חבל נחלתו כו ל
סימן ל
מוך דחוק
שאלה
איש הביא בדיקת אשתו של היום השני משבעה נקיים ביום החמישי לשבעת הנקיים. הבדיקה היתה לא טובה, וצריכה להתחיל למנות נקיים מחדש. לטענת המביא חוץ מן הבדיקה הלא טובה כל הבדיקות (בוקר וערב) לאחר הבדיקה האוסרת היו טובות ונקיות.
האם ניתן להתחיל את מנין הימים יום למחרת שמצאה בדיקה נקיה (כגון שהבדיקה הפגומה היתה בבוקר והשניה אחר הצהרים באותו יום ולמנות מהערב הבא שבעה נקיים) או שצריכה להפסיק מחדש עם מוך דחוק?
תשובה
א. נדה מן התורה טמאה שבעה ימים מתחילת יציאת וסתה ובליל היום השמיני טובלת וטהורה לבעלה. בימינו נדה יושבת שבעה נקיים כזבה גדולה, אולם טבילתה כנדה בלילה. אנו נוהגים שמיום ראייתה הראשונה של נדתה אסורה להפסיק בטהרה ארבעה ימים (לפוחתים), או חמישה (לרוב הדעות) ויש מחמירים בששה ימים. הנ"מ בשאלתנו לגבי דורנו היא: אם הפסיקה לראות לפני היום האחרון (4-6), ובדקה שחרית ומצאה טהורה, האם בסוף ימי הטומאה יכולה לספור נקיים בלי הפסק טהרה בבין השמשות.
לגבי מציאות של יום ראשון בטומאה ובדקה אחרי מציאת הטומאה ומצאה שהיא טהורה שייכת אף בדורנו אולם מאד לא שכיחה. אולם במקרה שנשאלנו זאת השאלה: כיון שבדיקת שחרית של היום השני סתרה את ספירתה, וכיון שיכולה להתחיל מיד בספירת נקיים, האם יכולה להסתמך על בדיקה אחר הצהרים באותו יום, או על הבדיקות בימים הבאים או שצריכה הפסק טהרה בבין השמשות וא"כ באיזה יום.
ב. נאמר בנדה (סח ע"א) במשנה: "נדה שבדקה עצמה יום שביעי שחרית ומצאה טהורה, ובין השמשות לא הפרישה, ולאחר ימים בדקה ומצאה טמאה – הרי היא בחזקת טהורה. בדקה עצמה ביום שביעי שחרית ומצאה טמאה, ובין השמשות לא הפרישה, ולאחר זמן בדקה ומצאה טהורה - הרי זו בחזקת טמאה, ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה. ואם יש לה וסת - דיה שעתה. ור' יהודה אומר: כל שלא הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה – הרי זו בחזקת טמאה. וחכמים אומרים: אפילו בשנים לנדתה בדקה ומצאה טהורה, ובין השמשות לא הפרישה, ולאחר זמן בדקה ומצאה טמאה – הרי זו בחזקת טהורה".
המדובר במשנה מתי צריך להיות ההפסק של נדה (דאורייתא) שמוציא אותה מטומאתה.
ג. פרש ר' עובדיה מברטנורא (נדה פ"י מ"ב) את המשנה:
"ושלש מחלוקות בדבר, לתנא קמא בדיקת שחרית השביעי הוא דמטהרתה, אבל שני לנדתה, לא. ולר' יהודה אפילו בדיקת שחרית דשביעי לא מטהרה עד שתפרוש בין השמשות. ולרבנן אפילו בשני, דכיון דפסק פסק. ודוקא בשני הוא דמטהרי רבנן, אבל בראשון מצאה טהור ושוב לא בדקה, וטבלה בליל שמיני ועשתה טהרות, ואחר כך מצאה טמא, לא מטהרי רבנן, לפי שביום ראשון הוחזקה מעין פתוח. ומשום הכי קתני ואפילו בשניה לנדתה דוקא, אבל ראשון לא. והלכה כחכמים". (וכ"פ רש"י על אתר).
