חבל נחלתו כו ו
סימן ו
כניסת חתן לבית כנסת ואי אמירת תחנון
שאלה
ראש ישיבה הורה לתלמידו – חתן בשבעת ימי משתה – שלא יתפלל בתוך בית כנסת בשחרית ומנחה, כדי שהציבור יאמר תחנון אחר חזרת הש"ץ. האם ראוי לנהוג כך?
תשובה
א. פסק הטור (או"ח סי' קלא):
"ולאחר שיסיים ש"ץ חזרת תפלה נופלים על פניהם ומתחננין וז"ל הרמב"ם ז"ל לאחר שישלים התפלה יפול על פניו ויטה מעט הוא וכל הציבור ויתחנן (=הש"ץ) והוא נופל, וישב, ויגביה ראשו הוא ושאר העם ומתחנן מעט בקול רם מיושב".
באר בערוך השולחן (או"ח סי' קלא ס"א):
"ולאחר שיסיים ש"ץ חזרת התפלה נופלים על פניהם ומתחננים. וענין נפילת אפים הוא כדי שיסדר התפלה בג' סדרים תחלה תפלה דמיושב והיינו עד שמ"ע, ואח"כ תפלה דמעומד, ואח"כ נפילת אפים כמו שעשה משה רבינו דכתיב [דברים ט, ט] ואשב בהר וכתיב [דברים י, י] ואנכי עמדתי בהר וגו' ואתנפל לפני ה' [טור] ולכן אומרים אח"כ ואנחנו לא נדע מה נעשה כלומר: התפללנו בכל אופן היכולת ויותר מזה לא נדע מה נעשה ורק עליך עינינו [כ"מ בטור ע"ש]".
ב. ויש להוסיף כי לגבי תחנון בשני וחמישי הביא האורחות חיים (ח"א דין מה שמוסיפין בשני ובחמישי אחר י"ח אות א):
"נהגו בכל מקומות ישראל להרבות בתפלה ובתחנונים בב' וה' לפי שב"ד של מעלה וב"ד של מטה שוין והם ימי רחמים לפי' מרבין בהן בתפלה ובתחנונים כדי שיכופו תחתונים את העליונים. וי"א לפי שמרע"ה עלה בב' וירד בה' כשקבל התורה. ורמז מן הכתוב דרשו ה' בהמצאו פי' ב"ה מצאו. וכולל בברכת שמע קולנו כשיגיע אל תשיבנו רחמיך וכו'. ואחר י"ח אומר והוא רחום. ותקנוהו לומר בכל יום בקול רם ומעומד כדי שתהא תפלתו נשמעת. וכן התפללו אותו המתקנים בתחלה. וכתבו הגאונים ז"ל כי כן קבלנו עלינו ועל בנינו עד עולם וכל העובר על התקנות נקרא פורץ גדר. והא לך תקנת והוא רחום למה היה נתקן. עובדא הוה בחד ספינתא דיהודאי וכו' דאתא מן גלותא דירושלם לאתרא דהוה תמן הגמונא אמר לון מנן עם אתון א"ל מעמא דיהודאי א"ל אי מעמא דיהודאי אתון בעינא למנסי יתכון כמה דמינסו חנניה מישאל ועזריה בגו אתון נורא יקידתא. א"ל הב לן זמן ל' יומין יהב להון זמן. יתבו בתעניתא וכל מה דהוו חזו בחלמא הוו משתעו באפי קהלא. כד בעי למשלם ל' יומין הוה תמן חד סבא דדחיל חטאין ולא הוה חכים כולי האי, וא"ל חמאי בחלמא דאקריון לי פסוקא חד דהוה כתיב תרתי ותלת לא ולא ידענא מאי היא. א"ל חד סבא חכימא האי קרא ודאי הוא דאקרו לך מן שמיא: כי תעבור במים אתך אני וכו' (ישעיהו מג, ב) את ודאי תיעול בנורא ותשתזיב דהא ודאי מן את רחיץ. עבדו בטעם הגמונא נורא רבא לחדא בפרשת אורחין, ועאל ההוא סבא דחלם ההוא חלמא לגו נורא ואתפליג אשתא לג' אורחי ועאלו בגוה ג' צדיקי לקבלה אנפיה דההוא סבא. והנהו תלתא סבי שבחו ואמרו והוא רחום. קדמאה עד אנא מלך. תניינא עד אין כמוך. תליתאה מתמן עד סופא. ותקנוהו חכמים לאומרו בב' וה' שהוא יומא דדינא. ויש בפסוק א' י"ג תיבות כנגד י"ג מדות וכנגד אותיות שמות האבות שהם י"ג". (וכן בקצרה בספר המנהיג דיני תפילה עמוד קב, ספר אבודרהם דיני קריאת התורה, כלבו סי' יח).
