חבל נחלתו ל מח
סימן מח
בור ברשות הרבים?
הקדמה
לאדם חניה ליד ביתו למכוניתו. העליה לחניה היא מן הכביש הראשי דרך המדרכה עד לחניה בחצרו. החניה בחצרו גבוהה מן הכביש בכמה עשרות ס"מ. בדרך כלל לשם כניסה לחניות ליד הבתים הנמיכו את אבני השפה של המדרכה ובנו כבש מכיוון החניה לכיוון הכביש. בבית שעליו נשאלה השאלה, לא הנמיכו את אבני השפה של המדרכה. המדרכה גבוהה מהכביש כ-18 ס"מ. לשם טיפוס על מדרגת אבני השפה, הוא עשה כבש בטון ש'אוכל' בכביש כשלושים ס"מ מן הכביש הסמוך למדרכה. על המדרכה הוא עשה שיפוע בטון מתון באורך של 1.2 מטר עד לתחילת החניה הביתית שהיא בשיפוע מתון מאד לכיוון הכביש.
בגלל הגבהים והשיפועים רכב קטן יקבל מכה בצד הקדמי שלו כאשר ינסה להיכנס לחניה במאונך למדרכה.
שאלה
אדם שרצה להסתובב מול החניה ולעלות על המדרכה לשם הפניית רכבו לכיוון השני 'דפק' את חלקו הקדמי בבטון של השיפועים.
הוא טוען: בכך שעשית את שיפוע הבטון שלפני אבני שפת המדרכה בצורה כה תלולה עשית בור ברשות הרבים. שכן מי שירצה להסתובב ולעלות על המדרכה מול העליה לחניה בביתך מזיק לרכבו.
בעל החניה טוען: אינך חייב להסתובב מול החניה שלי. יש מקומות אחרים יותר נוחים.
תשובה
א. גובה הפגוש הקדמי ברכב פרטי רגיל הוא בין 17 ל-20 ס"מ מעל הכביש. המרחק בין הגלגל הקדמי לפגוש הרכב הוא בין ששים לשבעים ס"מ. אם הבטון שלפני שפת המדרכה ומונח על הכביש גובהו כעשרים ס"מ ואורכו כ-30-40 ס"מ, הפגוש יתקע או ישפשף את חלקו התחתון לפני שהרכב יתחיל לעלות (כי יש לו לנסוע עוד כשלשים ס"מ עד שהגלגל יגיע לתחילת השיפוע).
לכן בעל הבית (שהוא בעל החניה) נכנס לחניתו בסיבוב (או דרך הצד האחורי שהוא גבוה יותר) ולכן לא נוצרה לו בעיה.
ב. החיוב לבנות חניה פרטית (לשני רכבים) ליד הבית היא של כל בונה בית בישוב, לפי חוקי הבניה לישוב (אפילו אין לו רכב). בעל החניה צריך לדאוג שחנייתו תהיה מספיק נמוכה ביחס לכביש שיוכל לחנות בה ולא יבנה אותה גבוהה וישתמש בחניות שעל הכביש.
החניה על הכביש שיש בו נתיב נסיעה אחד לכל כיוון היא בגדר חב לאחריני, שכן החניה על הכביש חוסמת נתיב נסיעה אחד. החניות במפרצי החניה שעל הכביש נועדו לרכב מזדמן, ולא לרכב של בעל בית בישוב שאמורה להיות לו חניה פרטית. הוא כאמור צריך לשייר חלק משטחו עבור חניית רכבו. (ורק אם יש לו שלשה רכבים פרטיים הוא נאלץ להחנות רכב אחד בחניה המיועדת לרכבים מזדמנים).
ג. בניית הגישה לחניה הפרטית, מן הכביש הציבורי בישוב לחניה הפרטית, מוטלת על הנהלת הישוב. היינו הנהלת הישוב שאחראית על סלילת הכבישים בישוב ומדרכות, צריכה לדאוג לאבני שפה נמוכות למדרכות בכניסה לחניות הפרטיות, ולבנות מעין כבש באבני המדרכה העולים לחניה הפרטית, או לעשות כבש מאספלט שחלקו על הכביש המשותף, כדי שבעל החניה הפרטית יוכל לממש את חובתו לחניה מוסדרת ליד ביתו. (במידה ולא הכינו אבני שפה נמוכות כראוי).