לפי ת"ק רק בדיקת שחרית של יום השביעי של נדה (דאורייתא) מחזיקה אותה כטהורה, אבל בדיקות קודמות אינן מוציאות אותה מחזקת טומאה. לפי רבי יהודה רק בדיקה בבין השמשות מטהרתה בכל הימים, ולפי חכמים אפילו בדיקת שחרית של היום השני לנקיים וטבילה אור לשמיני מוציאה אותה מטומאתה. הלכה כחכמים, ולגבי יום ראשון לא פורט במה יכולה להיטהר.
ד. כתב בתורת הבית הקצר לרשב"א (בית הנשים שער החמישי): "האשה שראתה ב' או ג' ימים והרגישה שפסקו דמים שלה אם לא בדקה עצמה אף על פי שהרגישה שפסקו דמים הרי זו בחזקת טמאה עד שתפריש בטהרה. בדקה עצמה שחרית ומצאה טהור אעפ"י שלא בדקה עצמה בין השמשות הרי זו בחזקת טהרה. ראתה יום א' בלבד ופסקה בו ביום ובדקה עצמה ומצאה טהור הרי זו בחזקת טהרה, ויש מחמירין בזו מספק הואיל ומעינה פתוח. לעולם יהא אדם מלמד בתוך ביתו שתהא האשה בודקת עצמה יום הפסק טהרתה במוך דחוק ויהא שם כל בין השמשות שזו הבדיקה מוציאה מידי כל ספק".
היינו אם הפסיקה בשחרית מהיום השני והלאה יכולה לספור נקיים (בדורנו לאחר היום הרביעי או החמישי כמבו' לעיל) לגבי היום הראשון בו פרסה נדה האם בדיקת יום תועיל, הרשב"א הביא מחלוקת בינו לאחרים לגבי פוסקת שחרית ביום הראשון, הוא סבר שטהורה לאחר שבעה נקיים, לעומת זאת חכמים אחרים סברו שצריך ביום הראשון הפסק טהרה בבין השמשות.
ה. הטור (יו"ד סי' קצו) כתב: "שבעת ימים שהזבה סופרת מתחלת ממחרת יום שפוסקת בו וכך משפטה אם תראה שני ימים או שלשה ופסקה לראות בודקת ביום שפסקה כדי שתפסוק בטהרה וכתב הרשב"א בדקה עצמה שחרית ומצאה טהורה אף על פי שלא בדקה בין השמשות הרי זו בחזקת טהורה ראתה יום אחד בלבד ופסקה ובדקה עצמה ומצאה טהורה הרי זו בחזקת טהורה ויש שמחמירין בזה מספק הואיל ומעיינה פתוח ומלשון א"א הרא"ש ז"ל יראה שצריכה שתפסוק בטהרה בין השמשות שכתב וזה לשונו ואחר שיפסוק הדם תבדוק עצמה יפה יפה ובדיקה זו תהיה בין השמשות ביום שתפסוק בו מלראות ותלבוש חלוק הבדוק לה שאין בו כתם ומיום המחרת תתחיל לספור שבעה נקיים".
באר הבית יוסף (יו"ד סי' קצו א [ב]): "ומ"ש רבינו ומלשון אדוני אבי ז"ל יראה שצריכה שתפסוק בטהרה בין השמשות שכתב (קיצור פסקי הרא"ש לנדה) וז"ל ואחר שיפסוק הדם תבדוק עצמה יפה יפה ובדיקה זו תהיה בין השמשות וכו'. נראה מדברי רבינו שהרא"ש סובר דבאיזה יום שתפסוק צריכה לבדוק בין השמשות וכרבי יהודה דמתניתין דאמר כל שלא הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה הרי זו בחזקת טמאה דהא לא חילק הרא"ש בין יום ראשון לשאר הימים וא"כ הוא קשה למה פסק כיחידאה. לכן נראה לי דהרא"ש לא כתב כן לפסק הלכה אלא לרווחא דמילתא דאפילו מאן דסבר דבהפסיקה ביום הראשון נמי סגי בבדיקת שחרית מודה דבאיזה יום שתפסוק עדיף טפי לבדוק בין השמשות דמרחקה נפשה מידי נדנוד ספק וכל שכן לסוברים דבהפסיקה ביום הראשון צריכה בדיקה בין השמשות דלכתחלה אית לן לאורויי דכשהפסיקה בשאר ימים נמי תבדוק בין השמשות כי היכי דלא ליחלף להו יום ראשון בשאר ימים". והב"י מחזק את דבריו שהרא"ש לא כתב זאת להלכה שאין לחלוק עליה, אלא דוקא כמנהג ראוי.
