חבל נחלתו כ נ

סימן נ

הפריש מענבים על יין בשוגג האם צריך לחזור ולהפריש

שאלה

אדם בצר ענבים על מנת לעשות מהם יין. כיון שלא היה בקי בהלכה הפריש תרומות ומעשרות מהענבים מיד לאחר הבציר וקודם דריכתם ליין.

האם צריך להפריש שוב לאחר הדריכה?

תשובה

א. נאמר בתרומות (פ"א מ"ד):

"אין תורמין זיתים על השמן ולא ענבים על היין ואם תרמו בש"א תרומת עצמן בהם ובה"א אין תרומתן תרומה".

וכן בעדויות (פ"ה מ"ב):

"תורמין זיתים על שמן וענבים על יין כדברי בית שמאי ובית הלל אומרים אין תורמין".

ב. מפרש הרמב"ם בתרומות: "מפרישין תרומה מן הפירות וכן מן היין ומן השמן. ואם היה לו ענבים ויין והפריש מן הענבים שיעור התרומה הראויה לאותן הענבים ואותו היין, ודעתו בזה שהפריש מן הענבים שיהיה תרומה על הכל, בית שמאי אומרים שיש בזה שהפריש מן הענבים תרומת הענבים בלבד, וחייב להפריש תרומה גם מן היין, וזה הוא ענין אמרם תרומת עצמן בהן. ובית הלל אומרים אינה תרומה כלל, אלא אם כן היתה דעתו שיהיו ענבים אלו תרומה על הענבים בלבד לא עליהן ועל היין. ולשון ספרי, שומע אני יתרום שבלים על חטים וענבים על היין וזתים על השמן תלמוד לומר כדגן מן הגרן מן הגמור".

ג. ופסק הרמב"ם (הל' תרומות פ"ה הי"ח) כבית הלל:

"אין תורמין שבלים על החיטים, וזיתים על שמן, וענבים על יין, ואם תרם אינה תרומה גזירה שמא יטריח הכהן לדרוך ולכתוש"...

מן הרמב"ם עולה שמן התורה תרומתו תרומה. ורק מדרבנן גזרו בגלל טירחת הכהן. כמו"כ הרמב"ם לא פרט האם במקרה כפי השאלה לעיל שחשב שכך ראוי להפריש והוא שוגג לגמרי בדיעבד תרומתו תרומה או שצריך להפריש בשנית.

וכ"פ בספר כפתור ופרח (פרק כ): "אין תורמין זתים על שמן ולא ענבים על יין, כלומר שאין לתרום מן הזתים שעור התרומה הראויה לזתים ולשמן, וכן בענבים. והטעם בזה גזרה שמא יטריח הכהן לסייעו ולכתוש ולדרוך, שאם היה תורם זתים על שמן היה אומר ישראל לכהן בא וסייע או טול לך זתים כמות שהן. ואי לאו משום האי גזרה מן הדין היו תורמין זתים על שמן דתרויהו נגמרה מלאכתן נינהו, דהאי לאו שבלים על חטים נינהו. ותדע לך דאלו תרם זתים על שמן מדעת כהן דוקא רשאי, מה שאין כן שמן על זתים הנכתשים או שבלים על חטים ואפילו מדעת כהן, שזה נגמרה מלאכתו וזה לא נגמרה מלאכתו ולא מתהני ביה דעת כהן".

ד. כתב בדרך אמונה (הל' תרומות פ"ה הי"ח ס"ק קפד): "ואם תרם. ואפי' בשוגג כגון אומר מותר י"ל דקנסו, ואפי' אם דרך מיד הענבים ועשה מהן יין והזיתים ועשה מהן שמן לא מהני כיון שקרא שם תרומה בעודן ענבים וזיתים אא"כ יקרא להן עוד הפעם שם עתה". ומקורו מן החזו"א.

וכך כתב החזו"א (דמאי סי' יא ס"ק כז): "ויש לעי' בזיתים על שמן בשוגג אי תרומתו קיימת, ומיהו י"ל דלא מש"ל שוגג אלא סבור מותר והוי קרוב למזיד כדאמר יבמות פ"ט א', וגם בטמא על הטהור פסק הר"מ פ"ה כר"י דאם ידע בו בתחלה חשיב מזיד".

