חבל נחלתו כט יח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

סימן יח

בליעת רוק שבפה ביום הכיפורים

שאלה

האם מותר לבלוע רוק שבפיו ביום הכיפורים.

תשובה

א. פסק שולחן ערוך (או"ח סי' תקסז ס"ג):

"מי שדרכו לרחוץ פיו בשחרית, בת"צ לא כשר למעבד הכי; אבל בתענית יחיד שרי, כיון שפולט; ואפילו יש במים שרוחץ יותר מרביעית".

ורמ"א הגיה: "ומותר ללעוס עצי קנמון ושאר בשמים ועץ מתוק, ללחלח גרונו ולפלוט, מלבד ביום הכיפורים דאסור (מרדכי דתענית והגהות מיימוני פ"א)".

ב. העיר על כך המגן אברהם (או"ח סי' תקסז ס"ק ח):

"כ' האגודה פ"י דיומא מותר לבלוע הרוק ביה"כ. ובב"ח סי' תרי"ב משמע קצת דלדידן דקי"ל דאפי' אוכלין שאין ראוים לאכילה אסור לכתחלה גם הרוק אסור לבלוע. ול"נ דמותר ברוק כיון שאין כונתו כלל לאכילה וכ"ה בס"ח עמ"ש סי' צ' סי"ג".

היינו, בניגוד ל'אגודה' שקובע שמותר לבלוע רוק שבפה ביוה"כ, הב"ח כותב שלדידן שאסור לאכול אף אוכלים שאינם ראויים לאכילה אסור לכתחילה לבלוע רוק שבפה. אבל המג"א חולק שכיון שאינו מתכוין כלל לאכילה מותר לבלוע.

ג. באליה רבה (סי' תקסז) מחלק עפ"י ספר חסידים בין אם בולע טעם של שורש מתוק או סתם רוק. וז"ל: "כתב בספר חסידים סי' רנ"ב [רנג] לא יאכל בהשכמה, וכן בערב יו"כ ובערב ט"ב שורש מתוק שישאר הטעם בפיו וכשבולע הרוק בולע המתיקות ע"כ. משמע דאם לא אכל שורש מתוק מותר לבלוע הרוק אפילו ביו"כ, וכ"כ מג"א [סק"ח]". וכן פסק בשו"ע הרב (סי' צ סי"ד).

וכך חילק החתם סופר (או"ח סי' תריב, שו"ע סעיף ו בהגה): "ועיין לעיל סימן תקס"ז. נ"ב, וע"ש במג"א [סוף הסימן] מה שכתב דמותר לבלוע רוק ביום הכיפורים. ועיין ש"ס שבת ע"ג ע"א רש"י ד"ה ואביי וכו'. ונראה לפענ"ד להכריע, בלילה שעדיין טעם אוכלים בפיו לא גרע רוק מאוכלים שאינם ראויים לאכילה ואסור לבלוע, מה שאין כן ביום אין שם אוכל על רוק כלל, ומותר אפילו לכתחילה".

ולפי"ד בלילה רוק שיש בו טעם אוכלים שבפיו צריך לפולטו ולרוקקו ולא לבולעו.

המטה אפרים (סימן תריב, ז) פסק: "מותר לבלוע הרוק ביוה"כ ויש מחמירין ומי שיוכל לעשות כן בקל לעמוד בעצמו שלא יבלע הרוק יש לו להחמיר"...

ד. כתב באשל אברהם (בוטשאטש, סימן תקסז על מג"א סק"ח) שכיון שכאשר יצא מפי האדם הוא ואחרים קצים בו ואינו נחשב כאוכל אף לסוברים שעובר על אוכלים שאינם ראויים. והבולעם אינו מתכוין לאכול. והרוק שבפה אינו חזי לאצטרופי למאכלים אחרים (והוא ממאיס אותם). ובמקום שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג שלא חשו לרוק כלל. "ואם כן הרי אם נאסור את הרוק יהיה צריך לפלוט רוקו מהר כל היום ולמנוע מה שטבע כל אדם וכל בעלי חיים שמעלים גרה להעלות גרה ולבלוע רוקו לפי תומו ממילא גם בלי נתינת לב ודעת לזה כלל והאיברים עושים כדרכם ממילא... אם כן ממילא לא שייך שום מדת חסידות כלל לפלוט רוק ביום כיפור".

