חבל נחלתו כו לט
סימן לט
האם לשם שילוח הקן צריך להחזיק באם ולשלחה?
שאלה
ניגש אלי ילד ואמר לי שהם מצאו קן של יונים ושאל אותי איך יקיים מצות שילוח הקן. אמרתי לו שיחזיק ביונה הדוגרת וישלח אותה. אמר שאין לו אומץ לכך. וחשבתי לדון: האם לשם שילוח הקן צריך להחזיק באם ולשלחה, או שאם מפחידה והיא עפה ובורחת קיים מצות שילוח הקן?
תשובה
א. נאמר בחולין (קמא ע"ב):
"עד כמה משלחה? אמר רב יהודה: כדי שתצא מתחת ידו".
"במה משלחה? רב הונא אמר: ברגליה, רב יהודה: אמר באגפיה; רב הונא אמר ברגליה דכתיב: משלחי רגל השור והחמור, רב יהודה אמר באגפיה דהא כנפיה נינהו".
פרש רש"י (חולין קמא ע"ב):
"עד כמה משלחה – אם נטלה".
"שתצא מתחת ידו – ואם יכול לחזור ולתופשה מותר".
"במה משלחה ברגל – יאחזנה ברגלה וישלחנה".
"בגפה – אוחזה בכנפה ומשלחה".
"משלחי רגל – אלמא שילוח ברגל הוא כך שמעתי, ונראה בעיני שאין שילוח זה דומה לשילוח רגל השור שהוא הולך ברגלים והכא אחיזה ברגלים. וכמדומה לי דהכי קאמר רב הונא אמר ברגל שאם תלש גפה ושלחה נפטר ממצות שילוח כיון שהלכה ב' פסיעות או ג' ומותר לחזור לתופשה ורב יהודה אמר בגפה שתוכל לעוף כדרכה וראייה לדברי מדמייתי עובדא דההוא דתלשינהו לגפה ושלחה דחייביה רב יהודה למשלחיה דרב יהודה לטעמיה דאמר אין שילוח עוף ברגל".
הראשונים והאחרונים הבינו שרש"י פרש שני פירושים, וחולקים ביניהם בפירוש השאלה השניה במה משלחה. לפי הפירוש הראשון, השאלה השניה 'במה משלחה' היא שאלה בפני עצמה: כיצד נעשה שילוח הקן ברגלי העוף או בכנפיו. לפי הפירוש השני היא לפי ההיכי תמצי שהוא פגע בכנפיה או ברגליה, מתי מקיים שילוח. הנ"מ בין הפירושים האם טרִיפָה והקשה על הקן וסילוק האם בדרך גרמא מהווה קיום מצות שילוח הקן או לא. לפי הפירוש הראשון אין בכך קיום המצוה, לפי הפירוש השני יש בכך קיום המצוה.
וכך באר בהערות הגרי"ש אלישיב (חולין קמא ע"ב):
"רש"י ד"ה עד. אם נטלה. צ"ע אמאי נקט אם נטלה, ולא פירש כפשוטו, דאי בעי לקיים מצות שילוח עד כמה משלחה. ויש שכתבו דהנה להלן פליגי אי באגפיה או ברגליה, ופירש"י שנחלקו אם תלש גפה ושלחה אי נפטר ממצוות שילוח כיון שהלכה ב' או ג' פסיעות, או דצריך שתוכל לעוף כדרכה ע"ש. ולזה פירש"י אם נטלה, דלא נימא דהא דסגי לחד מ"ד אף שאינה יכולה לעופף היינו דוקא לגבי מצות שילוח, אבל אם כבר עבר על הלאו וצריך לקיים העשה כדי שיהיה תיקון ללאו, לא סגי בהלכה ברגליה, קמ"ל דאיירי אף אם נטלה. אולם מהמשך דברי רש"י שכתב 'ואם יכול לחזור ולתופסה מותר', משמע דהא דבעי עד כמה משלחה, היינו כמה רחוק צריכה להיות משולחת כי היכי דלישתרי לחזור ולתופסה. וע"ז אמר כדי שתצא מתחת ידו".
"רש"י ד"ה במה. יאחזנה ברגלה וישלחנה. לפי' הראשון ברש"י פליגי היכי מתקיים דין שילוח, דלר"ה צריך לאוחזה ברגליה, דבזה שהולכת מתקיים מצות שילוח, ולר"י בעי' דוקא שיהא השילוח באגפיה. ולכאורה נ"מ בינייהו בתרנגול הודו1 שאינו פורח באויר אלא מהלך ברגליו בלבד, אי איכא מצות שילוח".
"ובפי' השני פי' דפליגי בגוונא שתלש גפה דאינה יכולה לעופף אי סגי במה שהלכה ב' או ג' פסיעות או לא. והגר"א (סי' רצב ס"ק ט) כתב בשיטת הרמב"ם דפי' כפירוש הראשון דרש"י, ופסק הרמב"ם כרב יהודה ולפיכך כתב שצריך שיאחזנה בכנפיה. ולשיטתו ודאי דלא סגי שיהא מקיש על הקן והיא פורחת מעצמה. (וכ"כ בחת"ס)".
