חבל נחלתו ל מ
סימן מ
ניבול פה בעת תשמיש
שאלה1
מהו גדר ניבול פה בשעת תשמיש?
תשובה
א. גדר ניבול פה לא מבואר בפירוש.
המקור היחיד בתנ"ך לניבול פה הוא האמור בישעיהו (ט, טז): "על כן על בחוריו לא ישמח אדני ואת יתֹמיו ואת אלמנֹתיו לא ירחם כי כלו חנף ומרע וכל פה דבר נבלה בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה".
באר מצודת ציון (ישעיהו ט, טז) "נבלה – דבר מגונה".
כתוב בשבת (לג ע"א):
"בעון נבלות פה צרות רבות, וגזירות קשות מתחדשות, ובחורי שונאי ישראל מתים, יתומים ואלמנות צועקין ואינן נענין, שנאמר על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתמיו (ואלמנתיו) [ואת אלמנותיו] לא ירחם כי כלו חנף ומרע וכל פה דבר נבלה בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה. מאי ועוד ידו נטויה? אמר רבי חנן בר רבא: הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה, אלא כל המנבל פיו אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה – הופכין עליו לרעה. אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא: כל המנבל את פיו – מעמיקין לו גיהנם, שנאמר שוחה עמקה פי זרות. רב נחמן בר יצחק אמר: אף שומע ושותק, שנאמר זעום ה' יפל שם".
באר הריבב"ן (שבת לג ע"א):
"נבלות פה. מוציא דבר מגונה מפיו. למה נכנסה כלה לחופה. ליבעל, והוא מנבל פיו".
נראה שנבלות פה היא להוציא בפה: גידופים, דברים מגונים דברי זנות ועריות.
ב. באר בפירוש המשנה לרמב"ם (אבות פ"א מט"ז):
"והחלק השני, הוא הדיבור אשר נאסר, והוזהר ממנו, כעדות שקר וכזב ורכילות ומלשינות וקללה, ופסוקי התורה יורו על זה החלק, וממנו נבלות פה ולשון הרע".
כתוב בנימוקי ר' מנחם מרזבורק:
"דין מאן דמתקנס מנה בב"ד סופג את הארבעים מאתים סופג שמונים על כל מנה ומנה ארבעים ולא מבעיא חבלות והכאות אלא אפילו על אונאת דברים מיחייב לפייסו, האומר לחבירו ממזר או עבד או רשע לוקה ארבעים מן הדא דכתיב ופי כסיל מחיתה לו: האומר לחבירו נואף או פסול או נבל לוקה ארבעים מן הדא דכתיב ומהלומות לגיו כסילים: המלעיג והמלעיב על דברי חכמים לוקה מן הדא דכתיב נכונו לליצים שפטים, והשוו הגאוני' נבלות פה להכאות וחבלות מן הדא דכתיב אל תתן את פיך לחטיא את בשרך: הקורא לאשת חבירו זונה או פרוצה סופג ארבעים מלקיות והשוו אונאת דברים לפריעת הראש משום כבוד בנות ישראל ההגונות ותנן פרע את ראש האשה נותן לה ד' מאות זוז ומדלא מגבינן קנסא בבבל מלקין ליה מלקיות על כל מנה חד מלקות ואי לא ציית מנדין ליה".
נראה כי דברי ר"מ מרזבורק הם דוגמאות לדברי ניבול פה.
כתב בשו"ת הרמב"ם (הל' תעניות פ"ה הי"ד):
"ואנחנו כבר בארנו בפירוש למסכת אבות (פ"א משנה ט"ז) שאין הפרש בין דיבורים שנאמרו בעברית או בערבית כי הם אמנם אסורים או מותרים רק בערך אל הענין המבוקש בדיבורים האלה. וכל דבר טפשות בעצמו שמיעתו אסורה אפילו אינו אלא דיבור לבד, ואם יחובר אליו זמר יש כאן שלשה איסורים איסור שמיעת הטפשות, נבלות פה ואיסור שמיעת הנגון ר"ל זמרא בפומא ואיסור שמיעת כלי שיר ואם הוא זה במקום ששותין יין יש איסור רביעי וזו אמרו יתעלה והיה כנור ונבל תף וחליל ויין משתיהם ואם משמיע הזמירות היא אשה הנה יש כאן אסור חמישי על פי מאמרם ז"ל קול באשה ערוה ומכ"ש אם מזמרת בקולה"...
עולה שניבול פה הוא קלקול הדיבור והוצאת תיאורים והתייחסות בצורה גסה ומלוכלכת.
