חבל נחלתו כח ה
סימן ה
שלשה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה
שאלה
נאמר באבות (פ"ג מ"ג): "רבי שמעון אומר שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים שנאמר (ישעיה כ"ח) כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום אבל שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו משלחנו של מקום ברוך הוא שנאמר (יחזקאל מ"א) וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'".
מהו גדר האיסור, איסור דרבנן או רק מעשה חסידות. מה גדר דברי תורה שיוצא בהם. מדוע ר"ש מצמצם לשלשה שאכלו ולא לאחד או לשניים? מי כלול בהתראתו של ר' שמעון האם אף נשים מצטרפות לשלשה או שדוקא שלשה גדולים? האם על שלש נשים מוטל לומר דברי תורה, הרי אינן חייבות בת"ת (עירובין כז ע"א, קידושין לד ע"א)?
תשובה
א. רש"י (אבות פ"ג מ"ג) פרש: "ולא אמרו עליו ד"ת. ורגילין בני אדם לפטור עצמן בברכת המזון".
קצת משמע ממנו שמעיקר הדין כל אדם חייב בד"ת על שולחנו, ופוטרים עצמם בברכת המזון שהרי יש בה פסוקים מן התורה.
רבינו יונה באר: "כי ישיבת שלשה אנשים נקראת חבורה שהם מזמנין בברכת המזון ואין להתחבר להן ואין דברי תורה ביניהם שהיא פריקת עול התורה שאוכלין ושותין ונהנים וזכרת התורה לא תעלה על לבבם אוי להם אוי להנאתם". ביקורתו של ר' שמעון היא דוקא לחבורה שנועדו לאכול יחדיו, ומשמע שדוקא שלשה אנשים שיכולים לזמן זה עם זה, ואשה אינה מזמנת עם גברים. ונראה שאף שלש נשים הסועדות על שולחן אחד אינן חייבות לומר עליו ד"ת. מרש"י ומרבינו יונה משמע שאין זו חסידות אלא חיוב מדברי חכמים.
ב. הרחיב במגן אבות לרשב"ץ (אבות פ"ג מ"ג): "ופירוש דבריו הוא, כי כשמתחברים שלשה לאכול, ראוי שתהיה חברותם חבורה של מצוה שהרי הם מתחייבים לברך בזימון, וכשהיתה חברותם בלא תורה, הרי היא כאותן שמתחברים להשְׁתכר ולהנאת עצמם, ולחמם הוא כלחם אונים".
"אבל שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה ולא הספיק להם לפטור את עצמן בברכת המזון אלא שדברו בו דברי תורה, הרי הוא כאילו אכלו משולחנו של מקום, הפך האחרים שאכלו זבחי מתים האסורים בהנאה, והללו הם כאוכלי זבחי שלמים אחר שאכל המזבח חלק שמים ואלו זכו משולחן גבוה, וכמו שאמרו חכמים ז"ל בפרק האיש מקדש [נב ב] ובראשון ממנחות [ו א] ובשני מיום טוב [ביצה כא א] ובראשון מקמא [ב"ק יב ב] ובערכין פרק אין מקדשין [כד ב] ובפרק העור והרוטב [חולין קכ א] ובפרק יש מותרות [יבמות פז א], כהנים כי זכו, משולחן גבוה קא זכו"...