ומוסיף (בסוגריים): "ביום כיפור הסמוך על ידי שלא ידעתי מה שכתבתי כאן והיה בזכרוני שהב"ח עליו השלום [סימן תריב עמוד תיז מד"ה ומ"ש] אוסר, והיה מוחלט בדעתי שיש בזה דררא דאיסור דאורייתא, ונצטערתי הרבה לצאת ידי חובת דברי הב"ח עליו השלום בזה. ובתוך תפלת שמונה עשרה נצטערתי הרבה להבליע בכסות תחתון ושלא יהיה סמוך להזכרת שמות הקדושים, כי לכתחילה טוב ליזהר בזה גם שאין קפידא בזה כמו שכתב הט"ז עליו השלום ביו"ד [סימן קעט ס"ק ה] גבי לוחש ע"ש. רק בתחנונים שאחר התפלה זרקתי הרוק לאחורי ולשמאלי והיה לי צער גדול על ידי זה עד סמוך ללילה ממש בתפלת נעילה שאז לא חששתי על בליעת הרוק כיון שמנהג עם בני ישראל לית דחש בזה כדאי לסמוך את עצמי על זה במה שאינו מהתורה הקדושה, וגם בין השמשות היה ראוי להקל בזה, ומכל מקום היה לבי נוקפי גם בין השמשות וכל זה מחסרון ידיעתי אז בזה). ואין בידי כעת ספר הקדוש ב"ח לעיין בזה ולשון המג"א עליו השלום משמע שאין מבואר כלל בב"ח לאסור רק איזה משמעות יש שם בדבריו, לזה נראה דלכולי עלמא אין שום פתחון פה עוד על זה והוא מותר לכולי עלמא בהחלט ומשמעות שבב"ח עליו השלום אולי הוא על דרך מידת חסידות לבד, ואחר הכרעת המג"א עליו השלום אין עוד שום מדת חסידות בזה נכון כלל להחמיר בזה. ונכון לכל אדם לבלוע הרוק ביום כיפור בלי שום חשש כל דהוא וכמבואר (בס"ת) [בספר חסידים] הקדוש [סימן רנג] ובספר הקדוש אגודה [יומא סימן יח] ואין עוד שום פתחון פה חשש על זה לכולי עלמא לנכון". ומאריך עוד להקל.

ומוסיף: "עוד מצאתי כתבתי במקום אחר אודות בליעת הרוק ביום כיפור שאין על הבולעים שום פתחון פה כי הוא שלא כדרך הנאה וחצי שיעור, ומלבד זה כיון שעיקר האיסור הוא רק אבית הבליעה וטעימה איננה בכלל חצי שיעור ומותרת מהתורה הקדושה לגמרי, וגם מדרבנן יש צד היתר גבי טועם ופולט כבהלכות תענית, אם כן על השהיית הרוק בפה אין שום דררא דפתחון פה, שבתקנת חז"ל הדבר ידוע שלא תיקנו מעולם גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד, וגם אם גזרו כל שלא נתפשטה התקנה ברוב עם בני ישראל אין לה קיום, וכל ספיקות שבתקנות להקל ובאמתלא כל דהיא אפשר לחלק בתקנות. ואם כן פשוט שגבי השהיית רוק בפה ודאי שלא גזרו ולא תיקנו כלל בזה, כי רוק שאני מכל משקה ויש בו צד שהוא כפירשא בעלמא גם כל זמן שלא יצא לאור עולם מתוך פיו אין עליו שום גדר משקה [עיין רש"י עירובין צט, א ד"ה ר' יוסי]. ובחשש בליעה לבית הבליעה כסגנון כל השנה בהרוק, הרי זה ודאי בכלל אינו מתכוין ואינו גם כן פסיק רישא כי כבר אפשר שלא יובלע מאומה לפיו, והבליעה של בית הבליעה לא חזי לאצטרופי כלל כשיעור, שאי אפשר להבחין על זה היטב כמה נבלע בהסתר מחיך לבית הבליעה. וכתבתי במקום אחר שאיסור חצי שיעור הוא רק משום חזי לאיצטרופי [יומא עד, א], ומלבד זה יש טעמים שכתבתי במקום אחר בזה להכריע לזכות על כל שאינם חוששים".

"אך מי שרוצה להזהר בזה במדת חסידות אין גם עליו שום צד פתחון פה בזה, כי מצד ימלא פי תהלתיך [תהלים עא, ח] כתוב בספרים הקדושים [חיי אדם הלכות ברכות כלל ה סעיף כה] שיש מדת חסידות שלא להשהות רוק בפיו, ועל מדת חסידות אין פה להשיב כל שאינו מפשיא פלוגתא"...