ג. מכמה אחרונים משמע שניבול פה הוא במיוחד בענייני עריות.
כתב בחדושי המהר"ל (שבת לג ע"א):
"אמר רב חסדא כל המנבל וכו'. פירוש כבר אמרנו כי החטא ניבול פה הוא שחוטא בדיבור אשר הוא צורת האדם במה שהאדם חי מדבר, והוא מנבל פה אשר נחשב צורות אדם, ואף אם הוא חוטא בדיבורו והוא מחרף ומגדף אין החטא ההוא מיוחד לפה אף אם הוא מדבר, אבל נבול פה חטא הזה מיוחד לפה שאינו עושה דבר רק שמוציא דברי נבלה, ואם הוא מחרף ומגדף החטא הוא שכופר בעיקר אבל חטא זה נקרא נבול פה שהוא מנבל את פיו והוא חוטא בצורת האדם בלבד שהוא הפה. ועוד כי דבר זה נבול פה הוא ביטול הצורות, כי נבול פה מן זנות וערוה החומרי ביטול צורת האדם.
ולכך אמרנו למעלה שבשביל חטא צרות רבות מתחדשות, כל זה בשביל שחוטא בצורה אשר הוא הפה שהוא כלל וקשר, כי הוא כולל במה שהוא כולל כל האדם מפני שהוא כולל כל האדם, כי כן נאמר ויהי האדם לנפש חיה, ותרגומו לרוח ממללא, הנה כל האדם במה שהוא אדם שהוא מדבר. וכבר ביארנו זה כי (הב"ה) [הפה] היא הצורה, בספר גבורות ה' אצל ובא מלאך וסטרו על פיו, ולפיכך אמר בכאן שצרות רבות מתחדשות בשביל חטא זה".
נראה מדברי המהר"ל שכולל דיבורים גסים על חומריותו של האדם ובמיוחד ענייני עריות וזנות.
וכן בספר מסילת ישרים (פרק יא):
"בענין הדבור עם האשה, בהדיא שנינו (אבות פ"א): כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו. ובשמיעה אמרו (ברכות כד): קול באשה ערוה. עוד בענין זנות הפה והאוזן, דהיינו, הדיבור בדברי הזנות או השמיעה לדברים האלה, כבר צווחו ככרוכיא ואמרו (ויקרא רבה כד, ז): ולא יראה בך ערות דבר (דברים כג): ערות דיבור זה – ניבול – פה. ואמרו (שבת לג): בעון נבלות – פה צרות מתחדשות ובחורי שונאיהם של ישראל מתים. ואמרו עוד (שם): כל המנבל פיו מעמיקים לו גיהנם. ואמרו עוד (שם): הכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה, אלא כל המנבל פיו כו', אפילו גזר – דין של שבעים שנה לטובה, הופכים לו לרעה. ואמרו עוד (חגיגה ה): אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו, מגידים לו לאדם בשעת הדין. ובענין השמיעה הרעה הזאת גם – כן אמרו (שבת לג): אף השומע ושותק, שנאמר (משלי כב): זעום ה' יפול – שם. הרי לך שכל – החושים צריכים להיות נקיים מן הזנות ומעניינו".
"ואם לחשך אדם לומר, שמה שאמרו על נבול – פה, אינו אלא כדי לאיים ולהרחיק אדם מן העבירה, ובמי שדמו רותח הדברים אמורים, שמדי דברו בא לידי תאוה, אבל מי שאמרו דרך שחוק בעלמא, לאו מילתא הוא ואין לחוש עליו – אף אתה אמור לו, עד כאן דברי יצר – הרע. כי מקרא מלא שהביאוהו ז"ל לראיתם (ישעיה ט): על – כן על – בחוריו לא – ישמח ה' וגו' כי כלו חנף ומרע וכל – פה דובר נבלה, הנה לא הזכיר הכתוב הזה לא עבודה – זרה ולא גלוי עריות ולא שפיכת דמים, אלא חנופה ולשון – הרע וניבול – פה, כולם מחטאת הפה בדיבור ועליהם יצאה הגזירה: על – בחוריו לא – ישמח ה' ואת – יתומיו ואת – אלמנותיו לא ירחם, אלא האמת הוא כדברי רבותינו זכרונם לברכה, שנבול – פה הוא ערותו של הדיבור ממש, ומשום זנות הוא שנאסר ככל – שאר עניני הזנות, חוץ מגופו של מעשה, שאף – על – פי שאין בהם כרת או מיתת בית – דין, אסורים הם איסור עצמם, מלבד היותם גם – כן גורמים ומביאים אל האיסור הראשיי עצמו. וכענין הנזיר שזכרו במדרש שהבאנו למעלה".
