חבל נחלתו ל נב
סימן נב
הבעלות על קרקעות בערי לויים ובערי מקלט
שאלה
מהו גדר הבעלות של כהנים ולויים על שדותיהם בערי לויים?
א. ערי הלויים
בסוף ספר במדבר (במדבר לה א-ח) נצטוו ישראל לתת ערים ללויים, ארבעים ושתים ערי לויים ועוד שש ערי מקלט. כל עיר קבלה מגרש של אלף אמה מסביבה לבהמות הלויים ועוד שדות מחוץ למגרש (אלף אמה או אלפיים אמה תלוי בשיטות השונות עי' סוטה פ"ה מ"ג). נראה שהבתים המגרשים והשדות נתחלקו ללויים שהתגוררו שם כנחלה משפחתית.
נאמר בויקרא פרשת בהר (כה, לב – לד):
"וערי הלוים בתי ערי אחזתם גאלת עולם תהיה ללוים. ואשר יגאל מן הלוים ויצא ממכר בית ועיר אחזתו ביֹבל כי בתי ערי הלוים הוא אחזתם בתוך בני ישראל. ושדה מגרש עריהם לא ימכר כי אחזת עולם הוא להם".
היינו, בניגוד לכל ישראל בהם נוהג דין בתי ערי חומה ודין שדה אחוזה הן לגבי מכירה והן לגבי הקדש, הרי נחלת הלויים חוזרת אליהם.
וכך נאמר בספרא (בהר פרשה ד תחילת פרק ו אות ד – ה)1
"גאולת עולם תהיה ללוים, מה ת"ל לפי שנאמר: שנים תקנה מאת עמיתך, יכול אף בלוים כן ת"ל גאולת עולם תהיה ללוים".
"מתוך שנאמר ואם לא יגאל עד מלאות לו שנה תמימה, יכול אף בלוים כן ת"ל גאולת עולם תהיה ללוים, (בתוך) [מתוך] שנאמר ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד, והיה השדה בצאתו ביובל קודש לה' כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו, יכול אף בלוים כן ת"ל גאולת עולם תהיה ללוים".
עולה השאלה: האם הבעלות על הבתים והשדות שקבלו הלויים הוא כבעלות כל ישראל על נחלתם או שזהו סוג בעלות שונה?
ב. וידוי מעשרות ומקרא ביכורים
נאמר במעשר שני (פ"ה מי"ד) לגבי וידוי מעשרות: "מכאן אמרו ישראל וממזרים מתודים אבל לא גרים ולא עבדים משוחררים שאין להם חלק בארץ, ר' מאיר אומר אף לא כהנים ולוים שלא נטלו חלק בארץ, ר' יוסי אומר יש להם ערי מגרש".
פרש הריבמ"ץ: "מיכן אמרו. פי' מדאמר בוידוי ואת האדמה אשר נתת לנו, ישראל וממזרי ישראל יכולין להתוודות, גירין ועבדין משוחררין אינן יכולין להתוודות, שאין להן חלק בארץ ישראל, ר' מאיר אף כהנים ולוים אין להן חלק בארץ ישראל, ואין מתוודין, ר' יוסי אומר מתוודין הן, לפי שיש להן ערי מגרש".
יש הבדל עקרוני בין גרים ועבדים לבין כהנים ולויים.
כהנים ולויים קבלו מקום לשבת בארץ (ערי לויים) ובו שטח לשדות לבני העיר – לא כחלוקת כל א"י הראשית, אלא מעין מס על כל השבטים לתת להם 42 ערי לויים וכן שש ערי מקלט. גרים ועבדים משוחררים לא קבלו נחלה, כי הם מצורפים ונספחים לעם ישראל, הם לא בני אברהם יצחק ויעקב, ורק יכולים לקנות שדות. אמנם בכל החיובים ההלכתיים שעליהם מתוודים הם חייבים כגון חלה ותרו"מ, אבל להתוודות אינם יכולים. ר' מאיר סובר שהבעלות של כהנים ולויים על שדות בערי לויים אינה מתירה להם להתוודות. וצריך לנסות ולהגדיר את בעלותם.
נאמר בבמדבר (יח, כג – כד): "ועבד הלוי הוא את עבדת אהל מועד והם ישאו עונם חקת עולם לדרתיכם ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה. כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה נתתי ללוים לנחלה על כן אמרתי להם בתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה".
ונדרש בספרי (במדבר פרשת קרח פיס' קיט):
"על כן אמרתי להם בתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה למה נאמר והלא כבר נאמר ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה מה ת"ל על כן אמרתי להם שיכול אין לי אלא בשעת חלוק הארץ אבל משיחלקו שומע אני יקצה לו כל שבט ושבט בפני עצמו ת"ל על כן אמרתי להם. ד"א על כן אמרתי למה נאמר לפי שנאמר ונשל גוים רבים מפניך וגו' (דברים ז א) אבל קיני וקניזי וקדמוני לא שמענו ת"ל על כן להזהיר ב"ד על כך".
