חבל נחלתו כו ב
סימן ב - כוונת ברכת המינים בימינו
שאלה
למי צריכים להתכוין בימינו כאשר אומרים בתפילת עמידה בחול את ברכת המינים?
תשובה
א. מסופר בברכות (כח ע"ב) על תיקון ברכת המינים:
"גמרא. הני שמונה עשרה כנגד מי? אמר רבי הלל בריה דרבי שמואל בר נחמני: כנגד שמונה עשרה אזכרות שאמר דוד בהבו לה' בני אלים...".
"הני תמני סרי, תשסרי הוויין! אמר רבי לוי: ברכת המינים ביבנה תקנוה. כנגד מי תקנוה? אמר רבי לוי: לרבי הלל בריה דרבי שמואל בר נחמני – כנגד אל הכבוד הרעים, לרב יוסף – כנגד אחד שבקריאת שמע; לרבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי – כנגד חוליא קטנה שבשדרה. תנו רבנן: שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים? עמד שמואל הקטן ותקנה, לשנה אחרת שכחה. [כט ע"א] והשקיף בה שתים ושלש שעות ולא העלוהו".
ב. כנגד מי נתקנה ברכת המינים?
כתב הרמב"ם (הל' תפילה ונשיאת כפים פ"ב ה"א):
"בימי ר"ג רבו המינים בישראל והיו מצירים לישראל ומסיתין אותן לשוב מאחרי השם, וכיון שראה שזו גדולה מכל צרכי בני אדם עמד הוא ובית דינו והתקין ברכה אחת שתהיה בה שאלה מלפני השם לאבד המינים וקבע אותה בתפלה כדי שתהיה ערוכה בפי הכל, נמצאו כל הברכות שבתפלה תשע עשרה ברכות".
באר רבינו מנוח: "אמר המפרש: שהרי בימיו יצא האיש הידוע ותלמידיו והיו צדוקים ובייתוסים כופרים בתורה ובדברי הקבלה האמתית שבידנו והיו משתדלים למשוך לב ההמון אליהם וזהו שכתב הרב 'והיו מסירים לישראל' מלשון כי יסיר את בנך מאחרי (ס"פ ואתחנן). ויש נוסחאות שכתוב בהם: והיו מצירים לישראל כלומר שהיו מצערים אותם".
בספר האשכול (אלבק, הלכות תפילה יא ע"ב) כתב: "וברכת המינין ביבנה תקנוה משום דאוושא טעוותא דהני מיני, דמאצטלב חייבא (=יש"ו הנוצרי) עד שחרב הבית שיבנה במהרה בימינו קל"ה שנה1. ובתר כן לאחר שחרב הבית, היה רבן גמליאל נשיא (בימיו) [ביבנה]. הוא הוה בר פלוגתא דרבי יהושע. והוא בריה דרבן שמעון בן גמליאל שנהרג בפני הבית. וכיון דאווש הני מיני באותן הימים ואתחברו בהדי מלכות חייבת, משום הכי חשש רבן גמליאל שהיה נשיא [ב]אותו העת עם בית דינו וכל סיעת החכמים שהיו שם ותקנו ברכה זו כנגד מפלתן דכתיב ושבר פושעים וחטאים יחדיו".
וכן בפסקי הרי"ד (ברכות כח ע"ב) כתב: "אמר ר' לוי ברכת [המינים] ביבנה תיקנוה. פי' לאחר זמן מרובה (=מסידור תפילת עמידה), קרוב לתרבותו של צדוקין (=מינין), שלימדו להפוך דברי אלהים חיים".
היינו לאחר החורבן, גדל כוחם של המינים שהיו מסירים את ישראל מאביהם שבשמים, ואותם מינים התחברו עם מלכות אדום (=מלכות חייבת) שהחריבה את בית המקדש ורדפו את ישראל, ואף המלכות המדכאת נהפכה למינות (סוטה פ"ט מט"ז), וראו בכך סכנה להמשך קיום עם ישראל בשפלותו בגלותו, ועל כן תקנו בקשה מיוחדת.
ג. יש לשאול: הלא 'רבת צררוני מנעורי' יאמר נא עם ישראל (עפ"י תהלים קכט, א) ומה ראו על ככה לתקן בקשה לכילוי אויבי ישראל באמצע תפילת עמידה של יום חול, בתפילה הנאמרת שלש פעמים ביום.
מדברי הרמב"ם והאשכול ניתן ללמוד שהחדירה של המינות לתוך עם ישראל היתה קשה מאד, בכך שנכנסו לתוך אמונת ישראל ושבשו אותה, כלומר לא רדיפת ישראל בלבד אלא קלקול אמונת ישראל. עיקר הבעיה היתה מכך שהמינים לא הפרישו עצמם מישראל ועל כן פגיעתם היתה כה קשה כדברי הכוזרי (מאמר ג סי' יט): "אחרי זה מבקשים על בעור הסיגים וכלוי הקוצים מקרב בני ישראל בברכת המינים".
ד. הסבר לארס הצפון במינות מבואר בספר אורות (ישראל ותחיתו, ד) לראי"ה קוק זצ"ל:
"יֵשׁ מִין אֶרֶס רוּחָנִי כָּזֶה, שֶׁבְּטִבְעוֹ הוּא לְטַשְׁטֵשׁ אֶת הַתּכֶן הַיִּשְׂרְאֵלִי הַמְיֻחָד, שֶׁהוּא אוֹר הַקּדֶשׁ הַיּוֹתֵר מְעֻמָּק שֶׁבָּעוֹלָם. הַחַיִּים הַקְּדוֹשִׁים, הַשּׁוֹפְעִים בִּפְנִימֵי פְּנִימִיּוּת הַהַבְהָקָה שֶׁל אוֹר אֱלֹהֵי אֱמֶת וְהוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה עַל כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל וּפִתּוּחַ נִשְׁמָתָהּ, אֲחוּזִים בִּלְשַׁד הַחַיִּים שֶׁל קְדֻשַּׁת אֱמוּנָתָהּ הַטְּהוֹרָה בְּטהַר עֶלְיוֹן, שֶׁרַק הָעוֹלָם הֶעָתִיד לְהִתְחַדֵּשׁ בְּרוּם טָהֳרַת קָדְשׁוֹ יוּכַל לְסָפְגוֹ וּלְהָאִיר אֶת עֲלִילוֹת הַחַיִּים עַל יָדוֹ. רוּחַ עֶלְיוֹן זֶה קוֹבֵעַ בְּכחוֹ, בַּחַיִּים הַמַּעֲשִׂיִּים שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל מֵעֵבֶר מִזֶּה וּבְחַיֵּי הָאֱמוּנָה וְתֹכֶן שִׁפְעַת הַלֵּב וְהִסְתָּעֲפוּת הָרוּחַ מֵעֵבֶר מִזֶּה, אֶת תְּבִיעָתָהּ הַפְּנִימִית שֶׁל הָאֻמָּה, גְּבוּרַת עֶמְדָּתָהּ וְחֵשֶׁק נִצְחוֹנָהּ, מָעוֹז בִּטְחַת תִּקְוָתָהּ וְאוֹר עֲתִידָהּ".
