לדלג לתוכן

חבל נחלתו כז ד

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

<< · חבל נחלתו · כז · ד · >>

סימן ד

עולה שברך ברכת התורה לפני שידע היכן הוא קורא

שאלה

בקריאת התורה בבית כנסת העלו לתורה נער. הספר היה ס"ת ספרדי והיה סגור לאחר ברכת העולה שקדמו. הנער ברך מיד ברכת התורה, ואז בעל הקורא פתח את ספר התורה והראה מהיכן הוא מתחיל לקרוא, והחל לקרוא.

האם צריך להפסיק את הקריאה ולחזור ולברך, ואז להמשיך בקריאה?

תשובה

א. נראה שיש לדון בשאלה שלפנינו, האם החובה שהעולה לתורה (שהוא גם צריך להיות הקורא לפי התקנה הראשונה) ידע היכן הוא קורא, או שדי בכך שיראו לו את מקום הקריאה אחרי ברכתו שכן בעל הקורא הוא הקורא והוא חוזר אחריו בשקט.

בשאלה שלפנינו לא מצאתי מי שעסק.

ננסה ללמוד זאת מדין מי שהראוהו בטעות מקום אחר, האם צריך לחזור ולברך.

ב. באר הבית יוסף (או"ח סי' קמ, ג):

"כתב ה"ר דוד אבודרהם ז"ל בהלכות ברכות (עמ' שיז) שכתב ה"ר גרשום ב"ר שלמה על מעשה שאירע בראש חודש טבת שמוציאים שני ספרים וטעה שליח ציבור ופתח של חנוכה ובירך הקורא עליו והזכירוהו הציבור שטעה ובשל ראש חודש יש לו לקרות ראשונה והפסיק וגלל ס"ת עד שהגיע לפרשת החודש. ויש מאנשי הדור שמוכיחין שצריך לחזור ולברך שנית על פרשת ראש חודש מדגרסינן בירושלמי פרק כיצד מברכין (ה"א): הדין דנסיב פוגלא ומברך עליה והוא לא אתא לידיה צריך לברוכי עליה זמן תנינות רצה לומר כיון שהפסיק אחר ברכתו שנטלו מן הקרקע חוזר ומברך אף על פי שלא הפסיק אלא בשתיקה, וג"כ בכאן כיון שהפסיק זמן גדול בשתיקה בעת שגלל ס"ת הוי ליה הפסקה כגון אם הפסיק בדיבור. ועוד דגרסינן תו בירושלמי (שם) רבי זירא בעי האי מאן דנסיב תורמוסא ונפל מידיה מהו לברוכי עליה זמן תנינות, פירוש היו תורמוסין לפניו ונטל אחת מהן ונפלה מידו ומיבעיא ליה אם צריך לברך פעם שניה על האחרים. ומקשי ומה בינו לאמת המים ומתרץ אמרין תמן לכך כיון דעתו מתחלה ברם הכא לא לכך כיון דעתו מתחלה והכא נמי כיון דלא נתכוין בברכתו על זאת הפרשה צריך לחזור ולברך ולפי דעתו טעו כי הטעם הראשון בטל שהרי הירושלמי ההוא אינו עיקר דהלכה כרבא (ברכות לט:) מברך ואח"כ בוצע דלא חשבינן שתיקה להפסקה לא שנא מרובה לא שנא מועטת והטעם השני בטל ג"כ לדעת הראב"ד דפסק לקולא והביא ראיה לדבריו דכל דמנח קמיה חיילא ברכה עליה הכי נמי הא ס"ת קמיה ודעתיה עליה לכל הפרשיות הכתובות בו גם אם לא גלל אותו ס"ת עצמו שבירך עליו תחלה אלא פתח ס"ת אחר יש פנים להיתר כי אחר שהוציאו אותם שני ס"ת יחד לקרות אותם שתי פרשיות שהם ענין היום יש לומר דמנחי קמיה הוו ודעתיה עילוויהו וכן יצאה הוראה בחבורה בעירנו עכ"ל: והפוסקים פסקו כההיא דהדין דנסיב תורמוסא לחומרא וכמו שיתבאר בסימן ר"ו (ד"ה וז"ל שבה"ל) בסייעתא דשמיא ולפי דבריהם בההוא עובדא דס"ת צריך לחזור ולברך כמו שהורו אנשי הדור ההוא ודלא כה"ר גרשום ב"ר שלמה". וכן פסק השולחן ערוך (או"ח סי' קמ ס"ג) בהבאת שתי הדעות וצידד שמברך שוב.

