חבל נחלתו כח מז
סימן מז
מלוה שחזר בו מאופן התשלום
שאלה
אדם היה חייב לחבירו סכום כסף. בעל החוב הודיע לדיין שאינו מעוניין בתשלום ישיר, אלא שהחייב יעשה לו מלאכה מסויימת כגון תיקון בביתו או שליחות לעיר אחרת או הובלה וכד', ובזה ישתלם חובו, וכך הודיע לחייב. לאחר מכן הוא התרגז על החייב (מסיבות אישיות שאינן קשורות לחוב) והודיע: אני מבטל את דרך התשלום שסיכמתי עם בעל חובי רצוני בתשלום ישיר בממון, ולא במלאכה שיעשה עבורי.
האם הוא רשאי לבטל דבריו ולדרוש תשלום בממון?
תשובה
א. בעל החוב (הנושה) במקרה זה הוא ודאי מחוסר אמנה, שכן אדם אסור לשנות דבריו. והוא בתחילה קבע שהחוב ישולם לו בדרך אחת, שהיא נוחה לחייב, ואח"כ בעקבות כעס הוא החליט לחזור בו.
ב. כתב בשאילתות דרב אחאי (פרשת ויחי שאילתא לו):
"שאילתא דמחייבין דבית ישראל למישקל ולמיטרא בהימנותא ואילו מאן דאמר ליה לחבריה מזבננא ליך האי מידי לא בעי ליה למיהדר ביה ואף על גב דאי בעי למיהדר מצי הדר דיבורא בעלמא הוא דא"ל אפילו הכי לא מיתבעי ליה למיהדר בדיבוריה אלא מיבעי ליה למיקם בהימנותא ועליה איתמר הדין קרייא עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי מלמד שזוכה ויושב במחיצתו של הקדוש ברוך הוא. ולא מיבעייא דאמר ליה מיזבננא האי מידי אלא אפילו גמר בליביה לזבוני ליה אף על גב דלא אפיק מן פומיה לא מיתבעי ליה למיהדר ביה, דכתיב הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו. כי הא דרב ספרא הוה ליה ההוא חמרא לזבוני אתא ההוא גברא ובעייה הוה קא קרי ק"ש א"ל מי זבנת לי ניהלי בזוזי פלן לא אהדר ליה סבר לא ניחא ליה בהכי אטפי ליה וא"ל יהבת לי ניהלי בזוזי פלן לא אהדר ליה בתר דאסיק אמר ליה מן כד אמרת בזמן קדמאה גמרי בלבי לזבוני לך הא טופנא לא שקילנא מינך ואי א"ל והדר ביה מיתקרי מחוסר אמנה".
לפי דבריו שתי מדרגות בחוסר אמנה: האומר לחבירו שימכור לו ולא מכר, ואפילו החושב בלבו על מחיר מסויים.
ג. וכך פסק הרמב"ם (הל' מכירה פ"ז ה"ח):
"הנושא ונותן בדברים בלבד הרי זה ראוי לעמוד לו בדבורו, אף על פי שלא לקח מן הדמים כלום ולא רשם ולא הניח משכון, וכל החוזר בו בין לוקח בין מוכר אף על פי שאינו חייב לקבל מי שפרע הרי זה ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו".
באר המגיד משנה (הל' מכירה פ"ז ה"ח):
"והנושא ונותן בדברים בלבד וכו' ה"ז ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו. מימרא דר"י וברייתא בהזהב (דף מ"ט) ודלא כרב. ויש מפרשים דדוקא בחד תרעא כלומר שלא הוקר המכר ולא הוזל אבל בתרי תרעי שהוזל או שהוקר אין בדברים משום מחוסרי אמנה ואין בזה ראיה ברורה, והעיקר דבכל גוונא יש בדברים משום מחוסרי אמנה וזה דעת הראב"ד והרשב"א ז"ל".
במקרה שלפנינו לא מדובר במכר אלא בדרך תשלום של חוב, שהיא נוחה לחייב שכן הוא עני ואין לו את הסכום במזומן, ואח"כ בא הנושה ואמר: חוזר אני ממה שקבלתי על עצמי, ורצוני לשנות מדיבורי. ונראה שאף היא בכלל מחוסר אמנה, כיון שבתחילה בא להקל על בעל חובו ואח"כ החליט להחמיר.