"נֶגֶד-זֶה, אוֹתוֹ הָאֶרֶס מַגִּיעַ בִּפְגָמוֹ אֶל תּוֹכִיּוּת דַּם הַחַיִּים שֶׁל טהַר הָאֱמוּנָה, פִּסְגַּת עז הַקּדֶשׁ, וּמְרַפֵּף אֶת יְסוֹד הַמַּעֲמָד הָאַחְדוּתִי הָאֵיתָן שֶׁל הָאֻמָּה, נוֹטֵל מִן הָעוֹלָם אֶת זִיו הַחַיִּים הַפְּנִימִיִּים שֶׁל הַטּהַר הָאֱלֹהִי וְנוֹתֵן בִּמְקוֹמוֹ נגַהּ חִיצוֹנִי, שֶׁאֵין בּוֹ כְּלוּם מֵאוֹתוֹ הַחִדּוּר, הַדִּיּוּק, הַנִּצָּחוֹן, הַבִּטְחָה וְאוֹר הָאֱמֶת הַמְנַצַּחַת כָּל עֲדֵי עַד. יוֹנֵק הוּא אֶרֶס זֶה מִשִּׁפְעַת הַלֵּחַ שֶׁל רוּחַ הָאֱמוּנָה וְהַמּוּסָר, מִתְפַּשֵּׁט הוּא עַל הֲמוֹן עַמִּים רַבִּים וְנֵאוֹת הוּא מְאד לִלְאֻמֵּי הַתֵּבֵל בְּחוּג רָחָב. עוֹמֵד הוּא עַל בָּסִיס שֶׁל הַכָּרָה מִתְדַּלְדֶּלֶת בְּאפִי הַמּוּסָר וְהַטַּעַם שֶׁל הָאֱמוּנָה וְהַדְּבֵקוּת הָאֱלֹהִית, הַמֻּבָּעָה בְּחַיֵּי הָאֻמָּה הַיִּשְׂרְאֵלִית בְּכָל חֹסֶן וְטהַר. לוֹחֵךְ הוּא כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר, מַכֶּה כִּשְׁאִיָּה שָׁעַר (על-פי ישעיה כד, יב, בבא-קמא כא ע"א; זהר בלק קפו), חוֹשֵׁק הוּא לִבְלֹעַ אֶת פְּנִים הַחַיִּים, שׁוֹקֵק לִמְחוֹת אֶת שֵׁם יִשְׂרָאֵל מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, לְאַבֵּד אֶת הַזּהַר הַפְּנִימִי שֶׁל הָעוֹלָם וְלִקְבּעַ תּכֶן חִיצוֹנִי מְגֻשָּׁם, מַקִּיף בְּהַכְלָלָה רְפוּיָה וּמְרֻפָּד בְּתוֹכִיּוּתוֹ בֶּאֱוִילִיּוּת וְרִשְׁעָה שֶׁל אֱלִילִיּוּת. וּשְׁלִיטָתוֹ מַגַּעַת עַד עֵת בּוֹא דְּבַר ד' לְהִגָּלוֹת וִישׁוּעַת יִשְׂרָאֵל מֵעמֶק נִשְׁמַת חֵי הָעוֹלָמִים לְהוֹפִיעַ, אָז יָנוּסוּ הַצְּלָלִים וְאוֹר חָדָשׁ עַל צִיּוֹן יִזְרַח".
נגד ארס כזה שהתפתח בימי רבן גמליאל דיבנה והפיל חללים בתוך עם ישראל, החליטו הסנהדרין לתקן בקשה בתפילת עמידה שתביע את רצון האומה לכילוי כל המתנגדים הללו, ותחנך את העם להתרחק ולהיבדל מהם.
ה. בלשון המקובלים ובמונחיהם כתב בס' באר מים חיים (בראשית פרשת ויגש):
"והנה אור הג' ראשונות המובחר והעליון שבכולם הוא אור הכתר שהוא הכולל לכל הג' ראשונות כנודע והוא שם הוי"ה אשר בניקוד הקמץ כידוע, ועל כן בברכת המינים שאנו מתפללין שכל עושי רשעה כרגע יאבדו והוא ביטול הקליפות והחיצונים מנוקד בכתבי האר"י ז"ל שם של הוי"ה שלו בניקוד קמץ כי הוא המכריח ומכניע ומשבר כל כוחות החיצונים".
ומרחיב בבני יששכר (מאמרי ראש חודש מאמר א – קידוש החודש):
"ב) משנה [ר"ה כב ב] בראשונה היו משיאין משואות משקלקלו הבייתוסים התקינו שיהיו השלוחין יוצאין. י"ל על פי מה שכתב האריז"ל בברכת המינים [שעה"כ שם] דבראשונה לא תיקנו ברכת המינים רק אינך י"ח ברכות לתקן פרצוף מלכות שמים לחדש אורה בתוספת הט' הבאים בסוד התוספת והחידוש, ונקודת הכתר היא הנקודה השרשיית שבה לשם אינו מגיע פגם התחתונים כי אם ח"ו בעבירה גדולה מינות, וכשרבו המינים אזי הגיע הפגם גם בנקודה השרשיית, על כן הוצרכו לתקן בדיבור ברכת המינים כדי לתקן הפגם של כתרה שפגמו המינים, והנה כבר ידעת דבחינת כתר בכל מקום היא בחינת קוצו של יו"ד [ע"ח שער א' ענף ה'] ואינו אות והוא רק כעין סימן, (עיין מה שכתבתי במ"א במאמרי חנוכה בענין הנס דמנורה, וענין מה שלא נאמר ויאמר במאמר הראשון דבראשית שהוא נמי מאמר כמשארז"ל [ר"ה לב א]), ולפי"ז יש לפרש גם משנתינו בכוונה זו, בראשונה (עד שלא קלקלו המינים ולא היה הפגם מגיע לכתרה, אז) היו משיאין משואות (רק סימן בלא דיבור), משקלקלו הבייתוסים התקינו שיהיו השלוחין יוצאין (לומר בדיבור לישראל מקודש החדש, ובזה ניתקן הפגם, כעין דיבור הברכה בשמונה עשרה), נ"ל באפשר".