מוסיף הב"י: "ורבינו ירוחם (נכ"ו ח"ב דף רכא ע"ד) כתב סתם כדברי הרשב"א נראה שסובר שאין חולק בדבר וגם זה סעד לדברי דאם איתא דהוה ס"ד דפליג הרא"ש במילתא לא הוה שתיק מיניה".
ולגבי הפסק טהרה מביא הב"י: "ולי מה יקרו דברי הרשב"א שכתב בתורת הבית הקצר (ב"ז ש"ה כד.) וז"ל לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא האשה בודקת יום הפסק טהרתה במוך דחוק ושיהא שם כל בין השמשות שזו הבדיקה מוציאה מידי כל ספק עכ"ל".
אף הב"ח (יו"ד סי' קצו ס"ק ב) הסכים לדעת הב"י. וז"ל: "ומ"ש ומלשון אדוני אבי הרא"ש יראה שצריכה שתפסוק בטהרה וכו'. לכאורה משמע דרצונו לומר דאפילו בדיעבד לא מהניא בדיקה של שחרית להרא"ש והא ודאי ליתא דאם כן הוא פוסק כיחידאה כרבי יהודה בפרק התינוקת וכן כתב ב"י. אלא כך פירושו דלפי דהרשב"א לא כתב דצריכה בדיקה בין השמשות שהרי בתחלת שער החמישי בקצר (כג ב) כתב וזה לשונו האשה שראתה ב' או ג' ימים והרגישה שפסקו דמים שלה אם לא בדקה עצמה וכו' הרי זו בחזקת טמאה בדקה עצמה שחרית וכו' עד הואיל ומעיינה פתוח לעולם יהא אדם מלמד בתוך ביתו שתהא האשה בודקת עצמה יום הפסק טהרה במוך דחוק ושיהא שם כל בין השמשות שזו בדיקה מוציאה מידי כל ספק עכ"ל מדלא כתב הרשב"א שצריכה לבדוק בין השמשות משמע דס"ל דאף לכתחלה לא אצרכוה לבדוק בין השמשות, וזה שכתב לעולם יהא אדם מלמד וכו' אינו אלא עצה טובה אבל חכמים לא הטילו עליה חיוב זה שצריכה לבדוק בין השמשות אלא אף לכתחלה יכולה לבדוק שחרית לכך קאמר רבינו ומלשון א"א הרא"ש יראה שצריכה שתפסוק בטהרה בין השמשות וכו' פירוש שחכמים הצריכוה לכתחלה לבדוק בין השמשות והיא נקראת עוברת על דברי חכמים אם לא בדקה בין השמשות אבל ודאי מודה הרא"ש דבדיקת שחרית הויא בדיקה דיעבד".
ו. פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' קצו ס"א:
"שבעה ימים שהזבה סופרת מתחילין ממחרת יום שפסקה בו. וכך משפטה, אם תראה ב' ימים או ג' ופסקה מלראות, בודקת ביום שפסקה כדי שתפסוק בטהרה; ובדיקה זו תהיה סמוך לבין השמשות. (וכן נוהגין לכתחלה; ובדיעבד, אפילו לא בדקה עצמה רק שחרית ומצאה עצמה טהורה, סגי בכך). (טור בשם הרשב"א וב"י אף לפי דברי הרא"ש). ולעולם ילמד אדם (להחמיר לכתחלה) בתוך ביתו שתהא בודקת ביום הפסק טהרתה במוך דחוק ושיהא שם כל בין השמשות, שזו בדיקה מוציאה מידי ספק (רשב"א בתה"ק)"...
