חבל נחלתו כז כו
סימן כו
והמהדרין מן המהדרין
א. כתב בבית הלוי (חנוכה):
"הנה הא דמצינו במצוה זו הידור ויותר הידור, הנראה משום דעיקר הנס תכליתו היה רק משום הידור מצוה לחודא ולא משום עיקר המצוה, דהרי היה בפך שמן להדליק בו לילה אחת והרי היו יכולים לעשות פתילות דקות ביותר שתהיה הפתילה חלק שמינית מן מה שהיה רגיל להיות בכל יום מקודם והיה מספיק לשמונה ימים והיה מקיים עיקר המצוה דהרי אין שיעור לעובי הפתילות, וכל הנס היה רק משום הידור מצוה שיהיו הנרות יפים כמו שהיו מקודם וע"כ תיקנו חכמים במצוה זו הידורים יותר מבכל מצוה".
ננסה להבין, איך הבינו הראשונים את ההידורים מבחינה הלכתית.
ב. בשבת (כא ע"ב) נאמרה הברייתא הידועה ועליה התוספות של האמוראים:
"תנו רבנן: מצות חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין – נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך; ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך. אמר עולא: פליגי בה תרי אמוראי במערבא, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא, חד אמר: טעמא דבית שמאי – כנגד ימים הנכנסין, וטעמא דבית הלל – כנגד ימים היוצאין. וחד אמר: טעמא דבית שמאי – כנגד פרי החג, וטעמא דבית הלל – דמעלין בקדש ואין מורידין. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שני זקנים היו בצידן, אחד עשה כבית שמאי ואחד עשה כדברי בית הלל, זה נותן טעם לדבריו – כנגד פרי החג, וזה נותן טעם לדבריו – דמעלין בקדש ואין מורידין".
ג. לברייתא הזאת אין מקבילה בתלמודים. בירושלמי לא נזכרה מצות נר חנוכה, לא נר איש וביתו ולא ההידורים, אלא הברכה עליו (סוכה פ"ג ה"ד), ומה דינו אם הזיק על ידו (ב"ק פ"ו ה"ח).
במסכת סופרים (פ"כ ה"א) נאמר: "אמרו, בעשרים וחמשה בכסליו מדליקין נר חנוכה. ואסור להדליק בנר ישן, ואם אין לו אלא ישן, מלבנו באור יפה יפה ומותר. ואין מגביהין אותו ממקומו עד שיכבה". ואין שום הזכרה של מהדרין.
במגילת תענית (ליכטנשטיין, הסכוליון) נאמר כך: "מצות נר חנכה נר אחד לכל בית, והמהדרין נר אחד לכל נפש, והמהדרין מן המהדרין מוסיפין נר לכל נפש ונפש לכל לילה". הלשון 'לכל נפש' כוללת לכאורה כל נפש בבית – כולל נשים וילדים, כאשר המדליק הוא בעל הבית בלבד (ומתאים לשיטת הרמב"ם שתובא להלן). לפי מגילת תענית לגבי המהדרין מן המהדרין אי אפשר לדעת את מספר ימי החנוכה, ואין משמעות לכמות הנרות אלא ההידור בעצם הריבוי.
ד. נחזור לברייתא. כל המחלוקות שנזכרו בסוגיא הן ביחס למהדרין מן המהדרין:
1) מחלוקת בית שמאי ובית הלל אם פוחת והולך או מוסיף והולך.
2) מחלוקת בטעמי מחלוקת ב"ש וב"ה, האם כנגד ימים הנכנסים והיוצאים. או כנגד פרי החג ומעלין בקודש.
3) דברי ר' יוחנן ששני זקנים בצידן נהגו אחד כב"ש ואחד כב"ה, ונתנו טעמם לפי הלשון השני שהביא עולא במחלוקת האמוראים בא"י.
קצת נראה משתיקת הירושלמי ומסכת סופרים מדין מהדרין, שהציבור ברובו לא נהג כמהדרין או כמהדרין מן המהדרין, אלא הסתפק במצוה דרבנן גופה – נר איש וביתו.
עוד נראה שבזמנו של ר' יוחנן עדיין לא נפסקה הלכה כב"ה לגבי ההידור וכל זקן נהג כפי שנהג, ולכן היה זקן בצידן שנהג לפי ההידור של בית שמאי. או שהלכה כב"ה הקבועה עפ"י בת קול (עירובין יג ע"ב) אינה מחייבת כמו שאר מחלוקות ב"ה וב"ש משום שכל מחלוקתם היא בהידור מצוה בלבד, וכ"א יכול להדר כרצונו1.
