חומה של זכוכית/ועדת המנדטים והציוניות

ועדת המנדטים והציונות

חיים ארלוזורוב

התנועה הציונית נחלה בהזדמנות הדו"ח הראשון על א"י מצד ועדת המנדטים שעל יד חבר-הלאומים – מפלה פוליטית שאין להתעלם ממנה.

כששאלו את הלורד בלפור על דעתו בנוגע לדו"ח זה, ענה לשואלים–לפי ידיעות העתונות–את הדברים האלה: "רוצה הייתי לדעת, אם האדונים חשבו מה יהיה גורלם של ההמונים היהודים באירופה המזרחית, אלה העומדים להתחרב ע"י בויקוט וכל מיני רדיפות אחרות". ובאמת, העובדות מעידות על עצמן: האדונים לא חשבו. לא חשבו על שאלה זו, אף לא על כמה שאלות חשובות אחרות, אם כי לכאורה צריכים ומחויבים היו לחשוב עליהן.

דו"ח זה, בנוגע למפעל היהודי בארץ, מעיד עדות ברורה שאפילו בחוגים האחראים חסר עדיין עד היום מינימום של ידיעות בדבר התפתחות המפעל הזה והפעולה-הישובית, בעל-הערך ממדרגה ראשונה, שהוצאה לפועל ע"י היהודים בתנאים הקשים. ההערכה, חסרת-ההבנה בהחלט, בנוגע לאיכות המהגרים היהודים, שעליה עמדו כבר פעמים רבות בעתונות, מעידה למדי על חוסר ידיעה זה. אולם להעדר ההערצה מצד האדונים חברי-הועדה איני מייחס משקל רב. לא לשם העינים היפות של הדיפלומטים משקיעים חברינו את עבודתם החלוצית בבנין הארץ. חשובה הרבה יותר נראית בעיני העובדה, שדו"ח זה מכיל דעות מוטעות בהחלט בהשגה היסודית לגבי מפעלנו, והוא מניח ביסוד הטעויות האלה תורות תעתועים העלולות להתעות, להזיק לתנועתו ולסכן בהשפעותיהן הפוליטיות את התקדמות עבודת הבנין ואת השלום בארץ.

הראשונה בין ההנחות המתעות האלה היא בנקודת המוצא של הדו"ח, בתורת ה-Clash (הסתירה) שבו. על יסוד תורה זו מיחס הדו"ח של הועדה למנדט הא"י לכתחילה עמדה נבדלת משאר המנדטים. הוא מציין את הקושי המיוחד שבו צריכה היתה להתקל הממשלה הממונה על המנדט הא"י. את הקושי המיוחד רואה הדו"ח בזה שהוטל על הממשלה הממונה תפקיד אדמיניסטרטיבי ומדיני כפול, המיוסד על סתירה פנימית – על Clash – בין העיקרים היסודיים של המנדט הא"י. את הסתירה העיקרית יש למצוא, לפי השקפת הועדה, בנגוד שבין ההנחות הדמוקרטיות הבאות לידי בטוי בסעיף 22 המפורסם של חוקת חבר הלאומים, זה הקובע את זכותם של תושבי ארצות המנדטים להגדרה עצמית לפתוח מוסדות להנהלה עצמית, ובין התפקיד לאפשר בא"י בנין בית לאומי לעם היהודי. העליה היהודית הבלתי מוגבלת וחופש ההתישבות הרחבה – הן הן המציינות, לדעתם, את הסתירה הזאת.