ו. ביאור לברכת המינים הביא בקובץ שיטות קמאי (ברכות כח ע"ב) מפירוש התפילות לרבינו יהודה ב"ר יקר:
"למשומדים אל תהי תקוה ע"ש ותהי לדל תקוה. וכתוב נמי מקוה ישראל. וכתוב נמי ויש תקוה לאחריתך. אבל לא למשומדים, לפי שנדונים לדורי דורות. וכל המינים כרגע יאבדו, מינים ומשומדים דין אחד להם. ולקח לשון רגע ע"ש רגע ימותו. ואמר' בשמות רבה אמר ר' ברכיה כדי שלא יהיו המשומדים והמינים ותועי ישראל אומרים שאנו מהולים לא נרד לגיהנם, מה הקדוש ברוך הוא עושה משלח מלאכים ומכסה ערלתם והם יורדין לגיהנם. וכיון שגיהנם רואה הערלה מותח פיה ולוהבת אותם. זהו אל תהי תקוה. ותעקר נמי על העולם הזה שלא יהא להם שום תקות טוב... וממלכת זדון מהרה תעקר, ע"ש עקרון תעקר. ותשבר, ע"ש ושברתי קשת ישראל. יהי רצון שלא תשבר קשתם כי אם קשת האומות. וכן ע"ש ושיני רשעים שברת. ולכך אמר שלשה קללות תעקר תשבר ותמגר למלכות זדון שהוא אדום והוא לי שלישי למלכות וקשה מכולם. ידוהי ודרעוהי דכסף, זה מלכות מדי, ובתרוהי תקום אחרי ארע מיניה מעוהי וירכתי דנחש, זו מלכות יון, ומלכות דיליה תליתאה זה שקוהי די פרזל זו מלכות אדום, והיא נקראת מלכות חייבת. והמתפלל קורא אותה מלכות זדון ע"ש בא זדון ויבא קלון הנדרש על עמלק, והוא מזרעו של עשו. ומצינו בשאר מקומות שקורא אותה מלכות הרשעה ומלכות רומי קשה ממנה, כדאמרינן בתנחומא כל מקום שנאמר צֹר חסר הוא מלכות הרשעה, צור מלא הוא רומי. ורומי היינו אדום וצור. וצור שהוא מלא מראה רשע יותר מן החסר. ואמ' בתנחומא שאמר ושקוהי די פרזל זו מלכות אדום, ואחר כך אמר מה הברזל קשה כך מלכות הרשעה קשה. מכלל שקורא למלכות אדום מלכות הרשעה. ובפרק ה' דשבועות. ועוד קורא לה מלכות חייבת. ובתנחומא אמר הוא העולה על מוקדה זו מלכות הרשעה שעולת עצמה שנאמר אם תגביה כנשר קנך. כאן קורא לאדום מלכות הרשעה. עוד יש כאן ארבעה בברכה זאת שעושין רעה לישראל. למשומדים א', ולכל המינים ב', וכל אויבי ג', ומלכות זדון ד', הם כנגד ארבע מלכיות וכנגד ארבע דברים שעשו אומות העולם, שפשטו ידיהם בכסא הכבוד מרום מראשון והחריבו ושרפו והגלו את ישראל, יאבד הקדוש ברוך הוא את זרעם וזכרם. ותמגר ע"ש כסא לארץ מגרת. ותכניע כל אויבינו ע"ש ושאון זדים תכניע. בא"י שובר אויבים ע"ש ושני רשעים שברת. ותכניע זדים, כמו שפירשנו".
"ולכך תקנו למשומדים בשמנה עשרה לקללם שחרית ערבית כדאמרינן בפסיקתא גבי עמלק עד בא השמש, כל המלכויות אינן עושות מלחמה אלא עד חצי היום, ומלכות חייבת עושה מלחמה שחרית וערבית וזהו מלכות זדון".
בסידור חסידי אשכנז מבאר את הברכה: "ומלכות זדון כדכתי' ושבר פושעים וחטאים יחדיו ועוזביהם יכלו. פושעים הם מלכות זדון, וחטאים הם המינים, ועוזביהם הם המשומדים. למשומדים אל תהא תקוה [ברכה זו ביבנה תקנוה לפי שרבו המשומדים ויסדו לקללם בכל יום] שלא תהא להם תקוה, שלא יהו חשובים, ולא ילשינו על ישראל, שאין דיבור של עני נשמע כדיבור של עשיר".
וכן יש ביאור לברכה זו בסידור רבינו שלמה ב"ר שמשון מגרמייזא.
מענין כי בטור (או"ח סי' קיח) מכנה אותה ברכה בלשון קללה וז"ל: "י"ב (=בברכות עמידה) קללת המלשינים וקבעוה אחרי המשפט שכיון שנעשה משפט כלו המלשינים וכולל הזדים עמהם כדכתיב (ישעיה א) ושבר פושעים וחטאים יחדו ועוזבי ה' יכלו"...
ז. לברכה זו במיוחד התאנו רודפי ישראל והמומרים ועל כן הכניסו בה שינויים רבים.
כתב בכנסת הגדולה (הגהות טור או"ח סי' קיח, ב): "שתים עשרה קללת הרשעים וכו'. נ"ב: נוסח הברכה: 'לכופרים אל תהי תקוה'. ובקצת סדורים שכתוב 'למלשינים', הוא מפני החקירה שעושין בעלי הדפוס [=צינזורא]. משפט צדק [ח"ב סי' ט'. ושם כתוב 'למשומדים']. ובקושטנדינא יע"א ראיתי לבני רומניא היו אומרים: 'ולמלשינים אל תהי תקוה'".
והוסיף בהערתו הבאה: "הר"ד אבודרהם ז"ל לא הביא בספרו ברכת המינין זולת בתחלת ספרו בשער השני הזכירה. ואפשר שבזמנו היו עושין חקירה בספרים, ולכן לא הזכירה כי אם בשער השני ברמז".
וכך כתב בקהלת יעקב (מענה לשון לשון תורה מערכת אות ז סימן שסא):
"זדים. כינוי למינים, כדאמרינן בפרק ב' דמגילה [יז ע"ב] וכולל זדים עמהם, שנאמר [ישעיה א, כח] 'ושבר פושעים וחטאים יחדיו'. ופירש רש"י [מגילה שם ד"ה כלו] פושעים היינו זדים, כדאמרינן [יומא לו ע"ב] פושעים אלו המורדין, ע"כ. ולפי"ז אין טעם למתחכמים להגיה בברכת המינים לחתום שובר אויבים ומכניע מינים, דהא זדים נמי היינו מינים".
