"ס הריני נזיר שמשון לאחר עשרים יום שר"ל שכך נאמר לו בחלום בדבר ה' (ואף כי יש קצת סמך לפרשו כן מדלא אמר כשמשון אי ס"ד דמבטא שפתיו קיבל עלי' דצריך לפרש לדבר כלשון בני אדם מש"כ כשאינו קבלת נדר דרך לקצר בדבור ולהשמיט כ"ף הדמיון ולקרא כינויו ע"ש שמשון שהי' הראשון ובלשון הכתובים טובא לב שמח ייטב בהם כי חטאת קסם מרי (א"נ חסר הנסמך כאלו אמר הריני נזיר ניזרות שמשון כמו העם המלחמה. הארון הברית ובד"ה ב' ט"ו והנבואה עדד הנביא כמ"ש המפורשים) בן אדם חציר ינתן אין דוחק גדול מזה גם בזה נשארו דברי התוס' והרמב"ם בתימא ובלאו הי תמי' לי בהאי סוגיא מהא דק"ל אין מתירין את הנדר עד שיחול כמבואר בטור וש"ע סי' רכ"ח סי"ז וס"ס רכ"ט. ומפני שמצוה לקיים דברי חז"ל ולישבם אמרתי ליתן פנים לדבריהם אף שלא הרגיש במ"ש שום אדם בספרים שחיברו שבאו לידינו אכן בקצור נמרץ ועל הקורא נבון להרחיב הדבר ולהביא עוד ראיות לדבר. והענין הוא משני פנים הא' מגזירות חז"ל דאם אתה אומר להתיר נזירות שמשון א"כ באם אחר שנה או זמן מה יניח להתיר נדרו אם כן מצינו נזירות שמשון לזמן וזה נגד גדר ותנאי נ"ש שהיא לעלם. ויש פתחון פה ללעוז שמעתה למפרט הי' נזירתו כשאר נזיר שהיא לזמן ואיך טימא למתים דנזיר שמשון מותר. ולא דמי לשאר נודר על זמן רב ותוך הזמן הניח להתיר נדרו דברור דאף על פי שהחכם עוקר הנדר מעיקרא מכל מקום לא הפסיד שכרו למפרע [כתבתי לפי מנהג הפשוט שמעשים בכל יום וכי ס"ד שיפסידו נשעבר כל תעניתם שהתענו. גם א"כ הוא לא ידור אדם נדרי תענית בכה"ג משום סיבה שיפסיד למפרע כל עינוי נפשו בשלמא על שאר סיגופיו דבלא קבלה שכרו אתו ל"ק מש"כ בתענית דמ"מ אין לו שכר תענית גם יהיו ברכות ענינו למפרע ברכה לבטלה. ונראה דנתפשט המנה מפני דס"ל כי"א סי' רכ"ט דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו וכו' רק כשניתר ע"י פתח אבל ע"י חכטה לא וכ"פ בשו"ת דברי ריבות נ"ה רצ"ח והטעם שע"י פתחה"ל קצת כנדר טעות והתרת נדרי טענית אין ענין לטעות רק אלו ידע שיזדמן הי' מתנה בשעת הנדר חוץ מבכה"ג רק מתחרט שלא התנה (א"נ כשאומר אלו עלה על לבי הייתי אומר כל ב"ה חוץ מבאם יארע מאורע פלוני לא הותרו אחרים כדק"ל בסי' רל"ב ס"ח.
וכתבתי זה מפני שבתשובה קכ"ט כתבתי סותר לזה כאן להלכה ושם למעשה שיש להחמיר לחזור ולקבל להבא. וכבר אמרו בש"ס השתא דאמר שמואל אסור ותנא דבי שמואל מותר שמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן כבגמ' שבת דנ"ד ע"א וביצה דכ"ט ע"א ומ"מ תירוץ הא"נ נדחה לפי מ"ש הט"ז ר"ס רל"ב שם בשם רש"ל דלא מחלקינן רק בנדר שא"צ התרה מש"כ באם התירו לו אין חילוק מ"מ נ"ל דאין דעת הרא"ש כך שכתב על משנה דפ"ט מ"ו דדמי לגמרי ובתי"ט מייתי לי' שם] (סגנון אחר) [זה נ"ל ברור דאע"פ שהחכם עוקר הנדר מעיקרא ומהני זה למפרע אפילו כבר עבר כבגמ' דשבועות זכרנוהו סוף תשובה קכ"ט. מ"מ גם שם נ"ל דלא ימלט מעונש קל דלא יגרע ממתכווין לבשר טלה ועלה בידו בשר חזיר או אשה שלא ידעה שהפר לה בעלה ואילו חתיכה משני תחיכות א' כשר וא' חזיר שאכל אחד מהם חייב באשם תלוי ואפילו נודע לו שכשר הי' אין הקרבן לבטלה. ה"נ ודינא רבה וזיטא איכא בינייהו. וא"כ כ"ש שלא יקופח שכרו שהתענה ע"פ קבלת נדרו ע"י התרתו א' מהם ע"י סיבה ואפשר כי שכרו אתו בשלימות דמדה טובה מרובה כמו הרהור ומחשבה טובה דמצרפה למעשה משא"כ רעה ובספ"ק דקידושין ואף כי בסוף תשובה קכ"ט כתבנו להיפך. דברי אלה נ"ל עיקר]. וגם להבא יכול לברר כמנהגו על קבלתו בראשונה עד"מ בקיבל עליו