ויש לעיין בדבריו לעניות דעתי, מדוע לפי דעתו קנסו אף בשוגג.

ה. לא ברור לי מנ"ל מיבמות שהמדובר באומר מותר, ביבמות נאמר "התורם קישות ונמצאת מרה, אבטיח ונמצאת סרוח – תרומה, ויחזור ויתרום". ובגמרא אמרו שכיון שיכול לבדוק ולטעום קודם ההפרשה הרי זה שוגג הקרוב למזיד ולכן אף בשוגג יחזור ויתרום. וא"כ לא נזכר כלל: 'סבור מותר' ואין זה דומה למפריש מענבים על יין. שכיון שלא ידע את ההלכה חשב שכך מן הראוי לעשות.

'אומר מותר' מופיע פעמיים במכות ז ע"ב ובדף ט ע"א. ועליו מחלוקת אמוראים האם אומר מותר קרוב לאונס או למזיד. אבל המדובר באומר מותר להרוג ישראל, שאינו גולה! (רש"י, ז ע"ב: "באומר מותר – סבור שמותר להרוג את ישראל וזהו מזיד שלו"), וכן פוסק הרמב"ם (הל' רוצח ושמירת הנפש פ"ו ה"י): "השונא שהרג בשגגה אינו נקלט שנ' (במדבר ל"ה כ"ג) והוא לא אויב לו, חזקתו שהוא קרוב למזיד.. או שעלה על דעתו שמותר להרוג".

אבל לא מצאנו בשאר עבירות שיאמרו שאומר מותר קרוב למזיד, להיפך הוא נחשב שוגג כבכריתות (ג ע"ב) שכתב רש"י: "אלא באומר מותר – לעבוד עבודת כוכבים דהיינו שגגת עבודת כוכבים ושגגת עבודות". וכן בשבת (עב ע"ב) מפרש רש"י: "אלא באומר מותר – כגון גר שנתגייר בין הנכרים, כסבור שאין עבודה זרה בתורה, וקרי ליה שגג בלא מתכוין". וכ"נ מסנהדרין ס"ב ע"א. וכ"כ רש"י (סנהדרין סא ע"ב) לגבי עבודה זרה: "ובשוגג דכסבור מותר לעשות כן – חייב בחטאת".

ועל כן גם מי שלא יודע מתי לתרום נחשב לשוגג ואינו קרוב למזיד. וצריך לדון מתי קנסו חכמים שוגג אטו מזיד.

ו. כתב בארעא דרבנן (מהדו"ק מערכת אות ק סי' תקנ):

"אי קנסינן שוגג אטו מזיד, הרמב"ם פרק (ו') [ז'] דהלכות חובל ומזיק [הלכה ג'] פסק כרבי יהודה דהמטמא בשוגג פטור, במזיד חייב, דס"ל בפרק הניזקין [גיטין נג ע"ב] לא קנסינן שוגג אטו מזיד והיינו בדרבנן, אבל בדאורייתא קניס. והיינו שבהלכות שבת פרק ו' [הלכה כ"ג] פסק הרמב"ם דהמבשל בשבת אפילו בשוגג אינו אוכל אלא למוצאי שבת. ובפרק כ"ג מהלכות שבת [הלכה ט"ו] פסק, דהמעשר בשבת בשוגג יאכל בו ביום, במזיד לא יאכל עד מוצאי שבת, וטעמא דמלתא דבהמבשל דאיכא איסורא דאורייתא קנסינן שוגג אטו מזיד, אבל במעשר דאינו אלא משום שבות הוי מידי דרבנן ובדרבנן לא קנסינן, וכדמוכח סוגיא דהניזקין דאיכא לפלוגי בין דאורייתא לדרבנן".

