חבל נחלתו כז הקדמה
הקדמה – שמע ישראל וברוך שם כבוד מלכותו
אנו מקבלים עול מלכות שמים בצורה כפולה, קודם אומרים 'שמע... אחד' ואח"כ 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. למה נצרכים שני המשפטים לקבל עול מלכות שמים, ומדוע התוספת שאינה נזכרת בתורה (דברים ו, ד–ט) בקריאת שמע: בשכמל"ו, הרי בתורה מיד לאחר שמע ישראל מתחיל הפסוק: 'ואהבת' וכו'.
נאמר בפסחים (נו ע"א) על אנשי יריחו לגבי דברים שמיחו חכמים על מעשיהם:
"וכורכין את שמע... רבי יהודה אומר: מפסיקין היו, אלא שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"...
"ואנן מאי טעמא אמרינן ליה? כדדריש רבי שמעון בן לקיש, דאמר רבי שמעון בן לקיש: ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם. ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו. אמרו לו בניו: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד – כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
"אמרי רבנן: היכי נעביד? נאמרוהו – לא אמרו משה רבינו, לא נאמרוהו – אמרו יעקב. התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי. אמר רבי יצחק, אמרי דבי רבי אמי: משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, אם תאמר – יש לה גנאי, לא תאמר – יש לה צער. התחילו עבדיה להביא בחשאי".
אנו אומרים מיד אחרי שמע ישראל – ברוך שם וכו' ורק אח"כ 'ואהבת' וכו'.
אנשי יריחו לפי דעה אחת לא נהגו כך. אלא היו מתחילים 'ואהבת' וכו' מיד לאחר 'שמע ישראל'.
הגמרא מבארת שתקנו לומר בשכמל"ו בחשאי. ומביאה את המשל לבת מלך שנבאר בהמשך.
כתב בפירוש המשנה לרמב"ם (סנהדרין פ"י מ"א):
"היסוד הראשון מציאות הבורא ישתבח. והוא, שיש שם מצוי בשלמות אופני המציאות, והוא עלת מציאות כל הנמצאים, ובו קיום מציאותם, וממנו נמשך להם הקיום. ואלו נתאר סלוק מציאותו כי אז בטלה מציאות כל נמצא ולא ישארו קיימים במציאות, ואלו נתאר סלוק כל הנמצאים זולתו, כי אז לא תבטל מציאותו יתעלה, ולא תחסר, כי הוא יתעלה בלתי זקוק במציאותו לזולתו, וכל מה שזולתו מן השכלים כלומר המלאכים וגרמי הגלגלים ומה שלמטה מהן הכל זקוק במציאותו אליו. וזה יסוד הראשון הוא אשר מורה עליו דבור אנכי ה' וכו'".
"והיסוד השני אחדותו יתעלה. והוא, שזה עלת הכל אחד, לא כאחדות המין ולא כאחדות הסוג, ולא כדבר האחד המורכב שהוא מתחלק לאחדים רבים, ולא אחד כגוף הפשוט שהוא אחד במספר אבל מקבל החלוקה והפיצול עד בלי סוף, אלא הוא יתעלה אחד, אחדות שאין אחדות כמוה בשום פנים, וזה היסוד השני מורה עליו מה שנ' שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד".
כך מבאר הרמב"ם בספר המצוות (מצות עשה ב) את מצות היחוד:
"והמצוה השניה היא הצווי שצונו באמונת היחוד והוא שנאמין כי פועל המציאות וסבתו הראשונה אחד והוא אמרו יתעלה שמע ישראל י"י אלהינו י"י אחד. וברוב המדרשות תמצאם יאמרו על מנת ליחד את שמי על מנת ליחדני ורבים כאלה. רוצים בזה המאמר שהוא אמנם הוציאנו מן העבדות ועשה עמנו מה שעשה מן החסד והטוב על מנת שנאמין היחוד כי אנחנו חייבים בזה. והרבה שיאמרו מצות יחוד. ויקראו גם כן זאת המצוה מלכות. כי הם יאמרו (ברכות יג א) כדי לקבל עליו עול מלכות שמים. רוצים לומר להודות ביחוד ולהאמינו".