התאור הוא מעוקם ומתעה. בדרך זו משתמטים בזריזות רבה מלהסתכל בעין פקוחה בשאלות המכריעות עצמן. רק אותם ה"דימוקרטים" החושבים שכל השאלות המכריעות האלה מוצאות את פתרונן הרצוי בציון העובדה, כי שש מאות אלף הן פי חמש מאשר מאה ועשרים אלף – יוכלו להסתפק בתשובה כזו. אליהם יצטרפו בודאי כל אלה המחזיקים בתורה הנוחה, האומרת כי המציאות היא היא החוטאת בזמן שיאנה רוצה להסתגל לנוסחאות הפשוטות של תורתם. לכל אלה לא מובן פשוט הדבר, כיצד יכול היה המנדט הא"י להוצר בצורתו הנוכחית. אולם אף אחת מהפרובלימות המדיניות הגדולות בעולם, ובודאי שלא הפרובלימה היהודית, היא שאלת אריטמטיקה פשוטה. על אודות זה שכחו האדונים לחשוב. ועל כן הדו"ח של ועדת-המנדטים הוא בבחינת סכנה. הוא מעורר בדעת-הקהל בעולם את הדמיון המוטעה בדבר קרע פנימי בין שאיפות התנועה הציונית ומפעלי בנין הארץ ובין התביעה היסודיות של הדימוקרטיה. מתוך כך יוצא שאין עבודתנו ראויה עוד לשמה הטוב, בחינת חלק של אותו הכוח המרוכז, נחלת העמים, הנלחם על חרותה ועל התקדמותה ועל שלומה של האנושיות. ולאחר שמראים את מפעלנו באור כזה – עלול הדבר לעורר במחנה מתנגדינו תאבון מוגזם ולהוליד שאיפות שלא תוכלנה – אפילו עם כוחו הנוכחי של הישוב היהודי בא"י – להתגשם לעולם, והן עלולות רק לחדש מלחמת אחים בלתי פוריה ומחוסרת-טעם. ועל כן חובה עלינו להעמיד לברור את הדעה המתעה הטבועה בעיקרי ההנחות הראשונות של הועדה.

לא נטפל הפעם בפרטיהן של כמה שאלות אחרות שאינן נוגעות בעצם יסוד הפרובלימה, אף על פי שגם הן רבות ענין ורבות הסברה. לא קדיש איפוא הרבה זמן לשאלה אם את שרשיו של הקושי המיוחד שבו נתקלה, לפי הדו"ח, ממשלת א"י – יש לחפש באמת ב"הקמת הבית הלאומי", המובטחה ע"י המנדט, או בסבות אחרות לגמרי, כלליות הרבה יותר. אם נזכור את פרק הזמן הסמוך לגמר המלחמה, זמן שבו נתגלה קושי מיוחד מתוך היחסים המתוחים ששררו אז בארץ בין היהודים והערבים – לא נוכל להעלים עין מהעבודה, שבשנים האלה היה הקושי האדמיניסטרטיבי רובץ במשקל כבד לא פחות גם על ארצות-המנדטים האחרות, במקום שלא היו "הקוים המיוחדים" של המנדט הא"י ולא היתה שום "סתירה". כל העולם יודע, איזו צורה קבלה פעולתו של "הועד המרכזי הסורי" בגבולות המנדט הצרפתי במשך השנים 21–1919, ואיזה מאורעות קדמו להורדתו של פיצל מכסא מלכותו בדמשק. גם בלי הצהרה ציונית לאדם-נהרים, מוכרחים היו האנגלים בשנת 1920 בלבד – כפי שמציין ספרו של סיר אילמר הלדיין – לרשום בעירק 876 אנשי צבא בריטיים הרוגים, אבודים או מתים מפצעיהם, ו-1228 חיילים שנפצעו פצעים קשים וקלים. מהו כוחו של "הבית הלאומי" לעומת "הקושי המיוחד" הזה שבאדמיניסטרציה? ברור ומבורר איפוא, כמה שוגים אלה הזוקפים את כל הצרות, שעברו בשנים אלה גם על ארצנו, על חשבון המדיניות הציונית של הסתדרותנו או של הממשלה הבריטית. לא היה כאן דבר אחר מאשר ריפליקס טבעי של גל-המרד הערבי הכביר, זה שעלה אז בכל ארצות המזרח הקרוב, לרגלי המלחמה אופקיה ולרגלי מאויים מוגזמים ושאיפות מופרזות אצל כל רודפי הכבוד. ומזמן שנשבר הגל הזה והתפורר כוחו – שבה גם א"י בהחלט למסלול של שקט ושלום פנימי. והנהלת א"י לא תגרום כיום – לאדמיניסטרטור חרוץ – קושי ויסורים יותר מאשר הנהלת ארץ אחרת מארצות המנדטים, שכן הללו מצטיינים עוד יותר מארץ זו במריבות תמידיות בין הכתות הנוצריות השונות ובין נוצרם ומושלמים, בין ערבים וקורדים ובין דרוזים וצ'רקסים. לא קרה כאן בדו"ח של הועדה יותר ממה שקרה כבר הרבה פעמים: את היהודים עשו שעיר-לעזאזל לכפר על חטאים שהם לא חטאו אותם. ואף אחרים אולי לא חטאו את החטאים האלה – מכיון שהיו תוצאה טבעית של גורמים אוביקטיביים.

