לדלג לתוכן

חבל נחלתו כו כב

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

סימן כב

מצות 'כורך' בליל הסדר

שאלה

מדוע אנו עושים מצות 'כורך' בליל הסדר?

תשובה

א. נאמר בפסחים (קטו ע"א): "אמר רבינא: אמר לי רב משרשיא בריה דרב נתן, הכי אמר הלל משמיה דגמרא: לא ניכרוך איניש מצה ומרור בהדי הדדי וניכול, משום דסבירא לן: מצה בזמן הזה דאורייתא, ומרור דרבנן, ואתי מרור דרבנן ומבטיל ליה למצה דאורייתא – ואפילו למאן דאמר מצות אין מבטלות זו את זו – הני מילי דאורייתא בדאורייתא, או דרבנן בדרבנן, אבל דאורייתא ודרבנן – אתי דרבנן ומבטיל ליה לדאורייתא. מאן תנא דשמעת ליה מצות אין מבטלות זו את זו – הלל היא. דתניא: אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן, שנאמר על מצות ומררים יאכלהו. אמר רבי יוחנן: חולקין עליו חביריו על הלל. דתניא: יכול יהא כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן – תלמוד לומר על מצות ומררים יאכלהו – אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו. מתקיף לה רב אשי: אי הכי, מאי אפילו? אלא אמר רב אשי: האי תנא הכי קתני: יכול לא יצא בהו ידי חובתו אלא אם כן כורכן בבת אחת ואוכלן, כדרך שהלל אוכלן – תלמוד לומר על מצות ומררים יאכלהו – אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו. השתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן – מברך על אכילת מצה ואכיל, והדר מברך על אכילת מרור ואכיל, והדר אכיל מצה וחסא בהדי הדדי בלא ברכה, זכר למקדש כהלל".

היינו אמורא ששמו הלל (ר"ן) אמר שבזה"ז שמצה מן התורה ומרור מדרבנן אין לאכול מצה ומרור יחדיו אפילו למ"ד שאין מצוות מבטלות זו את זו, משום שהמרור שהוא דרבנן מבטל את המצה שהיא דאורייתא. והגמ' מזכירה שהלל הזקן הוא סבר שמצוות אינן מבטלות זו את זו, ולכן היה אוכל פסח מצה ומרור בכריכה. ר' יוחנן אמר שחכמים חולקים על הלל הזקן וסוברים שמצוות מבטלות זו את זו. הגמ' משיגה שמהברייתא שהביא ר' יוחנן אליבא דרב אשי לא מוכח שמחלוקתם של חכמים על הלל הזקן היא מוחלטת, אלא חכמים אומרים שניתן לצאת בכל אחת ממצוות הלילה בפני עצמה וניתן לצאת י"ח בכריכה כהלל. לפי"ז לגבי המחלוקת העקרונית של כריכה במצה, שלש דעות: א. כהלל הזקן שיוצאים בכריכה בלבד. ב. כברייתא שיוצאים בין בזה ובין בזה. ג. כחכמים אליבא דר' יוחנן שאין יוצאים כלל בכריכה1.

מסכמת הגמרא את המצב לדורנו אחרי המחלוקת העקרונית ואחרי הערתו של האמורא הלל. כיון שלא נפסקה כמי הלכה, מברכים על אכילת מצה ואוכלים מצה ומקיימים מצוה מן התורה. מברכים על אכילת מרור אוכלים ומקיימים מצוה מדרבנן, ואח"כ כורכים מצה ומרור ואוכלים זכר למקדש כהלל הזקן.

רש"י והרשב"ם כתבו שאמירתו של הלל האמורא היא דוקא לגבי מצה ומרור בזמן הזה – מפני שטעם המרור מבטל את טעם המצה. ולפי"ז הלל האמורא אינו פוסק במחלוקת הלל הזקן ובני מחלוקתו אלא סובר שבזה"ז, אפילו הלכה כהלל שמצוות אינן מבטלות זו את זו, בכ"ז בזה"ז חייבים לאכול קודם מצה ואח"כ מרור.