ולכן כתבו שצריך לומר והוא רחום בכוונה. אולם לא מצאתי שחילקו בין תחנון בשני וחמישי לבין שאר תחנון בשאר הימים לגבי ביטולם, ואף הוא מתבטל מאותן סיבות של שאר הימים.
ג. כתב הבית יוסף (או"ח סי' קלא, ד [א]): "ועומד החזן ואומר אבינו מלכנו חננו ועננו וכו' ורב נטרונאי כתב נפילת אפים בציבור רשות ונופלים בבית האבל ואין נופלים בבית החתן. כלומר משום דרשות הוא אין נופלים בבית החתן שאילו היתה חובה גם בבית החתן היו נופלים... ".
באר ערוך השולחן (או"ח סי' קלא ס"ב):
"כתב הטור בשם רב נטרונאי גאון נפילת אפים רשות היא ולא חובה ע"ש, ולכן בנקל מבטלין אותה מפני כמה דברים כמו שיתבאר. ונ"ל דעכשיו שכל ישראל נהגו בזה שוינהו עלייהו כחובה אם מעט ואם הרבה. וגם מצינו בגמרא דעם כי היא רשות מ"מ עניינה גדול מאד ומן השמים ממהרים לענות על נפילת אפים דאמרינן בס"פ הזהב [בבא מציעא נ"ט:] בענין תנורו של עכנאי שר"א היה לו קפידא על ר"ג הנשיא ואשתו של ר"א היתה אחותו של ר"ג ולא הניחתו בכל יום ליפול על אפיו ופעם אחת לא השגיחה ונפל על פניו ומיד נענש ר"ג ע"ש הרי מפורש דאין זה חובה דאלו היתה חובה לא היה ציית לה וגם מפורש דכחה גדול דתיכף ומיד נתקבלה תפלתו".
ד. הביא בדרכי משה (הקצר או"ח סי' קלא):
"ומ"ש שלא ליפול בבית הכנסת ששם החתן... וכתב עוד מהר"א (טירנא מנהג שבת הגהות אות מז) דאם החתן ביום ו' בבית הכנסת אין אומרים תחינה. ובריינו"ס נוהגים שאף ביום ה' יוצא החתן מבית הכנסת קודם רצה כדי להתפלל תחינה"... (לא ניכנס לשאלת הימים בחתן מתי הוא יוצא לבית הכנסת, מפני שבזמנינו נהוג שיוצא כל הימים).
פסק הרמ"א (או"ח סי' קלא ס"ד): "מה שאין כן בחתן, שאין אומרים תחנון כל היום, כשמתפללין אצל החתן (הגהות מיימוני פ"ה מה"ת) ולא מקרי חתן אלא ביום שנכנס לחופה".
אמנם המנהג הוא שכל שבעת ימי המשתה, החתן וכל מניין שמתפלל בו אין אומרים תחנון.
וכ"כ מור וקציעה (סי' קלא):
"יום חופה אין נופלין ע"פ בבה"כ שיש בו חתן. וכתבו האחרונים שאין אומרים תחנון כל היום כשמתפללין אצל החתן. ולא ידעתי למה יום החופה דווקא ותו לא, הרי כל שבעת ימי המשתה חשובין רגל. ואם דוחין אבלות וראית נגעים אין דין שידחו נפילת אפים. וכך נ"ל הגון למעשה בנושא הבתולה".
ובטעם הדבר כתב בשיירי כנסת הגדולה (הג' ב"י או"ח סי' קלא): "כי הטעם בחתן מפני שהוא שרוי בשמחה, וכיון שהוא מלך אזלינן בתריה כל הקהל".