וכך פסק השו"ע בסעיף ב: "ראתה יום אחד בלבד ופסקה בו ביום, צריכה לבדוק עצמה במוך דחוק ושיהא שם כל בין השמשות".
ורמ"א הגיה: "ובדיעבד אם בדקה עצמה סמוך לבין השמשות ומצאה עצמה טהורה, אף על פי שלא היתה המוך אצלה כל בין השמשות, סגי (טור בשם הרשב"א וה"ה בשם רמב"ן וב"י להרמב"ם וכ"מ בש"ס). אבל בדיקת שחרית לא מהני, הואיל ולא ראתה רק יום אחד (רשב"א ורמב"ן בשם י"א וכ"ד רמב"ם פ"ו מהא"ב ובפי' משנה סוף פ"ד וברטנורה שם)".
היינו, בכל הימים מן היום השני והלאה – לכתחילה ראוי שיעשה הפסק טהרה ע"י מוך דחוק כל בין השמשות. ואז היום הבא הוא ראשון לז' נקיים. בדיעבד, מן היום השני והלאה, אפילו בדיקת שחרית מספיקה להחשיב את היום הבא כראשון לספירת נקיים. ובדין זה מסכימים השו"ע והרמ"א.
לגבי הפסק ביום הראשון לראייתה השו"ע מצריך מוך דחוק מדינא כדי שתוכל לספור את היום הבא. הרמ"א מיקל אף בבדיקה סמוך לבין השמשות, אולם בדיקת שחרית אינה מועילה.
ז. בסדרי טהרה (סי' קצו ס"ק ט) הקשה על הרמ"א ולא מצא לו מקור ברור. וסיים: "לכן נראה לענ"ד שאין להקל בלא מוך דחוק מונח שם כל בין השמשות, אם הפרישה בטהרה ביום הראשון, אפילו בדיעבד, וכדעת הרמב"ם והרמב"ן והרא"ה, והכי משמע פשטיה דסוגיא. ונפקא מינה לדידן היכא דחזרה וראתה בתוך ימי ספירתה, דכיון שלא ראתה רק יום א' לא מהני בדיקת שחרית, כמו שכתב הש"ך ס"ק ו', אם מפסקת בטהרה בו ביום צריך שיהא מוך דחוק כל בין השמשות, ואפילו בדיעבד מעכב אם לא היה מונח שם מוך דחוק, דאינה מונה ממחרת. אי נמי, נפקא מינה בכלה שרוצה להפריש בטהרה ולא ראתה רק יום א', ורוצה להפריש בטהרה בו ביום, דצריך מוך דחוק שם כל בין השמשות".
וכן החוות דעת (סי' קצו ס"ק ב) חלק עליו והצריך מוך דחוק ביום הראשון כל בין השמשות.
ח. כתב בערוך השולחן (יו"ד סי' קצו סעיף יח: "וזה שכתב בסעי' ב' בראתה יום אחד צריכה בדיקה כל בין השמשות זה כתב מעיקר הדין לפי דעת הרמב"ם שביום ראשון אוסר לגמרי אבל בכה"ג מודה ורבינו הרמ"א כתב גם על זה וז"ל ובדיעבד אם בדקה עצמה סמוך לבין השמשות ומצאה עצמה טהורה אף ע"פ שלא היה המוך אצלה כל בין השמשות סגי אבל בדיקת שחרית לא מהני הואיל ולא ראתה רק יום אחד עכ"ל וטעמו משום דלהרשב"א והרא"ש והטור מדינא סגי בבדיקה סמוך לבין השמשות אין לחוש בדיעבד לדעת הרמב"ם אבל בדיקת שחרית שאינו אלא לדעת הרשב"א גם בדיעבד לא מהני". וצידד בדעת הרמ"א להלכה.