כרשב"ם מבאר רבינו יהונתן מלוניל (על הרי"ף, פסחים):

"והלכתא תנאי הוו, הלל סבר לא נפיק ידי חובתיה אלא בכריכת פסח מצה ומרור, ותנא אידך סבר דנפיק בכריכה ואפילו בזמן שבית המקדש קיים, מדכתיב יאכלוהו ולא כתיב יאכלו, וחכמים דפליגי על תרוייהון כקבלת ר' יוחנן, סבירא להו דלא נפיק כלל ידי חובה אלא אם כן יאכלם בזה אחר זה ולא בבת אחת כלל, דמצות מבטלות זו את זו. ואי הוה איפסיקא הלכתא כהלל, הוינן עבדין כוותיה לגמרי בכריכה לבדה. ולא הוה צריך לו לאכול נמי בזה אחר זה, דאתי מרור דרבנן ומבטל מצה דאורייתא, משום דכתיב בערב תאכלו מצות והכתוב קבעו חובה ומשום הכי לא איצטריך לן למעבד בזה אחר זה דפשיטא לן דאליבא דהלל מצה נמי בזמן הזה דרבנן היא, דכי היכי דלא דרשינן יאכלוהו ולא כתיב יאכלו, הכי נמי לא דרשינן בערב תאכלו מצות לזמן הזה, דהא סבר ליה דשלשתן מצוה אחת הן לגמרי, דזה בלא זה אינו מועיל כלום, ומוקים להאי בערב תאכלו מצות לטמא ושהיה בדרך רחוקה, דאע"ג דבפסח לא אכיל במצה ומרור אכיל. ואפילו הוה סבירא ליה דמצה בזמן הזה דאורייתא, דמוקים ליה להאי בערב תאכלו מצות בזמן הזה, פשיטא ליה נמי דמרור נמי בזמן הזה דאורייתא הוה, דמצה ומרור לדעת הלל מצוה אחת היא, [וכיון] שמרבה מצה מרבה נמי מרור, דאי לא תימא הכי, הא דמוקים בערב תאכלו מצות לזמן הזה, לוקים לבזמן שבית המקדש קיים, דאי אכלן בזה אחר זה יצא, אלא ש"מ דהאי בערב לטמא ושהיה בדרך רחוקה מוקים ליה, ואם כן מצה ומרור דרבנן הן, ומצותן כאחת מדרבנן, דעבדינן זכר למקדש, ולא איצטרכינן לאכלו פעם אחרת בזה אחר זה. ואי איפסיקא הלכה כרבנן דאפילו הוינן עבדינן בזה אחר זה, (ד)הא ליכא למעבד זכר למקדש כלל, דהא במקדש נמי מאן דבעי למיכל שלא בכריכה הוה עביד, ולא הוינן צריכין למכרך כלל. וכל שכן אי איפסיקא הלכתא כחכמים דסבירא להו דאפילו במקדש אין אדם יוצא ידי חובתו בכריכה כלל אלא בזה אחר זה, כל שכן דהוינן אכלין מצה בפני עצמה ומרור בפני (עצמן) [עצמו] ונפקין ידי חובתן, ורבנן בתראי סבירא להו דמצה דאורייתא ומרור דרבנן. אבל השתא דמספקא לן אי עבדינן זכר למקדש כהלל, צריכין למיכלינהו בכריכה, ושמא הלכה כרבנן דסבירא להו דמצות מבטלות זו את זו אפילו שתיהם מן התורה, כל שכן אם האחת דרבנן דאתי דרבנן ומבטיל דאורייתא, הילכך צריך נמי שיאכל מצה בפני עצמה ומרור בפני עצמו".

לפי שיטתו יש שלש שיטות לגבי כורך: שיטת הלל שדוקא על ידי כריכה ובלעדיה לא יוצאים י"ח. שיטת התנא בברייתא שיוצא בשתי הדרכים: בנפרד ובכריכה, ושיטת חכמים שאינו יוצא י"ח בכריכה.