היינו, כיון שברך על ספר אחד ובסוף התברר שצריך לקרוא בשני דעת רגב"ש שמביא האבודרהם שאין חוזר ומברך, אולם דעת הב"י עצמו שצריך לחזור ולברך. נראה שדעת רגב"ש היא שעל הקורא לברך על מה שהראו לו, וכן דעת הב"י. אולם במקרה דנן כלל לא הראו לו היכן הוא קורא. ולכן לכאורה אין מכאן ראיה לבעייתנו.

בשו"ת רדב"ז (ח"א סי' רמח) חלוק על הב"י (הביאו ברמז), אמנם במקרה מעט שונה:

"שאלת ממני אודיעך דעתי במי שקראו אותו לקרוא בתורה והראהו החזן שלא במקום הקריאה אלא למטה בשנים או ג' פסוקים וקרא משם והלאה מעט והחזירוהו אם צריך לברך פעם אחרת או לא".

"תשובה בספר אבודרהם כתוב בגדולה מזו דאין צריך לחזור ולברך על מעשה שאירע בר"ח טבת שמוציאין שני ספרים וטעה ש"ץ ופתח של חנוכה ובירך הקורא והזכירהו הצבור שטעה ובשל ר"ח יש לו לקרות ראשונה והפסיק וגלל הס"ת עד שהגיע לפרשת החדש ויש מאנשי הדור שהיו מוכיחים שצריך לחזור ולברך והעלה הר"ר גרשום בר' שלמה שאינו צריך לחזור ולברך וכן יצאה ההוראה בחבורה בעירנו ע"כ. וא"כ כ"ש בנ"ד דאין צריך לברך. וראיתי לאחד מחכמי הדור שכתב כי לדעת הפוסקים שפסקו כההיא דירושלמי בהדין דנסיב תרמוסא שצריך לברך א"כ בההיא עובדא דרבינו גרשום ז"ל צריך לחזור ולברך כמו שהורו אנשי הדור ההוא ודלא כה"ר גרשום ב"ר שלמה ע"כ. ואין זה מחוור אצלי כלל. שההוראה שיצאת בחבורה נכונה היא ואף על גב דרבינו גרשום השיב על ההיא דירושלמי ואמר דאינו עיקר דהלכה כרבא מברך ואח"כ בוצע משום דאיהו ז"ל ס"ל דהך דירושלמי לאו הלכתא הוא דחי לה הכי, אבל אין הוראתו תלויה בזה הירושלמי כלל, דאיפשר דאפי' תאמר דהך דירושלמי הלכתא היא לא דמי כלל להך דס"ת, דהתם בעי ר' זירא האי מאן דנסיב תרמוסא ונפל מידיה מהו לברוכי עליה זמן תניינא. פי' היו תורמוסין לפניו ונטל אחד מהם ונפלה מידו ומיבעיא ליה אם צריך לברך פעם שנייה על האחרים, ובשלמא התם איכא לאסתפוקי כיון שבא לברך על האחרים והראשונה הלכה לה, אבל הכא ס"ת להיכן הלך הא ס"ת קמיה ודעתיה עליה לכל הפרשיות הכתובות בו. ותו דבשלמא ברכת הנהנין כיון דנסיב תורמוסא ונפל ולא מתהני מינה איכא למיבעי אי מברך זימנא אחריתי. אבל ברכת התורה ברכת המצוה היא ובכל הקריאה באיזה מקום שיהיה איכא מצוה אם כי שפיר מיקרי ברכת המצוה ואין צריך לחזור ולברך. ובנ"ד איכא נמי טעמא אחרינא דליכא הפסקה כלל דגם מה שקרא בטעות בכלל הברכה הוא ואין כאן אלא כמי שכפל פסוק אחד דפשיטא דאין צריך לברך: כללא דמלתא דבנ"ד כ"ע מודו דאין צריך לחזור ולברך".

