חבל נחלתו כט הקדמה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

במקום הקדמה בחרתי להביא כמה מן המחשבות שרשמתי לעצמי מאז פרצה מלחמת שמחת תורה. ויוסיף חכם לקח ויתבונן בעצמו.

עם ישראל יוצא למלחמה. במלחמה כל העם נלחם יחדיו. גם יעקב אבינו נלחם עם שרו של עשו, ונפצע – ויגע בכף ירך יעקב בהאבקו עמו. וגם אנו כולנו נפצענו בהרוגים ובפצועים ובשבויים. אבל השמש זרחה ליעקב אבינו לרפאותו. אנו ננצח. כי ה' אלקיכם ההולך עמכם להלחם לכם להושיע אתכם.

לא כדאי להרבות בדיבורים על כל הפגיעות בנו, וגם עדיף לא להתבונן ולשמוע את התקשורת, זה רק מחליש ומוסיף מורך לב. צריך להתפלל ולעזור למי שצריך. חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלקינו, וה' יעשה הטוב בעיניו. ונחזק אחד את השני כמה שיותר.

נראה שהקב"ה משדד מערכות שמים וארץ להחיש גאולת ישראל. מלחמת שמחת תורה – מאורע כזה בחו"ל בגלות לא היה מאורע מיוחד, לצערינו. היו פוגרומים והרג יהודים רב בכל ארצות הגויים, מסעי הצלב וגזרות ת"ח ות"ט ועוד פוגרומים שונים ומשונים. אולם לא ארע כעין זה מאז תקומת מדינת ישראל.

המדינאים ינסו לתרץ ויאמרו שהקונצפציה של מקל וגזר לערבים ברצועה נפלה, אבל בתוך תוכם יודעים שכל היחס לערביי ארץ ישראל נמצא שגוי. הם יודעים בתוכם פנימה שח"ו אירועים כאלו יכולים לקרות ביהודה ושומרון, ובנגב עם כל הבדואים (באר שבע המוקפת בשבע עיירות בדואים) ובכל ערביי הצפון שאילו היה להם יכולת צבאית היו מנסים לחדור לישובים ולערים. עזה היא רק דוגמא לכל מה שיכול לקרות בערים וישובים בתוך הארץ משכניהם.

חמישים שנה אחר מלחמת יוה"כ אנו יודעים שההתישבות ביהודה ושומרון התחילה אחר המלחמה בקנה מידה גדול המכפיל את עצמו מידי שנה. לכאורה המלחמות בדרום ובצפון היו ללא קשר לקורה ביהודה ושומרון, אבל אנו לומדים שהמחשבות והפעולות הלאומיות אינן לפי תכנון אנושי אלא התכנון האלוקי פועל בלבבות ודוחף עוד ועוד. יש אבדות בדרך יש פיגועים, אבל רבש"ע מוליך אותנו קוממיות.

ההנהגה של אתמול לא תוביל את המחר. העם עבר מי במחשבתו הלאומית-רוחנית ומי בהרגשה פנימית לא מפורשת את מנהיגיו. זרם אמונה בישראל ובכוחו לאלקיו מאחד את העם. כמובן שכמו כל תהליך הסטורי יש רחשי רקע וסיפורים מקטינים, אבל העם דורש מנהיגות מאחדת שואפת, ויודע את דרכו עוד מעבר למנהיגיו העכשויים.

התקדמות הגאולה – כשהעגלה לא זזה והסוס דורך במקום, העגלון מצליף בסוס, זה כואב לסוס והוא מתחיל ללכת. גם אנו כנראה קצת דורכים במקום במהלך גאולתנו, ובעה"ב דוחק.

מי שלומד את ההיסטוריה של עם ישראל, רואה שפוגרומים ופרעות והריגות למיניהן ליוו את חיי היהודים בגלות. זה לא התחיל בשואה, זה 'ליוה' את חיי כל הקהילות. כל תנועת היהודים ממערב אירופה למזרחה במשך 'ימי הביניים' היתה בגלל זה. כל מסעי הצלב לוו בהריגת קהילות שלמות. אפילו לפני קום המדינה היו 'המאורעות' בתרפ"ט ואף בשנים שלאחריה.

אלא שהיינו בטוחים שכל זה תם עם קום המדינה. והנה אויבינו הצליחו להערים עלינו ושוב אנו נפגשים בכך.

הרוח הגדולה שליוותה את העם בצאתו למלחמה, צריך לחשוב היטב איך לדאוג שתמשיך ותפעם בנו.