לדבריו הכורך שלנו אינו 'זכר', אלא כיון שיש כאן שלש שיטות, ולא הוכרעה הלכה כמי מהן אנו נוהגים את כל האפשרויות כדי לצאת ידי חובת כל השיטות.

ב. תוספות (פסחים קטו ע"א ד"ה אלא אמר רב אשי) חולקים על פירוש רשב"ם, ולדעתם אין דעה שלישית בחכמים, אלא חכמים אינם חולקים על הלל שאין לכרוך כלל, אלא סוברים שמותר לכרוך אבל אין זו חובה. ומוסיף תוס': "אלא מברך אמצה ואכיל ומברך אמרור כו' – אם היה כורך שניהם יחד תחלה הוה אתי מרור דרבנן ומבטל למצה ואם היה אוכל מצה בלא מרור תחלה כשהיה כורכן אחר כך אתי מצה דרשות ומבטל מרור דרבנן... ". היינו הפתרון כל זמן שאין בית מקדש הוא לנהוג כהלל האמורא2 ולאכול קודם מצה ואח"כ מרור ואחר כך בכריכה.

אף בחדושי הר"ן (פסחים קטו ע"א) סבר כתוס' ובאר:

"והשתא דלא אתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן, כלו' דאי אתמר הילכתא כרבנן הוה אכיל כל חד וחד לחודיה ובהכי סגי, ואי אתמר הלכתא כהלל ודאי ה"ל למיכל מצה לחודה כי היכי דלא תבטיל במרור דרבנן, מיהו בתר הכי הוה כריך מצה ומרור דליכא למימר דמצה דרשות מבטל למרור דרבנן, דלאו רשות גרידא היא דמיבעי לן למעבד זכר למקדש", היינו אם היתה הלכה כחכמים די היה במצה ואח"כ מרור כ"א לחוד. אם היתה הלכה כהלל הזקן, בימינו היינו צריכים לנהוג כהלל האמורא ולאכול קודם מצה ואחר מצה ומרור בכריכה ואף אחד אינו רשות.

ממשיך הר"ן: "אבל השתא לא יכלינן למעבד הכי דלמא ק"ל כרבנן וכיון שכבר אכל מצה לחודה כי כריך לה בהדי מרור בתר הכי ה"ל רשות גמור, וכי היכי דמצות דרבנן מבטלה לדאורייתא ה"נ רשות גמור מבטל ליה לדרבנן. הילכך משום ספקא דתרוייהו אכיל ברישא מצה לחודה והדר אכיל מרור לחודיה והדר כריך להו לתרוייהו זכר למקדש כהלל".

כלומר מצד הספק אם הלכה כרבנן או כהלל הזקן איננו יכולים לאכול מצה ואח"כ כורך אלא קודם לאכול מצה ואח"כ מרור בפנ"ע ואח"כ את שניהם בכריכה. וכ"כ גם בתוס' ד"ה אלא מברך. (והם נשענים על גירסאות שונות.)

וכדבריהם באר המאירי (פסחים קטו ע"א ד"ה ולענין פסק).

ג. למעשה הגמרא 'הכתיבה' לנו איך לנהוג ('השתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן'), ולכאורה לא יהיה נ"מ למעשה בין השיטות השונות בהבנת המחלוקת.

הרא"ש (פסחים פ"י סי' כז) פסק והביא כדרכו את דברי הרי"ף (פסחים כה ע"א), אולם הוסיף על דברי הרי"ף:

"אמר רבינא אמר [לי] רב משרשיא בריה דרב נחמן אמר רב הלל משמיה דגמ' לא לכרוך איניש מצה ומרור בהדי הדדי וליכול משום דסבירא לן מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן ואתי מרור דרבנן ומבטל ליה למצה דאורייתא. ואפילו למ"ד מצות אין מבטלות זו את זו. הני מילי דאורייתא ודאורייתא או דרבנן ודרבנן אבל דאורייתא ודרבנן אתי דרבנן ומבטל דאורייתא. תניא אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן בבת אחת שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו. א"ר יוחנן חלוקין עליו חביריו על הלל דתניא יכול לא יצא אדם ידי חובתו אא"כ כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו אפילו זה בעצמו וזה בעצמו. והשתא דלא איתמר הילכתא לא כהלל ולא כרבנן ואנן בעינן למעבד זכר למקדש ובעינן דליכול כל חד וחד בפני עצמו כי היכא דלא ניתי מרור דרבנן וליבטל מצה דאורייתא מברך אמצה לחודיה ואכיל ומברך אמרור לחודיה ואכיל והדר אכיל מצה ומרור בהדי הדדי בלא ברכה זכר למקדש כהלל וכריכה זו יש לעשות בחרוסת דהלל לא היה מטבל בחרוסת כי אם בטיבול זה. ואי איתא הלכתא כהלל הוה מברך אמצה ברישא ואכיל לה והדר מברך אמרור ואכיל ליה בהדי מצה והויא מרור דרבנן וכריכה דרבנן ולא מבטלי אהדדי. אבל משום דמספקא לן אי הלכתא כהלל בעי למיכל מרור בלחודיה משום דכריכה שהיא רשות מבטלת מרור שהוא דרבנן כי היכי דמרור שהוא דרבנן מבטל מצה שהיא דאורייתא דכל הפחות מחבירו מבטלו".

היינו, בגלל הספק אנו אוכלים שני זיתי מצה ושני זיתי מרור, פעם ראשונה כל אחד בפנ"ע ופעם שניה בכריכה, ומוסיף הרא"ש שאף את הטיבול בחרוסת יש לעשות פעמיים: פעם אחת במרור ופעם שניה בכורך, שהרי זאת היתה דרכו של הלל הזקן לצאת י"ח.

וכך פסק הרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"ח ה"ח):

"בזמן הזה שאין שם קרבן אחר שמברך המוציא לחם חוזר ומברך על אכילת מצה, ומטבל מצה בחרוסת ואוכל, וחוזר ומברך על אכילת מרור ומטבל מרור בחרוסת ואוכל, ולא ישהה אותו בחרוסת שמא יבטל טעמו, וזו מצוה מדברי סופרים, וחוזר וכורך מצה ומרור ומטבל בחרוסת ואוכלן בלא ברכה זכר למקדש".

[הראב"ד השיג על טבילת המצה בחרוסת והמגיד משנה (הל' חמץ ומצה פ"ח ה"ח) מראה כי זאת מחלוקת ראשונים האם כשהמצה נאכלת לבדה האם מטבל בחרוסת.]

עכ"פ ב'כורך' לפי הרמב"ם ודאי מטבל בחרוסת.

ד. כתב הטור (או"ח סי' תעה):

"ואח"כ נוטל מצה שלישית ובוצע ממנה וכורכה עם המרור ואוכל ביחד זכר למקדש כהלל שהיה כורך פסח מצה ומרור ואוכל. וכתב אבי העזרי שאין לטובלו בחרוסת דב' טיבולין מצינו בזמן הזה דרגילין למיעבד כהלל ג' לא מצינו. ור' שמעיה בשם רש"י כתב שצריך לטובלו בחרוסת וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל וטובלו בחרוסת שכן היה הלל עושה אוכל פסח מצה ומרור וטובל בחרוסת. כתב אחי ה"ר יחיאל ז"ל מספקא לי בכריכה אי בעי היסיבה כיון דמרור לא בעי היסיבה ובעל המנהיג כתב דבעי היסיבה בעבור המצה שבאה זכר לחירות. וכתב עוד הרוצה לקיים מצוה מן המובחר לא יסיח עד שיעשה כריכה כהלל כדי שתעלה לו ברכת מצה ומרור לכריכה כהלל, דהא משום דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר עבדינן לחומרא כתרוייהו, ה"נ לענין ברכה צריכין למיעבד שיעלה לשניהם ובשיחת חולין צריך ליזהר אבל טול ברוך לא הוי הפסק".

