לדלג לתוכן

חבל נחלתו כז מז

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

סימן מז

יורד לאומנות חבירו בישוב

שאלה

אשה עוסקת תמורת תשלום בייפוי נשים (מניקור פדיקור וטיפולים נוספים) בישוב, אף אשה אחרת פתחה עסק זהה האם זה מותר? (בישוב כמאה וחמישים משפחות).

מה נחשב בישוב כשלנו הסגת גבול בענייני פרנסה, האם זה שייך למספר שנים שפלוני עסק באותו עסק ללא מתחרה?

תשובה

א. מהות הסגת גבול בגזילת לקוחות העברת לקוחות 'ששייכים' לעסק אחד, לעסק מתחרה.

בימינו התחבורה, התקשורת, והמסחר הטלפוני והאינטרנטי גורמים לכך שאנשים מביאים את פרנסתם מרחוק או מקרוב, ואין לאף אחד בלעדיות על פרנסה מסוימת – אלא אם כן הישוב נתן לו זכיון על הפרנסה הזאת. כפי שנסביר להלן.

לכן יכולים להיות כמה סופרי סת"ם, וכמה מעסים, נהגי מוניות, סוכני ביטוח, גננים או עורכי דין, עוסקות בפדיקור ומניקור, תופרות ומתקנות בגדים וכד'. אין לאף אחד בישוב זכות בלקוחות מסוימים והם יחליטו אם ברצונם לפנות לא' או לב'. ואפילו פלוני הוא עוסק בשלש וארבע פרנסות, וחבירו רק בעסק אחד, או שאחד עם וותק של שלשים שנה והשני פתח אתמול. בכל זאת אין למי מהם זכות באנשי הישוב, ואנשי הישוב יחליטו לאיזה בעל עסק יגשו.

ב. לשעבר כל עיר היתה יחידה כלכלית לעצמה, ואפילו מבוי שיש בו חצרות ואליהן פתוחים בתים, היה יחידה כלכלית, ואם א' פתח בית מלאכה או חנות למוצרים מסוימים – מקבלי השירות היו מתוך המבוי, ולכן הוא היה יכול לדחות אחרים מלפתוח חנות או בית מלאכה לאותו מוצר במבוי שלו.

פסק הרמב"ם (הל' שכנים פ"ו ה"ח): "כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהן לא חייט ולא בורסי ולא אחד מבעלי אומניות [משום לקוחות שנכנסים לחצרם ללא רצונם], היה שם במבוי אחד מבני מבוי אומן ולא מיחו בו, או שהיתה שם מרחץ או חנות או רחיים ובא חבירו ועשה מרחץ אחרת כנגדו או טחון אחרת, אינו יכול למנעו ולומר לו אתה פוסק חיי, ואפילו היה מבני מבוי אחר אינן יכולין למנעו שהרי יש ביניהם אותה אומנות, אבל גר ממדינה אחרת שבא לעשות חנות בצד חנותו של זה, או מרחץ מצד מרחץ של זה יש להן למנעו, ואם היה נותן עמהם מנת המלך אינו יכול למנעו". היינו, הוא אינו יכול לדחות את בן מבואו: אל תפתח עסק כשלי, כיון שיש לו זכות מטעם היותו בן המבוי, ויש לו זכות כראשון.

באר המגיד משנה (הל' שכנים פ"ו ה"ח):

"אבל גר וכו'. מימרא דרב הונא בריה דרב יהושע שם ויש בדברים הללו שיטה אחרת לקצת מן המפרשים ז"ל, והיא שאין יכולים לעכב מפני רבוי הדרך ואפילו יש ביניהם מאותה אומנות אלא דוקא בני מבוי בשיש ביניהם מאותה אומנות מעכבין על אחרים מפני שפוסקין חיותן כן פירש רש"י ז"ל שלא להושיב ביניהן חייט ובורסקי ממקום אחר להשכיר לו בית במבוי זה ויש כאן בני אותה אומנות. ולשכנו הדר במבוי כמותו אינו כופהו מלירד לאותה אומנות עכ"ל וגר ממדינה אחרת שיתן מנת המלך אין בני העיר יכולים לעכב אבל בני מבוי אם יש ביניהם מאותה אומנות מעכבין אלו דבריהם ז"ל".