אין זה מתפקידו של בעל הבית לבנות כבש מן הכביש דרך המדרכה לביתו. הוא יכול לבקש או לדרוש להכין לו דרך גישה לחנייתו מן המתכננים והבונים זאת בישוב, אך זאת חובתם ולא חובתו.
ד. במקרה הנוכחי בעל החניה הפרטית הכין לעצמו כבש להיכנס לחנייתו, והוציא על כך הוצאות ממוניות, כיון שהנהלת הישוב התרשלה בכך ולא הכינה לו דרך עליה לחנייתו. הכבש שהכין מתאים לו, אך אינו מתאים לרכבים קטנים המעוניינים להסתובב בדיוק שם. הוא ודאי לא התכוין להכשיל ולפגוע באף אחד. ולכן נראה שהוא ודאי פטור מנזקו של אותו בעל רכב שחפץ להסתובב דוקא מול החניה שלו.
ה. הנהלת הישוב ודאי לא התכוונה ליצור מכשול ברה"ר, אלא מכיון שמוטלות עליה משימות רבות, אפילו אם בעל החניה ביקש ממנה – זה נשכח ממנה.
ו. בפועל מי שהזיק זה בעל הרכב לעצמו. עליו להכיר את מגבלות רכבו ועל פיהן להסתובב במקום הראוי לרכבו ולא היה חייב להסתובב דוקא שם – ולכן עליו להתלונן על עצמו. לא בעל הבית ולא הנהלת הישוב התכוונו לעשות בור ברה"ר, ולכן הם פטורים מתשלום.
ז. נראה שלטווח ארוך הנהלת הישוב צריכה לתקן את המעוות, ע"י מילוי הכביש והגבהתו ועשיית כבש בשפת הכביש.
הזיק לעצמו או לכליו
כלל מוחלט שאין מי שמזיק לעצמו או לכליו יכול לתבוע אחרים אלא את עצמו.
הנהג הזיק לעצמו ולכן אינו יכול לבוא בתלונה על מניח הבור. כדברי המאירי (ב"ק כז ע"א): "ויש צדדין שאף המשברה במזיד פטור וכגון שמִלא האחד רשות הרבים כלה חביות ואין דרך לעבור שמותר לשבור בכדי הלוך ומ"מ אם הוזק בשבירתו כגון שהותז חרס בגופו וחבל בו פטור האחר שהרי הוא הזיק בעצמו".
מלבד שהנהג הזיק לעצמו, הרי כלל לא היה חייב להסתובב דוקא שם וא"כ אחריותו ואשמתו כפולות החליט להסתובב דוקא במקום שבעייתי למכוניתו והזיק לעצמו.
דין נתקל ברכב
נאמר בבבא קמא (כז ע"ב) עה"מ: "המניח את הכד ברה"ר ובא אחר ונתקל בה ושברה – פטור".
ובגמרא: "ובא אחר ונתקל בה ושברה – פטור. אמאי פטור? איבעי ליה לעיוני ומיזל! אמרי דבי רב משמיה דרב: בממלא רה"ר כולה חביות; שמואל אמר: באפילה שנו; רבי יוחנן אמר: בקרן זוית".
היינו נתקל עקרונית חייב, ורק אם יש היכי תמצי שלא יכל לראות נתקל פטור. בהמשך נאמר: "אמר ליה ר' אבא לרב אשי, הכי אמרי במערבא משמיה דר' (עולא) [עלאי]: לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים". ולתירוץ זה נתקל עקרונית פטור אם הזיק לכד ברה"ר משום שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים.
והלכה כתירוץ זה. פסק הרמב"ם (הל' נזקי ממון פי"ג ה"ה): "המניח את הכד ברשות הרבים והלך המהלך ונתקל בה ושברה פטור לפי שאין דרך בני אדם להתבונן בדרך כשהן מהלכין, ואם הוזק בה הרי בעל הכד חייב בנזקיו ואפילו הפקיר הכד, שכל המפקיר נזקיו שאין לו רשות לעשותן מתחלה חייב כאילו לא הפקירן". וכ"פ השו"ע (חו"מ סי' תיב ס"א).