..."ובפרק שתי הלחם [מנחות צז א] וכן בפרק חומר בקודש [חגיגה כז א] ובאחרון מברכות אמרו [ברכות נה א], פתח במזבח וסיים בשולחן, רבי יוחנן ורבי אליעזר דאמרי תרוייהו, בזמן שבית המקדש קיים, מזבח מכפר על האדם, ועכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו. ורבינו שלמה ז"ל כתב, [בד"ה וידבר] וידבר אלי, מיד כשדבר דברי תורה נקרא שולחן אשר לפני י"י. עוד כתב, שיש אומרים מראשו של מקרא הוא יצא, והמזבח עץ שלש אמות, אל תקרי אמות אלא אמות, כמו יש אם למקרא, כנגד תורה נביאים וכתובים, ואמרי לה מקרא משנה ותלמוד, שצריך אדם לדבר בהם על השולחן ואז קרוי שולחן אשר לפני י"י, עד כאן. ומכאן נהגו לדרוש בסעודת חתן קודם ברכת המזון, והוא מנהג קדום נהגו בו גדולי הראשונים אנשי מעשה וחכמה. והרב הגדול רבינו אברהם ברבי דוד ז"ל, כתב בספר איסור משהו, כי הוא היה נוהג כן לדרוש בסעודה, ומפני זה אמרו בפרק ערבי פסחים [קיג ב], כי תלמיד חכם שאינו מיסב בסעודה של מצוה הוא כמנודה לשמים, מפני שהיה מנהגם לדבר דברי תורה. וכמו שמצינו בראשון מקדושין [לב ב], שהיו רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי צדוק מסובין בסעודה, ורבן גמליאל עומד עליהם, שהיה משתה בנו, והוא מנהג הגון. וכן מעשה אחר יש שם מהאמוראים. וכן במדרש רות [רבה פרשה ו ד"ה ד [יג] ליני], במשתה שעשה אבויה כשנולד אלישע אחר, היו רבי אליעזר ורבי יהושע מסתלקין מן התורה אל הנביאים ומן הנביאים אל הכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני, כמו שנזכר שם. והוא יותר נכון ממה שנשתנה המנהג היום לדרוש בבית הכנסת קודם הסעודה ונשאר מקום הסעודה לעמי הארץ המנבלים את פיהם אשר היא עבירה גדולה, כמו שנזכר בשני משבת [לג א] ובראשון מכתובות".
מבאר התשב"ץ שהדרישה בדברי תורה בזמן הסעודה היתה רגילה אצלם והיא מנהג הגון וראוי ור' שמעון מברר את מקור המנהג ומסביר תועלתו. ומשמע שאין מדובר בסעודה שאדם אוכל בביתו לבדו, אלא דוקא בסעודות שמשתתפים הרבה אנשים, ור"ש קבע שהמספר המינימלי הוא שלשה. ומשמע שהוא מנהג טוב וראוי ולא חיוב הלכתי.
ג. ר' עובדיה מברטנורא (אבות פ"ג מ"ג) חוזר על פירוש רש"י (בלא להזכירו!): "ולא אמרו עליו דברי תורה. ובברכת המזון שמברכים על השלחן, יוצאין ידי חובתן, וחשוב כאילו אמרו עליו דברי תורה. כך שמעתי".
הקשה עליו תוס' יו"ט: "מכל מקום לא נתיישבה דעתי בפסק הזה לצאת י"ח בכך. דודאי דרבי שמעון לאו בהכי מיירי. דאטו ברשיעי עסקינן שאינן מברכין ברכת המזון שהיא מצות עשה מן התורה. ומילי דאבות, מילי דחסידות נינהו. כדאמרינן בפרק המניח (דף ל') מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דאבות, ולשון רש"י ורגילין בני אדם לפטור עצמן בברכת המזון".
עולה מדברי התוס' יו"ט בביאור דברי ר"ש שהמדובר במעשה חסידות בלבד להוסיף על ברכת המזון דברי תורה, אבל כוונת ר"ש לא היתה לברכת המזון.
ד. במרכבת המשנה (אבות פ"ג מ"ג) כתב: "והנה מה שהתחיל בשלשה, לפי שהם זימון, ומצוה גוררת מצוה. ואם לא דברו בתורה, הנה בא להם זה הענין מצד רוע טבעם, ועל כן אם לא דברו בדברי תורה, נחשב להם לעבירה. והוא הדין ג"כ לשנים, והוא הדין לאחד, שצריכים לדבר בדברי תורה. אבל עונש השלושה הוא יותר גדול, וכל שכן אם הם יותר משלשה".