העם גומר לקבור את מתיו, הצבא נלחם בגבולות, כחמישה אחוז (לכל היותר) מכלל העם בישראל מגוייס ונלחם עבור כולנו. המפונים, פליטי הפוגרומים של החמאס, נמצאים מחוץ לישוביהם ושומרים על מרקם ישובי ככל הניתן, ויתר העם ממשיך בשגרת יומו, לעתים רקטה מגיעה לאזור בו הוא גר, ומזכיר לו שעם ישראל נמצא במלחמה, כל מיני מקומות עדיין מחוץ לאזור המותר לתנועה.

איך ממשיכים את הרוח הגדולה של הערבות ההדדית, לא לתת לתולעת השיגרה והיום יום להשכיח מאיתנו את השיעור הגדול שקבלנו, ולא רק במישור המעשי אלא יותר במישור הרוחני.

וכאן יש להסתכל על מנהיגינו – מעט מאד הם פועלים על רוח העם להגדילו ולרוממו. ואין פלא, מצד אחד כסאולוגיה ומצד שני הם לא חיים את רוח העם אלא טכנוקרטים לשמם. ואת הרבנים הדוחפים ומרוממים הם דוחפים הצידה, משיחיים וכו'. וע"י כך רוח העם נשארת בנמיכות הרוח.

צריך לדבר על אחדות העם וחיזוק לכל, עם ישראל כולו בסירה אחת, תושבי העוטף שספגו אבדות וגלו ממקומם, 'המתנחלים' ביהודה ושומרון, וכל בית ישראל בעריו וישוביו מי שהשתתף במסיבה בשמחת תורה ומי שלא, כולם ביחד עומדים מול אויבי ישראל.כל חלל הוא של כולנו, של כל העם כך צריך לחוש ולהרגיש.

עם ישראל ממשיך את גאולתו והשתרשותו בארצנו, ומסיר מהשורש כל צורר ומפריע לכך. אותם חיילים הנמצאים בעזה ובצפון הם שלוחי דרחמנא ושלוחי דידן, הם לא המִסכנים שישראל שלחה, כעין פועלי נקיון ולא חסה על חייהם, אלא הם גבורי ישראל שמוסרים נפשם עבור כולנו, הם שלוחינו.

אין צורך להסכים עם מנהיגינו במובן הפרטי, מנהיגים אלו בחר הציבור, ועתה בשעת מלחמה יש לחזקם, ולא לעשותם חסרי לגיטימציה. דרכם ועל ידם רבש"ע פועל את גאולת כולנו, ואף אם אינך מזדהה עמו הוא השליח אותו בחרה ההשגחה העליונה להוביל את עם ישראל בשלב זה של הגאולה.

כל אדם בישראל הוא לבנה בתוך כל הבנין של עם ישראל. האדריכל והמהנדס הוא רבש"ע, והוא יודע מתי להשתמש בכל לבנה ולבנה מי למסד ומי לטפחות, ומה לנו כי נלין שהיה צריך להאריך ימים בתוך ביתו ומשפחתו. הקב"ה שלח אותו למשימה אחרת והוא היה צריך למלאות את ההוראה מרבש"ע, שכן זו דרך השלמתו, ולא הנאות אישיות ומשפחתיות.

לנו זה כואב, הנופל חסר לנו, למשפחתו ולציבור בו חי את חייו, כי אנו קטנים. אבל במבט כולל זה סדר החיים של האדם מישראל – מסירות נפש למשימות ולמטרות שרבש"ע הציב לנו וזה המבט האמיתי.

יש הסתכלות של לפני מעשה, והסתכלות אחרי מעשה. לפני מעשה אנו איננו רוצים בפרידות ולא בנפגעים ולא בכאב. אחר מעשה צריך לקבל זאת כגזירה א-לוקית – וידום אהרן.

אנו רק נבראים והתפישות שלנו הן של נבראים. ונראה לנו שדרך הסתכלותנו היא הנכונה. לעת"ל יתגלה לנו מדוע זה היה צריך להיות דוקא כך ורק כך.

קראנו בתורה על פטירתה של שרה וקנין מערת המכפלה. פטירתה של שרה גורמת את קניית המערה. צער גדול כרוך בתוך שמחה גדולה של האחזות בארץ.