ה. תוספות (שבת כא ע"ב ד"ה והמהדרין מן) באר: "נראה לר"י דב"ש וב"ה לא קיימי אלא אנר איש וביתו שכן יש יותר הידור דאיכא היכרא כשמוסיף והולך או מחסר שהוא כנגד ימים הנכנסים או היוצאים אבל אם עושה נר לכל אחד אפי' יוסיף מכאן ואילך ליכא היכרא שיסברו שכך יש בני אדם בבית".
היינו, לפי תוס' המהדרין מן המהדרין מוסיפים נרות על המצוה גופה – נר איש וביתו, לפי מספר הימים, אבל אם יוסיפו על המהדרין היינו הוספת נר לכל אחד ואחד לפי מספר הימים, לא יתפרסם באיזה יום של חנוכה עומדים, כי אולי כמות הנרות היא לפי בני הבית, ולכן, לפי תוס', כל הבית מדליק ביום הראשון אחד וביום השני שנים, אע"פ שבני הבית רבים. משמע ממנו שההידור של מהדרין מן המהדרין הוא בפרסום מספר הימים של חנוכה. ואע"פ שהוא רק הידור אחד, קרוי 'מהדרין מן המהדרין' כי יש בכך יותר הידור – לפי תוס', וכ"כ גם בתוספות הרא"ש2.
ו. הרמב"ם (הל' מגילה וחנוכה פ"ד) מביא שתי שיטות במהדרין:
הלכה א
"כמה נרות הוא מדליק בחנוכה, מצותה שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד בין שהיו אנשי הבית מרובין בין שלא היה בו אלא אדם אחד, והמהדר את המצוה מדליק נרות כמנין אנשי הבית נר לכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים, והמהדר יתר על זה ועושה מצוה מן המובחר מדליק נר לכל אחד ואחד בלילה הראשון ומוסיף והולך בכל לילה ולילה נר אחד".
הלכה ב
"כיצד הרי שהיו אנשי הבית עשרה, בלילה הראשון מדליק עשרה נרות ובליל שני עשרים ובליל שלישי שלשים עד שנמצא מדליק בליל שמיני שמונים נרות".
הלכה ג
"מנהג פשוט בכל ערינו בספרד שיהיו כל אנשי הבית מדליקין נר אחד בלילה הראשון ומוסיפין והולכין נר בכל לילה ולילה עד שנמצא מדליק בליל שמיני שמונה נרות בין שהיו אנשי הבית מרובים בין שהיה אדם אחד".
לפי הרמב"ם (הל' א ו–ב) ההידור של מהדרין מן המהדרין הוא בריבוי הנרות לפי בני הבית ולפי מספר הימים (כאשר רק בעל הבית מדליק), ובניגוד לתוס' אין פרסום של מספר ימים, שכן אם מדליקים בבית אחד שלשים נרות ובבית שני ארבעים ושניים, לא ברור אם לא יתחילו למנות את הנרות באיזה יום עומדים, כש"כ כשאין יודעים מה מספר בני הבית.
מנהג ספרד שמביא הרמב"ם בהלכה ג, הוא לכאורה כתוס', שכל הבית מדליק יחד ומוסיף והולך.
ז. בתורת משה (פרשת מקץ) באר את שורש המחלוקת בטעמי מהדרין מן המהדרין:
"ונלענ"ד נפקא מינה לדינא, דמאן דיהיב טעמא נגד מספר הימים, א"כ המהדרין מן המהדרין לא יעשו הידור הראשון, דא"כ לא נדע מספר הימים, וזו שיטת תוס', ולמאן דיהב טעמא כפרי החג ומעלין בקודש, לא איכפת לן אם לא ניכר לדידן מספר הימים בנרות, כי קמי שמיא גליא, וזו היא שיטת רמב"ם (ה' חנוכה פ"ד ה"א)".
לפי החת"ס (=תורת משה) מחלוקת הטעמים שנחלקו בהם שני אמוראים בא"י היא הגורמת למחלוקת התוס' והרמב"ם, בדרך קיום המצוה של מהדרין מן המהדרין (ועי' להלן בביאור הגר"א), ולהלן יובאו נ"מ הלכתיות בין הטעמים.
ח. הסביר בבית הלוי (חנוכה):
"בגמרא חד אמר טעמא דב"ש כנגד ימים הנכנסין כו' וחד אמר טעמא דב"ש כנגד פרי החג וטעמא דב"ה דמעלין בקודש ואין מורידין. לכאורה מאי נ"מ בפלוגתא זו. ולכאורה יש לומר באין לו נרות לכל הצורך וכגון בליל שלישי ואין לו רק שני נרות דאי טעמם דב"ה כנגד ימים היוצאין א"צ להדליק רק נר אחד עיקר החיוב דמאי הידור יהיה אם ידליק בליל שלישי שני נרות כיון דאינו כנגד מספר הימים אבל לטעם דמעלין בקודש צריך להדליק שנים דאע"ג דאי אפשר לו להיות מעלין מ"מ אין לו להיות מוריד ואין לו להדליק היום פחות מאתמול כיון שיש לו שנים".