באר בנמוקי יוסף (בבא קמא יב ע"א): "אין דרכן של בני אדם להתבונן. משום דאדם בעל מחשבות הוא ואגב טרדא דליביה לאו אורחיה לעיוני ומיזל".
אבל זה נאמר לגבי הליכה ברה"ר כגון על מדרכות, אבל בעת נהיגה הוא חייב להיות מרוכז בכביש וסביבתו ולא בדברים אחרים. והתירוץ של 'אין דרכן של בנ"א להתבונן בדרכים' אינו שייך כאן. וממילא נהג חייב אפילו אם נתקל. וח"ו לסמוך על כך שנתקל בהליכה פטור.
צדי רה"ר
הכבש שבעה"ב עשה לרכבו הוא בצדי הכביש. צדי הכביש הם חלק מן הכביש ואסור לקלקל בהם ולהניח בורות בהם כרה"ר. ובכל זאת נוסעי הכביש מקפידים לא לנסוע בחלק הקרוב למדרכה, כדי שרכבם לא יינזק מאבני השפה של המדרכה.
לדוגמא: יש מי שיש לו רכב חשמלי הצריך טעינה. אין לו חניה ע"י ביתו, הוא מחנה את הרכב על המדרכה ליד ביתו כשהרכב בולט לצדי הכביש.
אם ח"ו מישהו יפגע ברכב החונה הוא יהיה חייב אעפ"י שהרכב בצדי רה"ר. אף כאן כיון שמנהג הציבור להשתמש בצדי רה"ר אין לחייב את בעה"ב, על נזק של מישהו שנפגע מן הכבש.
מקלקל ברשות הרבים
נאמר בבבא מציעא (קיח ע"ב)
"והתניא: כל אלו שאמרו מותרין לקלקל ברשות הרבים, אם הזיק – חייב לשלם, ורבי יהודה פוטר! – אלא מחוורתא, מתניתין דלא כרבי יהודה. אמר אביי: רבי יהודה ורבן שמעון בן גמליאל ורבי שמעון כולהו סבירא להו: כל מקום שנתנו לו חכמים רשות והזיק – פטור".
וכיון שאין הלכה כשיטה, הלכה כת"ק שאף מי שהותר לו לקלקל ברה"ר באופן זמני, צריך לשלם אם ניזק מישהו בזמן בו הותר לו לקלקל ברה"ר.
ישנו מקרה מיוחד שמחלוקת בין הראשונים האם המקלקל ברה"ר ובא אחר ונפגע האם חייב לשלם.
נאמר בבבא קמא (נ ע"א): "והחופר בורות ברה"י הסמוכה לרשות הרבים, כגון אלו החופרים לאושין – פטור, ור' יוסי בר' יהודה מחייב, עד שיעשה מחיצה עשרה, או עד שירחיק ממקום דריסת רגלי אדם וממקום דריסת רגלי בהמה ארבעה טפחים; טעמא דלאושין, הא לאו לאושין – חייב...
וטעמא דלאושין, הא לאו לאושין – חייב, כגון דארווח ארווחי לרה"ר".
פרש רש"י (בבא קמא נ ע"א):
"לאושין – יסוד לחומת ביתו על פני כל רוחב הבית אצל רה"ר וחבירו בספר עזרא (ד) ואשיא יחיטו ובגמרא נפל אשיתא (ברכות דף נו)".
"פטור – והיינו נמי כחופר בור ברשותו דאית ליה בעלים והפקיר רשותו דלא מצי למימר ליה מאי בעית ברשותי הכא נמי לא מצי למימר ליה למה הלכה בהמתך על שפתו דהא ברשות הרבים היא".
"וטעמא דלאושין – שדרך לעשות כן ואינו פושע"...
"דארווח בה ארווחי לרה"ר – דהוה ליה חופר בור ברה"ר והלכך טעמא דלאושין הא לאו לאושין חייב".
היינו, מותר לחפור יסודות לביתו בתוך רה"ר, ואין זו פשיעה, ופטור אם נפל לחפירה שור או חמור.