גם בימינו המכה אשר הוכינו לפני חודש בשמחת תורה, היא מביאה אותנו להתעסק בסוגיות שהזנחנו ודחינו פתרונן: כיבוש וישוב חבל עזה, ערביי ארץ ישראל ומסביב לא"י, איך הופכים מאנשים פרטיים לאנשים לאומיים, מקומם של היחידים הנספים לשם בנין האומה, מה עניינה של האומה הישראלית בעולם ועוד שאלות ממין זה.

המאורעות מדברים בתוכם ופועלים על האדם, עדיין ללא הכרה ברורה ללא כיוון מסויים, נשזרים חוטים נוספים ומתבטלים קשרים ישנים. שאלות שתשובותיהן היו פשוטות עולות מחדש, והאדם מחפש בחוץ ובפנים תשובות. נותן תשובות זמניות מייצר קונצפציות ואלו מתנפצות על המציאות שחזקה מהם. כך רבש"ע מדבר אלינו.

המוכנים יותר אינם נופלים בדמיונות, הם יודעים שכל מיני תקוות זמניות אינן העיקר וממילא לא תלו בהן את יהבן, ואחרים נופלים.

אמצעי התקשורת השונים הם בבחינת קצף שעל פני המים עושים רושם ומתבטלים. עולם דמיון שחושב שהוא מוביל ובאמת מובל.

מי שלא חווה את גודל השעה – אין צריכים לשים לב לדבריו – דברי בקורת ושנאת חינם. הוא נמצא בראשו עוד לפני חודשים ועל כן הוא מדבר כפי שמדבר.

מי שמתפלל על צרותיו הפרטיות בשעה זו אינו יודע את גודל ועומק השעה. צריך להתפלל על העם כולו ועל שבוייו.

תלושים. אנשים שהפגינו נגד הממשלה ממשיכים בשלהם, נראה כי גודל השעה לא חדרה למוחם ולרגשותיהם.

אדם צריך מקום רוחני, ללא תפיסה כוללת על עצמו, על חברתו, על פעלו בעולם, הוא דומה לבהמה, שחיה את הרגע בלי לסכם את העבר ובלי שאיפות ורצונות לעתיד. ולכן אדם בונה לעצמו השקפת עולם הכוללת את הבנתו. מי שהעולם אינו מתנהג לפי השקפתו צריך לתקן את השקפתו או ליצור לעצמו השקפה חדשה. מי שכל התנהגות העולם טפחה לו על פניו ייפול עוד ועוד בהחזיקו בהשקפת העולם הישנה.

זה פשר מי שעדיין מחזיק בהשקפתו הישנה, הוא אינו יכול לעוזבה כי אין לו השקפה אחרת עליה לבנות את עולמו. ובתוכו פנימה הוא מרגיש עד כמה ההשקפה הישנה אינה מבוססת והובילה אותו לתהום תחתיות, אבל אינו יכול לעוזבה גם כי השקפה יותר מרוממת לא בנה לעצמו וגם כי קשריו הרגשיים עם השקפתו הישנה לא במהרה ניתקים. ואז הוא אדם תלוש. על התפיסה הישנה אינו יכול להישען ותפיסה חדשה עדיין אינה בנויה בו.

עם אנשים כאלו אין להתווכח. הוא יושב על ענף דמיוני בידיעה שהענף הזה לא יכול להחזיק אותו, אבל אם תקטום את הענף הזה בויכוח ובהוכחות מן המציאות הוא יפול ולא ידע את דרכו.

אנשים שלא היו מחוברים עם גאולתם של ישראל, צריך לשים מאד לב שלא לתקוף ולא להראות להם את תפיסתם שקרסה. על העבר אינם יכולים להתבסס ולעתיד הם לא הגיעו, לכן הם כתלויים בין שמים לארץ וצריך להיזהר שלא לנתקם מישראל, אלא החיוניות שזורמת בעם ישראל תגיע אף עליהם ותחיה אותם.

בין שאר הדברים המתעוררים בימים אלו היא חיבת הארץ – אלינו, לא חיבתנו לארץ שודאי מתעוררת אלא כאֵם ומשמשת לעמנו היא רוצה שאנו נהיה בה ונקבל את טוּבה וכוחותיה, וכשאין אנו זוכרים זאת ומשתוקקים לה כראוי, היא דוחפת את המאורעות לכך. בב"א.

כאשר מנהיגי הציבור לפי רצון רוב העם עושים פעולות מוטעות ועוד יותר כאשר הם חיים בתפיסת עולם מוטעה, הם מחייבים את כל העם. היחידים הנופלים בהתישבות, הטרור בערים, העקירות של ישובים, סבבים ומלחמות הן בגלל תפיסות שגויות.