כמו כן לא נחקור בפרוטרוט את השאלה, עד כמה זה חזיון פלאים ומעשה נסים שועדת המנדטים, בצאתה לחפש את הסתירות בין אהבת-אדם של סעיף 22 ובין המצב בארצות המנדטים, לא העלה בחכתה שום (סתירה) אחרת חוץ מחרס ה-Clash בלבד, זה ההולך ונוצר – לפי השקפתה, ע"י יצירת ביתנו הלאומי בא"י. וכי לא חשבו האדונים, שאותו סעיף 22 המהולל כולל בתוכו, למשל, בין דברים אחרים גם את התביעה "להביא בחשבון, עם קביעת מעצמת-המנדט, את רצונם ודרישתם של תושבי הארץ"? וכי חשבו בדבר שאותן כנופיות הערבים הקיצוניים, המאורגנות בקלובים המושלמים-נוצרים בארץ, ששמשו עדות נאמנה לועדה נגד השאיפות הציוניות – הן הן בעצם אותם החוגים השוללים גם את המנדט הבריטי בכללו? הרי הדרישה למלחמה באנגליה מופיעה בתכניתם במדרגה לא פחותה מאשר סיסמת המלחמה בציונות. אולם על זה ועל כמה וכמה דברים מעין זה אין בפי הדו"ח של הועדה ולא כלום. אילו רצינו להסיק מסקנות רציניות על יסוד השיטה הזאת של הועדה היינו מגיעים לתוצאות מעציבות. צריכים היינו להאמין, שגם בתוך חבר הלאומים שורר המשטר הישן הידוע למדי: הגדולים והעצומים עושים כאות נפשם, כאדם העושה בתוך שלו, ואין מפריע; הקטנים יותר בועטים בקטנים מהם – בו ברגע שהאחים הגדולים יצאו את החדר; הקטנים סובלים ונכנעים; ומעורם של החלשים ביותר עושים את המכסה שבו מכסים על כוונותיהם של בעלי המזל ועל פעולותיהם.

ברם, לא רצינו לנגוע בכל השאלות המדיניות האלה אלא נגיעה צדדית, תוך כדי ברור, כדי שנוכל להתרכז בשאלת העיקר: מהו בסיס השקפתה של הועדה?