הטור מתייחס לשלש הלכות בדין זה שאותו הגמרא קבעה לנהוג בתחילה כשיטת חכמים ואח"כ כשיטת הלל הזקן (וחידשה סימן בהגדה – 'כורך'): א) טיבול בחרוסת. ב) הסבה. ג) היסח הדעת מן הברכות הראשונות על המצה והמרור.

באר הבית יוסף (או"ח סי' תעה, א):

"וכן כתב אדוני אבי ז"ל וטובלו בחרוסת וכו'. שם וכן דעת הרמב"ם (פ"ח ה"ח) שמטבלו בחרוסת וכן נהגו. וכתב האגור (סי' תתד) בשם מהר"י מולין (מהרי"ל סדר ההגדה עמ' קיג סי' לו, שו"ת נח) הכריכה שעושין זכר למקדש כהלל יש לטבל החזרת בחרוסת ולאכול עם החרוסת. אבל באכילת מרור יטבול החזרת בחרוסת וינענע החזרת מן החרוסת שלא יבטל טעמו (מהרי"ל סדר הגדה עמ' קיא סי' לג) עכ"ל".

"כתב אחי ה"ר יחיאל מספקא לי בכריכה אי בעי הסיבה וכו'. ולי נראה דפשיטא דבעי הסיבה שהלל כשהיה כורך בהסיבה היה אוכל שהרי מצה דכריכה היתה עולה לו לאכילת מצה דמצוה וקיי"ל דמצה צריכה הסיבה ואף על גב דמרור אינו צריך הסיבה אם רצה לאכלו בהסיבה אין בכך כלום וכן נראה מדברי הרמב"ם (פ"ז ה"ח) שכתב אימתי צריכין הסיבה בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבע כוסות ושאר אכילתו ושתייתו אם הסב הרי זה משובח ואם לאו אינו צריך עכ"ל ומדלא כתב אבל מרור אינו אוכלו בהסיבה משמע שאם רצה לאכלו בהסיבה אין בכך כלום אף על גב דאיכא למידחי דאכילתו ושתייתו משמע אכילה ושתייה שאינה של מצוה ולאפוקי אכילת מרור כתב כן י"ל דהיינו כי היכי דלא נימא דאכיל מרור בהסיבה הוי משובח אבל אין הכי נמי שאם רצה לאכלו בהסיבה אין בכך כלום וכיון דמצה צריכה הסיבה והיא מעכבת בה צריך לאכול מצה ומרור דכריכה בהסיבה"

"וכתב עוד הרוצה לקיים מצוה מן המובחר לא ישיח עד שיעשה כריכה כהלל וכו'. כ"כ האגור (סי' תתיא) בשם בעל המאור".

הב"י מבאר שהעשיה בכריכה כהלל אינה 'זכר' אלא קיום המצוה מספק בשתי דרכים עפ"י שתי השיטות והספקות שלהן כפי שנתפרט לעיל, ולכן אנו כבי' חוזרים פעמיים על קיום המצוה פעם כחכמים ופעם כהלל הזקן. ולכן צריך להחמיר הן בטיבול והן בהסבה והן בהיסח הדעת.

לעומתו הרמ"א בדרכי משה (הקצר, או"ח סי' תעה ס"ק ג) הגיה: "ובמנהגים שלנו (מהר"א טירנא עמ' נב) שיעשה הכריכה בלא טיבול ונוהגים לומר זכר למקדש וכו' וכן ראיתי כתוב על שם מהרי"ל (עי' סדר ההגדה סי' לו)".

נראה שהאמירה 'זכר למקדש' מלמדת שהרמ"א סובר שבעצם כבר יצא ידי חובה והכריכה היא רק זכר למקדש ולא קיום מצות מצה מספק. ונראה שלמדו שאף להלל בזמן שאין פסח אין חובת כריכה ורק עושים כן כדי להזכיר את מצות פסח מצה ומרור.