והאריך עוד.

ה. פסק בערוך השולחן (או"ח סי' תקסז ס"ד): "וכל השיעורים האלו הם לחיוב כרת אבל לעניין איסור אפילו בשתייה כל דהוא אסור מן התורה כמו באכילה דחצי שיעור אסור מן התורה, אבל ברוק שבפיו ובליעת הרוק אין זה כלום ואפילו ביוה"כ [שם] וא"א כלל באופן אחר דאל"כ נצטרך לעמוד ולרוק כל היום כולו".

והמשנה ברורה (סי' תקסז ס"ג) ג"כ התיר: "ולענין לבלוע רוקו מתיר המ"א אף ביוה"כ דאף דקי"ל דהשותה משקין שאינן ראויין לשתיה פטור אבל אסור הכא שאני כיון שאין כונתו כלל לשתיה".

ו. סיכם המשנה אחרונה (סימן תריב) לגבי בליעת רוק ביוה"כ:

"במשנ"ב להלן (סקכ"ט) כתב, כי גם שתיית משקה שאינו ראוי לשתיה הדין הוא פטור אבל אסור מדרבנן (משנ"ב סימן תקסז סקי"ג). ומכל מקום מותר לאדם לבלוע את רוקו ואין בזה אפילו לא איסור דרבנן משום שאין כוונתו כלל לשתיה (במגן אברהם שם הביא דברי הב"ח כאן על סעיף ו שהביא מהאגודה (פ"י יומא) שכתב שמותר לבלוע רוק אפילו יותר ממלא לוגמיו משום דאינו ראוי לשתייה. וכתב הב"ח דקאי לשיטתו דס"ל כשיטת ראבי"ה (שהובאה בשער הציון סקי"ז) דאוכלין שאינם ראויים מותרים לכתחילה, משא"כ לדידן דקיי"ל שאסורין לכתחילה, א"כ גם רוק אסור לבלוע. אולם המגן אברהם כתב דשאני הכא דאין כוונתו כלל לשתיה). זאת ועוד אם נאמר שיש איסור לבולעו הרי יש לירוק כל היום בלי הפסק וזה אי אפשר (ערוך השולחן סעיף יא)".

"ויש שכתבו (מטה אפרים [סימן תריב סעיף ז], חיי אדם [כלל קלב סעיף כב], מגן אברהם (הנ"ל) הביא שהב"ח החמיר. ועיין במועדים וזמנים (ח"א סימן נט) שהגר"ח והגרי"ז החמירו מאוד לעצמם שלא לבלוע רוק ביוה"כ), כי מי שיכול להעמיד עצמו בקלות שלא לבלוע את הרוק ביום כיפור יש לו להחמיר. אך לא נהגו להחמיר בזה (בית מאיר. אשל אברהם [בוטשאטש]. ערוך השלחן סימן תקסז. מועדים וזמנים שם)".

"ובהגהות חת"ס למג"א כתב, שבליל יוה"כ שעדיין טעם אוכלין בפיו לא גרע רוק מאוכלין שאין ראויין לאכילה ואסור לבלוע, משא"כ ביום אין על הרוק שם אוכל כלל".

"אמנם רוק שכבר גילגלו בפיו כדי לפולטו, יש שסבר שאסור לחזור ולבולעו, כיון שכבר החשיבו למשקה (הגרי"ש אלישיב הו"ד בהלכות חג בחג ימים נוראים פרק כב הערה 46). אך יש שדייק מסתימת דברי המשנ"ב שם שגם בכהאי גוונא מותר לבולעו (הגר"נ קרליץ בחוט שני יום כיפור עמוד קמז). ואף על פי שלענין שבת כתב בשו"ע לעיל (סימן שנ סעיף א), שהוא נחשב כמשאוי ואסור לטלטלו ארבע אמות ברה"ר, מ"מ מותר לבולעו ביום כיפור כי אין כוונתו לשתיה".

"אך לגבי ליחת האף שבאה לפיו, יש להסתפק שמא מאחר והיא באה מחוץ לפה אסור לבולעה אפילו שאינו מתכוון לשתיה (חוט שני שם)".

מסקנה

מותר לבלוע רוק שבפיו ביום הכיפורים, ויש שהחמירו ממידת חסידות שלא לבולעו אלא לירוק אותו.