"ומלישנא דגמ' דלא נזכר הא דמקיש על הקן ומפריחה, משמע כשי' הרמב"ם דצריך דוקא לשלחה בידיו, דבפשוטו רק בזה חשיב שילוח, כיון דעביד מעשה בידים, ולא שפורחת מעצמה לאחר שהקיש על הקן, דהוא גרמא בעלמא".
ב. הרי"ף (חולין מח ע"ב) כתב: "במה משלחה רב הונא אמר ברגליה רב יהודה אמר בכנפיה וקיימא לן כרב יהודה".
באר הר"ן (על הרי"ף, חולין מח ע"ב): "במה משלחה ברגליה. יאחזנה ברגליה וישלחנה".
"באגפיה. יאחזנה באגפיה וישלחנה. ורש"י ז"ל פירש ברגליה שאם תלש כנפיה פטור מן השילוח כיון שהלכה ברגליה שתים ושלש פסיעות ומותר לחזור ולתפסה ורב יהודה אמר באגפיה דבעינן שתוכל לעוף כדרכה ועובדא דבסמוך מוכח כדפירש רש"י ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק הנזכר וכיצד משלח האם אוחז בכנפיה ומפריחה וקיימא לן כרב יהודה דהא חזינא בסמוך דעבד עובדא כשמעתיה".
הרמב"ם (הל' שחיטה פי"ג ה"ה) פסק: "וכיצד משלח האם אוחז בכנפיה ומפריחה, שלחה וחזרה ושלחה וחזרה אפילו ארבע וחמש פעמים חייב לשלח שנאמר שלח תשלח".
באר המגיד משנה (לר"י כלץ, הל' שחיטה פי"ג ה"ה): "כיצד משלח וכו'. פלוגתא שם דרב יהודה ורב הונא דרב הונא אמר משלחה ברגליה ור"י אמר משלחה בכנפיה ופסק רבינו כר"י וכן פסק הריא"ף ז"ל ואיכא בין רב הונא לר"י דאילו לרב הונא כל ששלחה ברגליה אף על פי שלא פרחה יצא ידי חובתו ואם הלכה שתי פסיעות או שלש ואח"כ לקחה פטור ולר"י אינו פטור עד שיאחזנה בכנפיה וישלחנה והלכה כר"י דהא עבד כשמעתיה ונגדיה לההוא גברא". וכ"כ הכס"מ.
המאירי (חולין קמא ע"ב) ג"כ כתב: "כיצד הוא משלחה אוחז בכנפיה ומפריחה".
וכן הארחות חיים (דין שלוח הקן סימן א) באר: "וכיצד משלחין האם. לוקחה בכנפיה ומפריחה וכן נמי פסק הרי"ף ז"ל. שלחה וחזרה אפילו ארבעה או ה' פעמים חייב. ולא יטול את האם וישלח את הבנים שנאמר שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך. לקח הבנים והחזירן לקן ואח"כ חזרה האם עליהם פטור מלשלח. לקח האם ושלחה ואח"כ צד אותה מותר".
לפי ראשונים אלו כדי לקיים מצות שילוח צריך להחזיק באם בידים ולשלחה.
לפי שיטתם מתפרשת הגמרא בחולין (קמא ע"ב): "לוי בר סימון אקני פירות שובכו לרב יהודה, אתא לקמיה דשמואל, א"ל: זיל טרוף אקן דליתגבהו – וקנינהו"... הוראתו של שמואל לא היתה לשם שילוח הקן אלא כדי שיוכל לקנות את פירות השובך.
וכך כתב החתם סופר (חולין קמא ע"ב, [מהדורא קמא]): "במה משלחה רמב"ם מפרש כפי' א' דרש"י וכבר כתבתי לעיל דנפקא לי' מלשון תשלח משמע אתה תשלח בידים ולא סגי בהקשה על הקן שתפרח מכחו". ועי' אבן ישראל (הל' שחיטה פי"ג ה"ה).
ג. אמנם מדברי הרא"ש (חולין פי"ב סי' ה): "עד כמה משלחה? אמר רב יהודה עד כדי שתצא מתחת ידו. ובמה משלחה? אמר רב הונא ברגל כדי שתוכל לילך ברגל. ויכול לחתוך כנפיה שלא תוכל לפרוח וישלחנה ותלך ברגליה שתים ושלש פסיעות ואחר כך יקחנה. רב יהודה אמר באגפיה צריך לשלחה בענין שתוכל לפרוח בגפיה שלא ימרוט כנפיה". משמע שאם קצץ רגליה או כנפיה שואלים במה משלחה, ומשמע שאף אם טרף על הקן נחשב שקיים מצות שילוח. וכן נראה מן הטור (יו"ד סי' רצב).