וכך סיכם בסעיף כ: "ונראה לענ"ד דכיון שנתברר דמעיקר הדין יכול להיות בדיקת הפסק טהרה בשחרית ואפי' לדעת הרמב"ם רק ביום ראשון אינו מועיל ואפילו לדעת רש"י ותוס' אינו מועיל בשחרית רק ביום שראתה כמו שבארנו ואם כן הני נשי דידן דאינן מתחילות למנות ז' נקיים עד יום הששי לראייתה מחשש פליטת שכבת זרע כמו שיתבאר בסי' זה, ורוב נשים ידוע שאינן רואות רק ב' או ג' ימים יש לסמוך בפשיטות שתעשה הפסק טהרתה גם בשחרית לכל הפוסקים. ורק אם ראתה בתוך ימי ספירתה דאז מתחלת למנות מיד ז' נקיים יש ליזהר שתפסוק סמוך לחשיכה ובכל זה נ"ל דאין חילוק בין ראייה ממש למציאת כתם דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון [שוב ראיתי שכ"כ הש"ך סק"ו בשם המעיו"ט וכן עיקר]".
מתבאר שערוה"ש מיקל לפי שיטת הרמ"א שאף הפסק טהרה ללא מוך דחוק מועיל ביום הראשון לספירה מהיום הבא.
ח. בשו"ת מאמר מרדכי (כרך א יו"ד סי' ח) נכתב שיעור של הגר"מ אליהו על הסוגיא הנ"ל, וכך הוא סיכם למעשה: "בהא אחתינן ובהא אסקינן, מאחר שמרן בשו"ע פסק לאסור ביום הראשון אפי' בדיעבד בלי מוך דחוק כל בין השמשות, ורמ"א מסכים עמו בעקרון שיש לעשות ביום הראשון מוך דחוק כנ"ל, אלא שבדיעבד הוא מיקל אם בדקה סמוך לביה"ש, ועל רמ"א יש רבים החולקים וסוברים שגם לדידיה רק בשעת הדחק, ויש חולקים עליו ופוסקים כמרן, לפיכך לנוהגים כמרן הב"י אין להקל אפי' בשעת הדחק, ולפוסקים כדעת הרמ"א יש להחמיר ואין להקל אלא בדיעבד ובשעת הדחק, ובשאר הימים שפוסקת בטהרה לכתחילה נהגו במוך דחוק כל בין השמשות, ובדיעבד מהני בלי מוך דחוק".
ט. לגבי שאלה דידן, אילו היתה באה ביום השני של שבעה נקיים לאחר שמצאה שהיא טמאה ושואלת היה ניתן להורות לה לעשות הפסק ומוך דחוק ביום שני, לפני ובבין השמשות ואחר כך תוכל לספור שבעה נקיים – מן היום השלישי לז' נקיים שראתה בהם מראה פוסל.
אולם אשה זו באה לשאול רק ביום החמישי. ולכן אין לסמוך על בדיקה באותו יום שמצאה טמאה, גם כי היא עצמה אינה זוכרת אם ומתי עשתה את הבדיקה השניה באותו יום, וכן כיון שלמרבית הפוסקים ביום ראשון צריכה הפסק טהרה ומוך דחוק כל בין השמשות.
אולם על הבדיקות ביום השלישי בין בדיקת שחרית ובין בדיקה שניה שעשתה באותו יום וטוענת שהיו נקיות נראה שניתן לסמוך. ואע"פ שלכתחילה ראוי שתפסוק בטהרה סמוך לבין השמשות, כיון שהלכה כחכמים וכן פסקו הראשונים מיום שני והלאה אף בדיקת שחרית עולה לה כהפסק טהרה. ולכן אשה זו שבאה לשאול בחמישי על בדיקתה בשני, יכולה להתחיל מיום הרביעי והלאה שבעה נקיים.