ד. כתב במעשה רקח (הל' מכירה פ"ז ה"ח): "הרי זה ראוי לעמוד לו בדבורו וכו'. אף דבפ"ה דהלכות דעות הי"ג כתב, משאם ומתנם של תלמידי חכמים באמת ובאמונה אומר על לאו לאו ועל הן הן וכו', דמשמע דדוקא לתלמיד חכם נאמר דין זה ולא לשאר העם, יש לומר דהתם לאו במקח וממכר דוקא קאמר אלא בכל עניני העולם קאמר, תדע שכתב אומר על לאו לאו ועל הן הן וזה לא שייך כל כך במקח וממכר, וכאן בא להזהיר במקח וממכר בפרט לכל העם, ועוד יש לומר דנפק"מ במתנה מרובה, [שהרי] כתב רבינו לקמן דבשאר העם אין בה אפילו משום מחוסרי אמנה, משא"כ בתלמיד חכם שצריך שיהיה לצדק כל אמרי פיו".
ה. פסק הטור (חו"מ סי' רד):
"יא) אף על פי שבדברים בלא מעות א"צ לקבל עליו מי שפרע מ"מ ראוי לאדם לעמוד בדיבורו אף על פי שלא לקח מהדמים כלום ולא רשם ולא נתן משכון וכל החוזר בו בין לוקח בין מוכר הרי זה ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו וכתב בעל המאור ה"מ בחד תרעא אבל בתרי תרעי אין זה ממחוסרי אמנה".
"יב) וכן האומר ליתן מתנה לחבירו ולא נתנה לו הרי זה ממחוסרי אמנה, בד"א במתנה מועטת אבל במתנה מרובה אין בה משום מחוסרי אמנה".
בטור נוסף דין שהאומר ליתן מתנה מועטת עליו לעמוד בדיבורו.
במקרה שלפנינו כיון שבעל החוב קבע אופן תשלום שנוח לחייב בתשלום הרי זה כְּמַתָּנָה לחייב שישלם באופן נוח לו. ועל כן אם הוא חוזר בו הוא מחוסר אמנה. ולכן בעל חוב שאמר לחייב לו הריני מוותר על חלק מן החוב – חייב לקיים דברו.
וכן פסק השולחן ערוך (חו"מ סי' רד ס"ז - ס"ח):
"הנושא ונותן בדברים בלבד, הרי זה ראוי לו לעמוד בדבורו אף על פי שלא לקח מהדמים כלום, ולא רשם ולא הניח משכון. וכל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר, אף על פי שאינו חייב לקבל מי שפרע ה"ז ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו".
"וכן מי שאומר לחבירו ליתן לו מתנה, ולא נתן, הרי זה ממחוסרי אמנה. במה דברים אמורים, במתנה מועטת, שהרי סמכה דעתו של מקבל כשהבטיחו. אבל במתנה מרובה אין בה חסרון אמנה שהרי לא האמין זה שיתן לו דברים אלו עד שיקנה אותו בדברים שהם נקנים בהם".
ו. מהי מתנה מועטת? בשו"ת בצל החכמה (ח"ה סי' קנח) כתב שהיא יחסית לנותן. וז"ל:
"א) תחילה אמינא לדון מהמבואר בסוגיא דמס' ב"מ (מ"ט א') דגם לר' יוחנן דס"ל דברים יש בהם משום מחוסר אמנה היינו דוקא במתנה מועטת דסמכא דעתייהו, אבל במתנה מרובה מותר לחזור בו. וכ"ה גם בשו"ע חו"מ (סי' ר"ד סעי' ח') הנ"ל ע"ש. ובנד"ד שבעל אחות ראובן היה מודאג ומהורהר על שחסר לו הסכום שעליו היה לשלם בעוד עשרה ימים ולא היה לו שום סיכוי להשיגו, נראה שהיה זה סכום חשוב, וכזה נראה שנחשב מתנה מרובה, וממילא דל"ה ראובן מחוסר אמנה גם אם היה חוזר בו בלי כל סיבה ומכש"כ בחזר בו מחמת סיבה דלעיל שלא קיבל כסף כלל".