ה. חידש הט"ז (או"ח סי' קלא ס"ק י):
"ותימה לי דהא כל ז' ימי משתה מקרי מועד גבי חתן כמ"ש בשם ריב"א רסי' קל"ב, ולמה יאמרו תחנון בשאר ימי המשתה כשיש שם החתן, דהא בר"ח שא"נ (=שאין נופלים) הוא משום דקרוי מועד כמ"ש ב"י בשם ש"ל עצמו, וכאן כל ז' ימי משתה קרוי מועד, ע"כ נ"ל דכל ז' ימי משתה לא יבוא החתן לבה"כ מטעם זה שלא ימנעו לומר תחנון".
ופסק כמותו המשנה ברורה (ס"ק כו) שעל חתן לא להיכנס לבית כנסת – כדי שהקהל יאמרו תחנון.
ו. אבל בפסקי תשובות (אורח חיים סימן קלא אות כג) הביא בתחילה דברי המשנה ברורה: "ולכן טוב ליזהר שלא יכנס החתן לביהכ"נ כל ז' ימי המשתה שנמנעים לומר תחנון בעבורו. והוא מהט"ז (סק"י)".
"ורבים ראו כן תמהו מדוע נפטור את החתן מתפילה בציבור (עיין תורת חיים סי' זה סק"ז ואורח נאמן סי' זה סקכ"ג ובכל הפוסקים המובאים בהערות דלהלן), ועוד יצא נא החתן קודם תחנון ויאמרו הציבור תחנון, ויש שכתבו שגם הט"ז והמשנ"ב לא כתבו דבריהם אלא במקום שיוכל החתן להתפלל בביתו במנין (שלחן העזר ח"ב עמ' קי"ט ועוד), ויש שכתבו שדווקא לענין חתן כתבו הט"ז והמשנ"ב דבריהם (ס' תפילה כהלכתה פט"ו הערה מ"א בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל), כי מצינו מנהגים קדמונים שהחתן לא יצא להתפלל בביהכ"נ (כמ"ש בפרישה אבהע"ז ריש סי' ס"ד. ובס' הנ"ל בשם הנ"ל מביא עוד דמצינו גם שיטות בראשונים דחתן פטור מתפילה כל שבעה, ואף כי אין ההלכה כן כנראה צירפו זאת לסניף להתיר לחתן להתפלל ביחידות) כל שבעת ימי המשתה (פרט לשבת), וכיון שלדברי הרמ"א אין חתן פוטר מתחנון אלא ביום חופתו ולא כל שבעה, לכן הכריעו שלא יבוא לביהכ"נ, וסבירא להו שלא יועיל אם יצא קודם תחנון כיון שהתפלל עמהם (וכמ"ש בהדיא בסידור יעב"ץ, אך אנן לא פסקינן כן), וגם אפשר שס"ל שאינו דרך כבוד להוציאו מביהכ"נ, וכל ענין אי אמירת תחנון כדי לכבדו ולשמוח בשמחתו".
"ומכל מקום למעשה לא נהגינן כהט"ז והמשנ"ב, אלא הולך החתן להתפלל בבית הכנסת (כה"ח סקפ"ז, שו"ת קנין תורה ח"ב סוס"י מ"ד דמעולם לא ראיתי שנוהגין כן, שו"ת להורות נתן ח"ח סי' צ"ו, תשובות והנהגות ח"ג סי' נ"ה, ובאורחות רבנו ח"ג עמ' ר"י דבהדיא אמר החזו"א זצ"ל שאין לחוש לדברי הט"ז והמשנ"ב, וילך חתן ויתפלל בביהכ"נ ללא פקפוק), וכ"ש שאר בעלי שמחה (בעלי ברית), והתפילה עמהם מעולה וראויה להתקבל, וכן אין מורין להם שיצאו קודם תחנון, ואדרבה עפ"י הסוד ביום שמן הדין ועפ"י הלכה פטורים הציבור מלומר תחנון אין מדת הדין שולטת, וא"כ למה לא יזכה את הציבור בזה, ומצוה גדולה עושה כשהולך לביהכ"נ להתפלל ומזכה את הרבים (שלחן הטהור סעי' ט"ז. ועיין מש"כ לעיל אות י"ח לענין מוהל שיש לו כמעט כל יום שמחת ברי"מ)".
ואף הרה"ג אביגדר נבנצל שליט"א בהגהותיו 'יצחק ירנן' העיר על המשנ"ב שלא נהגו כן. וערוה"ש השמיט ולא הזכיר את דעת הט"ז.
מסקנה
נהגו שחתן מתפלל בבית הכנסת בכל התפילות, וכל הקהל אינם אומרים תחנון עם החתן.