וכך מלמד הרמב"ם (הל' קריאת שמע פ"א ה"ד):
"הקורא קריאת שמע כשהוא גומר פסוק ראשון אומר בלחש ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד וחוזר וקורא כדרכו ואהבת את יי' אלהיך עד סופה, ולמה קורין כן? מסורת היא בידינו שבשעה שקבץ יעקב אבינו את בניו במצרים בשעת מיתתו, ציום וזרזם על יחוד השם ועל דרך ה' שהלך בה אברהם ויצחק אביו ושאל אותם ואמר להם בני שמא יש בכם פסלות מי שאינו עומד עמי ביחוד השם כענין שאמר לנו משה רבינו פן יש בכם איש או אשה וגו' ענו כולם ואמרו שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד, כלומר שמע ממנו אבינו ישראל יי' אלהינו יי' אחד, פתח הזקן ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, לפיכך נהגו כל ישראל לומר שבח ששבח בו ישראל הזקן אחר פסוק זה".
הרמב"ם אינו מביא שיעקב רצה לגלות את הקץ אלא מלמד שיעקב אבינו רצה לזרזם לעבודת ה'. ו'שמע' היא האמירה של השבטים ליעקב, ובשכמל"ו של יעקב אבינו לרבש"ע כתגובה לדברי השבטים.
בשבלי הלקט (סימן טו) מביא מדרש נוסף לגמרא בפסחים:
"אמר ר' יצחק דבי ר' אמי משל לבת מלך שהריחה ריח ציקי קדרה תאמר יש לה גנאי לא תאמר יש לה צער התחילו עבדיה מביאין לה בחשאי. ובתנחומא פרשת ואתחנן מפרש טעם אחר בשעה שעלה משה למרום שמע מלאכי השרת שהיו מקלסין בו להקב"ה והורידו לישראל. ולמה אין אומרין אותו בפרהסיא פי' למה לא כתב אותו בתורה שיאמרו אותו בקול כמו שאומרים קרית שמע. משל לאחד שגנב קוזמין (=תכשיט) מתוך פלטין של מלך ונתן לאשתו ואמר לה אל תתקשטי בו בפרהסיא אלא בתוך ביתך. אבל ביום הכפורים שהם נקיים כמלאכים אומרים אותו בפרהסיא ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
המשותף לדרשה בגמרא ולמדרש שבתנחומא, שבשכמל"ו – הוא כבי' גנאי ולכן אין לאומרו בקול. בפסחים הוא מאכל שאינו עיקרי שמתאוה אליו בת המלך, ובתנחומא שבח שהגיע בצורה 'לא חוקית' אלינו, מעין סחורה גנובה. התנחומא מוסיף שביום כיפור אומרים בשכמל"ו בקול, ונשאל: מה נשתנה?!
מבאר בעל צידה לדרך* (מאמר ראשון כלל א פל"ג):
"לכן צריך למהר לקבל עליו עול מלכות שמים שלמה באימה ביראה ופחד ברתת בזיע בחלחלה בכניעה ובענוה. וזהו העול האמתי שמכניע נושאו, ויחשוב וידע וישכיל ויבין כי ברוב השתדלותו לא ישיג ממנו ית' אמתת עצמו לרוב גדלו ועצמו, אבל ידעו שמו המורה על הוויתו הנצחית ולפיכך באה הקבלה האמיתית לסמוך לו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, כמו שאמרו יעקב כאשר בארו חז"ל. ואעפ"י שלא כתבו משה אחר שדברי הקבלה נאמרו מפיו, כמו שקבל שאר התורה מפי השכינה כך קבל זה, אבל בעבור שלא נכתב בפירוש התקינו לאומרו בחשאי כיון שאמרו יעקב".