"ב) ברם לא ראיתי מבואר בדברי הראשונים אשר אתי וגם לא במפרשי השו"ע חו"מ לבאר מה נקרא מתנה מועטת דהוי בחזרתו מחוסר אמנה, ומה חשיבא מתנה מרובה שמותר לו לחזור בו מאמירתו. – ואמנם מדברי הש"ס שכתב דטעמא דמתנה מועטת יש בה משום מחוסר אמנה משום דסמכא דעתייהו, והיינו "שסמכא דעתו של המקבל כשהבטיחו" כלשון השו"ע, נראה דהכל תלוי במעמדו ומצבו של הנותן מתנה. כי מובן שאם איש עני יאמר לחבירו ליתן לו מאה מנה, לא סמכא דעתו של המקבל כלל, כי תיכף יחשוב מאיפה יקח עני זה ליתן סכום כזה. לא כן אם איש אמיד עתיר נכסים יאמר ליתן לו סכום כזה ואפילו יותר ממנו, שפיר י"ל דסמכה דעתו של המקבל. והכל תלוי בגודל עושרו של הנותן. - שוב מצאתי מפורש כזה בשו"ת מהר"י ווייל (סי' פ"ב) שכתב, ועוד כיון שהזקן הוא גברא דאמיד הוא טוב דאיפשר דלדידיה הוי כמו מתנה מועטת, וכה"ג בשלהי ב"ק (הוא שם דף קי"ט א') לגבי כיפי וכבלי, הנח לבני מחוזא כדבר מיעוט דמי ע"ש. ובס' שער בת רבים להגאון מהר"י אלגאזי זצ"ל (סי' יו"ד) מעתיק דבריו ביתר ביאור "דהיכי דהנותן אמיד בנכסים דינו כרבים ואיכא משום מחוסר אמנה אפילו אם היא מתנה מרובה דלגבי דידיה מילתא זוטרתא היא" ע"ש".
"מעתה בנידון דידן אם ראובן זה איש אמיד הוא שלגבי' דידי' שלישית הסכום שהיה מגיע לו מן העכו"ם בחובו מילתא זוטרתא היא, שפיר מצי להיות מחוסר אמנה אם יחזור בו, גם אם לגבי המקבל וכן לגבי סתם אינשי דעלמא חשיבא סכום זה מתנה מרובה".
עולה על כן שאיש זה שחזר בו ממתנתו לחייב ואמר לו: אל תשלם לי בשירות מסויים, כפי שאמרתי בתחילה אלא רצוני במלוא הכסף במזומן. הקבלה דרך שירות היא מתנה מועטת שהרי יקבל תשלום בשירות, ורק נוחיות החייב היא המתנה, ולכן בחזרתו יש חוסר אמנה וחוסר יושר.
אמנם מי שרוצה להיות מחוסר אמנה, לכאורה אי אפשר לכפות אותו לקיים דברו.
ז. הוסיף בערוך השולחן (חו"מ סי' רד ס"ט):
"וכן מי שאומר לחבירו ליתן לו מתנה ולא נתן ה"ז ממחוסרי אמנה, בד"א במתנה מועטת שהרי סמכה דעתו של המקבל בשעה שהבטיחו אבל במתנה מרובה אין בזה חסרון אמנה שהרי בודאי לא סמך המקבל על דברו עד שיעשה איזה קניין. ואם המקבל הוא עני והבטיח לו בתורת צדקה אפילו במתנה מרובה אינו יכול לחזור בו. כמו שיתבאר כעין זה בסימן רמ"ג ועי' יו"ד סימן רנ"ה [באה"ג] וכן אם רבים אמרו ליחיד ליתן לו מתנה יש מי שאומר דנקראים מחוסרי אמנה כשחוזרים בהם אפילו אם היא מתנה מרובה ואפילו אינו עני דברבים מקרי מחוסרי אמנה אף בדבר גדול מפני שהמקבל סמך על דבריהם שבודאי יקיימו ועוד דעל כל יחיד לא יגיע מתנה מרובה [סמ"ע] ויש מי שמשמע מדבריו שאין יכולים לחזור בהם כלל דברבים הוי דברים כקניין גמור [הגר"א סקי"א] וצ"ע לדינא".
במקרה הנוכחי המקבל הוא עני וזו הקלה גדולה עבורו לשלם על ידי מלאכה עבור בעל חובו, ולכן יש מקום לומר שדבריו הם כנדר, ומחוייב לקיים דברו.