כאשר הנהגת מפא"י בא"י הפקירה את יהדות הונגריה – היא נשמדה.

מדינת ישראל חיה ב'צילה' של אמריקה כבר כך וכך שנים. הם קובעים ומסננים את האנשים שיובילו כבי' את עם ישראל. בנימין נתניהו הנהיג את מדינת ישראל שנות דור, לפי הרצונות של ארה"ב והתפיסות שלה. אבל מה נעשה רבש"ע בחר בישראל לסגולתו ולא באמריקה. השעבוד לאמריקה הוא בתפיסות חיים לאומיות, במקומם של הערבים החיים במדינה באמונתנו, בשעבוד המחשבה הצבאית בתפיסות ההתישבות ביהודה שומרון וכל ארץ ישראל, ובכל תפיסות העולם הפרוגרסיביות שבטלו לאומיות כש"כ אמונה בא-להים. 'כל העולם עם אחד ואין הבדל בין איש לאשה ולבהמה ועוף לכלם זכויות חיים שוות העולם ניתן לכולם. והפרט 'חוגג' זה חי עם גבר וזאת עם גברת, וזה עם כלב'. תפיסות משפילות שיצאו מהנצרות וכל אלילותה.

באה המלחמה וטפחה על פניהם, רוב העם הזדעזע. התפיסה שנחלנו ממנהיגינו קרסה, ניתן להעזר באמריקה אבל הבנתה במזרח התיכון ובמהות עם ישראל אינה נכונה. לאחר המלחמה בעז"ה תתנחל בלבבות תפיסה חדשה המבוססת על נצח ישראל ואמונת ישראל, ותפיסה זו תוביל למנהיגות המיצגת את הציבור בכללו, ותוביל לשינוי הקשר בין ישראל לעמים: בין ישראל לארה"ב ובין ישראל למדינות ערב, ולערבים שבגבול מדינת ישראל. ישראל בעצמאותו ובכוחו לאלקיו.

מספר הנופלים בוגרי הישיבות, המכינות וישובי יו"ש עולה עשרת מונים על מספרם באוכלוסיה הכללית ובכלל צה"ל. לא רק מפני שהם מתמידים לשרת במילואים אלא בעיקר מפני שהם חונכו לתת למדינה. כדי להקים את המדינה, להגן עליה, מפני כל אויב הם חונכו שצריך להקריב אם זה זמן וכוחות גוף ונפש ואם להקריב את החיים כשצריך.

מתברר שדוקא אלה שהרחיקו אותם וקראו להם בשמות גנאי של משיחיסטים וכינויים אחרים – הם העומסים על גבם את כל המדינה והם הם חמורו של משיח, ולא כל מיני מבקרים ומקטרגים. אמרו שהם משקולת, כדור ברזל הקשור לרגלי האסיר הרוצה להיות ככל העמים – שוודיה זה כאן, וכל מיני סיסמאות שהתגלו באחת כחסרות תוכן וחסרות התאמה עם המציאות.

אף בהמשך, אותם חלוצים שלפני המחנה – יידחו, מפני שרוח העם עדיין לא נתבשלה ונתבגרה, עדיין פוסחים על שני הסעיפים, עם סגולה או עם ככל העמים. והמנהיגים קטנים וניצים ביניהם על כל פירור בשר (פרסום, קולות בקלפי, דקות טלויזי') ומוכנים לקרוע זה את זה חיים, ואינם נושאים על גבם את משא העם.

עד אשר העם יבין ויתאחד מסביב לתכלית עם ישראל: עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו.

בעיית הערבים במדינת ישראל לא תיפתר בכל מיני הסדרים. עד שישראל לא יהיה במצבו הבריא והמלא תמיד יהיו גמגומים לגביהם. כשישראל ידע את מקומו בעולם הוא יוכל לבוא לערבים בארץ ישראל ולומר להם: זה אנחנו וזאת ארצנו. תרצו תתחברו לפי שבע מצוות בני נח ולפי הכרה מוחלטת בעם ישראל. לעולם לא תהיו שווים לנו מפני שאנו בעלי הארץ והקב"ה הטיל עלינו עול תורה ומצוות. תמיד תהיו אזרחים עם זכויות אזרחיות בלבד, אבל לא תבנו את המקדש ולא תתמנו על ישראל בתפקידי ניהול מטעם המדינה. לא יהיה כאן שום ציבור לאומי אחר פרט לישראל. תרצו להמשיך להיות כאן בארץ ישראל זה רק בתנאים אלו. מי שיתנגד למדינת ישראל יוצָא ממנה ויחפש את מזלו חוצה לה.