בית הלוי מביא נ"מ הלכתית בין שני טעמי ההידור (ימים הנכנסים ומעלין בקודש) אם יש טעם להדלקה בלילה השלישי רק שני נרות.
ומוסיף:
"והנה ראיתי בביאורי הגר"א (סי' תרעא ס"ב) שכתב בדעת הרמב"ם דס"ל דמהדרין מן המהדרין קאי על מהדרין וכל אחד מוסיף והולך. והתוס' הקשו על זה דא"כ הא ליכא היכרא דימים הנכנסין ויוצאין דיסברו שכך בני אדם בביתו, מש"ה כתב דמהדרין מן המהדרין קאי אנר איש וביתו. וכתב הגר"א לתרץ דעת הרמב"ם דס"ל דלהך מ"ד דמפרש טעם דב"ש כנגד פרי החג ודב"ה משום מעלין בקודש לא איכפת ליה כלל שיהיו הנרות כמספר הימים והרי קיי"ל כהך מ"ד כדמסיק בגמרא מהני שני זקנים שבצידון ומש"ה פסק הרמב"ם כן. ועכ"פ לדבריו נתבאר דנ"מ טובא בהך פלוגתא".
הגר"א מדייק כחת"ס וכבית הלוי במחלוקת הטעמים ומביא מסקנה הלכתית חשובה: לשיטת הרמב"ם אין נ"מ להתאמה של מספר הימים, אלא עצם הריבוי הוא העיקר. ולפי דבריו אם טעה והדליק נר אחד נוסף ליום, אין צריך לכבותו. (וכן אם פחת כפי שהביא בית הלוי לפני כן).
בית הלוי מוסיף ומבאר את הבנת תוס' במחלוקת הטעמים, והנ"מ לפי תוס' ביניהן:
"ולהתוס' ההכרח לומר דס"ל דבזה כ"ע מודים דעיקר ההידור הוא שיהיו הנרות לפי מספר הימים שנעשה בהם הנס דאל"כ למה לו להוסיף או לפחות רק דבהא פליגא דלטעם הראשון ס"ל לב"ש דכן היה התקנה של ההידור שיהיה דוקא כנגד ימים הנכנסין וב"ה ס"ל שההידור הוא דוקא כנגד היוצאין, ואידך מ"ד ס"ל דלא פליגי בהא וכ"ע מודים דהיו יכולים לעשות ההידור או כנגד הנכנסין או כנגד יוצאין רק ב"ש ס"ל דתיקנו זה ההידור של כנגד הנכנסין וכמו שהיה בפרי החג וב"ה ס"ל דעשו ההידור כנגד היוצאין משום דמעלין בקודש. אבל מ"מ עיקר ההידור הוא לכ"ע מה דהנרות הם כמו מספר הימים ומש"ה הקשו התוס' שפיר והוכיחו דמהדרין מן המהדרין קאי אנר איש וביתו. וגם להתוס' נ"מ לדינא בהך פלוגתא באין לו כל הצורך מיום החמישי ולמעלה ואין לו רק ד' נרות דלטעם הראשון לא ידליק לב"ה רק נר אחד דבארבע ליכא הידור כלל אבל לטעם השני דגם ב"ה מודים דהיו יכולין לעשות הידור של הנכנסין ורק משום מעלין בקודש א"כ כשאין לו רק ארבע ידליק ד' ויהיה ההידור כנגד ימים הנכנסין".
לפי הסברו בשיטת תוס' עולה שאם אין אפשרות לעשות לפי הימים היוצאים עושים לפי הימים הנכנסים.
ט. בשו"ת מנחת שלמה תניינא (ב – ג, סימן נח אות ב) אף הוא הביא מהגר"א את טעמי מחלוקת הרמב"ם והתוס'.
וכתב: "ומבואר דלהרמב"ם לא איכפת לן בזה שאין היכר במספר הימים. ובביאור הגר"א סימן תרע"א סק"ד כתב שמחלוקת התוס' והרמב"ם תליא בפלוגתת האמוראים בטעמם של ב"ש וב"ה, דלמ"ד דטעמייהו כנגד ימים הנכנסים או היוצאים צריך היכר למספר הימים, וזהו כשיטת התוס' אך למ"ד כנגד פרי החג או משום מעלין בקודש אין צריך היכר על מספר הימים. והוכיח מדהביא הרי"ף מימרא דשני זקנים היו בצידן וכו', לומר שההלכה כהטעם של מעלין בקודש והוא כשיטת הרמב"ם דלהאי טעמא לא חיישינן להיכרא דימים. וקשה דא"כ נחלקו בפירוש של המהדרין מן המהדרין ומפשטות הגמ' משמע דרק נחלקו בטעמייהו של ב"ש וב"ה, וגם אפשר דלפיכך גם הביא הרי"ף מעשה דשני זקנים לאשמועינן דמותר לנהוג בהידור זה כב"ש וכמ"ש הריטב"א שבת שם בד"ה אחד עשה כדברי ב"ש, (וכ"כ בביאור הלכה שם בד"ה וי"א וכו' ולולי דברי קדשו וכו' עיין שם ולא ראה הריטב"א הנ"ל)".