כאמור, נראה שניבול פה הוא איסור גמור בעיסוק בעריות וצדדי זנות, ועיסוק בתאוות ועניינים חומריים, עד כדי השתקעות בהם ועיסוק בהם. בעוד שהפה הוא הצינור בו מוציא האדם את אישיותו לעולם. ואם הוא מלכלך את פיו בעניינים החומריים בעולם נמצא שהוא הופך את כל תכלית האדם בעולם.
ד. פסק הרמב"ם (הל' דעות פ"ה ה"ד) בפרק העוסק במנהגי החכם, בהלכה העוסקת בתשמיש: "...ולא יקל בראשו ביותר ולא ינבל את פיו בדברי הבאי ואפילו בינו לבינה, הרי הוא אומר בקבלה מגיד לאדם מה שיחו, אמרו חכמים אפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו עתיד ליתן עליה את הדין"...
אמנם השו"ע באה"ע (סי' כה ס"ב) בסימן העוסק בענייני תשמיש באבן העזר, כתב זאת לכל אדם: "ולא יקל ראשו עם אשתו, ולא ינבל פיו בדברי הבאי אפילו בינו לבינה. הרי הכתוב אומר: 'מגיד לאדם מה שיחו' אמרו חז"ל אפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו עתיד ליתן עליה את הדין. ולא יספר עמה בשעת תשמיש ולא קודם לכן, כדי שלא יתן דעתו באשה אחרת, ואם סיפר עמה ושימש מיד, עליו נאמר: "מגיד לאדם מה שיחו". אבל בענייני תשמיש יכול לספר עמה כדי להרבות תאותו".
יש חידוש גדול בלשון השו"ע (ואף בבית יוסף לא הביא זאת). הביטוי 'לא ינבל פיו' לגבי תשמיש שלו אינו מופיע כלל בש"ס. מקורו של השו"ע מאורחות חיים (הלכות כתובות, אות ז וכן בכלבו סי' עה) שלא חילק בין חכם לאדם רגיל מישראל: "ולא ינבל פיו בדברי הבאי אפילו בינו לבינה". השו"ע בחר בדברי האורחות חיים וחיבר בין ניבול פה לתשמישו עם אשתו, לכל אדם. והו"ד השו"ע בלבוש (אה"ע סי' כה ס"ב), בחכמת אדם (שער בית הנשים כלל קכח ס"ב), בערוה"ש (סי' כה ס"א), ובקיצור שולחן ערוך (סי' קנ ס"א).
ענין השיחה בינו לבינה מופיע בחגיגה (ה ע"ב): "מאי מה שיחו? – אמר רב: אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם בשעת מיתה".
ופרש רש"י (חגיגה ה ע"ב) וכן ר"א מן ההר באותן מילים: "שיחה יתירה – דברי שחוק שלפני תשמיש".
וכן רבינו חננאל (חגיגה ה ע"ב): "כלומר אין לאדם להרבות שיחה אפילו עם אשתו, אלא אם צריך לארצויה כגון שהיא כעוסה ובא לרצותה".
ה. בשו"ע מביא פעם נוספת הלכות תשמיש המיטה, ושם לא הזכיר ניבול פה. וכנראה שבאו"ח נכנסו הל' תשמיש המיטה כסיום סדר היום של האדם בדרך אגב. ובאבן העזר התרכז יותר.
כך כתב בשולחן ערוך (או"ח סי' רמ):
סעיף ט
"לא יספר עמה בדברים שאינם מענייני התשמיש, לא בשעת תשמיש ולא קודם לכן, שלא יתן דעתו באשה אחרת; ואם סיפר עמה ושימש, אמרו עליו: מגיד לאדם מה שיחו (עמוס ד, יג) אפי' שיחה קלה שבין אדם לאשתו מגידין לו בשעת הדין".
סעיף י
"אם היה לו כעס עמה, אסור לשמש עד שיפייסנה; ויכול לספר עמה קודם תשמיש, כדי לרצותה".
בסעיפים אלו לא הביא: "ולא ינבל פיו בדברי הבאי".
האדם צריך להתרכז בשעת תשמישו עם אשתו במצוה שהוא מקיים. כיון שהעונה שהוא מקיים הוא אחד מעמודי הבית, כאשר הוא מוריד זאת עד תאוות ועניינים מגונים ומשתמש בפיו להוציאם הוא נותן חותם של חטא לכל תשמישו, ובכך מחטיא את מטרתו.