משמע לפי הרדב"ז שברכת התורה שמברך העולה היא על כל ספר התורה שלפניו, וממילא ידיעת המקום המדוייק היא בבחינת הידור אבל לא חיוב המחייב להחזיר את הברכה.

וכ"מ במור וקציעה (סי' קמ) שכתב: "ואי משום דהכא היה צריך לקרות בענין אחר, מה בכך, והלא לקריאה הוא צריך ודעתו עליה, שהרי עדיין לא קרא, וכי מה אכפת ליה לקורא, באיזה מקום הוא מקיים מצות קריאה, דנימא דאהא הוה דעתיה מעיקרא, ואהא לא, באמת דעה זרה היא מאד בעיני".

את שני הצדדים לגבי ברכת התורה הביא גם הלבוש (או"ח סי' קמ ס"ג) "כיון דלא נתכוין בברכתו על זאת הפרשה", ואת הדעה החולקת: "דכיון שהספר תורה מונחת לפניו ודעתו עליה לקרות בתוכה, הברכה כוללת כל הפרשיות שבתורה ואיזה פרשה שיקרא קאי עליה ברכה זו שבירך".

ג. ונראה שגם לדעות שהביאו הב"י והלבוש שצריך לחזור לברך, בשאלה דידן אינו צריך לברך, שכן לדעתם התכוין לפרשה מסוימת בטעות והיה צריך לקרוא במקו"א, ובכך שברך הוציא מכוונתו פרשיות אחרות. אבל במקרה שלפנינו לא ברך על פרשה מסוימת, אלא תלה עצמו במה שיפתחו ויקראו לו. והרי זה כאורח שבעל הבית מביא לפניו, והוא תולה דעתו בדעת בעל הבית1 ולכן אינו צריך לחזור ולברך.

ד. אמנם ניתן לומר שאין אפשרות לברכה סתמית, אלא צריך לדעת היכן הוא יקרא, ולא לברך בסתמיות ואחר כך יראו לו.

באליה רבה (סי' קמ ס"ק ה) הביא דעת המבי"ט (ח"ג סי' רכד) שאם הראו לו בפרשה שהיא חובת היום דא"צ לחזור ולברך. ואולי יש כאן דעה שלישית: אין ברכה על תנאי או בתליה בדעת אחרים. המברך חייב לדעת בשעת ברכה היכן יקרא, אלא שכל הפרשה עדיין כלולה בתוך ברכתו, אבל אין ברכה 'היולית' שלא חלה על קריאה מסוימת.

וקצת משמע כן בט"ז (או"ח סי' קמ ס"ק ד) ובעטרת צבי (או"ח סי' קמ ס"ק ג).

כך סיכם הבאר היטב (או"ח סי' קמ ס"ק א) את שאלת ברכה על מקום מוטעה: "שצריך. בספר פרח שושן חלק או"ח כלל א' סימן א' העלה לפסק הלכה אם היה בסדר היום אלא שהטעות היה שהראה לו למעלה שכבר קראו או למטה וצריך לחזור יותר למעלה בכל חד מהני גווני א"צ לחזור ולברך כמו שכתב המבי"ט ובעל תיקון יששכר והרדב"ז. והיכא שהיא פרשה אחרת שאינה מסדר הקריאה דעת המבי"ט ובעל תיקון יששכר שצריך לברך וכן דעת המג"א וט"ז. וסיים הט"ז דאם הטעות במקום שאין צריך לגלול הספר תורה א"צ לברך דכיון שהספר תורה מגולה לפניו דעתיה על כל מה שמגולה וכן פסק הפר"ח ז"ל דכשאינו חובת היום צריך לחזור ולברך ואם הוא חובת היום אם הראו לו ממה שכבר קראו יקרא ממה שהראו לו כדי שלא יהא ברכה לבטלה ואם הוא למטה יתחיל לקרות ממקום שפסקו עד אותו פסוק שהראו לו ואותו בכלל עי' בתשובת חוט השני סימן ס"ב ובתשובת גינת ורדים חא"ח כלל א' סימן (ב') [כ']. ובספר יד אהרן וע"ל סימן תרפ"ד".