היינו, פסיקת החיות היא מפני שלא היתה תחבורה כבימינו, והעסקים היו במקום מגורי האדם, ולא רובע של עסקים. ואם כן מי שפתח נשען על הקניות המקומיות. לדוגמא, פעם היתה מכולת שכונתית וכל צרכי המזון היו נקנים אצלה. אם אחר היה פותח באותו מבוי הוא מצמצם את הלקוחות של חבירו. אבל בימינו חלק גדול מן הציבור נוסע וקונה או מזמין משלוחים לביתו, וא"כ בלאו הכי פרנסת בעל המכולת מצומצמת מחד ואינה נשענת על בני הרחוב מאידך. לאחר לא משתלם לפתוח מכולת באותו רחוב כיון שלשניהם לא יהיה כדי פרנסה.

ג. בתשובות קודמות דנו לגבי פתיחת מכולת נוספת בישוב. השינוי בין מכולת לסתם עסק הוא מפני שהישוב נתן זכיון לפלוני לפתוח בישוב מכולת. הישוב לא התחייב שכל בני הישוב יקנו את אספקתם מהמכולת, אבל יודע שאם תהיה מכולת רבים מן הישוב יקנו שם, ולשם הקלת החיים על אנשי הישוב הקימו בישוב מכולת ונתנו לפלוני מעין זכיון למכור בישוב. אף בעל הזכיון אינו חושב שבני המקום כולם יקנו אצלו, הוא נכנס לעסק בידיעה והבנה שחלק מהישוב יקנה אצלו וחלק יקנה בחוץ אם בצורה ישירה ואם במשלוחים.

ד. אפשרות נוספת היא אם אדם מסויים חתם חוזה בינו לבין בן–ישוב שדוקא הוא יהיה זה שיספק לו את השירות. כגון אם פלוני חתם חוזה שנהג מונית מסויים מתוך הישוב, דוקא הוא ינהג עבורו נסיעות מסוימות, במקרה זה אין אחר יכול להציע את שירותיו למי שחתם איתו חוזה. הוא יכול לפרסם שגם הוא עושה הסעות או לשים כרטיס ביקור בתיבת הדואר, ואז אף מי שחתום על חוזה יכול לשקול ולהחליט לגמור את ההסכם שלו עם א' וללכת לב', בעצם פרסום מרכולתו הוא אינו עובר בהסגת גבול.

ה. הביא הטור (חו"מ סי' קנו, טו): "שאלה לא"א הרא"ש ז"ל יהודי שרוצה ללכת לכפר לדור שם להרויח וא"ל אנשי אותו כפר קמפסדת לחיותינו ורוצים להרחיקו מעל גבולם. תשובה אין יכולין למנעו דלא קאמר תלמודא אלא אדם הדר בעיר הזאת ובא להעמיד רחיים או חנות במקום אחר ואינו שייך במס שלהם יכולין בני אותה העיר לעכב עליו אבל דבר פשוט הוא שאדם יכול לגור בכל מקום שירצה ואין בני העיר יכולין לעכב עליו וכי קנו אותו הראשונים בחזַקה".

היינו אם הוא דר שם, ומשלם מסים כמותם אין הם יכולים לדחותו כי אין להם זכות במגוריהם במקום יותר מאותו חדש שהגיע ורוצה לגור עימם ולהתפרנס במקום.

באר הבית יוסף (חו"מ סי' קנו): "רבינו כתב בסוף הסימן שאלה להרא"ש יהודי שרוצה ללכת לכפר וכו'. וכן כתב המרדכי (סי' תקיז) וזה לשונו ראיתי בפירוש רבינו תם ואי שייך בכרגא דמתא שרוצה להיות שייך עמהם בכרגא ולישא וליתן בעול כמו בני העיר מכאן ואילך, לא מצי מעכב ויהיה כבני העיר. ובהגהות אשר"י (סי' יב הג' ב) כתוב צריך עיון אם רוצה לבא לעיר וליתן כרגא שמא אז יחשב כבני מתא או שמא מצו מעכבי שלא יהיה כבני מתא ובאור זרוע כתב דרש"י ורבינו תם פליגי בהכי ופסק כרש"י דמצו מעכבי שלא יהיה כבני מתא. וממה שכתבתי בחלק שני בשם הרמב"ן גבי בר מבואה אבר מבואה מאי, משמע כדברי הרא"ש ור"ת".