היינו האמירה שלנו שמע ישראל נאמרת מתוך ידיעה שאיננו משיגים אמיתת בוראנו עם כל השתדלות מצדנו, ולכן גם התואר שאנו אומרים 'אחד' איננו מבינים אותו, ואנו בגלל קוטן מדרגתנו, מוסיפים בשכמל"ו.
מוסיף בעל צידה לדרך:
"ואמרו חז"ל משל בזה לבת מלך שהריחה ציקי קדרה וכו' משלו כנסת ישראל לבת מלך ולציקי קדרה שאינו עיקר התבשיל אלא הנותן בו טעם לבד ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ורצו בזה כי אחר שהוא נמנע שישיג אדם ממנו אמיתת עצמו אלא יכיר אדם גדולתו ורוממותו מצד פעולותיו כמו שבארו בפסוק השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ. ר"ל כי כל הידיעה שיוכל האדם לידע הוא מצד פעולותיו שהם חסד משפט וצדק".
היינו את האמור בשמע ישראל ביחס לקב"ה איננו יכולים להשיג, ואנו מכירים אותו רק ע"י פעולותיו ודרכיו בהם הוא מתגלה לנו.
מוסיף הצידה לדרך:
"ולכן אחר זה הפסוק הנכבד של קבלת עול מלכות שמים (=שמע) אנו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. שאנו משיגים מעלתו משם כבוד מלכותו וממשלתו על כל נבראיו, ולכן אמרו שהוא כציקי קדרה שנותן טעם לעיקר, אבל אינו עיקר התבשיל כמו שהוראת הפסוק הזה אינו עיקר הידיעה. ואם תאמר אותו בקול רם יש גנאי לחסרון שכלנו, ואם לא נאמר אותו יש צער שנראה כאלו השגנו השגה שלמה (=באמירת שמע וכו'), לכך תקנו לומר אותו בחשאי. ואחר שתקנו לומר זה בחשאי נהגו לומר שאר הפסוקים בלחש. ואולי כדי שיוכל לכוון כל אחד ואחד בכל לב ולא יטרידנו חברו נאמר בלחש ואהבת את ה' אלהיך וגומר".
היינו, לולא הוספת בשכמל"ו היה נראה כאילו אנו באמירת 'שמע' השגנו את אמיתת בוראנו, ולכן צריך להוסיף בשכמל"ו, כדי לברר שלא השגנו אמיתת בוראנו. אולם אם נאמר בשכמל"ו בקול – אנו מפרסמים את קטנותנו, לכן אנו אומרים אותו בלחש, לבטא את היותנו
*לר' מנחם בן אהרן אבן זרח תלמיד ר"י אבן שועיב ור"י בן הרא"ש מראשוני ספרד. (ואין להחליפו ב'צידה לדרך' על רש"י לבעל באר שבע על הש"ס – רבי יששכר בער בן ישראל לעזער פרנס איילנבורג).
נבראים, שאיננו יכולים להבין אמיתת יוצרנו, וצריכים דרך מיוחדת לפי שיעור קומתנו כדי להיפגש איתו, והיא בשכמל"ו.
בנפש החיים (שער ג פרק ו) מבאר מתחילת השער את הצדדים המובנים ונתפשים אצלנו בבורא ית' לעומת אלה שאינם נתפשים אצלנו כלל. ומבאר:
"והוא ג"כ א' מהטעמים שאחר יחוד פסוק ראשון דק"ש אומרים בשכלמ"ו והוא כמ"ש להלן בפ' י"א שענין יחוד פ' ראשון בתיבת אחד היינו לכוין שאדון יחיד ב"ה הוא אחד בכל העולמו' והבריו' כולם אחדות פשוט כמשמעו וכולם נחשבים לאין, ואין עוד מלבדו יתברך לגמרי ושלא נבוא להתבונן חלילה על מהות הענין איך ומה, לזאת אנחנו אומרים אח"ז ברוך שכמל"ו. שיתבאר שם שהכוונה הוא על הבחינה שמצד השגתנו שמתראה מציאות עולמות ובריות מחודשים ברצונו יתברך הצריכים להתברך מאתו והוא המולך עליהם זהו ב"ש כבוד מלכותו וכו'. (וזהו הענין שפסוק ראשון נקרא בזוהר יחודא עלאה ופסוק בשכמל"ו נקרא יחודא תתאה. והוא מבואר)".