ח. חשבתי האם לא ניתן לכופו מהמסופר בבבא קמא (לו ע"ב):
"תנן התם: התוקע לחבירו (רש"י: המכהו כנגד אזנו לשון מורי ל"א תקיעה ממש) – נותן לו סלע (רש"י: דמי בושתו לבד צער ונזק ורפוי אם ישנם שם), ר' יהודה אומר משום ר"י הגלילי: מנה. ההוא גברא דתקע לחבריה (רש"י: והיה זה תפוס משלו דאי לאו הכי לא מגבינן ליה בבבל), שלחיה רב טוביה בר מתנה לקמיה דרב יוסף: סלע צורי תנן, או סלע מדינה תנן? אמר ליה, תניתוה: ושנים הראשונים – דינר זהב; ואי סלקא דעתך תני תנא סלע מדינה, נפלוג ונתני עד תריסר וסלע! א"ל: תנא כי רוכלא ליתני וליזיל? מאי הוי עלה? פשטוה מהא דאמר רב יהודה אמר רב: כל כסף האמור בתורה – כסף צורי, ושל דבריהם - כסף מדינה. אמר ליה ההוא גברא: הואיל ופלגא דזוזא הוא לא בעינא (רש"י: דמיחייב לי ותו לא כסיפא לי מילתא למישקליה), נתביה לעניים. הדר אמר ליה: נתביה ניהלי, איזיל ואברי ביה נפשאי. א"ל רב יוסף: כבר זכו ביה עניים; ואף על גב דליכא עניים הכא, אנן יד עניים אנן (רש"י: רב יוסף הוה גבאי בשילהי החובל (לקמן צ"ג)., דאמר רב יהודה אמר שמואל: יתומים [לז ע"א] אינן צריכין פרוזבול".
במקרה הנוכחי אין זו צדקה ולכן אין בית דין גבאי צדקה, ואף השינוי של בעל החוב שהמעות ישולמו לו על ידי מלאכה ולא במזומן לא 'נקנה' ע"י בית דין, ובכ"ז יש לדון אם אין בהסכמה ורצון לקבל את התשלום בדרך עבודה ולא במזומן מעין קניין.
ט. פסק השולחן ערוך (חו"מ סי' רד ס"י): "מי שהיה לו חוב אצל חבירו ואמר ליה: מכור לי מטלטלין אלו בחוב שיש לי אצלך, ורצה המוכר, יש אומרים שהרי זה כמי שנתן דמים וכל החוזר בו מקבל מי שפרע; ויש חולקים".
והגיה הרמ"א: "(ואומרים דאינו קונה אלא בהנאת מחילת מלוה, אפי' לא מחל לו לגמרי רק שהרויח לו זמן הפרעון ואמר ליה: יקנה לי חפץ שלך בהאי הנאה, הוי כנותן לו מעות) (טור בשם הרא"ש)".
במקרה דנן, בעל החוב קבע שחובו ישולם בשכירות שיעשה לו החייב, ועתה הוא רוצה לחזור בו, לא היה שום קניין ביניהם חוץ מקביעת בעל החוב. אף המלאכה עבורו עוד לא נעשתה, אולם צריך לי עיון אם לא תחשב המלאכה שתעשה בעתיד כתשלום החוב, והחוזר בו חייב במי שפרע.
מסקנה
בעל החוב שחזר בו מדרך תשלום החוב הוא מחוסר אמנה. ויש לדון אם אין בדברו משום נדר צדקה משום החייב לו שהוא עני, ויש לדון כאן שצריך לקבל על עצמו 'מי שפרע' כדין חוזר לאחר תשלום מעות.
הערת הרה"ג יעקב אריאל שליט"א – רב העיר רמת-גן (לשעבר)
ר' נתיבות סי' רד, ס"ק ב שהביא מהשטמ"ק בב"מ דף כ' [ע"א ד"ה אביי] לחלק בין שאמר אני מוחל לך המלוה ובין אני מקנה לך, ומש"ה כשאומר שמקנה לו המלוה בעד המטלטלין לא קנה המלוה.
ואף כאן הלווה לא הקנה למלווה שום דבר תמורת חובו, אלא המלווה הסכים לקבל תמורה אחרת. במקום כסף, שהוא חיובו העיקרי של הלווה. בכך הוא בעצם מחל על פרעון החוב בכסף. ומכיון שמחילה לא צריכה קניין הוא לא יכול לחזור בו.