וכמוהו כתב בהון עשיר (אבות פ"ג מ"ג): "וכ"ש כשהם פחות משלשה. ואגב רישא, תני סיפא נמי שלשה"... ומשמע שאף הם סוברים שאין יוצאים י"ח בברכת המזון. (ואולי רש"י ורע"ב הסבירו זאת כ'תירוץ' של כאלה שלא מדברים ד"ת).
ה. חידש בלחם שמים (אבות פ"ג מ"ג לר"י עמדין):
"שלשה שאכלו על שולחן אחד. עיין במפרשים שהביא תי"ט שנדחקו מאד בזה. ואנא אמינא דעדיפא מכולהו בס"ד. לדידי היינו טעמא דנקט שלשה דווקא, על פי דרך המפרשים דבברכת המזון יוצאין ידי חובה, אם כן ביחיד או בשנים שמברך כל אחד לעצמו לית לן בה, אבל בשלשה דאחד מברך והאחרים יוצאין על ידו, נמצא שהם לא אמרו דברי תורה על השולחן. אף על פי ששומע כעונה לענין גוף הדין, אך לא לענין זה, דבמילי דחסידות עסקינן וצריך אמירה ממש להוציא בשפתיו, והשתא לא קשה מידי מה שכתב תי"ט אטו ברשיעי עסקינן. וטבא פלפלתא חדא. והשתא מתני' נמי דייקא דקושטא הכי הוא דבברכת המזון יוצאין ידי חובה כשכל אחד מברך לעצמו. ובאמת שזה דבר מחויב ומוכרע מעצמו, דאם ברכו ברכת המזון אי אפשר לומר שאכלו זבחי מתים ח"ו, כי המברך מתברך".
"שוב זיכני השם יתברך ומצאתי במדרש זוהר רות (מו, א) שצריך לומר דברי תורה על שולחנו כשסועד עם אחרים ויחיד דיו בברכותיו, הרי מפורש כדברי תהלה לאל".
מתבאר כי יחידים יוצאים י"ח בברכת המזון, אבל רבים צריכים לדבר בפועל דברי תורה, והוכיח דבריו מן הזוהר על רות.
ו. בספר פתח עינים (אבות פ"ג מ"ג) הביא הרב חיד"א את דברי הר"י עמדין, והשיג עליו:
"ועם שהוא שיבח עצמו וקרי עליה טבא חדא פלפלתא, דבריו לא האירו דאי א' או שנים יוצאים בבה"מ מדוע כשהם ג' דאחד מברך והב' יוצאים בברכתו ומכונים לשמוע כל דבריו אינם יוצאים בבהמ"ז, כיון דאהניא שמיעתם לצאת ממ"ע דאוריתא דקי"ל שומע כעונה ומאי דמשני דבמילי דחסידות עסיקינן אינו נראה דבשביל חסידות זה לימא כאלו אכלו מזבחי מתים וכל שלחנות וכו'. ותו דאמרו בזהר תרומה דף קנ"ג ע"ב שלחן דלא אתמר עליה מילי דאוריתא עליה כתיב כי כל שלחנות וכו' ואסיר לברכא על ההוא שלחן. אלמא מילי דאוריתא לבד מברכתא קאמר וכן הוכיח מכאן הרב ראשית חכמה ש' הקדושה פט"ו ע"ש וסתמא קאמר ומשמע אפילו כשהוא יחיד וגם מרוצת כל המאמר משמע דביחיד נמי קאמר כמו שיראה הרואה לשון המאמר. ומ"ש דהדבר מוכרע דאם בירך בהמ"ז איך קאמר כאלו אכלו מז"מ גם לפי דרכו קשה דאמרו ברכת זימון וענו אחריו ואח"כ כיונו לכל דברי המברך אמאי יהיה זבחי מתים".