אולם בדרכי משה (הקצר שם, אות ח) השיג: "ואין דבריו נראין לי במה שמדמה דברי הרא"ש לדברי ר"ת דהרא"ש לא קאמר אלא בבא לגור עמהן בעיר ולהיות כאחד מבני העיר וזה לא מצי מעכבי עליו מטעם שכתב וכי קנו אותו הראשונים בחזַקה, אבל בדר בעיר אחרת ורוצה ליתן מס כדי לישא וליתן בעיר הזאת אפשר דאף הרא"ש מודה לדברי רש"י דמצי מעכבי עליו, וכן רש"י מודה לדברי הרא"ש בבא לדור עמהן. וכן נראה בהדיא מדברי הרמב"ן שהביא בית יוסף".

בימינו אין משמעות למרחק מקום מגורים, אלא חלק גדול מן המסחר נשען על נסיעות או קניות בטלפון או הזמנת משלוחים באינטרנט וממילא אין בפניה לא' ולא לב' – הסגת גבול.

ו. מאידך כל פותח עסק מסחרי צריך לחשב מהו חוג לקוחותיו. מתוך ידיעה שחוג הלקוחות המקומי אינו מספיק לפרנס אותו. כגון אם הוא גנן, רובא דאינשי לא מחזיקים גינות, ואף אלה שיש להם גינות מתחזקים אותם בעצמם, ולהשען על אותן גינות בשביל שני ימי עבודה בשנה זה ודאי לא כדאי לו להיות גנו, אא"כ הוא נשען על גינות נוספות או מקבל אחזקת גינון ציבורי באיזה ישוב וכד'.

מסקנה

אם אין לפלוני זכיון בישוב מסויים מהנהלת הישוב, כל בני הישוב יכולים לפתוח איזה פרנסה או עסק שירצו, ואפילו אחד הגיע לגור אתמול והשני ותיק כבר כמה וכמה שנים – זכותם שוה לפתוח את אותו עסק.

הערת הרה"ג יעקב אריאל – רב העיר רמת גן (לשעבר)

אולי יש לחזק את התחרות בנושא זה מכוח תקנת עזרא בב"ק פב, ב: "ושיהו רוכלין מחזרין בעיירות – משום תכשיטי נשים", דהיינו מוצרי קוסמטיקה וכש"כ איפור.

מיהו ההגה על פסק השו"ע (חו"מ סי' קנו, ו) הגבילה את הרוכלות.

"רוכלים המחזרים בעיירות, אין בני המדינה יכולין לעכבן, שתקנת עזרא היא שיהיו מחזרין כדי שיהיו הבשמים מצויין לבנות ישראל".

ועל כך הגיה הרמ"א:

"אבל אינם קובעים מקום ויושבים בו, אלא מדעת בני העיר".

וכ' שם הסמ"ע בס"ק יט:

"עיין במהרי"ק שורש קצ"א שכתב, אם הדין כן ברוכלים כל שכן באחרים שאינן רוכלין, דאינן רשאין לדור בעיר אחת אם לא ברשות אנשי אותה העיר".

בימינו שאמצעי התחבורה מאפשרים שינוע נוח ומהיר מעיר לעיר כל הערים דין עיר אחת להם. ולכאורה אין מקום להעדיף את תושבי העיר המקומיים על סוחרים מבחוץ, כי פרנסתם לא תלויה בתושבי המקום בלבד. מה גם שכל הפותח עסק במקום משלם מסים לעירייה ודין תושב מקומי יש לו. בכ"ז נלענ"ד שמאפרת בישוב קטן שאני. גם בימינו נשים מעדיפות להתאפר במקום, בסמיכות, ולהימנע מנסיעה לעיר אחרת. ואין סיכוי שנשים מהעיר הגדולה יבואו להתאפר אצל מאפרת בישוב קטן ובדרך כלל גם נוצרים קשרים אישיים בין המאפרת למתאפרת. ואדם מבחוץ שפותח עסק מתחרה בישוב מתחרה על עצם הקיום. ובפרט אם פרנסתה וקיום משפחתה של האשה תלויים במקצועה כמאפרת, אם המצב עלול להיות פסקת לחיותי.

ואם היא אשת אברך השוקד על התורה ותורתו אומנותו ופרנסתו תלויה באשתו יש לאסור על אחרים להתחרות בה, כמבואר בהמשך אותה הלכה בשו"ע: "ואם תלמיד חכם הוא, קובע בכל מקום שירצה". ומן הסתם אשת חבר כחבר לעניין זה.

תשובת המחבר:

לא מצאתי הקדמת אשת חבר למכירת תוצרתה לפני אשת עם הארץ.