רק הגענו לנקודת-המוצא של השקפה זו – וכבר אנו עומדים ומתפלאים: למה דוקא ועדת חבר הלאומים קבלה עליה להורות תורה כזו – תורה המתנגדת, לדעתנו, לעצם קיומו של חבר הלאומים? כיון שאתה מעמיד את השאלה על היסוד הפוליטי והמשפטי שנטלו להם האדונים חברי הועדה בנוגע לסתירה שבתוך הממונות של א"י, הרי אתה ממשמש לבסוף בידיך את תורת "הסובריניות המחלטת" של כל גוף מדיני. הלא בענין התושבים ילידי ארצנו אין לפנינו אפילו שאלה של הגדרה עצמית מבחינת לאום, כפי שהיה הדבר לגבי הצ'כים או הפולנים. כאן יש רק שאלה פשוטה בדבר "זכויות בעל-בית". רק מנקודת השקפה כזו יש להניח את האפשרות מצד הערבים בא"י להגביל את חופש העליה וההתישבות של היהודים, כלומר את חופש בנין הבית הלאומי. תורת "הסובריניות המחלטת" היא היא הפוסקת שכל סכום תושבים אזרחים, הסוגר על עצמו בגבולות בעלי צבעים שונים, זכות לו לעשות בתחומי הגבולות האלה ככל אשר יעלה על רוחו. אפשר שתורה זו נתמכת עוד עד היום על ידי אנשי מדע חשובים בחקירת המשפט הבין-לאומי; אפשר כמובן שהיא שלטת עדיין במעשי יום יום של הדיפלומטים. וברור כמו כן שלאחרי המלחמה נוסף לתורה הזאת עוד כוח למעשה, והוא מורגש ביחסים ההדדיים שבין המדינות והארצות השונות. אף על פי כן אין תורה זו, לדעתנו, אלא משען רופף מאד. שכן אינה מתאימה יותר בשום אופן למדרגת ההתפתחות הכלכלית והחברותית של העולם. התפתחות זו הוציאה כבר מזמן את המדינות הבודדות מתוך בדידותן ושלבה אותן, יחד ברשת משוזרת מכל מיני יחסים וקשרים, כגון תנועת אנשים ונכסים, חלופי נסיונות ופעולות, מעשי חובות וזכויות. כל מדינה הרוצה גם היום, מתוך פרוש צר-עין בדבר שליטתה העצמית, להסתלק מהשתתפות בחבר העמים, סופה שתהא נהפכת לגוף בלתי מוכשר לחיים המשמש רועץ לכל האחרים. גם התפתחות המשפט הבין לאומי צריכה היתה לכאורה להביא בחשבון את העובדה הזאת. ודוקא בנוגע לשאלת ההגירה, הממלאה תפקיד חשוב כל כך בפרובלימה שלנו, הצהיר עוד בשנת 1897 הקונגרס של "המוסד למשפט בין-לאומי", שהתאסף בקופנהגן, כי אפשר למצוא פתרון לשאלה זו אך ורק מנקודת ההשקפה של ההתפתחות החדשה ביחסים הכלכליים והחברותיים. האין דוקא יצירתו של חבר הלאומים בטוי בולט להתפתחות זו? האין ביחוד שיטת המנדטים–במידה שהיא קובעת מצד אחד את אחריות חבר העמים לגבי קבוצים הזקוקים לטפול, ובמידה שהיא מגבילה מצד שני את חופש השליטה, של מעצמות המנדטים ע"י יצירת קונטרולה בין-לאומית חוקית, – שלילה גלויה וגמורה לגבי תורת הסוביריניות המחלטת של המדינות?

יתר על כן, כשישתמשו בתורה בלה זו לגבי ארץ כא"י – תהפך לגמרי לאבסורד. א"י, אם גם נסיח את דעתנו מחשיבותה לפתרון השאלה היהודית, הרי היא קודם כל ארץ קטנה ללא עצמיות כלכלית, חברותית או אטנית; שנית, רק זה עכשיו, לפני שנים אחדות, הוצאה א"י מתוך המסגרת הרחבה של המדינה העותומנית ונעשתה לחטיבה במובן המדיני, המשפטי והאדמיניסטרטיבי. קשה מאד להבין באיזה נמוקים אפשר לקבוע את זכות הסובריניות-המחלטת של חצי מיליון אנשים, שנמצאו במקרה דוקא בין ציוני-הגובלין החדשים שהועמדו ברפה ובמטולה, על כל חבל הארץ הזה. גבולות א"י קבועים במשפט המדיני של העם העברי, הם קבועים אולי גם במסורת העולם, זה שקבל ערכים חשובים מתוך הגבולות האלה, אולם בשום אופן אינם קובעים את זכותו של מוסה קזים פחה ובני-לויתו ליסד כאן רשות בלתי-מוגבלת של בעל-בית. מצד זה אין אפשרות להכניס חייץ בין הדרישות היסודיות של הדימוקרטיה הבין-לאומית ובין תנועת א"י היהודית.