את המהות שרבש"ע יחיד בכל העולמות ואין עוד מלבדו, איננו מסוגלים לתפוש כלל בשכלנו, מפני שכל מה שמצד אמיתתו יתברך כלל לא נתפש על ידינו ואנו מצווים שלא לחקור, ולכן אנו מקבלים עול מלכותו לפי יכולתנו, אנו צריכים ל'ביאור נוסף' דרך גילויו והשפעתו לכל.
כתב עוד בנפש החיים (שער ג הערות פרק יא):
"ובזה יובן מאמרם ז"ל (פסחים נ"א א') בענין השבח בשכמל"ו ביחוד ק"ש שהתקינו שיאמרוהו בחשאי. משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה וכו' התחילו עבדיה להביא לה בחשאי. ולכאורה יפלא משלם (=המשל שלהם) ז"ל הלא שבח גדול הוא?! ועפ"י פשוט י"ל דלפי האמת אינו שבח כלל. כמו האם יחשב לשבח למלך ב"ו לומר שהוא מולך על רבי רבבות נמלים ויתושים. והמה מקבלים עליהם עול מלכותו ברצון? כ"ש וק"ו אין ערך כלל שהוא יתב' אשר אין ערוך לקדושתו ועוצם אחדותו הפשוט וכל העולמות כלא חשיבין קמיה. ודאי באמת אינו שבח כלל שנשבחהו יתברך שהוא ברוך ומפואר בכבוד מלכותו על עולמות נבראים שכולם שפלים ולא חשיבין קמיה כלל. רק שהוא יתברך במקום גדולתו תמצא ענותנותו, שגזרה רצונו לקבלו מאתנו לשבח. לזאת המשילוהו ז"ל לציקי קדרה. והתקינו שעכ"פ לא נאמרהו אלא בחשאי".
היינו אין בשכמל"ו שבח בכלל לרבש"ע מפני שלעומת אמיתת מציאותו, אין שבח בכל העולמות הם אינם יכולים להכיל את קדושתו ואמיתתו. ורבש"ע ברוב ענותנותו גזר לקבל מאיתנו את השבח הזה של בשכמל"ו.
ממשיך נה"ח (שם):
"ולפ"ד הנ"ל י"ל פנימיות כוונתם ז"ל היינו שאחר שיחדנוהו בפסוק שמע שהוא רק אחד אחדות פשוט ואין עוד מלבדו כלל וכל העולמות הם כאלו אינם במציאות כלל. איך נשבחהו אח"ז שהוא מבורך בכבוד מלכותו על עולמות. שגם העולמות ישנם במציאות והוא יתב' המולך עליהם. ואינו נחשב לשבח נגד עוצם יחוד פסוק שמע. אלא שגזרה רצונו יתב' שאעפ"כ נשבחהו בזה השבח. מחמת שכן הוא הענין מצד השגתנו והנהגתנו עפ"י יסודות וחקי תו"הק שנבנו כולם ע"פ זה הבחי' כמש"ל לזאת נאמרוהו בחשאי".
היינו, באמת אין שום מקום לשבח של בשכמל"ו שהוא מקטין כבי' את רבש"ע שהוא כבי' צריך את העולמות ומנהיג אותם והרי הם כלל אינם נצרכים לו, אלא שהקב"ה גזר עלינו שנשבחו בשבח זה, וגילה לנו ע"י יעקב אבינו וע"י משה רבינו שכך הוא רוצה שנקבל עול מלכותו עלינו.