היינו ערי הלויים אינם 'נחלה' אע"פ שחוזרות לבעליהם עם גאולתם. לפי ר"מ יש להם אפשרות להשתמש בערי הלויים לצורך חיותם, אינם אומרים וידוי מעשרות. לפי ר"י הבעלות שלהם בעריהם מספיקה כדי לקרוא וידוי מעשרות.
המחלוקת בין ר' מאיר ור' יוסי (שהלכה כמותו – פה"מ לרמב"ם) היא אף בביכורים. בתוספתא ביכורים (פ"א ה"ד) נאמר: "ר' יוסי אומר היה ר"מ אומר כהנים2 מביאין ולא קורין מפני שלא נטלו חלק בארץ. ואני אומר כשם שנטלו לוים כך נטלו כהנים בין מדבר מרובה בין מדבר מועט".
ופסק הרמב"ם (הל' ביכורים פ"ד ה"ג): "וכן כהנים ולוים מביאין וקורין מפני שיש להן ערי מגרש".
באר הרדב"ז (הל' ביכורים פ"ד ה"ג): "כהנים ולוים מביאים וקורין וכו'. וקמ"ל אף על גב דלא נטלו חלק בארץ אלא ישראל נתנו להם ערים לשבת ולא מצי למימר אשר נתתה לי מ"מ מגרשי הערים שלהם היו ושפיר מצי למימר אשר נתת לי כי במצות הקדוש ברוך הוא נתנו להם הערים ומגרשיהן".
היינו, המתנה מאת ה' אינה מתנה ישירה, ובכ"ז הם קבלו זאת עפ"י ציווי הקב"ה. ולכן יכולים לומר 'אשר נתת לי'.
כתב במשנה ראשונה (מעשר שני פ"ה מי"ד): "יש להם ערי מגרש. וטעמא דר"מ שאין אלו נחלה שנתן להם המקום אלא צוה לבני ישראל ליתן להם משלהם כדכתיב בפ' ואלה מסעי צו את ב"י ונתנו ללוים ערים לשבת ומגרש וגו', ומיהו בפ"ק דביכורים מ"ד מייתי הר"ש והרא"ש מן התוספתא: כל הגרים מביאין ולא קורין ובני קני חותן משה מביאין וקורין שנטלו חלק בארץ דכתיב לכה אתנו והטבנו לך ונתנו להם דושנה של יריחו ע"כ משמע שאע"פ שמשל ישראל נטלו חשיב יש להם חלק, ואפשר דההיא כר' יוסי ולא כר"מ".
מתבאר מדבריו, כי לפי ר"מ הלויים נטלו חלקם מנחלת השבטים, ולא נטלו חלק של נחלה בארץ עפ"י ה' ככל השבטים. ומקשה מבני הקני שנטלו חלק בארץ מן השבטים אע"פ שהם גרים, ולפי המשנה יכולים לקרוא מקרא ביכורים, אע"פ שקבלו חלק מישראל, בכ"ז יכולים לקרוא מקרא ביכורים, ודוחה שאולי ר"מ לא מסכים למקרא ביכורים של בני הקני, וקריאת הקני היא שיטת ר' יוסי.
יש להקשות, על שיטות שני התנאים, הפסוק אשר בו חלקו בוידוי מעשר: "ואת האדמה אשר נתת לנו" אינו מדבר בחלק הפרטי בארץ של כל אחד ואחד (ולכל היותר ניתן לאבות אבותיו) אלא בכל א"י שניתנה לעם ישראל. הלויים והכהנים כחלק מעם ישראל, נחלו את הארץ (ורק בצורה פרטית – ה' הוא נחלתם), ומאין נוצרה בו מחלוקת. וה"ה לגבי ביכורים נאמר במשנה ביכורים (פ"א מ"ד): "הגר מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו". ואף בביכורים נתינת הארץ היא לכל עם ישראל ולא לאדם פרטי. ולכן לכאורה בשני המקומות לא שייכת המחלוקת בין ר"מ לר"י.
לכאורה, זה שיש לכהנים ולויים רק ערי מגרש אינו משנה כלל, אלא הם חלק מנוחלי הארץ.
בחדושי הגר"ח (בבא בתרא פא ע"א) מקשה מדוע אשה אינה יכולה לקרוא מקרא ביכורים אבל וידוי מעשרות משמע שמתוודה וז"ל: "...על כל פנים הלכה חדשה יוצאת משיטת הרמב"ם, גר קורא אבל אינו מתודה, ואשה מתודה אבל אינה קוראה, ושניהם לא נטלו חלק בארץ, והדברים זקוקים לביאור".