וכ"כ נשמת אדם (חלק ב-ג [הלכות שבת ומועדים] כלל ט):

"ט נ"ל דכל המלאכות דרבנן שנעשית על ידי ישראל בשוגג או ששכח מותר אפילו לו כמו שפסק הרמב"ם, המטביל כלים בשבת בשוגג ישתמש בהם, במזיד לא ישתמש בהן עד מוצאי שבת, וכ"כ שם עוד המגביה תרומות ומעשרות בין בשבת בין ביום טוב בשוגג יאכל, במזיד אסור עד מוצאי שבת. וכן פסק בש"ע סי' של"ט ובסי' תקכ"ז בעבר ואפה ביום טוב פסק דמותר. ובאמת דברי הרמב"ם צ"ע כיון שפסק דבין בשבת ובין ביום טוב שוין, ואם כן ע"כ צ"ל הא דמשני בגמרא ביצה איסורא דשבת שאני, היינו כפירש"י כיון שהוא איסור תורה, ואם כן ע"כ (ז"ל) [צ"ל] מה שכתב דעבר ואפה מותר אפי' במזיד, ובמטביל ומגביה תרומות במזיד אסור, צ"ל דמיירי דאית ליה פירא אחרינא כדמשני התם, והרמב"ם לא חילק בכך. ומצאתי קושיא זו בלחם משנה שם ומה שתירץ הוא דוחק גדול. ואפשר י"ל דהרמב"ם מפרש איסורא דשבת שאני לא כפרש"י, אלא דכוונת הגמ' דבין מטביל וכן המעשר והמבשל שכל זה הוא מלאכה שאסור בשבת ולכן אסור במזיד, מה שאין כן לבשל בי"ט אין איסור כלל אלא שאיסורו אם הוא לשבת, אבל המלאכה גופא אין בו איסור כלל, ולכן אפילו עבר ואפה מותר. ואף על גב דבגיטין מחלק הש"ס דדוקא במטביל ובמעשר דגברא לתקוני מכוין, ולכן לא קנסו שוגג אטו מזיד, וא"כ י"ל דבשאר איסורין אפילו מדרבנן קנסו, זה אינו דהא דמחלק שם היינו לר"מ דסבירא ליה קנסו שוגג אטו מזיד אפילו בדרבנן, אבל אנן קיי"ל כר' יהודה, דבדרבנן לא קנסו שוגג אטו מזיד, אם כן אין לחלק (ועיין בסי' ת"ה במ"א)".

וכ"כ בנחל איתן (הל' שבת פכ"ג הט"ו).

וכיון שכאן מדובר בגזירה מדרבנן לא נראה שקנסו שוגג אטו מזיד. וא"כ יוצא י"ח בתרו"מ בשוגג ואין צריך לתרום שוב.

ז. וכך כתב בשערי צדק (שער מצות הארץ חכמת אדם פרק ט סכ"א):

"אבל אם תרם זיתים על השמן וענבים על יין ושיבלים על חיטים אינו תרומה כלל, גזרה שמא יטריח הכהן לדוך ולכתוש. (ועיין בר"ש שם [מ"ד] דאם עשה מדעת כהן, בדיעבד תרומתו תרומה)".

והנה בימינו אין לכהן מה לעשות ביין תרומה שהרי אינו יכול לשתותו ולא להדליק בו, וא"כ בזמן הזה אין לכהן נ"מ בתרומה כזו, ואף במזיד יחשב כאילו בקשו הכהן וכש"כ בשוגג.

וראיתי בספר 'עשר תעשר' לרי"צ הלוי (הלכה קכז) שכתב לגבי מקרה דנן: "והאידנא דתרומה לאיבוד אזלא אין להקפיד בכך, ושאר דברים כיוצא בהם, אלא במעשר הניתן ללוי ולעני שלעולם צריכין במדה יש להקפיד גם האידנא ומעשר שני כתרומה דמיא". ובכרם ציון (הלכות פסוקות פכ"ב ס"ז) הביא גם בשם הר"ש סיריליאו תרומות ספ"א וס' עשר תעשר להקל בתרומה בזמן הזה.

מסקנה

נראה לענ"ד בזה"ז, שמי ששגג והפריש מענבים כשהתכוין לעשות מהם יין פטור מלהפריש בשנית לאחר שעשה יין.