הגר"א סובר שהרי"ף (שבת ט ע"ב) פסק כרמב"ם מפני שהביא את הזקנים בצידן שנחלקו רק אם מעלין בקודש או פרי החג. ולא איכפת שאין היכרא של ימים הנכנסים3. הגרשז"א הקשה שמן הגמרא לא מבואר שהטעמים למח' ב"ש וב"ה הם גורמים להידור בדרך שונה. ועוד הקשה שאולי הבאת הזקנים בצידן היא להגיד שמותר לנהוג בהידור מצוה אף כב"ש, וציין שכן כתב הריטב"א וכן כתב המשנ"ב מדעתו בבאור הלכה.
בהמשך כתב הגרשז"א: "ולכן נראה דכל עיקר ענין המהדרין הוא לפרסם הנס בריבוי נרות, אלא שהמהדרין עשו ריבוי הנרות כפי מנין אנשי הבית ולא עשו שום היכר במספר הימים, והמהדרין מן המהדרין עשו שני הידורים בריבוי הנרות גם כנגד כל אחד ואחד וגם כנגד הימים, אבל לא נתכוונו לעשות היכר של מספר הימים, וכמו שלא עשו שום היכר בחול המועד למספר הימים כך גם בחנוכה, ורק ריבוי הנרות יהא כנגד הימים, ונמצא לפי"ז שגם מנהג ספרד הוא להיות כהמהדרין ולהרבות בנרות ולא כהמהדרין מן המהדרין אלא שמנהגם נעשה כדי שיזכרו גם את מספר הימים ולכן קבעו מנהג אחד לכל הבתים שבמקום להרבות בנרות שבכל לילה לפי מספר בני הבית, יהא הריבוי לפי מספר הימים ובזה קיימו מנהג המהדרין, אבל ודאי שאם אחד רוצה לעשות כההידור של המהדרין מן המהדרין ויהא היכר בהדלקתו הן למספר אנשי הבית וגם להיכר הימים בשביל אנשי הבית ודאי הוא בכלל המהדרין, דלא ס"ל כלל כהתוס' שא"א לקיים תרוייהו, דודאי יכול לקיים שני ההידורים יחד אף על פי שאין היכר למספר הימים. ונמצא שגם שני הטעמים שבגמ' הם בעיקר על ריבוי הנרות ומספר הימים, ולא היכר של הימים, ולכן הביא הרמב"ם מנהג ספרד שהוא כמנהג המהדרין בלבד ואינו סותר למהדרין מן המהדרין".
עולה מדבריו שמהדרין מן המהדרין כולל שני הידורים. ולפי הבנת הרמב"ם, בספרד לקחו את ההידור השני של מספר הימים בלבד, ואם רוצים להדליק גם כמספר בני הבית וגם לפי מספר הימים רשאים, ואין צריכים לדקדק כתוס' שיובחן מיד כמה ימים בחנוכה. והוסיף הגרשז"א בהמשך שלפי הרמב"ם רק בעל הבית מדליק ואילו לפי תוס' כ"א מדליק, ולכן לפי שיטת הרמ"א כ"א צריך להדליק במקום אחר שיהיה היכר למספר הימים.
י. פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תרעא ס"ב): "כמה נרות מדליק; בלילה הראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך אחד בכל לילה עד שבליל האחרון יהיו שמונה, ואפילו אם רבים בני הבית לא ידליקו יותר".
ורמ"א הגיה: "וי"א דכל אחד מבני הבית ידליק (הרמב"ם), וכן המנהג פשוט; ויזהרו ליתן כל אחד ואחד נרותיו במקום מיוחד, כדי שיהא היכר כמה נרות מדליקין (מהר"א מפראג)".
מתבאר לפי הגרשז"א שספרדים הנוהגים כפסק השו"ע, יש להם רק הידור אחד – של מספר הימים (הן לפי תוס' שההידור הוא על גבי נר איש וביתו, והן להבנת הגרשז"א במנהג ספרד שמביא הרמב"ם), ואילו אשכנזים הנוהגים כרמ"א יש להם שני הידורים (לכל בני הבית ולפי מספר הימים, וכיון שקבלו ע"ע חומרת התוס' כ"א מדליק במקו"א).