להתענות שנה כל יום ומפני אונס או שמחת מצוה או צער הניח להתירו דנהי דהותר כלו מ"מ נ"ל אם ירצה לנהוג משם והלאה ע"ד נדרו הראשון יכול. שאני התם דמצינו מיהא נדר על יום או שעה אחת ואפילו סתם נזיר דס"ל ל' יום או קבל בפי' על ל' יום דמצי להתיר היינו דעכ"פ מצינו נזירו' דחלה מיהא אף שאמר על יום א' דמכל מקום ה"ל נזיר ל' יום מש"כ נזיר שמשון. והשני נראה מפני דס"ל מאחר שגוף הנדר שהוא הנזירו' וגם איסור שעלה קיבל עליו במלה אחד והוא מ"ש הריני נזיר שמשון תכף שבא לשאל עובר על קבלתו ונדרו מש"כ בכל הנך הנזכרים בש"ע סי' רכ"ט הוו נדרים נפרדים דעכ"פ מ"ש בלא התרה מיירי בכה"ג כמ"ש הט"ז שם ס"ק י"א או ה"ל כנדר ב"פ לכן מתירין לו תחלה נדר שני שלא נגע בזה כלל בחילול נדר הראשון כי א"צ המתירין לידע מה הוא הראשון כך נ"ל. עכ"פ הוו שני דברים וכן אינך שם דגם באמר לעולם ע"ש ס"ז דתוס' לעולם אינו רק דברים בעלמא מש"כ נזיר שמשון דהמלו' עצמן שגורמים הנזירו' גורמים שלילת ההתר' ודו"ק דחל עליו איסור התר' הנדר של נזירו' זו כמו שחל עליו איסור יין ושכר ותגלח' עולמי' והכל במלה אחת ובפעם אחת אבל כל זה אינו שוה לי ולא נתישבה דעתי בו. האמנם גם בנדר ע"ד רבים דק"ל שאי לו התרה ק"ל ג"כ טעמא מאי דאם יש לו פתח או חרטה על דיבורו זה שדיבר עד"ר למה לא יתירו לו תחילה על מ"ש כך ואח"כ גוף הנדר ואפשר דסגי בהתרה אחת בכה"ג כמ"ש בט"ז ס"ס רכ"ט. ומיהו בכה"ג גבי נדר ע"ד חברו ל"ק דכיון דק"ל דדווקא בעשה עמו טובה י"ל דה"ל מה שזה נדר על דעתו כפרעון טובתו וא"א לזה לחזור ולבטל הטובה רק שלפי זה צ"ע דאם כן ל"ל טעמים דבירושלמי מכל מקום בנדר עד"ר קשה. ואם נאמר דדלמא יש קפידה לרבים ואחר שכבר זכו בכבודו של זה ע"פ נדרו תו לא מצי לבטלו א"כ נדר ע"ד יחיד בלי טובה נמי ומ"מ ממה שי"א שאפילו עם דעתם אין להתיר והטעם מפני שאין חרטתם שוה דלכאורה צ"ע נראה דה"ל כאלו אמר וחלק להם כבוד שלא יתירו בלי רצונם וכאלו הם הדירוהו.
מ"מ יצא לנו ממ"ש כדע' י"א דסתם עד"ר יש לו התרה גם סמך קצת לי"א דבדיעבד מותר מש"כ סי' רכ"ח ס"ק כ"א דמ"ש להוכיח מגמ' דגם בדיעבד אינו מותר צל"ע דלא מוכח מידי אדרבה ממ"ש בגמ' צריך לפרש מוכח דסגי אם החכם אינו מתיר לכתחילה. ויש לי עוד ספק אם נדר עד"ר ידועים או ע"ד חבירו ועשה אתו טובה אם לא ידעו הרבים ההם והיחיד ההוא מנדרו אם יכול להתיר כי צ"ע מאד רק שאין זה מקומו. ועתה אשוב לשואלי דבר בקיצור נמרץ כי בעזר' הנותן ליעף כח זכינו לדין כי מותר לשואל להניח להתיר לו נדרו ע"י חרטה או ע"י פתח ומצוה קעביד. ואם ירצה לקיים נדרו אסור כל ימיו לילך מהלך פרסה ממקום למקום בפעם אחת אפילו עומד או יושב מעט לפוש בשדה או בכפר אבל בקובע סעודה כדרך סעודו' קבע של הולכי דרכים הסעודה מפסק' ומותר לילך משם ולהלאה שנית עד פרסה. והליכה ושיבה אין מצטרפין כלל אפילו שב תכף אחר הליכתו וכ"ש שאין לאסור בפחו' מפרסה משום חצי שיעור. וזהו שעלה במצוד' שכלינו הדל ורזה בימי עניי ומרודי. כ"ד הנאנח סר וזעף נבזה וחדל אישים וכלא אמוד. אשר בימי חורפו כד הוי זוטרא לגברא וכדקשיש לתברא שפל אנשים וגמיד. ולעשו' רצון בעל הרצון יתב' ורצון עושי רצונו רגיג וחמיד. ליראה את ה' ללכת בדרכיו ולדבקה בו כפתיל צמיד. לו ל"א האמנתי לראו' בטוב"ה בארץ החיי"ם ושם יאי"ר נרי נר תמי"ד. המתגורר פה ק"ק ורנקפורט יכוננה עליון עד עת נקריב קרבן ה' את הכבש האחד ועשירית האיפה תמיד. הכותב בידים רפות. וברעיוני' עפות וצפות. לא חפות ולא יפות. הטרוד:
יאיר חיים בכרך: