חבל נחלתו כ ז
סימן ז
ברכת הבנים
שאלה
[עריכה]מהו מקור המנהג לברך את בניו בבואו מבית הכנסת בליל שבת והאם הוא פשט בישראל.
תשובה
[עריכה]א. מקור המנהג בעדות אשכנז המאוחרות.
כל שאר עדות ישראל הן דיירי א"י והן בבבל, צרפת ואשכנז, ספרד, צפון אפריקה ותימן לא הכירו ולא נהגו אותו, לפני שהמנהג הועבר משם.
המנהג לברך בערב שבת הובא בספר החיים (לאחי המהר"ל, חלק פרנסה וכלכלה פ"ו) ובמעבר יבק (חלק שפתי רננות פמ"ג) וביוסיף אומץ (מנהגי ק' פרנקפורט, סי' ע; בזמן הב"ח), ואח"כ הובא בסידור יעב"ץ והוזכר בשו"ת החת"ס (או"ח סי' כג1).
עדות למנהג כתב בספר כתר שם טוב (לרי"ט גאגין, שהיה ראב"ד קהילות ספרד בלונדון וראש ישיבת משה ויהודית מונטיפיורי שם, ועל ספרו הסכמת חבירו הראשל"צ הרב יעקב מאיר) והובא בס' מנהגי ארץ ישראל (לר"י גליס, פ"כ הלכות שבת סל"ח): "בלונדון ואמסטרדם נוהגים האבות לברך את בניהם בליל שבת קודש אחר ערבית או בכניסתם לבית, אבל בא"י וסת"מ נוהגין לברך בניהם ובנותיהם אחר הקידוש בין בשבת בין ביו"ט. והבנים הולכים ומנשקים ידי אביהם ואמם על גב ידיהם ואח"כ האב משים ידו על ראשיהם ומברך אותם נוביו או נוביא (ר"ל חתן או כלה) ויש שמברכים אותם ברכת כהנים".
ועי' לקמן בדברי הגרח"ד הלוי שמנהג ספרד יוצא מתוך נישוק ידי ההורים, וכנראה מנהג אשכנז הועבר ללונדון ואמסטרדם.
ב. מן הדרכי משה (הקצר או"ח סי' תקנט ס"ק ד) לומדים, שהיה מנהג לברך את הבנים במוצאי שבת, וכותב לגבי תשעה באב שחל במוצ"ש: "...כתב מהרי"ל (שם עמ' רנג) ואין מברכין הבנים באותו מוצאי שבת".
וכן הביא בעטרת זקנים (סי' תקנו ס"ק א): "ואין מברכין הבנים והילדים בתשעה באב שחל במוצאי שבת (מהרי"ל הלכות סדר תפילת ט' באב סוף עמוד רנב)".
ובערוך השולחן (יו"ד סי' ת ס"ה) מביא: "...ומהרי"ל לא היה מברך הילדים בשבת שבתוך אבלות כדרכו בכל השבתות דאין זה ממילי דפרהסיא"... ומשמע שמדבר על ברכה בשבת עצמה.
ג. כתב החיי אדם (חלק ב-ג כלל קמד סי"ט): "המנהג לברך את הבנים קודם שנכנסין לבית הכנסת, שאז כבר חל קדושת היום ושערי רחמים נפתחים. והנוסח שאנו מברכים, ישימך וכו' ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים שיתן בלבך אהבתו ויראתו ותהיה יראת ה' על פניך כל ימי חייך שלא תחטא, ותהי חשקך בתורה ובמצוות, עיניך לנוכח יביטו, פיך ידבר חכמות ולבך יהגה אימות, ידיך יהיו עוסקות במצוות, רגליך ירוצו לעשות רצון אביך שבשמים, ויתן לך בנים ובנות צדיקים וצדיקות עוסקים בתורה ובמצוות כל ימיהם, ויהי מקורך ברוך, ויזמין לך פרנסתך בהיתר ובנחת ובריוח מתחת ידו הרחבה ולא על ידי מתנות בשר ודם, פרנסה שתהיה פנוי לעבודת ה', ותכתב ותחתם לחיים טובים וארוכים בתוך כל צדיקי ישראל אמן".
במטה אפרים (סי' תריט ס"ב) הביא שהאב והאם מברכים את בניהם טרם לכתם לבית הכנסת בערב יו"כ ומביא את נוסח התפילה והברכה, וכן באוצר מנהגי חב"ד מביא מנהג זה, וכן בחכמת אדם.
בס' מנהגי א"י (פרק כט הלכות יוה"כ סעיף ה) כתב עפ"י ס' כתר שם טוב: "המנהג בין האשכנזים ובין אנשי בבל לברך את בניהם בערב יום הכפורים קודם ערבית, אבל הספרדים בארץ ישראל וסת"מ מברכים אותם בערב יום הכפורים קודם לכתם לבית הכנסת להתפלל ערבית, ובשבתות וימים טובים אחר הקידוש מנשקים ידיהם".
ויש להעיר שאף בפלא יועץ לא הביא מנהג ברכת ההורים לבנים אלא שהבנים מנשקים ידי ההורים וכן כתב מה היה עושה כשמברך (והביא גם דברי הרב חיד"א בס' דבש לפי).
ד. בשו"ת עשה לך רב (ח"ח, שאלות ותשובות בקיצור סי' כח) כתב:
"ולהערת כת"ר היכן המקור שהאב בליל שבת לפני קידוש מברך את הבנים וכו', מקור לברכה זו לא ידעתי, אף שנזכר בדברי כמה מחברים כמנהג שנהגו בישראל. אך הנראה לענ"ד הוא, שעיקר המנהג אינו בברכה, אלא המנהג הקדום לנשק ידי ההורים, וכדכתב רש"י ז"ל (במסכת ע"ז י"ז. ד"ה אבי חדייהו) דרך בני אדם כשיוצאים מבית – הכנסת מיד הוא נושק לאביו ולאמו וגדול ממנו וכו'. וכבר ציינתי לדברי רש"י אלה בחלק החמישי של "עשה לך רב" (עמוד שצו). אלא שכאן מקום אתנו לבאר, שעיקר מנהג נשיקת היד על דרך האמת הוא לאם, וכמ"ש הרמג"א (באו"ח סי' רע"ד בתחלתו בשם הכוונות) טוב לנשק ידי אמו בליל שבת ע"כ. ולכן נראה לי שהברכה השתרבבה אגב הנשיקה שהיא עיקר, כי סברא היא כשאדם נושק ידי אמו מן הסתם היא מברכת אותו. וכיון שנושק ידי אמו ומקבל ברכתה, שהיא העיקר בליל שבת על דרך האמת, נושק באגב מפני הכבוד גם ידי אביו, וגם הוא מברכו. אמור מעתה, עיקר והמנהג הקדום שיש לו מקור הוא נשיקת הידים, והברכות באו אגב הנשיקה כיון שבאמת לא מצאנו להם מקור נאמן בליל שבת".
ויותר נראה שבין האשכנזים התפשט המנהג לברך את הבנים כתוצאה ממנהג פרנקפורט, וכמו שכתב החת"ס שאז פנויים יותר. ובין עדות ספרד נהגו לנשק ידי ההורים ומשם התערב עם מנהגי אשכנז והפך לברכה.
ה. וכן מזכיר את המנהג בתשובות והנהגות (כרך ה סימן עב) ודן אם מברכים בשתי ידים או רק באחת. ועיקרי הדברים הובאו בפסקי תשובות או"ח סי' רעא.
אף האדר"ת (שו"ת מענה אליהו סי' קכב) ציין שלא לברך בברכת כהנים אלא הברכה לבנים היא ישימך כאפרים ומנשה, ולבנות כאמהות שרה רבקה רחל ולאה2.
ובילקוט יוסף (קצוש"ע או"ח סי' רסב ס"ט) העיר: "מנהגם של ישראל לברך הילדים בליל שבת, הן האבות והן הרבנים, שאז חל השפע וראוי להמשיכו על הילדים. וגם הבנים הגדולים מקבלים ברכה מאבותיהם. אך יש לדקדק שהצבור לא יגש לנשק את ידי הרבנים בעוד שאומרים עלינו לשבח, דכיון שהרבנים עסוקים בתפלתם, מה בצע בנשיקה זו אם אינם מקבלים ברכה. ונשיקת יד הרבנים יש בה תועלת, לפי שהם מחדשים בכל יום הלכות וכותבים ביד ימין, ושמאל מסייע לימין, ויש באצבעותיהם קדושת התורה כתובה באצבע. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד קלא בהערה]."
ועי' ילקוט יוסף דיני חינוך קטן – דיני קידוש בשבת ס"ו ובהערה.
נראה לענ"ד שנהרא נהרא ופשטיה ואין צורך להרחיב במנהג ולדחוף את התפשטותו על כל ישראל, כאשר יש משפחות שגם האם מברכת.
ו. ואגב, אזכיר מנהג עדות ספרד שבעת ברכת כהנים האב מכסה בטליתו את בניו, ויש שנוהגים להניח יד על ראש הבנים (כדרכו של יעקב אבינו בברכתו לאפרים ומנשה). ויש שחצי בית הכנסת מכוסה בטליתות ממשפחה גדולה שסב מכסה בניו והם לבניהם וכו'. ואף אשכנזים התחילו לנהוג כן (ולשאלתי מנין המנהג, השיבו שזה נראה להם יפה אז התחילו לנוהגו...). והנה למנהג זה לא מצאתי, בעניותי, בינתיים שום מקור. ולא הזכירוהו כלל לא הראשונים ולא גדולי האחרונים ואף בספרי המנהגים לא הובא, ולא ידוע מאין מקורו. ויש שאמרו שהוא כדי שהילדים לא יסתובבו אנה ואנה בעת ברכת כהנים והדבר צל"ע.