הרב חיד"א מקשה מניִן החלוקה בין יחיד שיוצא בברכת המזון לרבים שצריכים להוסיף דברי תורה על ברכת המזון. ומדוע רבים תחשב אכילתם כזבחי מתים.
מוסיף הרב חיד"א: "שוב ראיתי במשנה לחם שלו שכתב דבזהר חדש בה' מגילות דפוס ויניצייא דף מ"ד קאמר 'ויחיד די לו בברכותיו' והוא מפורש כדבריו. ולשון ז"ח הוא: 'ויחיד שאין לו עם מי לעסוק בתורה די לו בברכותיו' והוא עזר כנגדו דמשמע דאם הם שנים שיכולין שניהם לעסוק בתורה אינו מועיל מה שכל אחד מברך לעצמו אלא צריך שיתעסקו בתורה והוא הפך דבריו שכתב בפירוש דגם ב' יוצאים י"ח בבה"מ: איברא דדברי ז"ח שגבו ממני דהא בסמוך אמר, תשיעית, צריך לומר על שלחנו דברי תורה וא"כ אפילו אחד יכול לומר ד"ת. ותו דבכמה דוכתי בזהר עסיק בהני מילי דפתורא ובשום מקום לא אמר חידוש גדול כזה. ואי לאו דמסתפינא הו"א שזו היא הגהה שהגיה אחד חכם בגליון והכניסוה בפנים. והעיקר הוא דגם יחיד איבעי לומר ד"ת על השלחן והכי רהטו דברי הזהר פ' תרומה הנזכר".
ומקשה על ראיית היעב"ץ מזוהר רות שעולה ממנה שאף שנים צריכים לדבר ד"ת ואינם מסתפקים בברכת המזון. ומסקנתו שלא די בברכת המזון אלא צריך גם דברי תורה ליחיד ואף ליותר. ומה שהזוהר חילק הוא הגהה שהגיה חכם והכניסוה לזוהר בטעות.
וכן בתוספות חדשים (אבות פ"ג מ"ג) חלק על הר"י עמדין וכתב שיוצא רק בדברי תורה ולא בברכת המזון, כדברי הרב חיד"א. וז"ל:
"[הר"ב] ד"ה ולא אמרו כו' כך שמעתי. וראשית חכמה בפ' ט"ו משער הקדושה הוכיח מהזוהר וסותר סברא זו דצריך דוקא דברי תורה ממש ע"ש וכן נראה פשטא לישנא דמתני' מדלא קאמר ולא מברכין ברכת המזון אבל השתא לא משמע אם אמר דברי תורה לחוד יוצאים הא מחויב לברך ברכת המזון ועוד אטו ברשיעי עסקינן דלא מקיימי מצוה דאורייתא וכל מסכת זו היא מוסרים ומדות ועוד למה נקט שלשה ופירוש רשב"ם הוא דחוק. (ממהורש"ח זצ"ל)".
ולדבריו דברי התורה הם מעשה חסידות, וברכת המזון היא מצוה ואינה פוטרת את דברי התורה על שולחנו.
והוסיף תירוץ אחר לרש"י ורע"ב: "[ובגליון משניות דפוס ד"פ אחר שהביא דברי הר"ח כ' בזה"ל וע' במג"א ר"ס ק"ע וע' בתי"ט ד"ה ולא אמרו וכו' מיהו יש ליישב ע"פ מ"ש המג"א סי' קצ"ג סק"ב בשם הב"ח1 שגם על ז' מינין זימנו ג' איכא למימר דמתני' בז' מינין מיירי שאין מברכים בהמ"ז ולכן קאמר שבבהמ"ז דהיינו כשאכלו פת יצאו. עכ"ל]".
היינו, צריך ד"ת דוקא בזימון על פירות לפי תו"ח.
ז. בשושנים לדוד (אבות פ"ג מ"ג) העלה כרב יעב"ץ בחילוק בין שלשה לאחד ושנים, וחידש מדעתו:
"תי"ט ד"ה שלשה וכו' דנקט וכו'. ולי נראה דנקט הכי לומר, שאם הם שלשה אף על גב דלענין זימון כשהם שלשה שאכלו על שלחן אחד די שאחד מהם יברך לכלם, מ"מ לענין אמירת דברי תורה לא סגי כיון שכלם יודעים, אלא חיובא רמיא אכלהו, ומש"ה לא תנן שנים, דבשנים אף לענין ברכת המזון לא סגי שאחד מברך לחבירו, אלא כשהם סופר ובור שאז סופר מברך ובור יוצא, ואז סגי לדברי תורה דכיון שהוא בור מה יעשה נימא אנן עליו שומע כקורה בעלמא. והשתא א"ש שהוצרך לאתויי קרא דכי כל שלחנות וכו', דלעיל מיניה כתיב וגם אלה ביין שגו וכו' כהן ונביא וכו', ומסתמא כהן ונביא לא פשעו, אלא כיון שנטפלים לעוברי עבירה מעלה עליהם הכתוב כאילו הם עצמם חטאו, ה"נ אף על גב דחד מנייהו לומד, כיון שנטפל לעוברי עבירה מעלה עליו כאילו גם הוא אכל מזבחי מתים. ומה"ט נמי א"ש קרא דמייתי בסיפא דקדים ליה שלש אמות וכו', ששלשתן לומדים".
ח. השל"ה (שער האותיות אות הקו"ף – קדושת האכילה (ב) אות רטו) באר שזהו מעשה חסידות חשוב וכך כתב:
"והמשכיל יתן אל לבו ענין זה. ומתחלת אכילתו ישים מגמת פניו שיתן מלחמו לדל, כדי שיהיה שלחנו מזבח כפרה, כדלעיל. ואם אין לו די ספוקו לבד, או יש לו והוא במקום שאין שם עני, יעסוק בתורה על שלחנו עם אוכלי לחמו או הוא לבדו, כי היא מכפרת עון כקרבן או יותר מקרבן, כדלעיל. וטובים השנים, רצוני לומר יתן מלחמו לדל וגם ילמוד תורה על שלחנו, ובזה יהיה שלחנו מזבח כפרה ממש כאילו הקריב קרבן על גבי המזבח, כמו שכתב בעל ראשית חכמה (שער הקדושה פרק ט"ו, אות קט) בשם החסיד הר"ר יוסף יעב"ץ במשנת (אבות פ"ג מ"ג) שלשה שאכלו על שלחן אחד, זה לשונו: ורשב"ם ז"ל פירש, פתח הכתוב במזבח וסיים בשלחן2 (יחזקאל מא, כב), לומר שבזמן שבית המקדש קיים, אדם מתכפר על ידי הקרבנות ושיר הלוים, עכשיו במקום הקרבן מאכיל העניים, ובמקום השיר מדבר בדברי תורה, ויש נוהגים לשורר פזמונים או מזמורים אחר הסעודה, ומנהג יפה הוא להפטר מן העונש, אבל עיקר הדיבור הוא ממש לומר איזה דין או חידוש, פסוק או הגדה, כי שלש חלוקות הן, צדיקים גמורים הא דאמרן, בינונים המזמור, רשעים ולא כלום, עכ"ל (ראשית חכמה). ובעל תולעת יעקב כתב בסתרי הברכות (סוד ברכת הנהנין) על המאמר הנזכר (ברכות נה א) פתח במזבח וסיים בשלחן וכו', וזה לשונו: ראוי לנו להודיע הדרך הישרה שיבור לו האדם בהיותו על שלחנו, ואז יהיה לו מזבח כפרה כדבריהם ז"ל וכו', עד... ובזה יהיה השלחן אשר יכפר על האדם בזמן הזה, כמו שהיה מכפר עליו בזמן הבית, כי כשאדם