אולם נלך הלאה – ונגיע מיד לאחת מנקודות הכובד של כל השאלה. אחת היא מה היתה דעתם של האדונים חברי הועדה בנוגע לשאלת הסובריניות המחלטת בכללה. אבל האם העלו על דעתם את הדבר, שמדי נשתמש בתורה זו לגבי ארצות של התישבות חדשה – נהפוך אותה לגמרי לכלי ריק ולדברי תעתועים? בכל הארצות מסוג זה, לאמר ששמשו מקום להתישבות רחבה וחדשה, התגלו בזמנים שונים ומטעמים שונים נטיות להשליט גם בתחומן את הזכויות של "בעל הבית". התושבים, שנמצאו כבר בתוך הארצות האלה, התאוו לסגור את הדלת ולקיים את המונופולין של כל החבל הבלתי-מפותח, על כל אוצרותיו הטמונים, אך ורק בידי הבעלים המאושרים. כל התנועות האלה, המצויות כיום באוסטרליה, באפריקה הדרומית ובזילנדיה החדשה, מדברות רמות על זכות ההגדרה העצמית. בארצות-הברית קיימת היתה, עוד בזמן שהישוב במערב הבינוני לא הגיע עדיין למדרגה נורמלית, מפלגה, או תנועה פוליטית, שתבעה כבר אז – בזמן שלא יותר מאיזה עשרים מיליון בני אדם היו בכל הארץ רחבת-הידים הזאת–לסגור את היבשה האמריקאית בפני ההגירה ולהחזיק במונופולין את כל אוצרותיה הכבירים. אלה היו ה-"Knownothings” או "המפלגה האמריקנית", כפי שקראו לעצמם, ובזמן ידוע – לפני מלחמת האזרחים – רכזו אפילו בידם, אגב מאורעות ידועים, כוח פוליטי לא-קטן. וכי היתה ועדת-המנדטים, אילו הזמינו אותה להכריע בחלוקי הדעות במקרה זה, מעמידה את עצמה על נקודת השקפתם של ה-Knownothings ההם? וכי היתה מכריזה שגם כאן, בהתאם לסעיף 22 של חוקת חבר הלאומים, היתה זכות גמורה לאנשי אמריקה לסגור את ארצם בפני כל הגירה והתישבות חדשה, והיתה מציינת גם כאן את ה-Clash בין רצונם החפשי של האמריקנים ובין השאיפה להגירה ולהתישבות מצד ההמונים האירופיים? ואם לא כן הדבר, – התוכל העובדה שארץ-ישראל אינה מבטיחה למתישביה אוצרות ועושר ואדמתה המדולדלת תובעת עבודה קשה יותר ומספקת יבולים דלים יותר – לשמש יסוד מספיק כדי להגיע במקרה שלנו למסקנות הפוכות?

האדונים לא חשבו בדבר, שמנקודת השקפתה של משפחת-העמים, זו שחבר-הלאומים הוא בא-כוחה, אסור היה להם בהחלט להגן על עמדתם של של ה-Knownothings הערביים לגבי הפעולה הישובית היהודית בא"י. הם לא העלו בדעתם כי מנקודת-מבט זו לא רק שאין "סתירה" בין עיקרים דימוקרטיים ובין המפעל הציוני, אלא להיפך – ההשקפה הדימוקרטית מחייבת אותם שיתמכו בפועל במפעל הזה.

מי שמעיין בסטטיסטיקה של ממשלת א"י בדבר ההגירה, רואה כהרף-עין כי אין כוח אחר מחוץ ליהודים שיהיה מוכן להשקיע את עצמו בעבודת כבוש הארץ הזאת ופתוחה. אילו ערכו סטטיסטיקה מלאה בדבר הקפיטלים הנכנסים לארץ, היו גם במובן זה רואים את העובדה, כי כל ההון (בצורה ובמידה מודרנית) שהושקע לתוך הקרקע הזאת – הוא כולו של יהודים. אמנם בדבר אחד אנו מודים ומתוודים עליו בגלוי. אמת הדבר שלרגלי ההתאמצות הישובית של היהודים לא תוסיף עוד א"י במשך זמן רב להיות מקום בחירה למשפחות מספר בנות יחוס, הרואות את עצמן בארץ כאריסים מטעם הקדוש ברוך הוא, כביכול, שמזכותם להחכיר את הקרקע חכירה זמנית לפלחים, המוציאים מאדמתם ברוב עמל לחם קלוקל לביתם, לחמורם ולגמלם, – בעזרת אללה ובמקרה שהבדואי לא תקע אהלו בשדה-הקמה. המותר לדעת: מי משני הצדדים נמצא, לפי השקפת האדונים חברי ועדת-המנדטים, כשר וישר מבחינת הצדק הבין-לאומי המתבטא בסעיף 22, – מבחינת תוכנו, לא מבחינת אותיות ונוסחה?

