חבל נחלתו כח יז
סימן יז
אונן בביעור חמץ
שאלה
האם אונן חייב בביעור חמץ ובדיקתו ואיך יעשה זאת בפועל?
תשובה
א. פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' שמא ס"א) בדיני אונן: "מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו... ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין, ואינו מברך ברכת המוציא ולא ברכת המזון, ואין מברכים עליו ולא מזמנין עליו, אפילו אם אוכל עם אחרים שמברכים, לא יענה אחריהם אמן. ופטור מכל מצות האמורות בתורה, ואפילו אם אינו צריך לעסוק בצרכי המת, כגון שיש לו אחרים שעוסקים בשבילו. וי"א שאפילו אם ירצה להחמיר על עצמו לברך או לענות אמן אחר המברכין, אינו רשאי (ועיין בא"ח סי' ע"א)"...
השאלה היא במצב שהוא פטור מכל מצוות עשה ואף מברכות, כיצד יבער חמץ.
אונן חייב שלא יהא לו חמץ בפסח, הן מצד חשש אכילה והן מצד איסור בל יראה ובל ימצא, ואפילו אם נכנס לחג כשהוא אונן.
מצות ביעור חמץ היא מצות עשה שיכולה להיעשות, או ע"י ביטול של כל החמץ שברשותו, או חיפוש החמץ וביעורו.
חכמים הטילו חיוב לבער את החמץ ע"י חיפוש ובדיקה ואח"כ ביעורו מן העולם, כגון פירור וזריקה לים או שריפה, וכן חייבו בדיקת חמץ בביתו ובכל מקום שמכניס לו חמץ במשך השנה.
אונן פטור ממצוות עשה מן התורה ומדרבנן, אבל חייב בלא תעשה ובאסורי דרבנן, ולכן מתעוררת השאלה איך יעשה את הביעור, הבדיקה, הביטולים והברכה.
ב. דוגמא לחיוב אונן בביעור חמץ ניתן ללמוד מחיוב אונן בנטילת ידים. כתב בפתחי תשובה (יו"ד סי' שמא ס"ק ד): "ואינו מברך ברכת המוציא כתב בספר חמודי דניאל כ"י, נראה דאונן אף על פי שמותר לאכול בלא ברכה. חייב בנטילת ידים בין במים ראשונים בין באחרונים ע"ש ולע"ד צ"ע בזה. שוב ראיתי בספר ברכי יוסף אות ה' שכתב דפשיטא ליה דאונן חייב בנט"י דנט"י הוי משום גזירה משום סרך תרומה, ולפ"ז דהוי גזירה דרבנן אין ספק דחייב, דכולהו לאוין מדאורייתא ודרבנן האונן חייב. והביא דמהר"י אלפאנדרי נסתפק בזה, ובשו"ת (מכתם לדוד) הסכים כן דחייב ומ"מ נראה דהאונן יטול ידיו ולא יברך ע"ש".
ג. כתב בפרי מגדים (או"ח פתיחה כוללת חלק ב אות כח):
"הסוג התשיעי הוא אונן שמתו מוטל לפניו, עיין ריש פרק מי שמתו ברכות י"ז ב' ויו"ד [סימן] שמ"א [סעיף א], וכתב בשו"ת חכם צבי ז"ל סימן א' דווקא מצות עשה פטור, הא מצות לא תעשה חייב כשאר אנשים. ופשוט הוא דטעם דפטור דעוסק במצוה פטור ממצוה לא לעבור על דברי תורה. ועיין רבינו יונה בריש מי שמתו [ברכות י, א] ויראה אונן בערב פסח מחצות עשה תשביתו או בחול המועד פסח לאו דבל יראה, אונן אין מוזהר עליה, דכל שאין בקום ועשה עובר על דין תורה אעפ"י שעובר בבל יראה בכל שעה אין מחויב לבער, דעוסק במצוה ומפני כבודו של מת. ונפקא מינה טובא במת לו מת ביום טוב אחרון דיתעסקו ישראל והוה אונן והיה לו אז חמץ, לא עבר על בל יראה ולא הוה חמץ שעבר עליו הפסח, הא עובר אף בשמיני אסור. ועיין בהלכות פסח [סימן תמח סעיף ב ובמ"א ס"ק א] ואי"ה שם יבואר עוד".
משמע שאונן פטור ממצות עשה של 'תשביתו' ומשום כך אף אינו עובר בבל יראה. אולם מרוב האחרונים משמע שאע"פ שפטור צריך לדאוג לביעור חמצו קודם הפסח.
ד. פסק בקיצור שולחן ערוך (סי' קצו סי"ז): "אונן באור לארבעה עשר בניסן, יעשה שליח לבדוק את החמץ, וכל חמירא וכו' יאמר בעצמו".
ועולה השאלה הרי הוא פטור מן המצוה, וא"כ איך ימנה שליח למצוה (מדרבנן) שהוא פטור ממנה. לגבי הברכה לא הזכיר מאומה. והביטול נראה שהוא חייב בו, ויכול לעשותו כי אין זו מצוה שהוא פטור ממנה, אלא ביטול והוצאה מרשותו, ואינו יכול להיעשות ע"י אחרים (כדין נדר).