"ואשר נראה דבנטילת חלק בארץ נאמרו שתי הלכות מיוחדות ושני דינים נפרדים, ראשית, כדי ליטול חלק בארץ, אנו זקוקים להכלל בזכות אברהם בארץ ישראל, דהיינו שהנוטל יטול על ידי זכיית אברהם ומהלכה של "ארץ ישראל מוחזקת היא בידינו מאבותינו", שנתנה לאברהם ולזרעו אחריו בדין ירושה היא מאבותינו ומגזיה"כ "לך אתננה ולזרעך" וכו', והלא חזינן דדין מוחזקת היא בידינו מאבותינו מהני לענין נטילת פי שנים בבכור, דהויא בכלל מוחזק ולא בכלל ראוי כמבואר בב"ב (דף קיט ע"א), הרי דזכיית ישראל בארץ, עוד מימי אברהם היתה זכיה גמורה ושלימה ולא חסרה שום דבר, וע"כ י"ל דכל אלה הנוטלים חלק בארץ צריכים להיות בני הכי של ירושה מאבותינו, ולהכנס לכלל ההלכה של ארץ ישראל מוחזקת היא בידינו מאבותינו, ואם אחד מופקע הוא מזכות ירושה מאבותינו על פי ההלכה של מוחזקת, אז אינו נוטל חלק בארץ".
"אמנם אין זכות ירושה מאבותינו וחלוקתה מתאימה עם דיני זכיה וחלוקה שנאמרו ביורשים בפרשת נחלות, כי כאן נשנתה הלכה של זכיה וחלוקה מיוחדת, שנאמרה בפרשת חלוקת הארץ, והרי חזינן מחלוקת התנאים אם ליוצאי מצרים או לבאי הארץ נתחלקה, (ב"ב דף קיז ע"א), וכל פלוגתא זו שייכא רק לדינה המיוחד של זכיית וחלוקת הארץ, ואינה מענינה כלל דחלוקת יורשים על פי פרשת נחלות, ועל כרחך דדינים מיוחדים של זכייה וחלוקה נאמרו בחלוקת וזכיית הארץ על פי ההלכה של מוחזקת היא בידינו מאבותינו".
"ושנית, זקוקים אנו כדי ליטול חלק בארץ למעשה ירושה וישיבה וזכיית ישראל ע"י, והיינו שהנוטל חלק בארץ יטול על ידי ירושה וישיבה, דמהוות חלות שם מיוחדת והלכה בפ"ע, והרי חזינן דאע"פ שארץ ישראל היתה של ישראל עוד מימי אברהם לכל דיניה והיתה ממון ישראל בקנינם מהלכה של מוחזקת בידינו מאבותינו, מ"מ לא נתקדשה ולא נעשית ארץ ישראל לענין מצוות התלויות בארץ, עד שנכבשה ע"י יהושע ונתקיימה בה חלות של ירושה וישיבה, ומזה מוכח דלמרות העובדה שזכית ישראל בארץ נשלמה ונגמרה עוד מימי אברהם, בכ"ז נאמרה הלכה מיוחדת של כיבוש ומעשה המקדש, דישראל זוכים בה ע"י ירושה וישיבה, והן הן המקדשות את הארץ ועושות אותה לארץ ישראל, והלכה של ירושה וישיבה נאמרה בגזיה"כ "כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם" וכו' (כמרומז בספרי), ובגזיה"כ של וירשתם אותה וישבתם בה (כמבואר בקדושין דף כ"ו ע"א) ועיקרה של קדושת הארץ ילפינן מפרשיות הללו"...
"מיהא חזינן, דלענין קדושת הארץ וחלות שם ארץ ישראל, זכות ישראל על ידי ירושה מאברהם מהלכה של מוחזקת אינה מספקת כלל וכלל, וזקוקים אנו למעשה זכיה מיוחדת ע"י ירושה וישיבה, (כיבוש רבים בקדושה ראשונה וחזקה בימי עזרא), ועל כרחך דירושה וישיבה הוי חלות שם בפ"ע, (ועיין ברמב"ן בסה"מ שמנה ישיבת א"י במנין תרי"ג, וקיום ישיבת הארץ לרמב"ן הוא קיום של ירושה וישיבה מגזיה"כ של וירשתם אותה וישבתם בה כמבואר בדבריו שם)"... (עי"ש דהאריך בענין גרים ונשים).
"ולפי זה נראה דאף דבין בוידוי מעשר ובין במקרא ביכורים כל מי שלא נטל חלק בארץ אינו קורא ואינו מתודה, מ"מ חלוקים המה בדיניהם, דבוידוי מעשר הרי ילפינן עיכובא דנטילת חלק מקרא "אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו" כמבואר במס' מעשר שני (פ"ה מי"ד), כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש מכאן אמרו ישראל וממזרים מתודים אבל לא גרים וכו', וא"כ אנו דנים על דין ירושה מאברהם, ע"י שבועת הקדוש ברוך הוא והבטחתו "לך אתננה ולזרעך" ועל פי ההלכה של מוחזקת היא בידינו מאבותינו, ובזה הרי נשים איתנייהו, דהא הויין מזרעו של אברהם, וגרים ליתנייהו דאינם מזרעו של אברהם ממש כמו שנתבאר למעלה, ולפיכך נשים מתודות וגרים אינם מתודים, דנשים נכללו בכלל אשר נשבעת לאבותינו וגרים אינם נכנסים בכלל ההבטחה וזכיה זו, משא"כ בביכורים, הרי ילפינן עיכובא דנטילת חלק לענין קריאה מקרא "אשר נתת לי" כמבואר במסכת ביכורים (פ"א מ"ה), האפוטרופוס והשליח והעבד והאשה וטומטום ואנדרוגינוס מביאין ולא קורין שאינם יכולים לומר אשר נתת לי ד', וא"כ אין אנו דנים על זכיית ירושה מאברהם ודין מוחזקת בידינו מאבותינו, אלא על עצם זכית הארץ "אשר נתת לי", דהיינו ע"י מעשה ירושה וישיבה ע"י כיבוש או חזקה, ובנוגע לזכיה וחלות זו גרים איתנייהו ונשים ליתנייהו, כמבואר למעלה, וע"כ דינם כאן להיפך דנשים איתמעיטו מקריאה וגרים איתרבי, וכמש"כ". ועיי"ש.