ברם, בכל הארצות הקולטות התישבות חדשה ושבהן יצאה בכל זאת לפועל איזו הגבלה חוקית שהיא לגבי הגירה והתישבות של קבוצים שלמים – יכלה הגבלה זו לצאת לפועל אך ורק בשם הסיסמה של מלחמה ב"גזעים ירודים" ובכניסתם הבלתי מוגבלת, שיש בה, כביכול, הסכנה לדרגת החברה של אנשי המקום. באוסטרליה ואפריקה הדרומית – נגד סינים והודיים, בזילנדיה החדשה–נגד סינים ותושבי איי-הים, בקליפורניה–נגד יפונים בעיקר, באמריקה התיכונית–ובזמן האחרון גם באוסטרליה–נגד ערבים וסורים. אין צורך להדגיש, שאנו נהיה אחרונים להסכים למושג זה בדבר "גזעים ירודים". אותו מושג מניח הנחה שיש בה בודאי עוות-הערכה לגבי הרבה ערכין; למדוד במושג זה את חשיבותה של התרבות הסינית וההודית – זהו ודאי דבר מחוסר טעם. אולם נניח, ולו רק לרגע אחד, את ההשקפה הזאת ביסוד מחשבתנו. קנה-המידה לדרגת-הגזע נעשה בכל הארצות האלה לפי דרגת הקיום החברותי של הקבוצים המהגרים, לפי מדרגת חייהם ומדרגת השכלתם העממית, מדרגת שכר-עבודתם בהשואה אל עובדים בני מוצא אירופי, גובה ההיגיינה הצבורית שלהם ועוד גורמים דומים כאלה. מנקודת-מבט כזו מגינים האוסטרלים והאמריקנים על עצמם בפני העמים הצהובים והחומים. וכי נחוץ יותר מרמז קל כדי להוכיח, שגם באור זה מופיעה כאן ההגירה וההתישבות היהודית דוקא בבחינת הטפוס הגבוה לגבי התושבים הערביים ילידי הארץ, ואין גם מצד זה להביא אפילו צל של נמוק לחובת בנין הבית הלאומי? הרי דוקא ההגירה והפעולה הישובית של היהודים – חוץ ממתישבים גרמנים מתי מספר–היא שהכניסה אל ארץ-המזרח המרושלת את המושגים והמעשים הראשונים של ציביליזציה גבוהה יותר בנוסח המסורת האירופית. הפעולה הישובית של היהודית היא שהניחה ביסודה את הטכניקה החדישה, הריצה את הטרקטור הראשון על שדה א"י, סדרה את תחנת החשמל הראשונה, הקימה רשת של בתי-ספר חדשים וכו' וכו'; היא שנלחמה במשך עשרות בשנים בעמל רב להחזיק מעמד בדרגת חייה לעומת הדלות מחוסרת-הצרכים של הפרולטריון הפלחי; היא שערכה בארץ זו, שבה נמחקו כפרים שלמים מסיבת המלריה, התקפה ראשונה ומוצלחת נגד המחלה הנואה הזאת. האם לא רצו האדונים לחשוב על כל אלה?

וכאן מונחת נקודת-הכובד השניה של כל השאלה, ואנו רוצים להדגיש חשיבותה בכל תוקף. כשאמרו האוסטרלים – "אוסטרליה לבנה" (White Australia), כשיצרו אנשי זילנדיה סיסמה דומה לזו בשביל ארצם–הוסיפו לה חלק שני, שהרי בלעדיו היה הראשון חסר כל כוח פנימי, למרות כל הצעקות היפות בדבר סכנת-הגזע. הם אמרו "אוסטרליה לבנה"– והמשיכו ואמרו בבת אחת גם "הודו חומה" ו"סין צהובה". בשטח זה התנהלה המלחמה הפוליטית הבין-לאומית מסביב לשאלת הגבלת הכניסה של סינים והודים לארצות ההן. רק בשטח זה אפשר היה לנהל את המלחמה. אלמלא הבליטו בפירוש את העובדה, שקיימים חבל-ארץ אשר על אדמתם ניתנה האפשרות לקבוצים האלה ליהנות מחופש לאומי וחברותי, לקיים את התפתחותם התרבותית ואת מנהגיהם וחוקיהם, ואפילו את דרגת החיים המסורתית שלהם – אי-אפשר היה לנהל פוליטיקה קשה של הגבלות נגד העמים האומללים האלה, מבלי שדעת הקהל, לאמר הדימוקרטיה העולמית, תתעורר על הדבר מתוך מוסר-כליות קשה. אבל האוסטרלים יכלו לומר: אמנם אמת הדבר שיש גם בהודו וגם בסין לחץ כלכלי וחברותי חזק, הפוגע בהמונים ודוחף אותם להגירה. אבל לעומת זאת אמת גם הדבר, שע"י תקונים כלכליים וחברותיים, ע"י הקלת המסים, ע"י הכנסת טכניקה חדשה לחרושת ודרכי-תוצרת מחודשים לחקלאות, ע"י גמירת מלחמות-הגנרלים הפנימיות וע"י תקון ההנהלה – אפשר ליצור בארצות ההן גופא תנאים שיש בהם לתת אפשרות קיום, אפשרות התפתחות על אדמת המולדת, למספר אנשים גדול פי כמה מהמון המהגרים הנוכחים. אף על פי שגם המענה הזה, הדוחה את התשובה לגבי שאלות חיים מטרידות לעתיד בלתי-משוער, הוא אולי בלתי מספיק – הרי היה בכל זאת תירוץ כל-שהוא להשקיט את דעת-הקהל בעולם.