בשערי תשובה (סי' תלא) כתב: "בודקין את החמץ. וכתב בשו"ת בית יהודה שאונן פטור ממצות בדיקה ויבדקו לו אחרים ובספר ח"מ כתב שבפראג נוהגין שהאונן מקנה חלקו לשותפו וגם בזה לענין חמץ יקנה במתנה לשותפו או לאחר ואז יברך האחר ג"כ משא"כ אם אינו בודק מחמת הקנאה רק דרך שליחות צ"ע אם יברך".
וכן בערוך השולחן (יו"ד סי' שמא סי"ז) פסק: "וכן בבדיקת חמץ כשהוא אונן יצוה לאחר לבדוק".
היינו, אין כאן מינוי שליחות אלא אדם אחר בודק ומבער את החמץ עבורו, שכן אין ביעור חמץ חובת הגוף המוטלת על האדם אלא בדרך כלל כל אחד מבער את שלו, וכאן שהוא פטור מהעשיה כאונן, אבל חייב שלא יהא ברשותו חמץ, הוא עושה זאת ע"י אחר.
ה. כתב בדעת תורה (למהרש"ם, או"ח סי' תלא ס"א, ההערות בסוגריים מרובעות של הרב שבדרון ז"ל, נכדו): "בתחלת ליל י"ד וכו'. עי' שע"ת סק"א בדין אונן [בליל י"ד שפטור ממצות בדיקת חמץ, ויבדקו לו אחרים וכו', כ"כ בשם תשו' בית יהודה]. ועפמ"ג בפתיחה כוללת ח"ב אות כ"ח ג"כ בזה, ויעו"ש דגם בל"ת דלא יראה וגו' אונן פטור כיון דהוי בשב ואל תעשה וכו' ע"ש. ולפימ"ש הברכ"י ביו"ד סי' שמ"א אות ה' [דאונן חייב בנט"י וכו' דחייב בכל ל"ת בין דאורייתא ובין דרבנן וכו' ע"ש], ופתחי תשו' שם סק"ד [שהביא ד' ברכ"י הנ"ל ויעו"ש גם מחמודי דניאל בזה], ונו"ב מ"ק חא"ח סי' כ"ז [דאונן חייב בספירת העומר, דלא נדחה מפני אנינות אלא מצוה שהיא רק בשעת אנינות משא"כ מצוה שיש לה המשך גם לאחר אנינותו כספירת העומר שאם לא יספור היום שוב לא יוכל לקיימה גם בימים שלאח"כ וכו'. ויעו"ש שסיים דיספור עכ"פ בלא ברכה], א"כ יש לפקפק בד"ז [של השע"ת ופמ"ג הנ"ל, שהרי"ז דומה לנט"י וספירת העומר]. ולכן אם אין לו אחר נראה דחייב לבדוק, ולענין הברכה צ"ע".
מסקנתו שחובת בדיקה וחיפוש החמץ מוטלים עליו, אם מפני שהוא איסור ולא עשה, ואם מפני שאיסורי חמץ יחולו עליו אף לאחר סיום האנינות. ולכן אם יכול לבדוק ע"י אדם אחר – יבדוק, ואם אין לו מי שיבדוק במקומו יבדוק בעצמו ונשאר בספק על הברכה.
וכן הסיק בערוך השולחן (יו"ד סי' שמא סי"ז): "ואונן בליל ראשון של פסח לא יאמר ההגדה מפני שיש בזה אריכות דברים ומוטב לשמוע מאחר [מהר"ם לובלין בתשו'] ואמנם בדליכא אחר מחויב לאמר בעצמו וכן בבדיקת חמץ כשהוא אונן יצוה לאחר לבדוק".
ו. ביד אפרים (קריעה אונן אבילות – חדושים הלכות אונן סעיף ח) פסק:
"אונן אין מצטרף למנין עשרה ואם הוא אונן אור לארבעה עשר בניסן פטור מבדיקת חמץ ויש לו לעשות שליח לבדוק והשליח מברך וביטול החמץ יאמר בעצמו".
ולדעתו האונן אינו יכול לבדוק בעצמו אלא ע"י שליח שאף מברך על הביעור, אולם ביטול חמץ אינו יכול לעשות ע"י אחרים ולכן נראה שיבטל בעצמו.
בשו"ת להורות נתן (חי"ג סי' צג) נשאר בשאלה על שני חלקי פסקו של היד אפרים. ראשית, איך יעשה שליח והוא עצמו פטור. ומדוע יתחייב בעשיית שליח בליל י"ד בניסן. ונשאר בצ"ע.
ז. בילקוט יוסף (ביקור חולים ואבלות דיני אונן במועדי וזמני השנה סעיף עא) כתב: "אונן בליל בדיקת חמץ, ימנה שליח שיבדוק את החמץ במקומו. ואם השליח דר באותה דירה יברך על הבדיקה שלו, ויכוין לפטור גם את הבדיקה שבודק בשביל האונן, אך אם אינו דר באותה דירה, יכוין השליח לצאת מברכת אחרים שבודקים לעצמם, ויבדוק לאונן בלי ברכה".
ועי' עוד בילקוט יוסף (ביקור חולים ואבלות מילואים סימן ה) לגבי אונן בבדיקת חמץ.
מסקנה
נראה שאונן חייב שביתו וכל שברשותו יהיה בדוק מחמץ, אם אפשר ע"י אחר שימנה לבדוק, אבל אותו אחר אינו מברך על הבדיקה, ואת הביטול יעשה האונן בעצמו.