לגבי כהנים ולויים הם ודאי מבני אברהם אבינו, אבל אינם לגמרי בני ירושה וישיבה מפני שאינם יוצאים בצבא ואינם נוחלים בארץ, ונחלתם במח' התנאים. כאמור בחי' הגר"ח (שם): "וע"כ י"ל דכל הני דמופקעים ממעשה ירושה וישיבה, מופקעים המה גם מחלוקת הארץ, ואינם נוטלים חלק בארץ, דעצם נטילת חלק בארץ הוא מחלות מעשה ירושה וישיבה המקדשות אותה, דהא כל זמן שלא כבשו ולא חלקו לא נתחייבו במצות התלויות בארץ, דחלוקת הארץ היא מגופה של ירושה וישיבה, ומי שמופקע ממצות וקיום ירושה וישיבה, מופקע גם מחלוקת הארץ ומנטילת חלק"3.
כתב מלאכת שלמה (מעשר שני פ"ה מי"ד):
"ר' יוסי אומר יש להם ערי מגרש. פירש ר"ע ז"ל ויכולין להתודות על המעשרות שמביאים ממגרש הערים שלהן. הקשה הר"ס4 ז"ל למה לא יתודו אפילו על מה שמביאים מערים אחרים שקנו כמו ישראל שמכר אחוזתו וקנה קרקע אחר שמתודה והר"ש ז"ל לא כתב זה ע"כ",
הר"ס שואל: שיתוודו על פירות משדות שקנו מחוץ לערי לויים, (ומבין כפי שהערנו לעיל, שבוידוי מעשר ובמקרא ביכורים, הארץ שניתנה היא לכל העם ואף הלויים וכהנים הם חלק מן העם).
מתרץ מלאכת שלמה את שאלת הר"ס:
"ונראה דת"ק דמתניתין ר' יוסי הוא וטעמא דר"מ ור' יוסי מפרש בירושלמי דר"מ אזיל לטעמיה דאמר בס"פ שני דמסכת מכות לא היו מעלין ללוים שכר ישראל הבא לדור אצלן או רוצח שצריך לדור שם דהא כתיב ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו ור' יוסי ס"ל כר' יהודה דפליג התם אר"מ ואמר דמעלין להם שכר דלבית דירה ניתנו והלכך נמי סבר הכא דמתודין".
המלאכת שלמה מתרץ שלפי ר"י נוטלים שכר בערי מקלט מבאים לדור שם או מרוצחים בשוגג כפי שכתוב בירושלמי ומלמד שחלקם בערי המקלט הוא שלהם. לפי ר"מ אינם נוטלים שכר אלא חייבים לתת בחינם משום שאין הערים נחלתם, וא"כ אינם יכולים להתוודות. (ועי' להלן לגבי ערי מקלט וערי לויים לקליטת רוצחים בשוגג).
ג. למחלוקת – לבית דירה
בירושלמי (מעשר שני פ"ה ה"ה) לגבי וידוי מעשרות, מבארים את המחלוקת כך: "תני למחלוקת ניתנו דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר לבית דירה ניתנו. אתיא דרבי יודה כרבי יוסי ודרבי מאיר כדעתיה. דתנינן מעלות היו שכר ללוים דברי רבי יודה. רבי יוסי אומר לא היו מעלות להם שכר".
מפרש הפני משה (מעשר שני פ"ה):
"תני למחלוקת ניתנו. גרסי' להא בסוף פ"ב דמכות ונשתבשה שם הגי' וכן כאן במקצת והגי' הנכונה כתבתי אבל לא העתיקו כולה כראוי. וה"ג: תני למחלוקת ניתנו דברי ר' יהודה, ר' מאיר אומר לבית דירה ניתנו. ואתייא דר' יודה כר' יוסי ודר"מ כדעתיה. דתנינן מעלין היו שכר ללוים דברי ר' יהודה ר"מ אומר לא היו מעלין להן שכר. ר' יהודה סבר דערי מקלט ניתנו להלוים לחלקם ולאחוזתם וזהו כר' יוסי דהכא דאמר יש להן ערי מגרש ויכולין לומר אשר נתתה לנו וה"נ מה"ט ס"ל לר' יהודה במכות שם דמעלין היו הרוצחים שכר ללוים לפי שהן ממש שלהן, ור"מ ס"ל לבית דירה בלבד ניתנה להם ולא שיהא נחלתם ואחוזתם. והלכך קאמר התם לא היו מעלין להן שכר, ומה"ט נמי ס"ל במתני' דלא היו יכולין להתודות שאין להם חלק בארץ וזהו אתיא דר' יודה כר' יוסי ודר"מ כדעתיה וכמו שכתבתי הגי' כצ"ל".