ה. הב"ח (או"ח סי' תעה ס"ק ו) הסביר מדוע צריך לטבול את הכורך בחרוסת וז"ל:

"וכתב אבי העזרי (סי' תקכה עמ' 166) שאין לטבלו בחרוסת וכו'. כונת דבריו דבערבי פסחים (קטו ב) קאמרינן אדבריה רב חסדא לרבנא עוקבא ודרש נטל ידיו בטיבול ראשון נוטל ידיו בטיבול שני אמרוה רבנן קמיה דרב פפא הא בעלמא איתמר דאי סלקא דעתך הכא איתמר למה לי נטילת ידים תרי זימני הא משא ליה ידא חדא זימנא אמר להו רב פפא אדרבה הכא איתמר דאי סלקא דעתך בעלמא איתמר למה לי תרי טיבולי וכו' ודרשה זו דרב חסדא בזמן הזה הוה דרגילי למיעבד כהלל ואעפ"כ לא מצינו שהזכיר בדבריו כי אם שני טיבולים אבל שלשה לא מצינו. ומכל מקום אין דבריו מכריחין כל עיקר ונראית דעת האומרים שטובלין בחרוסת וכ"כ בהגהות מיימוניות (פ"ח אות ז) בשם מהר"מ (תשב"ץ סי' צט) ורבינו תם דמאחר שאנו עושין זכר למקדש כהלל והלל היה מטבל בחרוסת שהרי זה היה אכילת מרור שלו א"כ יש לנו לעשות כאשר עשה הוא, וכן כתב מהר"ל מפראג (גבורות ה' פר' ס"ג), וכן נהג מהר"ש לוריא ז"ל (שו"ת סי' פח), גם ב"י כתב שכן נהגו. ודלא כמ"ש במנהגים דמהר"א טירנא ז"ל (עמ' נב)".

עוד כתב הב"ח (או"ח סי' תעה ס"ק ז) לגבי הסבה:

"כתב אחי ה"ר יחיאל וכו' ובעל המנהיג כתב דבעי הסיבה. כן עיקר דכיון שבזמן שבית המקדש קיים היה צריך הסיבה משום פסח שהוא זכר לחירות כמ"ש (במדבר ט יא) על מצות ומרורים יאכלוהו אלמא דאכילת הפסח הוא העיקר ממילא בזמן הזה נמי בעינן למיעבד זכר לאכילת הפסח ועוד כתב ב"י לחזק סברא זו דלא אמרינן אלא דמרור אין צריך הסיבה אבל אי בעי למיעבד הסיבה עביד וליכא איסורא".

"ומה שכתב וכתב עוד הרוצה לקיים מצוה מן המובחר לא יסיח וכו'. כלומר דעיכובא ודאי ליכא דאינה רק זכר למקדש ואף להלל גופיה אין צריך לאכול מצה ומרור ביחד בזמן הזה דליכא פסח דשפיר יוצא ידי חובתו במה שמברך אמצה לחודיה ואכיל ומברך אמרור לחודיה ואכיל אלא דמכל מקום כיון דאמרינן דמשום דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר בזמן שבית המקדש היה קיים עבדינן לחומרא כתרווייהו אף בזמן הזה כאילו היה בית המקדש קיים ובעי ליה למיהדר ולמיכרך מצה ומרור ואכיל א"כ ממילא בעינן למיעבד נמי לענין ברכה כאילו היה בית המקדש קיים שלא יסיח עד שיעשה כריכה כהלל כדי שתעלה לו ברכת מצה ומרור לכריכה דאע"ג דאין לו לחזור ולברך כדאמר להדיא ואכיל בלא ברכה מ"מ כי היכי דליעביד זכר למקדש ממש נכון להזהר בכך ומקיים מצוה מן המובחר".

הב"ח, בכל שלש הנקודות עליהן מתעכב הטור, מדגיש שיש כאן יציאת י"ח בדרך של הלל הזקן, ואע"פ שאין מברכים עליה מפני שכבר ברך ויצא י"ח, בכ"ז אין כאן רק זכר אלא אופן אחר ליציאה י"ח3.

ונראה למעשה שנהגו כב"ח ולא כרמ"א.