ועי' באשל אברהם (בוטשאטש, סי' קיח) שהאריך בלשון הברכה והשיבושים שנפלו בה. וכן עי' בפסקי תשובות (או"ח סי' קיח) שהאריך בכך, (ולא נדון בכך כאן).
ח. ביחס לתיקונה ולצורך דוקא לשמואל הקטן לכך, כתב בשו"ת חיים שאל (לרב חיד"א, ח"ב סי' יא): "ובזה תבין מה שאמרו בברכות סוף דף כ"ח אמר להם ר"ג לחכמים כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים עמד שמואל הקטן ותקנה. ולכאורה יפלא על גדולי ישראל ר"ג וחכמים מה חכמה זו לתקן דברות שתים בלשון הקדש, ומה קאמר רבן גמליאל כלום יש אדם וכו', והלא התנוקות שיודעים לשון הקדש יכולים בנקל לתקן אותה. אמנם להיות כל אות ואות מהברכות סו"ד שתלו ביחוד וזיווג המדות לכן צריך חכם גדול ורוח הקדש שורה עליו לכוין הדברים לפי סודן לידע פגם המיני' והמשכת האורות לדחות יניקת הסט"א וכיוצא דברים העומדים ברומו של עולם והיינו דקאמר ר"ג כלום יש אדם וכו'".
וחידד זאת בפתח עינים (ברכות כח ע"ב): "כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים וכו' פירוש משום דהברכות הללו הם תקון למדות העליונות וכל דבריהם כגחלי אש וברקים רב להאיר על האר"ץ וברוח הקדש נאמרו וכגון דא לתקן ברכת המינים צריכא רבה באיזה סדר והיכן ולכוין הדברים כפי סודן ולז"א כלום יש אדם שיודע וכו' כלומר שידע מה פגם נעשה בעון המינים למעלה ולתקנו ולדחות יניקת הקליפה מהקדושה שנתגברה בעון המינים וכהנה רבות רזין עילאין".
כתב בנפש החיים (שער ב פרק יג):
"כי באמת בעומק פנימיות כוונת התפלה. אין אתנו יודע עד מה. כי גם מה שנתגלה לנו קצת כוונות התפלה מרבותינו הראשונים ז"ל קדישי עליונין. ועד אחרון הרב הקדוש איש אלקים נורא האריז"ל. אשר הפליא הגדיל לעשות כוונות נפלאים. אינם בערך אף כטפה מן הים כלל נגד פנימיות עומק כוונת אנשי כנ"הג מתקני התפלה. שהיו ק"כ זקנים ומהם כמה נביאים. וכל מבין יבין. דלא איתי אנש על יבשתא שיוכל לתקן תקון נפלא ונורא כזה. לכלול ולגנוז במטבע תפלה קבועה וסדורה בנוסח א'. התקונים של כל העולמות עליונים ותחתונים וסדרי פרקי המרכבה. ושבכל פעם שמתפללין יוגרם תקונים חדשים בסדור העולמות והכחות והמשכת מוחין חדשים אחרים. שמעת שתקנוה עד ביאת הגואל ב"ב לא היה ולא יהיה שום תפלה בפרטות דומה לחברתה שקודם לה ואחריה כלל. דלבושין דלביש בצפרא לא לביש ברמשא ודלביש ברמשא כו' כמ"ש בתקונים תכ"ב. וכן כל יום לחבירו שלפניו ואחריו. ולכן ארז"ל (חגיגה ט' ע"ב וברבה במדבר פ"ט) מעוות לא יוכל לתקון זה שביטל ק"ש כו' או תפלה כו'. וכמ"ש באורך בפע"ח פ"ז משער התפלה ע"ש והוא בלתי אפשר אם לא ע"י הנבואה העליונה ורוח קדשו ית' אשר הופיע עליהם הופעה עצומה בעת תקון נוסח מטבע התפלה והברכות. שם הוא ית"ש בפיהם אלו התיבות ספורות וגנוזות בתוכם כל התקונים. לזאת מי הוא אשר עמד בסוד ה' על עומק כוונתו ית"ש. איזה דרך ישכון אורה של כל תיבה פרטית מהם".
מנפש החיים נבין כמה צריכה כל ברכה בתפילת עמידה להיות בכוונה מדוקדקת ומדוייקת, ולכן שמואל הקטן שהיה בעל רוה"ק הוא היה היחיד בדורו לתיקונה. ועי' בהמשך ביחודו והתאמתו של שמואל הקטן לתיקון הברכה.
ט. שאל בספר המנוחה (הל' תפילה פ"ב ה"א):
"וא"ת ונתקין ברכה דליהדרו בתשובה כדאמרה ברוריא דביתהו דר' מאיר לר' מאיר על הנהו בריוני ואמרינן נמי גם ענוש לצדיק לא טוב, ואמר רב אפילו במינאי! וי"ל דכונת הברכה היא שיכרתו מן העולם בזמן שירצו להצר לישראל. ובשיר מזמור נמי אמרינן יבושו ויבהלו עדי עד והתקינו אחרי פסוק עוצו עצה ותופר וכו' כלומר אמתי יבושו ויבהלו בזמן שיהיו מתיעצים להרע לישראל ועל זה כתב הרב והיו מסיתים לשוב מאחרי י"י וכיון שראה וכו' התקין ברכה אחת שתהיה בה שאלה מלפני י"י לאבד המינים... וצ"ע כיון דברכה זו ברכת המינים מפניהם נתקנה למה מתחילים בה למשומדים, ויותר היה טוב לפתוח בה למינים. וי"ל דאגב ארחייהו אתי לאשמעינן שהמשומד2... סתמיה מין הוא, דפלוגתא היא במסכת הוריות. וא"נ כדי שימנעו ההמון מקבוצם וממעמדם ומשמוע דבריהם ולא ינטו אחרי דעתם הרעה להשתמד ולצאת מכלל הדת תקנו חכמים להזכירם ראשונה, והודיעו שאין לנפש המשומד תקוה והשארות רק יכלו באפס תקוה".
לדברי ספר המנוחה הבקשה היא מותנית – בזמן שירצו להצר לישראל. וחז"ל הדגישו דוקא את המשומדים.