כך כתב ביד דוד (חולין קמא ע"ב): "ולענ"ד דוודאי שילוח לא מיקרי שישלחה בידים, והרי כתיב ושלחתה לנפשה [דברים כא, יד], והתם וודאי הפירוש שאינו מחזיק בה ועוזבה לעצמה, והכי נמי פירושא דשילוח הוא, שלא יחזיק בה, אלא עוזבה לנפשה לפרוח במקום שתרצה, והרי המצוה הזאת נקראת שילוח הקן, וא"כ לרבנן לא יצדק זה, שהרי אין כאן שילוח אם לא נטלה. אלא וודאי זה מה שאמרה תורה לא תקח היינו השילוח, ואף על גב דכתבתי לעיל דמצותו בכך ליטול ולשלחה, מדברי רש"י דכאן לא משמע כן, אלא המצוה הוא שלא יקחנה כלל אלא עוזבה לנפשה, ובזה לא יחלוקו ר"י ורבנן, וא"כ הא דקאמר הגמרא עד כמה משלחה, פירושו, עד כמה צריך להניחה לפרוח"...
ונראה שהחזו"א (סי' קעה, ב) ג"כ סבר שאין צריך לקיום המצוה לשלח ביד. וכך כתב: "נראה דמצות שלוח דאמר לעיל כדי שתצא מתחת ידו, היינו מרשותו שאם יחפוץ לתופשה לא יוכל, וכל זמן שיכול לתפשה לא חשיב שילוח, ואין נפקותא בשילוח אם לוקחה ביד ע"מ לשלחה, או שמגרשה עד שתברח, ונראה דכל שמצא קן והאם רובצת לא מהני טירוף אקן שתהא מעופפת ואין כנפיה נוגעות בקן ויפטר משילוח, עד שתצא מתחת ידו כדין שילוח, דאל"כ לא יתכן מצות שילוח עד שתצא מתחת ידו, דכיון דגרשה או הסירה מעל קנה מיפטר משילוח".
ד. בשולחן ערוך (יו"ד סי' רצב ס"ד) פסק: "צריך לשלח האם עד שתצא מתחת ידו, ואח"כ יקח את הבנים. ואם רוצה לחתוך כנפיה קודם שישלחנה, כדי שלא תוכל לפרוח ויקחנה, אינו רשאי, אלא ישלחנה מיד עם כנפיה כדי שתוכל לפרוח, ולאחר שתצא מידו יקחנה, אם ירצה. ואם חתכן, ישהנה עד שיגדלו כנפיה, וישלחנה".
ולא כתב מפורשות שיאחז וישלח.
בביאור הגר"א (ס"ק ט) כתב: "אלא ישלחנה כו' ולאחר כו'. כפי' השני שברש"י. ורי"ף ורמב"ם פי' כפי' ראשון ומ"מ דין זה הוא לכ"ע וערמב"ם".
ומבין שהשו"ע אינו מצריך אחיזה בציפור ודי בשילוח בגרמא.
אולם בערוך השולחן (יו"ד סי' רצב ס"ח) פסק: "כלומר דעיקר המצוה היא לאחוז אותה בכנפיה ותיכף להפריחה".
וכן כתב ערוך השולחן בסעיף ט: "ואח"כ אומר כיצד משלח אוחז האם בכנפיה ומפריחה כלומר דזהו עיקר קיום המצוה של שילוח הקן".
ה. כתוב בהערות הגרי"ש אלישיב (מהדו"ק חולין קמא ע"ב):
"לוי בר סימון וכו'. הנה לשיטת הר"מ ז"ל דאינו מקיים המצוה אלא כשתופסה בכנפיה ומשלחה יקשה מעובדא דלוי בר סימון דטרוף אקן והרי בזה לא קיים המצווה ובשלמא לשיטות דאי"ז מצוה חיובית א"ש דאיה"נ כאן לא 'קיים' המצווה אלא מאחר שסילק האם קנה האפרוחים בקנין חצר ועי"ז 'הפקיע' חיובו דנעשה מזומן, אבל להשיטות דזהו מצוה חיובית יקשה היאך הפקיע המצוה אחר 'שנתחייב' בה. אך לחולקים על הר"מ וסוברים דכל שמשלחה ע"י גרמא מקיים המצוה. [וכדמשתמע מרש"י בפירושו השני (קמא ב)] א"ש דאיה"נ 'קיים' המצוה"...
"העולה למעשה – הורה הגריש"א דצריך לקיים שילוח הקן כשיטת הר"מ דווקא לאוחזה בכנפיה ולשלחה ואם א"א לא (נ"ל דצ"ל: לו) בענין זה שלא יקרב לזה כלל דנכנס לחשש צעב"ח שלא לצורך וכמש"כ החת"ס לגבי שבת. אבל מה שמפקיע מעצמו מצוות שילוח ע"י שמקשקש ומשלח האם ומבטל עי"ז המצווה 'החיובית', בזה לא החמירו רבנן".
מסקנה
נראה שראוי לנהוג כגרי"ש אלישיב ואם אינו יכול לאחוז בכנפיה ולשלחה עדיף שלא יקיים את המצוה בגרמא.