מאכיל את העניים על שלחנו, הנה קרבנו זבח שלמים לה'. ולפיכך צריך להאכילם המשובח שעל השלחן, שכן חלב ודם קרב לגבוה, וכתיב (במדבר יח, ל) 'בהרימכם את חלבו ממנו', חלב – דבר משובח, כמו (בראשית מה, יח) 'וחלב הארץ', כי אין דבר משובח כמו המורם לגבוה. וזה דוגמת זבח השלמים הקרב לריח ניחוח לה'. וסידור דברי תורה על השלחן דוגמת אנשי מעמד שהיו עוסקים במעשה בראשית וכו', עד... וברכת המזון כנגד השיר שהיו אומרים בדוכן והתפלה שמתפללים. והנה נכללו כאן השלשה דברים שהם קיום העולם, האחד והיא התורה, השני והיא העבודה כנגדה ברכת המזון, והשלישי גמילות חסדים והוא החסד שגומל עם העניים על שלחנו, ואלה הם שלש אמות שהם גובה המזבח, אל תקרי אמות אלא אמות, אלו השלשה דברים שצריך אדם לקיים על שלחנו, הם אמות כל המצות וכו', עד... אתה הראת לדעת איך הוא שלחנו של אדם מזבח כפרה עליו ועל כל העולם בזמן הזה, עכ"ל לעניננו".
מתבאר שכך היא דרך חסידות, לתקן את העולם בדברי תורה.
ט. בשו"ע לא הובאה המשנה מראש דברינו, ומשמע שעיקרה דברי חסידות, ולכן דברי רש"י ורע"ב שיוצאים בברכת המזון, לומר שאף אלה שאינם חסידים פוטרים עצמם מביקורתו של ר' שמעון ע"י ברכת המזון. או מחמת שמוציאים את שולחנם בכך מזבחי מתים, או מפני דברי התורה בברכת המזון.
כתב המגן אברהם (סי' קע ס"ק א):
"אין משיחין. אפילו בד"ת (כ"ה בגמ') כל שלחן שלא אמרו עליו ד"ת כאלו אכלו מזבחי מתים, וכתב בשל"ה דילמוד ממש ולא יסמוך על ברכת המזון".
כתוב בדברי אליהו (הוספות מתוך מי שלמה – מההקדמה): "מעשה בתלמיד אחד שאמר לחביריו תוך הסעודה בזה"ל, הרי אנו מחויבים לומר על השלחן תורה, שהרי איתא (באות פ"ג) שלשה שאכלו על שלחן א' ולא אמרו עליו ד"ת כאילו אכלו מזבחי מתים, ושמע הגר"א זאת, אמר להם עכשיו פטר אתכם בזה שהרי מאמר זה גופא הוא תורה".
י. כך סיכם בילקוט יוסף (דיני חינוך קטן הערות דיני קידוש בשבת אות ז):
"הנה בימי החול יש לומר ד"ת על שולחנו, שכל שלחן שאין עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים, וכמבואר בפ"ג דאבות. וראה בבן איש חי (פר' וירא אות ב') גבי שבת. אך שם איירי כדי ללמוד עם בניו. ובספר 'מנהג ישראל תורה' הביא מספר דברי תורה ח"ה (אות נד) שכתב, שבסעודת מצוה א"צ לומר ד"ת. ולכן הרבה צדיקים אין אומרים ד"ת על השלחן בשבת. וגם הצדיקים שאומרים לא משום המשנה באבות, אלא דהוי עונג שבת. ומטע"ז נהגו בחתן ת"ח המדבר ד"ת שמפסיקין אותו, לומר שא"צ לומר ד"ת. ובספר ברית אבות (סי' יג אות סה), ובסגולת ישראל (אות סעודת מצוה) פלפלו בזה. וכתב בבא"ח (פר' וירא אות ב'), שיאמר