ובפירוש התפילות לרבינו יהודה ב"ר יקר השיב: "והא דמייתי בברכות גם ענוש לצדיק לא טוב, היינו דוקא לעונשו בהכרח כי התם בכרבלתא דתרנגולא או בכשפים והשבעות. אבל יכולים להתפלל שלא ייטיב להם, ואם לא ישמע התפלה יחדל, שאין הכרח בתפלה. והנהו בריוני דהוו בשבבותיה דר' מאיר [ברכות י' ע"א] דאמרה ליה דביתהו דמבעי רחמי דלהדרו בתשובה שהרי כבר בקשנו עליהם כשאמרנו וקבלנו עליהם בתשובה שלמה ואם כן יש לומר ואם לא ירצה לשוב אל תהי להם שום טובה כי אם עוני ויסורין לא בעולם הזה ולא בעולם הבא".
היינו, אנו מבקשים, וה' יעשה הטוב בעיניו אם הם ראויים לעונש, ואנו מבקשים שישובו בתשובה אבל הם אינם שומעים לנו.
ובשו"ת שיח יצחק (סימן תז) תשובה נוספת (מס' שבילי דוד) שיש לחלק בין מצירים ליחיד למצירים לציבור. וכך כתב: "ועיין בשבילי דוד וכ"ל ודע די"ל האיך תיקנו ברכת המינים הרי בברכות (דף ב') איתא דלאו אורח ארעא למילטינהו, וי"ל כשמצירין לצבור שאני, דכ"פ הכניע הקדוש ברוך הוא אותן שלא כדרך הטבע בשביל הציבור והצילן כקריעת ים סוף וכדומה. וז"ל הרמב"ם הטהור (בפ"ב מה' תפלה הל"ב) בימי ר"ג רבו אפיקורסים והצרו לישראל תקנו ברכת המינים עכ"ל".
י. נשארה לנו השאלה בראש דברנו: על מי לכוין בדורנו?
יש ללמוד מדברי הראי"ה קוק שהובאו בסידורו עולת ראיה (ח"א, עמ' רעז-רעח, ומקורם בפירושו עין איה לברכות) על מי אסור לכוין ח"ו:
"'אמר להם רבן גמליאל לחכמים כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים. עמד שמואל הקטן ותקנה' (ברכות כ"ח). כל הברכות של התפלה, שהן מלאות חסד ואהבה, ראוי לתקנן כל חכם הראוי למעלה רוממה כזאת, לערוך תפלות קבועות לגוי קדוש ועם חכם ונבון. אבל ברכה זו של התפלה, שבתוכה אצורים דברים של שנאה ומשטמה, והאדם באשר הוא אדם אי-אפשר כלל שלא תמצא בקרבו איזו שנאה טבעית לאויבי נפשו ורודפי עמו, צריכה היא לבא דוקא ממי שכולו טהור וקדש לד', שתכונת השנאה הטבעית אין בלבבו כלל, ורק מפני שע"י תקלתם של הרשעים המכשילים מחוסרת ההתגלות של התכלית הכללית, יעתר אל ד' להדוך אותם. אבל אם ישאר בלבבו איזה רגש כל-דהו של שנאה מפני ההתנגדות הטבעית, אף שהיא קדש לד' בהתחלתה, מ"מ תגבר בלב להיות ג"כ לשנאה טבעית חוץ משורת הכונה האמתית. על כן עמד שמואל הקטן ותקנה, ורק הוא באמת ראוי לה, כי הוא אשר דרש תמיד: 'בנפול אויבך אל תשמח' וגו', והסיר מלבבו כל רגש שנאה גם לשונאי נפשו, והוא כשיתעורר לתקן ברכה למינים לא תמצא בה כי-אם רגשת לב טהור לתכלית הטוב האמתי הכללי".
בברכה זו המילים מאד מאד מדוייקות, ואין בה מילים שנועדו לשם שנאה, אלא כולה נובעת מאהבת ה' ומרצון לראות בתפארת עוזו בתוך העולם הזה, ולכן היא נתקנה דוקא ע"י האוהב הגדול – שמואל הקטן ולא מכל אדם שיש לו אויבים ומצירים.
וכך כתב בשו"ת מים חיים (משאש, או"ח א' סי' רמ):
"שוב אחר זמן הייתי לומד בספר אוצר ישראל אות מ' בענין המומרים, וראיתי כמה וכמה העיקו והצרו לישראל בימי הבינים, ואז נשאתי עיני למרום שיצילנו מהם בדורות הללו שהאמונה רופפת, ובלילה ראיתי בחלום חזיון לילה, והנה איש עומד לנגדי ושואל אותי לפרש לו הני תיבות "וצר מעמך" ופירשתי לו כמש"ל, והוא לא קבל, מטעם שאי אפשר להטעות כל הספרים חדשים גם ישנים, שכולם מתאימות בהם שתי תיבות הללו ביחד, ואמר לי תעיין בטוב, וזכור תזכור את אשר למדת היום, ואז עלה בזכרוני ענין המומרים, ואמרתי לו, שעתה נראה לי ברור שכוונת הראשונים ז"ל בזה לבקש הצלה מהמומרים שהם מישראל ומצירים להם יותר מאויב חצוני, וזה שאמרו והסר ממנו דבר וכו' וחולאים רעים. וצר שהוא מעמך, דהיינו המומר, ותקנו אותה בלשון קצר ונסתר, מפחדם שלא ירגישו בהם, שהרי גזרו עליהם שלא יאמרו ברכת המינים, כמ"ש שם באוצר ישראל, ע"ש. ואז מתוך צחוק אמר השומע ישר, ואיקץ והנה חלום טוב ונכון לפני. ואברך את ה', ואכתבהו בעט ברזל למזכרת למשמרת".
נראה שניתן לכוין בברכת המינים על הופעת שם ה' בעולם במלואו כעין שני חלקי עלינו לשבח שבחלקו הראשון אנו מכוונים: שהם משתחוים להבל וריק ומתפללים אל אל-לא יושיע, ואנחנו כורעים ומשתחוים וכו'. ובחלק השני מבקשים על הופעת מלכותו בשלמות בתפארת עוזו.
וניתן לכוין על אנשים ומדינות המעוניינים לכלות את ישראל מן העולם כדוג' איראן וחבריהם.
ואם ידוע לו על מומרים הרודפים את עם ישראל ומסיתים לעבודה זרה יכוין גם עליהם.