מתבאר (לגי' הפ"מ) כי לפי ר' יהודה ור' יוסי חלקם של הלויים בארץ נחשב כחלק השבטים בא"י5, ולכן הם גם נוטלים שכר על דירת הרוצחים בשוגג בעיר מקלט (או לפחות בערי מגרש שג"כ קולטות). לעומת זאת לר"מ יש להם זכות שימוש בערי מגרש וכן בשדות אבל אין זו נחלה בארץ. ולכן הם אינם רשאים ליטול שכר על מגורי הרוצחים בערי המקלט ללויים.
יש להקשות לפי שיטת ר"מ כיצד הם יכולים למכור את בתיהם ואת שדותיהם, הלא יש להם רק רשות להשתמש בחלקם ולא ליטול עליו שכר, ו'שכירות היא מכירה ליומיה' כלומר לזמן קצוב, ואם אינם יכולים להשכיר אינם יכולים למכור, והרי למדנו בויקרא (כה, לב) שכתוב: "וערי הלוים בתי ערי אחזתם גאלת עולם תהיה ללוים"? ובערכין (פ"ט מ"ח) שנינו: "הכהנים והלוים מוכרים לעולם וגואלים לעולם שנאמר (ויקרא כ"ה) גאולת עולם תהיה ללוים". וכן פסק הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פי"ג ה"ז): "כהנים ולוים שמכרו שדה משדה עריהם או בית מבתי ערי חומה שלהן אין גואלין כסדר הזה, אלא מוכרין השדות ואפילו סמוך ליובל וגואלין מיד, ואם הקדישו שדה גואלים מיד ההקדש לאחר היובל, וגואלים בתי ערי חומה כל זמן שירצו אפילו אחר כמה שנים שנאמר גאולת עולם תהיה ללוים".
ואיך יְיָשב ר"מ את הפסוק מהתורה שמתיר להם למכור את בתיהם ואת שדותיהם. והיה ניתן לתרץ שלר"מ איסור מכירה מן התורה הוא רק בערי מקלט ולא בערי מגרש, ובערי מגרש אסורים מדרבנן במכירה ובשכירות משום ערי מקלט. אלא שלפי"ז מדוע לא יקראו מקרא ביכורים ווידוי מעשרות, וכי ביטלו וידויים וקריאתם בגלל ערי מקלט.
ונראה לומר כי לר"מ בערי לויים ומקלט יכולים למכור ולגאול, מפני שיש להם קנין פירות בחלקם בעיר. ואותו חלק עובר בירושה לבניהם, אבל לגבי רוצחים בשוגג חייבים לתת להם דירה בלא דמים (לר"מ אף בערי לויים – ערי מגרש ולר"י רק בערי מקלט עי' בפרק הבא). הבעלות שלהם בערי לויים היא רק לפירות ולכן יכולים למכור בתים ושדות אבל אין יכולים לקרוא על כך מקרא ביכורים ווידוי מעשרות.
ד. ערי מקלט וערי לויים
נאמר במשנה במכות (פ"ב מ"ח) לגבי ערי מקלט: "מעלים היו שכר ללוים דברי רבי יהודה, רבי מאיר אומר לא היו מעלים להן שכר6".
פרש הרמב"ם (מכות פ"ב מ"ח): "אין מחלוקתם אלא בארבעים ושתים עיר, אבל שש ערי מקלט אין מחלוקת שדרים בה בלי שכירות, והלכה כר' יהודה בשני הענינים". וכן פרש ר' עובדיה מברטנורא (מכות פ"ב מ"ח).
כך נאמר במכות (יג ע"א) בסוגיא בבבלי: "אמר רב כהנא: מחלוקת – בשש, דמר סבר: לכם – לקליטה, ומר סבר: לכם – לכל צרכיכם, אבל בארבעים ושתים – דברי הכל היו מעלין להם שכר7. א"ל רבא: הא ודאי לכם – לכל צרכיכם משמע! אלא אמר רבא: מחלוקת – בארבעים ושתים, דמר סבר: ועליהם תתנו – כי הנך לקליטה, ומר סבר: ועליהם תתנו – כי הנך, מה הנך לכל צרכיכם, אף הני נמי לכל צרכיכם, אבל בשש – דברי הכל לא היו מעלים להן שכר".
הפסיקה היא כרבא (כאמור לעיל).
עולה כי לפי ר"מ הסיבה שלא יכולים ליטול שכר בערי מגרש משום גזרת הכתוב 'לכל צרכיכם' שנתרבה אף בהן. ולפי ר' יהודה בערי מקלט אין יכולים ליטול שכר אבל בשאר ערי מגרש כיון שאין ריבוי של 'לכל צרכיכם', יש דין בעלות של לויים וכהנים בערי מגרש.