ה. עד כאן ניסינו ללמוד משאלה דומה ולהשליך לשאלה שלפנינו.

יש לשאול ישירות: מנין החובה לראות מקום הקריאה קודם שמברך? אף על כך לא מצאתי עיסוק ישיר וזה מה שבררתי.

נאמר במגילה (לב ע"א): "תנו רבנן: פותח ורואה, גולל ומברך, וחוזר ופותח וקורא, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: פותח ורואה ומברך וקורא".

לשתי הדעות פותח ורואה היכן קורא ורק אח"כ מברך. ונחלקו אם צריך לסגור את סה"ת כדי שלא יאמרו שהברכות כתובות בו. לא בואר מה הדין אם ברך קודם שפתח.

הגר"א (על שו"ע או"ח סי' קלט ס"ד) הביא ממסכת סופרים (פרק יג הלכה ה): "מי שהוא אוחז ספר תורה, נחלקו שני תנאים בדבר, חד אמר פותח ורואה וגולל ומברך, וחד אמר פותח ורואה ומברך, רבי זעורה אבא בר ירמיה רב מתנה בשם שמואל הלכה כמי שהוא אומר פותח ורואה ומברך, ומה טעם, וכפתחו עמדו כל העם, ומה כתיב בתריה, ויברך עזרא את י"י האלהים הגדול. במה גידלו, רבי גידל אמר בשם המפורש, רב מתנה אמר בברכה גידלו".

וכן הראבי"ה (סימן תקצה) כתב: "והלכה פותח ורואה מברך וקורא. ובירושלמי (מגילה פ"ג ה"ז) מפרש מה טעם כתיב (נחמיה ח'): ובפתחו עמדו כל העם מה כתיב בתריה ויברך עזרא את ה' וגו'".

ומשמע שהיא חובה מדברי קבלה לפתוח ולראות קודם ברכה.

לא מצאתי שהעלו את השאלה מה יהיה הדין אם ברך קודם שפתח.

בערוך (ערך חתן) לשון פסקנית: "א"ר זירא אמר רב מתנה אמר שמואל הלכתא פותח ורואה מברך וקורא – קיימא לן אין מברך אלא א"כ רואה".

ומשמע שהראיה קודם ברכה לעיכובא.

ועי' רמב"ם (הל' תפילה ונשיאת כפים פי"ב ה"ה) ושולחן ערוך (או"ח סי' קלט ס"ד) שלא פסקו במפורש האם לעיכובא שיפתח ויראה ורק אח"כ יברך.

וניתן להוסיף שכל הדעות שהובאו לעיל בענין שהראוהו מקום מוטעה, אם חוזר ומברך או אי"צ לחזור ולברך, הן דוקא אם פתח (במקום מוטעה) וברך. אבל אם כלל לא פתח, לכו"ע לא קיים את המצוה כהלכתה, וכפי שלמדנו מעזרא הסופר, וממילא חייב לחזור ולברך לפי כל הדעות.

מסקנה

נלענ"ד שאין יוצאים ידי חובה בברכה לפני שיודע היכן צריך לקרוא בתורה. ואם ניתן, יש לעצור את הברכה ולהראות לעולה היכן לקרוא ורק אח"כ יחזור ויברך.