הערת הרה"ג יעקב אריאל, רב העיר רמת גן (לשעבר)
טוב עשית שריכזת את מקורותיה הקדומים של ברכת המינים. ברבות הימים הם נשכחו מאתנו, ומעטים בלבד יודעים על כך. אפילו המילה "מינים" עצמה הושמטה מברכת המינים, שעליהם הותקנה(!) מסידורים שהודפסו במקומות בהם שלטה הכנסיה הנוצרית. ואין לך ברכה שרבו בה השיבושים כברכה זו. גם בתלמוד מחקה הצנזורה כל קשר בין המינים לנוצרים, כגון בברכות יב א, בכתבי היד של רש"י נכתב "תלמידי ישו" אך בדפוסים הודפס: "עכו"ם" וכן בר"ה יז א ובמקומות רבים בתלמוד.
רבים קמו עלינו במשך הדורות, צדוקים ובייתוסים, כותים ועובדי ע"ז, אך רק כנגד הנצרות תוקנה ברכה מיוחדת. סכנתה גדולה משל כולם. היא התיימרה לטעון שהיא היהדות האמיתית ואליה התכוונו כביכול התורה והנביאים. החזיר, הפושט טלפיו ואומר טהור אני, הוא לא רק סמלה של רומא של טיטוס ואדרינוס אלא בעיקר של רומא הנוצרית. הצביעות חמורה יותר מהשקר. לכן גם בימינו, שאנו חשים מאוימים לכאורה מהאיסלם יותר מאשר מהנצרות, יש להעמיד דברים על מקומם. הסכנה מהאיסלם היא פיזית, כי הם רוצים להשליט את דתם על העולם בכוח ולכן לוחמים בנו. אך סכנת הנצרות חמורה יותר, היא רוחנית. היא משתמשת במתק שפתיים, בהתימרות להיות המשך היהדות כביכול, ובהיותה 'הומניסטית' כאילו יותר מאיתנו. אלו הטלפיים הצבועות שיש להיזהר מהם יותר.
נספח – שמעון כיפא
הקדמה
שמעון כיפא היה מחכמי ישראל בזמן ולאחר אותו האיש (=יש"ו הנוצרי) שהתחזה לתלמידו והצליח להפריד ולהוציא את הנוצרים הראשונים מעם ישראל ולבדות להם להם מצוות. מכונה ע"י הנוצרים: פטרוס, ונחשב כאפיפיור הראשון שלהם. היחס של הראשונים אליו הוא דו-ערכי, מחד מעריכים אותו על מסירות הנפש הגדולה שלו, ומאידך לא החשיבוהו כחכם מחכמי ישראל.
א. שאין להן לא כתב ולא לשון!
נאמר בעבודה זרה (י ע"א): "בזוי אתה מאד – שאין להן לא כתב ולא לשון!"
פרש רש"י (עבודה זרה י ע"א): "כתב ולשון – של רומיים מאומה אחרת באה להן אחרים תקנו להן כל ספריהם". לשון זו קצרה מאד.
וכך לשון רש"י שנשתמרה בעין יעקב (דפוס ראשון, כתובה אף בלעזי רש"י, עבודה זרה י ע"א):
"כתב ולשון של רומי מאומה אחרת בא להם, אחרים תקנו להם כל ספרי טעותם, יוחנן פאולוס פיטרו', והם יהודים היו: לשון הוא גראמטיקא הוא הלטין שמדברים בו הגלחים, הם שנו ועמקו [צ"ל: ועקמו] הלשון ועשו להם הבל לחשבם בפני עצמם ולסלקם מעל ישראל ולא שכפרו כי לטובתן של ישראל נתכוונו, אלא מפני שראו ישראל בצער ובדוחק מתרמיתי ישו, עשו עצמם כאילו הם עמו בקדישות וצוו עליהם הכל כמפורש בסיפור תליית ישו ע"כ פירש"י".
כלומר שליחי הנצרות כתבו את כתבי הקודש של הנוצרים לרומאים. אבל בצורה מרוחקת ושונה מישראל, כדי למנוע את התערבותם בעם ישראל. ובדו להם דת חדשה כדי לרחקם מעל עם ישראל. אותם הכותבים להם את דתם, לא כפרו ברבש"ע ולא בסגולת ישראל, ולא האמינו בתפלות שכתבו לגויים, אלא עשו זאת על מנת להרחיקם מעם ישראל.
וכך כתב בס' דברי תורה (לרב חיים אלעזר בן צבי הירש שפירא האדמו"ר ממונקטש, מהדו"ב עמ' קנג-קנד):
"לפי הנודע דרק מאותו איש ומאמינו היינו אח"כ עשו זו בשמו יום א' ליום שבתם וכפי המקובל ונודע תולדותם, כי מחכמי ישראל עשו כן בתחבולות נוראות להטות את לבב המינים המאמינים בו. (ועשו בחכמה כאלו הוא גילה להם אחרי מותו והריגתו) כי יעשו מעתה יום שביתה ביום א' ולא ביום ש"ק. יען כי הי' בהם בעוה"ר שהתחברו לכת שלו, וע"י ששמרו שבת היו מעורבים הפסולת בין ישראל וגרמו צרות רבות וע"י שהיו באים בש"ק לבית תפלת ישראל, היו מחלוקת והריגות בתוך ישראל פנימה וע"י שהטו את לבבם (עפ"י תחבולות חכמי ישראל כפי הנודע ומקובל) לומר בשם אותו האיש שר"י כי הוא צוה לשבות ביום א' עי"ז התפרדו כל פועלי און הכת שלו, וע"כ נשבת המלחמה פנימית מקהל ישראל".
חז"ל הוקירו את מעשהו של שמעון כיפא.
ב. תענית ט' בטבת לזכרו
נפסק בשולחן ערוך (או"ח סימן תקפ):
סעיף א
"אלו הימים שאירעו בהם צרות לאבותינו וראוי להתענות בהם; ואף על פי שמקצתם בראש חדש, יש מי שאומר שיתענו בו (וטוב שלא להשלים בראש חדש)".
סעיף ב
"ובט' בו (=בטבת)3 לא נודע איזו היא הצרה שאירע בו"...
בהערותיו לשו"ע כותב הרב ברוך פרענקיל (בעל ברוך טעם) "מצאתי בכ"י שבטי"ת טבת נפטר שמעון הקלפוס שהושיע את ישראל בצרה גדולה בזמן הפריצים, נקבע יום מיתתו לתענית עולם בירושלים".
קלפוס הוא כנראה שם משפחתו של אותו שמעון. וחכמים קבעו יום תענית כללי לישראל ביום מותו, ומחמת שהיה מתחזה להיות ממנהיגי הנוצרים לא פרסמו.