וכ"פ הרמב"ם (הל' רוצח ושמירת הנפש פ"ח ה"י): "ומה הפרש יש בין ערי מקלט שהובדלו למקלט ובין שאר ערי הלוים, שערי מקלט קולטות בין לדעת בין שלא לדעת הואיל ונכנס בהן נקלט ושאר ערי הלוים אין קולטות אלא לדעת, ורוצח הדר בערי מקלט אינו נותן שכר ביתו והדר בשאר ערי הלוים נותן שכר לבעל הבית".
עולה כי מחלוקת ר"מ ור"י היא בערי מגרש ולא בערי מקלט, ואף ר' יהודה מודה שבערי מקלט לא היו מעלים שכר.
וכך נאמר בירושלמי (מכות פ"ב ה"ז): "תני ר' יודה אומר למחלוקת ניתנו, רבי אומר לבית דירה ניתנו, ותייא דרבי יוסי כר' יודה ודר' מאיר כדעתיה דתנינן מעלות היו שכר ללוים דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר לא היו מעלות שכר ללוים".
פרש הפני משה (מכות פ"ב ה"ז):
"ומעלות היו שכר ללוים. בארבעים ושתים עיר שגם הם קולטות מעלה הרוצח שכר לבעל הבית שהוא דר שם".
"רבי מאיר אומר לא היו מעלות להן שכר. ואין הלכה כרבי מאיר. ודוקא במ"ב עיר אבל בשש ערי מקלט כ"ע מודו שאין מעלה שכר לבעל הבית".
אי היכולת ליטול שכר בערי מקלט מלמד על שיטת ר' יהודה. ואפשר לומר בשני פנים. או שהן אמנם ניתנו למחלוקת, אבל בתוספת הגבלה ליטול שכר, או שלפי ר"י צריך לבדל את ערי המקלט משאר ערי הלויים ולהסביר שהן ערים כלל ישראליות, ולכן רוצחים בשוגג אינם משלמים. אבל בשאר ערי לויים יש להן בעלות בעריהם ולכן רוצחים משלמים. ואילו ר"מ בשיטתו שדינן ככל ערי לויים בתוספת ההגבלה על שכר מרוצחים.
לגבי מגרשים ושדות בערי מקלט נראה לומר שהמחלוקת שבין ר"מ ור"י תהא אף בהם. לר"מ אין יכולים לומר מקרא ביכורים ווידוי מעשרות על חלקם בשדות עיר המקלט. ולר"י אף בערי מקלט יכולים לקרוא מקרא ביכורים ווידוי מעשרות, כי המגרשים והשדות ניתנו להם ולבהמתם.
נ"מ בין ההסברים לבעלות הלויים בעיר מקלט, לשיטת ר"י היא לתת לגור ללא דמים, האם הוא חיוב מיוחד דוקא כלפי רוצחים בשוגג (והערים שלהם כמו שאר ערי לויים) או אף למי שמעביר את דירתו לעיר מקלט (מפני שאינן שלהן, כדעת מלאכת שלמה לעיל), ולכן אפילו בעיר מקלט יכולים למכור ביתם ושדותיהם. בכל מקרה משמע שהמגרשים והשדות של לויים וכהנים בערי מקלט8.
ה. עגלה ערופה
נאמר בירושלמי (סוטה פ"ט ה"ב): "ערי מקלט מה הן. אין תימר למחלוקת ניתנו מביאות עגלה ערופה. אין תימר לבית דירה ניתנו אינן מביאות עגלה ערופה". משמע שלגבי ערי מגרש [-שאר ערי הלויים] כלל לא חלקו שמביאות עגלה ערופה.
כתב קרבן העדה (סוטה פ"ט ה"ב): "ופשיט אין תימר למחלוקת ניתנו וכו'. דפליגי ר' מאיר ורבי יוסי במסכת מכות חד אמר ערי מקלט השבטים נתנו מחלקיהם וחד אמר ערי מקלט לא נתחלקו לשבטים אלא ניתנו לבית דירה לכל השבטים וקאמר דלמ"ד דנחלקו לשבטים היו מביאין עגלה ערופה ולמ"ד לא נתחלקו לשבטים אין מביאין עגלה ערופה כמו ירושלים דלא קרינן בהו לרשתה".
אמנם בירו' מע"ש אותה מחלוקת בין 'בית דירה' ל'מחלוקת' היא בערי מגרש ולא בערי מקלט, (ושם נראה שערי מקלט כלולים בערי מגרש). ולפי הירושלמי בסוטה המחלוקת רק בערי מקלט.
וא"כ לכאורה סתירה בתוך הירושלמי. לפי סוטה משמע ששאר ערי לויים מביאים עגלה ערופה, ולפי מע"ש אף בערי מגרש תהיה מחלוקת. ואולי בירו' סוטה סברו כר' יהודה ור' יוסי שבשאר ערי לויים לחלוקה ניתנו ומביאים עגלה ערופה, ורוצחים נותנים שכר וקורים על ביכורים ומעשר.