סדר המאורעות עלינו עם ישראל בארצו הוא בתוך סולם הגאולה ומדרגותיה. אם איננו לומדים את השיעור היטב, ולא רכשנו את האמונה ודרך החיים הנכונה יבואו המאורעות הבאים וילמדו אותנו שיעור נוסף. כל העם בלמידה דרך המאורעות. כולנו 'בסירה' הלאומית יחדיו. כולנו איברים של 'עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו' וכל איבר משפיע על חבירו ומושפע מחבירו. לומדים איך לחיות מבחינה לאומית בכל חלקי העם ובכל האיברים הלאומיים שלנו: ממשלה וכנסת וישובים על כל הרכביהם ובכל העיסוקים. ושכר הלימוד הוא הכוחות הנפשיים והגופניים שכל אחד ואחד מוציא. ולפעמים אלו חיים שנקטעים, לעתים למען המדינה ולעתים למען המדרגה שעוד לא בשלה.

מי ייתן שנפעל, אנו עם ישראל, מתוך הכרה מי אנו ומה כוחנו לא-לקינו ולעצמנו, ולא נתלה עצמנו באידיאולוגיות זרות ונצטרך לחזור על השיעור עוד ועוד.

עד שכל המדינה לא תהיה בנויה על אדני תורת ישראל, היינו החינוך, המשפט, התקשורת, התרבות, האוצר, ומדיניות הפנים והחוץ לא נמצא את מקומנו בעולם. הגיע שנפסיק להיות חיקוי של אחרים ונהיה עצמנו: "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעיהו מג, כא), אז נהיה עצמיים ואז נהיה עצמאיים.

נדרש באיכה רבה (וילנא פרשה ד סימן טו)

"ארבעה מלכים היו מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הן דוד ואסא יהושפט וחזקיהו, דוד אמר (תהלים י"ח) ארדפה אויבי ואשיגם וגו', א"ל הקדוש ברוך הוא אני עושה כן הה"ד (שמואל א' ל') ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם, מהו למחרתם ריב"ל אמר לשתי לילות ויום אחד והיה הקדוש ברוך הוא מאיר לו בלילות בזיקין וברקים כמה דתנינן תמן על הזיקין ועל הזועות ועל הברקים, הדא הוא דכתיב (תהלים י"ח) כי אתה תאיר נרי וגו', עמד אסא ואמר אין בי כח להרוג להם אלא אני רודף אותם ואתה עושה, אמר לו אני עושה שנאמר (דברי הימים ב' י"ד) וירדפם אסא וגו' כי נשברו לפני ה' ולפני מחנהו וישאו שלל הרבה מאד, לפני אסא אין כתיב כאן אלא לפני ה' ולפני מחנהו, עמד יהושפט ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף אלא אני אומר שירה ואתה עושה, אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה שנאמר (דברי הימים ב' כ') ובעת החלו ברנה ותהלה וגו', עמד חזקיהו ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה, אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה שנאמר (מלכים ב' י"ט) ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור וגו',"

המדרש מתאר את ירידת הכוחות המעשיים מדוד עד לחזקיהו, ואעפ"כ כיון שבטחון המלך והמלכות היה בקב"ה – הקב"ה השלים לה את הנצחון על אויביה. ולא בקרו אותם חכמים על ירידת הכח המעשי, אלא שבחו אותם על אמונתם ובטחונם.

כרך זה יוצא בעת מלחמת שמחת תורה הנמשכת כבר ארבעה חודשים יותר. חלק מן השאלות נשאלו בעקבות המלחמה וחלקן עניינים שעלו או נשאלו כביתר השנים. את שאר שאלות המלחמה אותיר לכרכים הבאים בע"ה.

הוספתי בסוף הכרך שער זכרון לידידי הרב זאב נוימן זצ"ל. היה נחבא אל הכלים ולא מוכר ע"י הציבור, אולם הכין לכולנו ספרים לדורות. ראוי הוא שיעשה לו זכר בבית ה'.

תודה לקב"ה שזיכני לכרך זה, תודה לכל הרבנים המסייעים. תודה לכל השואלים. תודה לכל המסייעים להוצאת הספר. ותודה רבה לאשתי ומשפחתי.

יעקב הלוי אפשטיין

אדר א' תשפ"ד

שומריה