חבל נחלתו כו נב
סימן נב
כינור שכור שנפל ונשבר
שאלה
מורה לכינור לימד תלמיד בן שש שנים לנגן על כינור שכור. בשיעור השני, תוך כדי שיעור בהחזקת הכינור – הכינור נפל מידי התלמיד ונשבר.
האם השוכר (המורה או האב) צריך לשלם לחנות את תיקון הכינור?
א. מדין תורה
א) הכינור נפל מיד ילד שאינו חייב בנזקין, ולכן פטורים מלשלם את הכינור.
וכ"פ הרמב"ם (הל' חובל ומזיק פ"ד ה"כ): "חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין, אף על פי שנתפתח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן אינם חייבין לשלם, שבשעה שחבלו לא היו בני דעת". ואין זה שייך רק בחבלה אלא אף בנזקין.
ב) לגבי נפילה (מיד גדול) מן הגמ' בבבא מציעא (פג ע"א) לגבי סבלים משמע שנפילה מידו היא חיוב ששומר חינם פטור אבל שומר שכר משלם. אולם מהמחנה אפרים (הלכות שומרים סימן לט) בשם הראב"ן משמע שנפל מידו הוא אונס, ושומר פטור עליה מתשלומים (עי' פתחי חושן חלק ו [נזיקין] – הערות פרק א – כללי אדם המזיק הערה כג), וצ"ב.
ואולי תלוי האם הנשיאה היא מטרת המעשה וממילא הנפילה גורמת שהפעולה לא בוצעה כבסבלים או שהנפילה של הכלי היא בדרך אגב.
ג) מסירת הכינור ליד הילד אין בה משום שומר שמסר לשומר, כיון שהכינור נשכר מיד המשכיר כדי שהילד ילמד על ידו נגינה.
כך פסק בספר המקח והממכר (לרב האי גאון שער מט): "וכמו כן היכא ששלח את הקטן שישלח לו חפץ פלוני והלך המוכר ושלח החפץ על יד אותו קטן ונפל מיד הקטן ונשבר הכלי ונפסד החפץ הרי אותו הפסד למוכר, שהיה על המוכר שלא ישלח אותו חפץ אלא על יד בן דעת". אולם אצלנו כל שכירות הכינור היא בשביל ללמד קטנים, וא"כ ודאי שאין במסירה ליד קטן איסור ולא פשיעה, אלא זאת כל מטרת השכירות.
ד) כמו"כ נראה שלשוכר אין אחריות על הכינור כלפי המשכיר, אלא האחריות מוטלת על המשתמש בכלי שלא ישנה. והוא חייב כלפי המשכיר. ולכן השוכר עצמו פטור.
כנפסק בשולחן ערוך (חו"מ סי' שט ס"ד): "השוכר את הפרה לחרוש בהר, וחרש בבקעה ונשבר הקנקן, והוא הכלי שחורש בו, הרי השוכר פטור ודין בעל הפרה עם האומנין שחרשו. וכן אם לא שינה על דעת הבעלים, ונשבר הקנקן, דין בעל הפרה עם האומנים".
היינו, שוכר כלי לשימוש בעלי מלאכה שלו, והכלי נשבר בידם, דין המשכיר עם בעלי המלאכה והשוכר אינו חייב בכלום. במקרה שלפנינו כיון ש'בעלי המלאכה' הם קטנים, אין המשכיר יכול לדון עימם ולכן המשכיר נפסד.
ה) נראה שלשוכרים אין אחריות כלפי המשכיר כיון שהם השוכרים. שכיון שידוע למשכיר שהשוכר אינו שוכר לצורך עצמו אלא לצורך לימוד ילדים, לא נוצרה לשוכר אחריות יותר גדולה על החפץ הנשכר.
כן עולה מבבא בתרא (פ"ה מ"ט):
"השולח את בנו אצל חנוני ופונדיון בידו ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר שבר את הצלוחית ואבד את האיסר חנוני חייב רבי יהודה פוטר שעל מנת כן שלחו ומודים חכמים לרבי יהודה בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד חנוני לתוכה חנוני פטור".
אם ברור לשני הצדדים שהקונה מתכוין שהמוכר ייתן שמן בצלוחית המוכר פטור, מפני שעשה כציווי הקונה. וכן פרש הרמב"ם: "אבל אם נתן לו בה שמן והיא בידו ושברה התינוק הרי הוא פטור מדמי צלוחית".
נמצא כי לפי דין תורה אין שום חיוב תשלומים לשלם למשכיר על הכינור שנפל ונשבר1.
כמובן שאם עשו חוזה ביניהם שכל שיקרה לכינור הוא באחריות השוכר – השוכר חייב אע"פ שהשוברים הם קטנים, מפני שהוא מתנה על דבר שבממון שחל אף אם מתנה על מה שכתוב בתורה.
ב. מנהג מדינה
אולם מנהג המדינה נראה ששונה מדין תורה.
נראה כי לפי מנהג המדינה השוכר חפץ מקבל עליו חיובי שואל, ולכן הוא חייב אף באונסים, לפחות אותם שלא נגרמו מצד שלישי (כגון לסטים מזויין וכד'). נמצא שהשוכר חייב במלוא הנזק. היינו אומדים את שווי התיקון של הכינור, והשוכר (ההורים או המורה) ישלמו למשכיר את דמי התיקון.
ואף אם התיקון אינו משתלם, ולכן המשכיר דורש שישלמו לו כינור משומש כפי שהשכיר, השוכר אינו חייב אלא בדמי התיקון ולא יותר.
הערת הרה"ג יעקב אריאל, רב העיר רמת גן (לשעבר)
השוויתם בין הכינור לצלוחית במשנה בב"ב דף פ"ז ב שלפיה אם האב שלח את הקטן לקנות החנווני פטור על שבירת הצלוחית ואיבוד השמן והאיסר, כי אלו אבידה מדעת. לענ"ד כינור שאני. המשכיר לא מסר את הכינור לקטן, אלא השכירו למורה. וגם אם הניח שהתלמיד הוא קטן (כינור לקטנים שונה בגודלו מכינור למבוגרים) אין לו שום קשר לקטן, אלא רק עם המורה, והמשכיר מטיל רק עליו את מלוא האחריות. והמורה שמסר את הכינור לידי הקטן ללא השגחה צמודה פשע.