וכך הסיק במראה הפנים (סוטה פ"ט ה"ב):
"ערי מקלט מה הן. ובבבלי לא הוזכר מזה, וכן לא כתב מזה הרמב"ם ז"ל כלום. ויש ללמוד דין זה ממאי דקאמר התם לר' יודה דס"ל למחלוקת ניתנו ולפיכך היו מעלין להן שכר כמו שהבאתי בפנים. והשתא למאי דמסיק בבבלי שם סוף אלו הגולין דבשש ערי מקלט לד"ה לא היו מעלין להן שכר כי פליגי בארבעים ושתים עיר שהוסיפו עליהן והן קולטות כדדרשינן מדכתיב ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר שיהו קולטות כמותן ולר' יהודא דקי"ל כוותיה מצינו עכשיו לחלק בזה דאותן מ"ב עיר דאליבא דר' יודא היו מעלין להן שכר דס"ל למחלוקת ניתנו מביאות עגלה ערופה אבל השש הערים דלכ"ע אין מעלין להן שכר וש"מ דהן לבית דירה לבד ניתנו להן אינם מביאות".
פסק הרמב"ם (הל' רוצח ושמירת הנפש פ"ט ה"ד): "ואין מודדין לירושלם שאין ירושלם מביאה עגלה ערופה לפי שלא נתחלקה לשבטים ונאמר באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך לרשתה".
הרמב"ם לא הזכיר מה דין ערי מקלט לגבי עגלה ערופה. וכך העיר המשנה למלך (הל' רוצח ושמירת הנפש פ"ט ה"ד): "ואין מודדין לירושלים כו'. ואם היה החלל קרוב לערי מקלט עיין בירושלמי פרק עגלה ערופה".
ו. עיר הנידחת
פסק הרמב"ם (הל' עבודה זרה פ"ד ה"ד):
"אין אחת מערי מקלט נעשית עיר הנדחת שנאמר באחד שעריך, ולא ירושלים נעשית עיר הנדחת לפי שלא נתחלקה לשבטים"...
השיג עליו הראב"ד: "אין אחת מערי מקלט נעשית עיר הנדחת. א"א לא ידעתי מאין לו זה ולא נאמר בגמרא אלא על ירושלים אבל כל ערי מקלט השבטים נתנו אותם מחלקיהם".
באר הכסף משנה (הל' עבודה זרה פ"ד ה"ד) "אין אחת מערי מקלט וכו'. כתב הראב"ד א"א לא ידעתי וכו' השבטים נתנו אותם מחלקיהם עכ"ל. ודעת רבינו שמאחר שנתנו אותם מחלקיהם ואינם מיוחדים לנותנים לא קרינן בהו שעריך".
היינו, הראב"ד מבין שכיון שכל אחד מן השבטים9 נתן את העיר ללויים ולכהנים הרי זה כעיר פרטית ונעשית עיר הנידחת. ואילו הרמב"ם סובר שערי מקלט כירושלים שלא נתחלקו לשבטים.
כתב הפרי חדש (הל' עבודה זרה פ"ד ה"ד):
"אין אחת מערי מקלט נעשית עיר הנדחת שנאמר באחת עריך. והשיג על זה הראב"ד דכיון דהשבטים נתנו אותם מחלקיהם הוו מיוחדים וקרינן בהו שפיר עריך. ואני תמה עליו ז"ל שסברת הרב ז"ל ברורה בטעמה דבתר השתא אזלינן וכיון שעכשיו אינם מיוחדים לבעליהם לא קרינן בהו עריך והכי מוכח מדברי התוספות בשלהי מרובה והכי מוכח נמי בפ"ק דיומא דף י"ב אלא שאני תמה על הרב דהתינח בששה ערי מקלט דכיון שאינו נותן שכר ביתו משמע שאינן מיוחדות ללויים, אבל בשאר ערי הלויים שנותן שכר לבעל הבית וכדאיתא בסוף פ"ב דמכות ופסקו הרב בפ"ח מהל' רוצח א"כ משמע ודאי שהן מיוחדין ללויים ואיך כתב הרב בסתם שאין אחת מערי מקלט נעשית עיר הנדחת והו"ל לפרושי דדוקא בששת ערי מקלט".
כלומר בערי מקלט כיון שאין נוטלים שכר סימן הוא שאין לכהנים ולויים בעלות בעיר, אלא היא של כל בית ישראל, ועל כן אין ערי מקלט יכולות להיות עיר הנידחת. אלא שלמדנו ששאר ערי לויים אף הן קולטות ומעלים שכר ורוצח בשוגג משלם על דירה שגר בה. והיה על הרמב"ם לבאר ששאר ערי לויים נעשות עיה"נ.