ד"ת על השלחן. וכתב השל"ה (אות ק קדושת האכילה [ב] סי' רטו), שילמד או הלכה או אגדה או ספרי מוסר, ואינו יוצא יד"ח במה שמברך ברהמ"ז. ואמנם רבינו עובדיה שם כתב, דברהמ"ז על השלחן נחשבת לדברי תורה. אך התוס' יום טוב שם כתב, ולא נתיישבה דעתי בפסק הזה לצאת י"ח בזה, דאטו ברישעי עסקינן שאין מברכים ברהמ"ז, שמבטלים מצות עשה מה"ת, ומילי דאבות מילי דחסידותא נינהו. ע"כ. וכתב בענף עץ אבות (עמ' קעו) דיש לומר שהחומרא שהחמיר שאמר "כאילו אכלו מזבחי מתים" דמוכח שאין זה ממדת חסידות בלבד, זהו באופן שלא בירכו ברהמ"ז, שאם בירכו ברכת המזון אין לומר עליהם ח"ו כאילו אכלו מזבחי מתים, ואיה"נ שבכדי שיהיו כאילו אכלו משולחנו של מקום, זהו דוקא כשאומרים ד"ת ממש. ולשון הזוה"ק (פר' תרומה דף קנג ע"ב): והא אוקמוה חברייא, שלחן דלא איתמר עליה מלי דאורייתא, ולא בריך על ההוא מזונא לקודשא בריך הוא, עליה כתיב, כי כל שלחנות מלאו קיא צואה (ישעיה כח, ח), ואסור לברכא על ההוא שלחן. ע"כ. ומשמע דוקא כשלא בירכו ברכת המוציא, דהו"ל כאילו מעל. (ברכות לה א). ועיין בפתח עינים בשם היעב"ץ בספר עץ אבות שמיישב דברי רבינו עובדיה. ע"ש. וראה בזה בתשו' רשב"ן (סי' קכ"ח), ובדברי סופרים (סי' צז). ובשו"ת שלמת חיים ח"ב (סי' נה). ע"ש".
"וכתב בחיי אדם (נשמת אדם ח"א כלל מה סעיף א), שעכ"פ יאמר איזה מזמור, וטוב לומר אחר המוציא מזמור ה' רועי וכו', שהוא ד"ת ותפילה על מזונותיו. ובכה"ח (סי' קנ"ז אות ט"ז) הביא מש"כ במגיד מישרים (פר' בהר), שאם יהרהר במשניות בשעת אכילה, תחשב אכילתו ושתייתו כקרבנות ונסכים לפני הקדוש ברוך הוא, ותמיד בהליכתו בדרך או בשדה או בים בכל מקום שתמצא תהרהר בהם זולת במקום מטונף. ומש"כ במשניות, הוא מפני שמרן ז"ל היה רגיל בהם, וה"ה בדברי תורה אחרים. ע"ש. ובבן איש חי (פרשת בהר אות א') הביא משם האר"י ז"ל בשער המצוות, שצריך לזכור בתוך אכילתו חרבן ביהמ"ק, וכו'. וגם יזהר לומר בתוך הסעודה פיטום הקטרת ופרק איזהו מקומן וכו'. ולכן הזהירו חז"ל ללמוד בד"ת על השלחן "אפילו בחול". ע"ש. ועיין בשו"ת רבבות אפרים (סי' קלד) במש"כ לדון אי מהני לומר ד"ת על השלחן לאחר ברהמ"ז. ע"ש".
נראה שחיוב אמירת דברי תורה הוא דוקא בסעודה שמברכים עליה ברכת המזון, ומוטלת דוקא על אנשים מישראל ולא על נשים מפני שאינן חייבות בדברי תורה. וכמובן שאם אמר ד"ת אף בסעודה ללא פת או נשים או קטנים יש בכך מעשה חסידות.
מסקנה
יחיד חייב לומר דברי תורה על שולחנו, ואם ברך ברכת המזון משמע שאין אכילתו כזבחי מתים. אולם ודאי עדיף דברי תורה בנוסף לברכת המזון. וכש"כ בסעודה של רבים.