כתב בספר תקנות ותפלות (לרב שלמה שיק):
"והרב הגאון דק"ק בערעגסאס יחי' כתב לי בענין זה וז"ל: בקונטרס אשר העתיק קדוש זקני ח"ס מעשה הנוצרי ושם נאמר בט' בטבת מת ר' שמעון הקלפוס דוד הנוצרי, כי אמו מרים היתה אחות ר"ש הנ"ל. ויען כי הוא הלך בשליחות החכמים שמסרו לו סוד שם המפורש, והלך לאנשי עי לפרוש אותן והפריצים בירושלים מקהל ישראל לגמרי, וקבע להם חוקים אשר להם, כנאמר שם באריכות.
ויען שעשה מעשה גדול ע"כ קבעו חכז"ל תענית לדורות ביום מיתתו ט' טבת. והקונטרס הנ"ל העתיק זקני זצ"ל מספר נוצרי אחד בשמו יאהן יאקאב האלטריקא, וההוא חותם אלה דברי ר' יוחנן ב"ז בירושלים עכ"ל".
ג. ייסד תפילות
בסוף הנספח אביא מאוצר המדרשים של איזנשטיין על שמעון כיפא. נאמר שם שכתב תפילות.
כתוב בסידור חסידי אשכנז:
"אהבה רבה אהבתנו. יש אומרים שמעון כיפה יסדה, ויש בה מאה תיבות כנגד מאה ברכות, ויסד בה ארבע לשוני לימוד, ואלו הן ותלמדינו, ללמוד, וללמד, ותלמוד כנגד ארבע למדין שבאלפא ביתא במילוי, ואילו הן אל"ף גימ"ל דלי"ת למ"ד. ויש שוטים שמוסיפין ותלמדינו אב, ומדלגין כן תחננו, כדי להשלים בו מאה תיבות, וטעות הוא בידם. כך שמעתי מרבי יודא ב"ר יעקב זצ"ל ושוב מצאתי סמך בסודות של הר"ר אלעזר4 ב"ר יב"ק".
וכך כתב במחזור ויטרי (סימן שכה):
"גרסי' בברכות פ' אין עומדין. אמ' רב יהודה אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות: יש שפוסקין מיכן שאין להאריך בתפילה לא קרובות ולא סליחות ואין להפסיק סדר תפילות בשביל פיוטין: ורבינו יעקב בר' מאיר פוסק. דבכל י"ח ברכות יכול אדם לחדש בין דברים שהן הודאה ותפילה. בין דברים שהן צרכיו. הואיל ומעין ברכה הוא מחדש. ולא הוי הפסק ברכה כלל. ומותר להאריך בהן כעין קרובות תפילות וסליחות שמסרו לנו רבותי' אנשי השם. מימות שמעון כיפה שיסד סדר של יום הכיפורים. אתן תהלה. ור' אלעזר בירבי קליר שהיה תנא. ויסד קרובות למועדי השנה. ומצינו בכמה מקומות בפיוטין שחולק על תלמוד שלנו באופן של ראש השנה".
עוד כתוב בסידור חסידי אשכנז:
"נשמת כל חי מר' יודא ב"ר יעקב שר' שמעון כיפרי יסד אותו עד מי ידמה לך ומי ישוה כו'".
וכן בסידור עבודת ישראל (עמ' 206) כתב הרב יצחק בער: "ומצאתי בפירוש ישן סביב לסדור כ"י משנת קפ"ז (1427 למניינם) וז"ל: "שמעתי מר' יהודה בר יעקב שר' שמעון בן כיפא יסד נשמת".
אבל באיסור והיתר לרש"י (סימן לג) כתב:
"לאחר מכאן השיר ששנינו בפסחים הוא נשמת ויש אומרים על אותו נבל שמעון פטר חמור שהוא טעות של רומי יסדו אותו תחילה ושאר תפילות כשהיה על סלע וחס ושלום שלא תהא זאת בישראל וכל האומר דבר זה כשיבנה בית המקדש יביא חטאת שמנה".
עולה שסברו שלא שמעון כיפא הוא שחיבר נשמת.
ד. יהודי שהמיר
את היחס הדו-ערכי ניתן ללמוד מספר חסידים (מרגליות, סימן קצא):
"יהודי שהמיר מכנין לו שם שנאמר (תהלים קל"ה י"ח) כמוהם יהיו עושיהם כמוהם יש לכנות לו כגון אם שמו אברהם יקרא אפרם. וכן כיוצא בזה. ואפילו לצדיק והם תועים אחריו כגון שמעון כיפה שאומרים פטר חמור" (= ביחס לכנויו פטרוס).
וכך באר בס' עלי תמר (שבת פ"ט ה"א):
"ועיין בבבלי ע"ז מ"ו ע"א ובספר הישר לר"ת התשובות הוצאת ר"פ רוזנטל סימן כ"ה ליבי ולבך יודעים כי כל המשומדים בין היהודים מכנים אותם לגנאי יהודה יהודח אברהם אברן (ובהערה אולי משום דמשתמע כמו עברן), אשר אשרה מנחם מלחם וכו' ומ"מ בגט כותבים את השם היהודי דאעפ"י שחטא ישראל הוא ע"כ. הנה הוסיף דלא רק ע"ז עצמה אלא אף המשומד משנים שמו בכינוי של גנאי. וכנראה דמקורו הוא מכאן. וכן שינוי שם הערים שיסדו רשעים או שנקרא שמם על שמות רשעים וכמו קוסטנטינופול קושטא וטיבריוס טבריה, ונתנו לשמות מובן אחר כמו במגילה ו. ועיין עוד בברכות פ"ט ה"ג ויהונתן בן גרשום בן מנשה נו"ן תלויה אם זכה בן משה ואם לא בן מנשה. כינו אותו לגנאי בשם בן מנשה ע"ש שנעשה כומר לע"ז עיין שם".
"וז"ל ספר החסידים סי' קצ"א יהודי שהמיר והלך לעבוד ע"ז מכנין לו שם שנאמר כמוהם יהיו עושיהם כמוהם יש לכנות לו כגון אם שמו אברהם נקרא אפרם (מלשון אפרם), וכן כיוצא בזה ובספר חסידים הוצאת מקיצי נרדמים סי' קצ"ג כמו שמעון כיפה שאומרים פטר חמור וכו' (שהיה נקרא פיטרוס בל"י שענינו סלע כמו כיפה בעברית). וכן כינו חז"ל את ספרי המינים לגנאי עיין שבת קט"ז בד' ווינציה ובכי"מ בד"ס ר"מ קרי ליה און גיליון ורבי יוחנן קרי ליה עון גיליון ופירש"י ר"מ קרי לספרי המינין און גיליון לפי שהם קורין אותו אינגילא ע"כ ועי' בד"ס שם. וגם בשפה הזרגונית היו כינויים ממין זה כדי לקיים דברי חז"ל ע"ז מ"ו כנה להם שם גנאי וע"ש נבלהו".