נראה שר' יוסף קארו, בחסידותו, הדגיש עד כמה זמני התיחדות של איש ואשתו הם חשובים ועד כמה העיסוק בניבול פה ובדברי הבאי כל כך מקלקלים את אותה התקרבות ולכן חיבר בין ניבול פה לתשמיש שלו. וכמובן שיש בהם איסור אם עוסק בהם.
ה. כך כתוב באיגרת הקודש (מיוחס לרמב"ן, פרק ה):
"והנה בהתחבר האדם אל אשתו, אם דמיונו ומחשבותיו עסוקים בחכמה ובינה ומדות טובות והגונות הנה אותו הדמיון אשר במחשבותיו, יש לו כח לצייר הצורה בטיפת הזרע כמו שהיה מדמה בשעת החבור, בלי ספק. וזהו סוד (בראשית ל) ויקח לו יעקב מקל לבנה וגו' ואומר ויחמו הצאן אל המקלות וגו'. ורבותינו ז"ל אמרו בברכות (כ א) רבי יוחנן הוה אזיל ויתיב אשערי טבילה אמר כי סלקן ואתיין בנות ישראל מנהרא לסתכלן בי כי היכי דלהוו להו זרעא שפירי כוותי. התבונן במראה הזה, כי זה החסיד הודיע כי בהיות האשה מחשבת ביפיו בעלותה מן הטבילה ומתחברת לבעלה, תחבר צורת הולד כפי הדמיון שהיא תדמה. ואם כן נמצא הדמיון סבה גדול, וההרהור והמחשבה גורמין להיות הולד ומדותיו כאשר ביארנו, הנה שההרהור והמחשבה גורמין להיות הולד צדיק או רשע כאשר יגרום המזון כל זה. וצריך כל אדם לנקות מחשבותיו והרהוריו ולזכותם בשעת תשמיש, ולא יהיה מחשב בדבר עבירה וזמה רק בדברים הקדושים, ויהא מחשב בצדיקים הטהורים אנשי מדע והשכל וחכמה. כי אותן המחשבות יחולו על הזרע ויציירהו בצורתן בשעת תשמיש. וכן מחשבת אשתו. ושיהיה משמחה בדברים המשמחים את הלב כדי שתהיה גם היא מסכמת למחשבות זכות וטהורות, ויהיו שניהם אחדים בדבר המצוה, כי אז תתקשר מחשבתם לאחד ותהיה השכינה שרויה ביניהם, ויולידו בן כפי הצורה הטהורה שציירו".
וכן הוסיף באיגרת הקודש (מיוחס לרמב"ן, פרק ו):
"[כבר הודענוך בפרקים אלו דברים רבים שיש לך לכלול אותם עם מה שנאמר בפרק זה. ושימם כחותם על לבך. והנני מתחיל ואומר] ידוע כי כל איש חסיד וצנוע, כשהוא מדבר, אינו מדבר כי אם בלשון רכה ושפה רפה ובנחת רוח, ואינו מדבר גדולות, וכשהוא מהלך ילך בקומה כפופה וראשו נמוך, וכן בכל מנהגיו. והרשע בכל דרכיו בהפך מזה. ואתה יש לך לעיין [אם יש לך עיניים לראות], כי מאחר שהדברים שאין להם גנות אבר אצל בני אדם, יש להם גנות מעשה וענין רע, כל שכן בדברים שיש בהם גנות אבר אצל בני אדם כל שכן גנות אבר וגנות מעשה".
"ועל כן, כל זמן שהאדם מתחבר לאשה, אל יהא בקלות ראש ודברי שוא ותעתועים, ואל תקל ראשך כנגד האשה, ואל תרבה בשיחה בטלה עמה. ולפיכך יש לך להכניסה תחלה בדברים שמושכין את לבה ומיישבין דעתה ומשמחין אותה, כדי שתקשר דעתה בדעתך וכוונתה בכוונתך. תאמר לה דברים קצתם מכניסין אותה בדברי חשק ואהבה ורצון, וקצתם מושכין אותה ליראת שמים וחסידות וצניעות. ומספר עמה בדברי נשים חסידות וצנועות, היאך יצאו מהם בנים הגונים וכשרים, ראויים לכתר עליון, בעלי תורה ויראה והוראה, כמעשה קמחית שזכתה לז' בנים שכולם שמשו בכהונה גדולה, ושאלוה חכמינו ז"ל במה זכתה, ואמרה להם אפילו קורות ביתי לא ראו שער ראשי מימי, וכל זה הפליגה לשאר צניעותה וחסידותה ויושר מעשיה. [ויכניס אותה בדברים אלו, מהם אהבים ומהם עגבים, ומהם יראת שמים וצניעות וטוהר מחשבה]".