לפי"ד נה"ח עולה השאלה: מדוע ביו"כ אנו אומרים בשכמל"ו בקול רם, הרי המרחק בין הבורא לנבראים לא השתנה ביוה"כ.
לפני שנעמיק מעט בהבדל שבין שמע לבשכמל"ו נעיין בהסברו של הרב קוק זצ"ל.
כתב הרב זצ"ל בעולת ראיה (ח"א עמ' רמט):
"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. לא נאמר – אמרו יעקב, נאמר – לא אמרו משה. משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה, תאמר יש לה גנאי, לא תאמר יש לה צער. הילכך אמרינן בחשאי".
"בקריאת שמע ד' אחד כלולה ההשגה המיוחדת למעלת ישראל, שהיא מצד התורה, המופיעה מצד עצם כבודו ית' בשפע רצונו שממעל לעולמות, שאין עוד מלבדו, ולא שייך כלל לומר בה בעצמה ענין מלכות, שהוא מצד ההתגלות שבעולמות".
היינו מה שאנו אומרים בשמע ישראל הוא השגה מיוחדת של עם ישראל, שמגיעה אלינו דרך התורה שהיא עוד לפני העולם לא רק בזמן, אלא במהות, במדרגה שונה ועליונה, המבטאת את התיחסותנו לרבש"ע במדרגה עליונה מאד, מתוך שייכותנו המיוחדת לרבש"ע בעצמותנו, הרבה מעל כל העולמות והתגלות ה', בבחינת 'מחשבתן של ישראל שקדמה לכל דבר' (בראשית רבה פרשה א סימן ד) זה היחס המתבטא באמירה: 'שמע ישראל'. החיבור המיוחד שלנו לרבש"ע דרך התורה הוא נותן לנו את האפשרות לומר 'שמע ישראל... אחד'.
מוסיף הרב זצ"ל:
"אכן מדת ההשגה האנושית הכללית, שהיא מצד העולמות, מוכרחת היא לבוא מתוך השליליות, לצייר דברים שהם חסרון בחוקו העליון ית' ולשללם ממנו, והרי זה כערך ציקי קדרה לשאב הזוהמא והפסולת מהקדרה".
העולם מכיר ומתייחס לרבש"ע באופן השוואתי, כאשר הוא מסיר ממנו כל פגם וחסרון ובכך מחשיב את רבש"ע כשלם לגמרי ולא חסר כנבראים, זוהי הקטנה כלפי רשב"ע ולכן הוא נמשל לציקי קדרה השואבים את הזוהמא מן התבשיל, וכך התיאורים לרבש"ע הם בהשוואה והבדלה מברואיו.
מוסיף הרב זצ"ל:
"אמנם ענין האחד בעצמותו, ואתו כל מושגיו מסוד ד' ליראיו, אינם בגדר זה, ולפי מעלת ההשגה של ישראל, שהיא ממה שלמעלה מהנבראים, גנאי הוא להתגדר בהשגה זו. אבל אי אפשר לבוא לאותה ההשגה הרוממה כ"א ע"י הקדמת זאת ההשגה שלמטה ממנה, לכן כשלא תאמר יש לה צער. ועל כן אומרים בחשאי, שהמושג מתוך הנבראים איננו מכוון בעצמותו לקלוסו ית', אלא לשלילת מדותיהם של מטה, באין אומר ודברים בלי נשמע קולם".
היינו, אנו צריכים את השבח של בשכמל"ו כדי להעלות את עצמנו למדרגה היותר גבוהה של 'שמע' וע"כ אנו אומרים את השבח בלחישה. האמור בבשכמל"ו מרומם אותנו להבנה הישראלית המיוחדת וליכולת לומר 'שמע ישראל'.
מתוך ההסברים שהבאנו נלמד את היחוד בקריאת שמע ואת היחוד בבשכמל"ו.
כתב הרב זצ"ל בעולת ראיה (ח"א עמוד כה):
"יחוד ד' בעולם היא קבלת מלכות שמים שבפרשת שמע ישראל. ההודאה על אחדות ד' היא הודאה מוחלטה, לא מצד הצירוף של התגלות האחדות המקפת את העולמים כולם, כ"א מצד עדות ד' הנאמנה, שהוא באמת המובן של היחידות האלהית בעולם. כי היחידות האלהית, המוחלטה למעלה מכל ציור של עולם, אין כח בשום שפה לבטאה, ולא בשום שכל ולב להשכילה, אבל מתוך האחדות המוחלטה, שהיא מבארת את היחידות האלהית בעולם, שברוב זהרה היא באה לנו ע"י אור התורה דוקא, אנו באים לקצת הכרה בערך היחידות המוחלטה, שאינה נהגית בשום אופן, מאפס ציור ודוגמא אותיותית איך לתארה".
היחידיות האלוקית המוחלטת אינה נתפסת אף לא במחשבה. אותה יחידיות מוחלטת מתגלית בתורה בצורה עליונה ונסתרת. ולנו, שהתורה היא חיינו ונשמתנו תפיסה כלשהיא ביחידיות המוחלטת מצד עדות ה' – התורה, ומתגלה הדבר בתוך נשמתנו, ההארה האלוקית של יחודו השלם המתגלה בתורה מופיעה בתוך נשמתנו ויש לנו מעט התחברות לכך, בלי שנוכל להגות ולתפוש בשכלנו.
במקום נוסף מבאר הרב זצ"ל מה השבח שאנו אומרים בבשכמל"ו.
נתבאר בעולת ראיה (ח"א, עמוד קס):
"ברוך שם, כבוד מלכותו, לעולם ועד. המלכות העליונה, ההנהגה של כל עולמים, ע"פ חק חפץ ד' עליון, כפי מה שהיא מתגלה במציאות בכל עולם ובכל פרט שלו לפי מדתו. למעלה ממנה עומד ערך הכבוד של מלכות זו, כלומר התכלית הרוחנית הנרצית מכל החקים כולם, ומכל המצואים והנהגתם החקית. והשם של הכבוד הוא העומד למעלה מן הכבוד בעצמו, מפני שהכבוד מציין את התכליתיות ביחש לההויה, כפי מה שהיא במציאות ובפעל, והשם של הכבוד הוא כבר נושא, שאנו חושבים על אודותיו לא ביחש להמציאות, כ"א ביחש להתכן העליון של שרש המציאות, בסוד המחשבה האלהית העליונה. וממקור מעין העליון של החפץ הכמוס, שהוא שמו של כבוד המלכות, כל שפעת הברכות נובעת היא".
הרב מבאר שיש בתוך בשכמל"ו שלש מדרגות ואת ההשפעה–הברכה אנו מקבלים מהמדרגה היותר עליונה. ראשית הגילוי האלוקי בעולם ובכל העולמות כפי הנראה לעינינו ולפי הבנת שכלנו. למעלה מן המלכות ישנו הכבוד האלוקי שהוא התכלית המוסרית העליונה של הכל. וממעל לתכלית העליונה של המציאות כפי שהיא נגלית לעינינו ישנו 'השם' הגילוי האלוקי היותר עליון, שעתה הוא מסתתר ממעלתנו והוא עתיד להתגלות כתכלית העליונה, ה'שם' הוא ההתעלות של כל העולמות לקרבה עליונה לרבש"ע. ומשם מאותה שלמות מעותדת לכל המציאות מושפע שפע הברכה והחיים האלוקיים. וכשאנו מבטאים בפינו שבח זה אנו מתעלים ומתקרבים לרבש"ע ונדבקים בו וממילא מושפע עלינו שפע ברכה וקדושה עליונים.
בבירור האמור בבשכמל"ו אנו מבינים שאין השבח הזה קטן ח"ו, להיפך הוא המדרגה היותר עליונה שאנו מתקרבים אליה ומשאיפים את כל האדם אליה, אלא שביחס לאמור ב'שמע ישראל' זו מדרגה קטנה, והגילוי האלוקי האמור בשמע ישראל הוא עוד הרבה יותר עליון, ואנו יכולים להתקרב אליו מתוך שיחתה הפנימית של נשמתנו.