ה. אגדות שמעון כיפא
הביא באוצר מדרשים (אייזנשטיין5, שמעון כיפא, [עמוד 557] אגדתא דשמעון כיפא, [בית המדרש ח"ה ס']6.
"ויהי אחרי הדברים האלה ויגדל מריבה בין הנוצרים ובין היהודים, כי כאשר ראה נוצרי את יהודי הרג אותו והצרה היתה הולכת ותוקפת עד שלשים שנה. ויתאספו הנוצרים לאלפים ולרבבות, וימנעו את ישראל מלעלות לרגל והיתה צרה גדולה בישראל כיום שנעשה בו העגל ולא היו יודעים מה לעשות. אך אמונתם מתחזקת והולכת ויצאו שנים עשר אנשים ויתהלכו בשנים עשר מלכיות ויתנבאו בתוך המחנה נביאותיהם, ויטעו ישראל אחריהם, והם היו אנשי שם ויחזקו את אמונת ישו כי אמרו שהם שלוחיו ויתלקטו אחריהם עם רב מבני ישראל. ויראו החכמים את הדבר הרע הזה וירע להם מאד ויאמר איש אל רעהו אוי לנו כי חטאנו שבימינו נהיתה הרעה הזאת בישראל אשר לא שמעו אנחנו ואבותינו, ויצר להם מאד וישבו ויבכו וישאו עיניהם אל השמים ויאמרו אנא ה' אלהי השמים תן לנו עצה מה לעשות כי אנחנו לא נדע מה לעשות ועליך עינינו כי נשפך דם נקי בקרב עמך ישראל על אדות אותו האיש. עד מתי יהיה זה לנו למוקש שתחזק יד הנוצרים עלינו והורגים אותנו כמה וכמה, ואנחנו נשארים מעט. ובעון מוקשי עמך בית ישראל נעשה זאת ואתה למען שמך תן לנו עצה מה לעשות להיות נבדלים מעדת הנוצרים. ויהי ככלותם לדבר ויקם זקן אחד מן הזקנים ושמו שמעון כיפא והיה משתמש בבת קול, ויאמר להם שמעוני אחי ועמי, אם טוב בעיניכם דברי אבדיל את האנשים האלה מעדת בני ישראל ולא יהיה להם חלק ונחלה בקרב ישראל, אך אם תקבלו עליכם את העון. ויענו כלם ויאמרו נקבל עלינו העון אך כאשר דברת עשה. וילך שמעון כיפא בתוך ההיכל ויכתוב את השם הגדול ויקרע בשרו וישם הכתב בתוכו ויצא מן המקדש ויוציא את הכתב וילמוד את השם, וילך אל עיר מטרופולין של הנוצרים ויצעק בקול גדול ויאמר כל מי שיאמין בישו יבא אלי כי אני שלוחו, ויאמרו לו תן לנו אות ומופת, ויאמר להם מה אות אתם מבקשים ממני, ויאמרו האותות אשר עשה ישו בחייו עשה לנו גם אתה. ויאמר הביאו לי מצורע, ויביאו לו, וישם ידיו עליו והנה נרפא. ויאמר להם עוד הביאו לי מת אחד, ויביאו לפניו, וישם ידו עליו ויחי ויעמוד על רגליו. ויראו האנשים האלה ויפלו לפניו ארצה ויאמרו לו באמת אתה שלוחו של ישו כי הוא עשה לנו כך בחייו. ויאמר להם שמעון כיפא אני שלוחו של ישו והוא צוה עלי ללכת אליכם. השבעו לי אם תעשו ככל אשר אני מצוה אתכם, ויענו כלם ויאמרו כל אשר תצונו נעשה. ויאמר להם שמעון כיפא דעו כי ישו היה שונא לישראל ותורתם כמו שניבא ישעיה חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, ועוד דעו לכם שאינו חפץ בישראל כמו שניבא הושע כי אתם לא עמי, ואף שיש בידו לעקור אותם מן העולם ברגע אחד מכל מקום אינו רוצה לכלותם, אך הוא רוצה להניח אותם כדי שיהיה תלייתו וסקילתו לזכרון לדורי דורות. ורוב ענוי הגדול שהיה סובל כל היסורים כדי לפדות אתכם מן הגיהנם. ועתה הוא מזהירכם ומצוה לכם שלא תעשו עוד רעה לשום יהודי ואם יאמר יהודי לנוצרי לך עמי פרסה ילך עמו שתי פרסאות, ואם יכנו יהודי על הלחי השמאל יטה לו גם הלחי הימין כדי שיאכלו שכרם בעוה"ז ובעולם הבא יהיו נדונים בגיהנם, ואם תעשו כך תזכו לשבת עמו במחיצתו, והנה הוא מצוה עליכם שלא תחוגו את חג המצות אך תחוגו את יום מיתתו, ובמקום חג השבועות תחוגו ארבעים יום משנסקל ועלה לרקיע אח"כ, ובמקום חג הסוכות תחוגו יום לידתו וביום השמיני ללידתו תחוגו היום אשר נמול בו. ויענו כלם ויאמרו כל אשר דברת נעשה אך אם תשאר אצלנו, ויאמר אנכי יושב ביניכם אם תעשו לי כאשר צוה עלי לבלתי לאכול שום מאכל רק לחם צר ומים לחץ, ועליכם לבנות לי מגדל [עמוד 558] בתוך העיר ואשב בו עד יום מותי. ויאמרו כדבריך כן נעשה, ויבנו לו מגדל ויהי לו המגדל לדירה ויתנו לו חק דבר יום ביומו עד יום מותו לחם ומים וישב בתוכו, ויעבוד את אלהי אבותינו אברהם יצחק ויעקב ויעש פיוטים לרוב מאד וישלחם בכל גבול ישראל למען יהיה לו לזכרון בכל דור ודור, וכל פיוטיו אשר עשה שלח לרבותיו. וישב שמעון בתוך המגדל שש שנים וימת ויצו לקבור אותו במגדל ויעשו כן. אחר כך בנו עליו בנין מפואר ועדיין מגדל זה ברומי וקורין אותו פיטר והוא שם של אבן, שישב שם על האבן עד יום מותו".