ממשיך הפר"ח:
"והייתי נבוך בקושיא זו עד שראיתי בירושלמי דפ' עגלה ערופה ערי מקלט מה הן? אין תימר למחלוקת ניתנו כלומר שניתנו לחלקם של הלויים מביאות עגלה ערופה אין תימר לבית דירה ניתנו אינן מביאות עגלה ערופה כלומר שהרי גוף הערים אין ללויים אלא לדירה בעלמא והו"ל כירושלים שלא נתחלקה לשבטים ולפום מאי דכתיבנא הך בעיא ליתא אלא במ"ב עיר אבל בשאר ששה ערי מקלט פשיטא שאינן מיוחדין ללויים והו"ל בעיא דלא אפשיטא והילכך פסקה הרב לקולא שאינה נעשית עיר הנדחת וזה מבואר דלא כהראב"ד ז"ל. ואף על גב דלענין עגלה ערופה לא הזכיר הרב בפ"ט מהל' רוצח דין ערי מקלט ולא מיעט אלא ירושלים שאני התם דעל הספק עורפין משא"כ הכא דאדרבה ספק נפשות להקל וכדכתיבנא. ומ"מ לדעתי ששה ערי מקלט דינם כירושלים שאין מביאים עגלה ערופה דבהני לא מבעיא לן מידי בירושלמי כן נ"ל ודו"ק".
היינו, הוא תולה זאת במחלוקת ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי. וק"ק שלא פשט מן הרמב"ם בוידוי מעשר ומקרא ביכורים שקורין עפ"י שיטת ר"י ור"י. וכיון שלחלוקה ניתנו יש ללויים בהן חלק. וא"כ נעשים אף עיה"נ. אבל ערי מקלט שאין מעלים שכר הם בבעלות לאומית וניתנו לדירה לכו"ע.
כך כתב בשיירי קרבן (סוטה פ"ט ה"ב):
"למחלוקת ניתנו וכו'. ראיתי בקונט' שנדפס בשם גיסי הגאון הרב מהור"ר חיים יונה10 נ"ע וז"ל: כתב הרמב"ם פ"ד מה' עכו"ם אין אחת מערי המקלט נעשית עיר הנדחת שנא' באחת שעריך ולא ירושלים וכו' וכתב הראב"ד לא ידעתי מאין לו זה ולא נאמר בגמ' אלא על ירושלים אבל כל ערי מקלט השבטים נתנו אותו מחלקיהם ע"כ וכתב הוא ז"ל שכן מפורש בספרי 'תהיין שלא נעשו ערי המקלט עיר הנדחת' והרמב"ם שלמד כן משעריך יצא לו מהא דתנן ספ"ב דמכות מעלים היו שכר ללוים דברי ר"י רמ"א לא היו מעלין להם שכר וגרסי' עלה בגמרא אלא אמר רבא מחלוקת במ"ב ערי הלוים שהיו קולטות דמ"ס ועליהם תתנו כי הנך לקליטה ומ"ס ועליהם תתנו כי הנך מה הנך לכל צרכיהם אף הני נמי לכל צרכיהם אבל בשש ד"ה לא היו מעלים להם שכר ע"כ ועולה מזה ברור שלד"ה שש ערים הנקראות ערי מקלט אף לאחר שנתנו אותם השבטים מחלקיהם ללוים לא היו מיוחדות ללוים כשלהם אלא היה לכל ישראל תפיסת יד בה לדירת הרוצחים בלא שכר ע"כ".
"וקשה טובא דמ"ש שש ערי מקלט אף לאחר שנתנו אותם השבטים מחלקיהם וכו' לא משמע כן מסוגיין ומסוגי' דפ"ב דמכות אלא למ"ד דלא היו מעלין שכר ללוים לא נתחלקו לשבטים אבל למ"ד מעלין מביאי' עגלה ערופה ה"ה דנעשית עיר הנדחת וע"ק לדבריו ה"ל להרמב"ם לבאר בעגלה ערופה דאף ערי המקלט אין מביאי' עגלה ערופה דכי היכי דלא קרינן בהו בשעריך כמו בירושלים ה"נ דלא קרינן בהו לרשתה כמו בירושלים וראיתי להגאון במ"ל שכתב בפ"י מה' רוצח ואין מודדין לירושלים וכו' ואם היה החלל קרוב לערי המקלט עיין בירושלמי פ' ע"ע ע"כ ונראה דכוונתו להקשות אהרמב"ם כיון דפסק בפ"ט מה' רוצח דלא היו מעלים שכר ללוים א"כ סובר דלבית דירה נתנו וכמפורש בירושלמי ספ"ב דמכות א"כ ה"ל לבאר נמי דאינן מביאות עגלה ערופה וכמפורש כאן".
ואין דברי שיירי קרבן נכונים לענ"ד. שהרמב"ם כתב שאין הלכה כר"מ, וכן פרט לערי מקלט שהיה בהם שותפות לכל ישראל וע"כ אין מביאים עגלה ערופה ואין נעשות עיה"נ. הרי כל ערי לויים הן בבעלות יושביהם ומביאים עגלה ערופה ונעשים עיה"נ, וקורים מקרא ביכורים ומתוודים וידוי מעשרות.
מסקנות
להלכה, לא נפסק כר"מ, אלא שיש וידוי מעשרות ומקרא ביכורים בערי לויים וכנראה אף בערי מקלט. ובערי מקלט, רוצחים בשוגג לא משלמים שכר לדירה ובערי לויים משלמים. וערי מקלט אין מביאות עגלה ערופה וכן לא נעשות עיר הנידחת.