נשלים את ההתבוננות ביחס שבין שמע לבשכמל"ו באמור בעולת ראיה (ח"א, עמ' תיב, סגנון הדברים על דרך הנסתר, ונקבל ממנו מה שביכולתנו):
"שמע ישראל. הרעיון העליון הנובע מיסוד ההכרה העליונה בגדולת אין–סוף, המוציא את מעמק הברכה מקרב תוכיות הנשמה, ברוך הוא, עד אשר בא לידי אותו האור הנאצל באצילות הטוהר, שמכחו כבר ראויים הם עולמים להיות מתיצרים, מתוארים ומתנהלים, כל אותה האחדות המאירה, כל אותם העדנים מלאי החיים והעז, ברום קדשי קדשיהם, הרי הם בכלל היחוד העליון, שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד".
"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. "משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה" (פסחים נ"ו.), שהוא תואר למעוברת. ההשגה מצד המלכות, שהיא ההכרה מצד הבריאה, אע"פ שהיא הכרה שפלה בערכה, הרי השכל האנושי מתישב בה ורודף אלי' יותר מלהכרה הפנימית, שאין משתוקקים לה כ"א מצד ברכת ד' והוצרך שלמה המע"ה להזהיר על התשוקה היתרה לחכמות חיצוניות, שעיקרן מצד ההכרה של הבריאה "כי נופ"ת שפתי זרה". והוא שבודאי בחוקה של הנשמה הוא להשיג ענין האמת בעצמה, אבל לא באה עדיין לשלמותה, שתולדותיו לא נגמרו עד עת השלמות שלעתיד לבא, כי ח"י אינם מאירים עדיין בגוף, והתשוקה למדרגה השפלה היא מצד העיבור, שלא נשלם עדיין בלידה. "לא תאמר, יש לה צער" (שם), שלפי מדתה אינה מתישבת באופן אחר. "תאמר, יש לה גנאי", לפי עצם מעלתה שלמעלה מהנבראים, שתהי' שלמותה רק מצדם. על כן נרשמה השגה זו רק בתור הכנה טפלה לעיקר, וע"כ שמע ישראל מתחילה ובקול רם, ואח"כ בשכמל"ו בחשאי, שכן דרך הנגינה להשפיל טעם הטפל ולהגביה טעם העיקר, והעיקר כבר ישנו אלא שהוא צריך להתפתח ולהתגלות ולהתבלט, ע"י אותה ההכנה ע"י בחי' מלכות המתקבלת בגוף. אמנם שבח זה מיוחס הוא למלאכים, כי ישראל הם מבחי' פנימיות יותר ממלאה"ש, שהשגתם של מלאה"ש היא מצד העולמות והכלים והשגתם של ישראל מצד התורה היא מצד פנימיות ועצמיות. אך לתחה"ם יאיר אור גדול ונפלא גם בעולמות וגם הכלים יתוקנו, ואז גם ההכרה שמצד העולמות תהי' זכה ובהירה. וזהו רמז חכמי אמת: מלכות סלקא עד א"ס. וע"כ ביוה"כ, שהוא מכוון למדת בינה של עוה"ב, המלבין עונותיהם של ישראל, כי אור הלבנה, האור אשר מצד העולמות, יתוקן ויתעלה, ויהי' כאור החמה, למדרגת אור העצמיות, לא נבוש מבקשתנו ציקי קדרה, ואומרים גם בשכמל"ו בקול רם".