וכאן בוקע ועולה לעינינו Clash שהוא רציני וחשוב הרבה יותר מאיזה Clash שהוא בהגיון הדימוקרטי-פורמלי של האדונים הנכבדים מאד, חברי ועדת-המנדטים: הסתירה הפנימית האיומה במצבו ההיסטורי של העם העברי. בזה מתגלה הסתירה היסודית, מנקודת השקפתו של המשפט הבין-לאומי: במשך מאות בשנים לא היו ליהודים אפילו ארבע אמות קרקע בצרוף הזכות הלאומית להשתרש שם – עד אשור המנדט הא"י החדש, שחבר הלאומים צריך להיות נושאו ושומר דגלו.

ואמריקה היא לאמריקנים ואנגליה היא לאנגלים, ואוסטרליה – אוסטרלית, והודו חומה וסין צהובה. על עיי המפולת של עמדותינו האחרונות מקימים להם ופלנים ורוסים ורומנים את משקם הלאומי ואת חופשתם המדינית החדשה. על רבבות גופותיהם של בני עמנו רבצה תנועת האכרים באוקרינה, בנתה הקונטר-רבולוציה את מזבחות נקמתה. מעבר לים מחניק חוק על גבי חוק כל אפשרות של קיום להמונים הנדחפים למרחקים מחמת לחץ העובר כל גבול. בערי-הנמל באטלנטיק נדחקים מההגרים במחנות-הסגר ובצריפים מזוהמים. באנגליה מראה באצבע ג'ונסון-היקס, הגבלות חדשות. ואין מוצא. אילו חשבו האדונים, חברי הועדה, על כל אלה – היו נזהרים בודאי בבואם להציג את השאיפה להתישבות רחבה של יהודים עובדים בא"י, כלומר, ליצירת הבית הלאומי בא"י, כסתירה לגבי הדרישות היסודיות של הדימוקרטיה הבין-לאומית. בנין הבית הלאומי בא"י, המתגשם מתוך תנועה לאומית חזקה ומתגברת של האומה, היא התשובה היחידה שמצא העם העברי במלחמת קיומו הקשה. כל זמן שזו לא התגשמה בחיים, כל זמן שלא הוגן הבית הלאומי – לא תחדל השאלה היהודית ולא תשקוט בשום ארץ מארצות תבל. גם על כך היו האדונים מחויבים לחשוב בכובד ראש. כל דיפלומטיה תלך ותתנפץ אל סלע המריבות-והתסיסה הזה. אף במקום שהגחלת אינה נראית לעין – כגון באנגליה או באמריקה – היא לוחשת בכל זאת בערמת-הדשן. כל זמן שמצב זה יהא קיים בהא לאדונים בארצותיהם הבחירה בין מלחמה בפוגרומים, בתנועות בויקוטים המוניים, וגלי-רעל מתרוממים של אנטישמיות מדינית–ובין תעמולה דימגוגית לחוקות הגבלה כנגד זרים. על כל אלה לא חשבו האדונים חברי ועדת-המנדטים שע"י חבר-הלאומים. ועל כן כולל הדו"ח הראשון שלהם בנוגע למצב בא"י טעויות קשות כל כך והנחות מסופקות כל-כך. על כן גם תורתם בדבר ה-Clash היא תורת-תעתועים. ומכיון שמפעלנו הגדול והטהור, מפעל השחרור של העם העברי, לא הגיד להם את כל אלה – אין אנו רשאים למנוע את עצמנו מלהגיד להם את הדבר.