פסק הטור (חו"מ סי' תי, ה) "הבונה סמוך לר"ה רשאי לחפור לצורך היסוד ואפילו להרחיבו בענין שחופר בר"ה ואם הוזק בו אחד פטור כיון שעשה ברשות".
באר הבית יוסף (חו"מ סי' תי אות ט):
"הבונה סמוך לרשות הרבים רשאי לחפור לצורך היסוד וכו'. ברייתא שם (נ.) החופר בור ברשות היחיד הסמוכה לרשות הרבים כגון אלו החופרים לאושין פירוש ליסוד פטור ומוקי לה בגמרא דארוח ארווחי ופירש רש"י דארוח בה ארווחי לרשות הרבים דהוה ליה חופר בור ברשות הרבים והילכך טעמא דלאושין הא לאו לאושין חייב".
וכן פסק בשולחן ערוך (חו"מ סי' תי ס"ט): "הבונה סמוך לר"ה, רשאי לחפור לצורך היסוד, אפילו להרחיבו, לצד ר"ה; ואם הוזקו בו פטור, כיון שעשה ברשות".
עולה לפי פסיקת השו"ע שהיה מותר לבעל הבית להניח כבש מבטון על הכביש הראשי ואפילו שמכוניות קטנות הרוצות להסתובב מול בית זה דוקא, ורוצות לעלות בכבש יינזקו.
אולם הים של שלמה (בבא קמא פ"ה סי' כא) חלק על הטור, וז"ל:
"וטעה בפי' דארוח כו', שסבר שקאי על החפירה. וא"כ דייק הא לאושין פטור, אף שהרחיב החפירה, וטעות גמור הוא. חדא, דהא תניא להדיא בסוף הבית והעלייה (ב"מ קי"ח ע"ב) כל אותם המקלקלים בר"ה אפי' ברשות ב"ד אם הזיקו חייבים. וכן הילכתא. וכן מייתי האי ברייתא (בפ"ק) [בפ"ג] (ל' ע"א) ולא כר' יהודא דפוטר, כן כתבו כל הגאונים. א"כ הכא נמי לחייב. ועוד, האי רשותא לא מצינו בכל התלמוד, לא במשנה ולא בברייתא, להרחיב בר"ה, ועוד, היה לו לומר דארווח ארווחי בר"ה, מהו לר"ה. אלא הכי פירושו, דארווח מרשותו לר"ה, ובה חפר הבור. ואי הוה שלא לאושין חייב, ולאושין פטור, אף שחפר בר"ה, שהרי הקצה המקום לר"ה. מ"מ פטור, דלצורך ביתו עביד, עד שיתקן היסוד. ולא חשיב פושע ומקלקל. וכן פי' רש"י, דארווח כו', כגון מקצה מקום מרשותו לר"ה, והוי ליה חופר בור בר"ה, הילכך טעמא דלאושין, הא לאו לאושין חייב ע"כ. וטעות נפל בספרי רש"י, שכתוב האי כגון מקצה כו' על מילתא אחריתי, וז"ל, ברשות היחיד הסמוכה לר"ה, כגון מקצה כו', דהוה ליה הפקיר רשותו ופטור ע"כ. וגירסא משובשת היא, דחופר בור סמוך לר"ה חייב בלא מקצה מרשותו כלל, אלא משום דהוה כחופר בור ברשותו, והפקיר רשותו, כדפי' רש"י גופא. אלא ע"כ טעות הוא, ולשם אינו מקומו, ושייך על דארווח כו'. ותימא שהרי"ף והרמב"ם לא הזכירו זה. ואפשר משום דס"ל דפשיטות היא, דבלאו אושין לא גרע מחופר בור בחצירו, והפקיר רשותו, דחייב, ולאושין פשיטא דמותר, דמוכרח הוא לכך, כדי לבנות ביתו. ואפשר אף ארווח ארווחי פשיטא דפטור. דהכא מודו כ"ע דאדעתא דהכי לא ארווחי. שיהא לו כרשות הרבים גמור. אלא באם יצטרך לו לבנות יסוד ביתו יחשב ברשותו, עד שיתקן היסוד".