את חשיבות קריאת שמע וברוך שם כבוד מלכותו ל"ו ואת מפעלה בעולמנו מבאר הרמח"ל בספר דרך ה' (ח"ד פ"ד אות ג) בפרק העוסק בקריאת שמע:
"ואמנם מכל הענינים האלו יוצאות תולדות גדולות לתיקון כלל כל הבריאה. וזה, כי אולם סדרי הבריאה וכונניותיה מסודרים בדרך, שכאשר מלכותו, יתברך שמו, נודעת ומודים בה כל ברואיו – נמצא בברואים כל טוב וכל שלוה, והברכה מתרבית בהם, ושלומם מתגדל, ובהתפרץ העבדים ואינם משתעבדים ומודים במלכותו, יתברך – כל טוב חסר, והחושך מתגבר, והרעה שולטת. והנה נמשכים דרכי ה' אלה בכל חלקי הבריאה, העליונים והתחתונים, הפועלים והנפעלים, וכמו שזכרנו בחלק ראשון, ואולם היות מלכותו, יתברך, נודעת או לא נודעת, נמשכת ודאי ממעשי התחתונים, וכבר נתבארו אלה היסודות במקומם. אך מה שצריך עתה לעניננו, שאם יהיה טעם לשיופיע הבורא, יתברך, במלכותו וימלוך על עולמו, יימשכו מזה הטוב הרב והשלוה הגדולה לנבראים, ותרבה ההארה הקדושה והטהרה וכל דבר טוב, וכחות הרע יהיו נכפפים ומשועבדים ולא יקלקלו טובת העולם. ואם לא, הנה הקדוש ברוך הוא מסתיר פניו ואינו מגלה כח ממשלתו, וכחות הרע מתפרצים ושולטים. וכל תולדות הענין הזה הוות בכל מקום שהן שייכות שם, והוא כלל כל הרעות הנמצאות בעולם, והנה בהיות ישראל מתחזקים בכל יום על דבר זה, ומקבלים מלכותו, יתברך, ומודים בה בלבם ובפיהם, מופיע הקדוש ברוך הוא בעולמו, וכחות הרע נרפים תחת הטוב, ונמשכת הברכה לעולם. ובהעיד על ייחודו, יתברך, כמו שזכרנו למעלה, הנה כנגד זה נענה לנו, ומתנשא בייחודו ומחזיקו, ומוסיף לעולם תיקון על תיקון, בבחינת התיקון האמיתי שזכרנו, שאליו מתגלגלות כל מסיבות ההנהגה, ומקיים עצתו, שהיא העמיד הבריאה על הטוב השלם, וכמו שזכרנו".
פעמי משיח דוחקים בנו. תקופה של טלטלות פנימיות עזות היוצאות מתוך הגידול הפנימי, ומתוך כך "נוע תנוע ארץ כשיכור" (ישעיהו כד, כ) ואע"פ שאיננו יודעים לפרש איך כל התנועות מעלה ומטה מתקשרים למטרה הכללית – אורו של משיח, שיתגלה עלינו במהרה. בכל זאת "הכל מסייעים למלך מלכי המלכים הקב"ה אפילו רוחות אפילו שדים ואפילו מלאכים" (במדבר רבה פרשה יד סימן ג) וכן בני אדם מישראל ומאומות העולם, אף היודעים ואף שאינם יודעים, בחייהם ובמותם, כולם כולם מסייעים לגאולתן של ישראל.
כרך זה הכ"ז במספרו יש בו הרבה עניינים כלליים שנשאלתי עליהם, ואשר עלו מתוך לימוד והתבוננות בעניינים השזורים בחיינו.
אילו פי מלא תודה אין אני מספיק להודות לרבש"ע שמסייע בידי בלימוד התורה ולהוציא את כתבי.
תודה רבה לכל השואלים והמסייעים, תודה גדולה לרבנים העוברים על ספרַי ומדריכים אותי בעצתם. ותודה רבה לאשתי שמסייעת בידי לטפל בכל הנצרך, ומפנה את זמני ללימוד תורה.
בזכות לימוד התורה יבורך כל עם ישראל, ויחד עמו ביתי ומשפחתי הגדולה והמתרחבת.
"ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה"
יעקב הלוי אפשטיין
שומריה ת"ו אדר תשפ"ג