היינו בעוד רש"י והטור סברו שהוא התרחב לרה"ר לצורך בניית יסודות בניינו, הרי הרש"ל טוען שזה כנגד הכלל של כל המקלקלים ברה"ר חייבים, ומפרש שהרחיב את רה"ר לתוך רשותו, והותר לצורך אושין לחפור במה שהוסיף על רה"ר.
ציטוט נוסף וארוך יותר הביא הדרישה מהגהות המהרש"ל על הטור, ואף הוא נוטה לשיטת מהרש"ל.
וכן הב"ח (סי' תי ס"ק ה) כתב: "...אכן בספרים ישנים כתוב בפירוש רש"י וז"ל דארווח בה ארווחי לרשות הרבים כגון מקצה מקום מרשותו לרשות הרבים דהוה ליה חופר בור ברשות הרבים והילכך טעמא דלאושין הא לאו לאושין חייב עכ"ל והאי כגון מקצה מקום מרשותו לרשות הרבים נדפס בטעות אחר זה בד"ה ברשות היחיד הסמוכה לרשות הרבים כגון מקצה מקום מרשותו לרשות הרבים דהוה ליה הפקיר רשותו ופטור עכ"ל ושיבוש הוא דבסמוך לרשות הרבים חייב אפילו אינו מקצה מקום מרשותו כלל אלא משום דהוי כחופר בור ברשותו והפקיר רשותו אלא בעל כרחך טעות הוא, והשורות מהופכות דהאי כגון מקצה וכו' מקומו הוא בדיבור הקודם המתחיל דארווח ארווחי וכו' ולפי זה דוקא בבונה לתוך שלו והקצה מקום מרשותו לרשות הרבים ובאותה כניסה חפר התם הוא דלאושין פטור הא לאו לאושין חייב דכיון דלצורך ביתו הקצה מקום זה עד שיתקן היסוד פטור אבל במרחיב החפירה בענין שחופר ברשות הרבים אף על פי שעושה כן לצורך היסוד חייב דאין לו רשות לאדם לחפור ברשות הרבים אפילו לצורך היסוד ואם חפר והזיק חייב דלא כמו שפסק רבינו וכן כתב מהרש"ל בפרק הפרה סימן כ"א... והכי נקטינן דלא כרבינו (=טור)".
האחרונים על השו"ע נחלקו ביניהם. הלבוש, והסמ"ע כתבו כשו"ע, הש"ך ובאר הגולה והגר"א כתבו כמהרש"ל.
בבית יעקב (אסטרין, סי' תי ס"ק ה) כתב: "הבונה כו'. הלחם משנה [פי"ב מנזקי ממון ה"ב] עמד על השמטת הרמב"ם דין זה. אבל גם הרי"ף ורא"ש השמיטוהו, ומשמע דדעתם כמו שכתב הב"ח וים של שלמה [ב"ק פ"ה סי' כ"א]". והסכים עמו בערוך השולחן (חו"מ סי' תי סעיף ט).
נראה מן המחלוקת שהשו"ע מסייע לבעל הבית דידן שהכין כבש מבטון לחנייתו בתוך רה"ר, בעוד שהאחרונים החולקים – המהרש"ל והב"ח אינם מסכימים, ולכן אף אם עשה ברשות הרי הוא חייב לשלם.
אולם לענ"ד יש לחלק בין מחלוקת זו למקרה שלפנינו.
במקרה שלפנינו אין מוטל עליו לבנות את הגישה לחניה, זוהי חובת הנהלת הישוב, לדאוג שיוכל להגיע מן הכביש הראשי לחנייתו. כיון שהנהלת הישוב לא עשתה מאומה, ומאידך בעל הבית הכין חניה לשני רכבים ליד ביתו – הוא נחלץ לעשות את המינימום הנדרש כדי שיוכל להיכנס לחניה שהכין ואף הוציא מכספו על כך. כמו כן, בניגוד לבור ברה"ר כאן אין סיבה שמי שחפצה נפשו לסובב את רכבו באמצע הכביש יעשה זאת דוקא מול ביתו בכבש התלול שבעל הבית הכין לעצמו. ולכן אף הטוענים ששם המקלקלים ברה"ר חייבים בתשלום, כאן אף הם יודו שייפטר מתשלום כיון שעשה את מה שלא מוטל עליו, והניזק גרם לעצמו לנזק.1