חבל נחלתו כה לד
סימן לד
מילה על יד רופא נכרי
שאלה
בתקופת הקורונה, בחו"ל, משפחה יהודית מלה את בנה בבית חולים על ידי רופא גוי. האם מתנגדת עתה להטפת דם ברית. מה דין המילה והאם הוא נחשב כנימול?
תשובה
א. נאמר במנחות (מב ע"א): "והרי מילה דכשירה בעובד כוכבים, דתניא: עיר שאין בה רופא ישראל ויש בה רופא ארמאי ורופא כותי, ימול ארמאי ואל ימול כותי, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: כותי ולא ארמאי... דאיתמר: מנין למילה בעובד כוכבים שפסולה? דרו בר פפא משמיה דרב אמר: ואתה את בריתי תשמור, ר' יוחנן אמר: המול ימול, המל ימול". עולה שכנגד דברי התנאים המתירים רופא גוי למילה, האמוראים אוסרים מילה על ידי נכרי.
ובעבודה זרה (כו ע"ב) נאמר: "ת"ר: ...ועובד כוכבים לא ימול ישראל, מפני שחשודין על שפיכות דמים, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: עובד כוכבים מל את ישראל בזמן שאחרים עומדין על גבו, אבל בינו לבינו לא. ורבי מאיר אומר: אפילו אחרים עומדים על גבו נמי לא, דזימנין דמצלי ליה סכינא ומשוי ליה כרות שפכה. וסבר ר"מ: עובד כוכבים לא? ורמינהו: עיר שאין בה רופא ישראל ויש בה רופא כותי ורופא עובד כוכבים, ימול עובד כוכבים ואל ימול כותי, דברי ר"מ; רבי יהודה אומר: ימול כותי ואל ימול עובד כוכבים! איפוך, ר"מ אומר: ימול כותי ולא עובד כוכבים, ר' יהודה אומר: עובד כוכבים ולא כותי. וסבר ר' יהודה: עובד כוכבים שפיר דמי? והתניא, ר' יהודה אומר: מנין למילה בעובד כוכבים שהיא פסולה? שנא': ואתה את בריתי תשמור! אלא, לעולם לא תיפוך, והכא במאי עסקינן – [כז ע"א] ברופא מומחה, דכי אתא רב דימי א"ר יוחנן: אם היה מומחה לרבים – מותר... וסבר רבי יהודה: כותי שפיר דמי? והתניא: ישראל מל את הכותי, וכותי לא ימול ישראל, מפני שמל לשם הר גרזים, דברי רבי יהודה; אמר לו רבי יוסי: וכי היכן מצינו מילה מן התורה לשמה? אלא מל והולך עד שתצא נשמתו! אלא, לעולם איפוך כדאפכינן מעיקרא, ודקא קשיא דרבי יהודה אדר' יהודה! ההיא דרבי יהודה הנשיא היא; דתניא, רבי יהודה הנשיא אומר: מנין למילה בעובד כוכבים שהיא פסולה? ת"ל: ואתה את בריתי תשמור. אמר רב חסדא: מאי טעמא דרבי יהודה? דכתיב: לה' המול. ורבי יוסי? המול ימול. ואידך הכתיב: לה' המול! ההוא בפסח כתיב. ואידך נמי הכתיב: המול ימול! דברה תורה כלשון בני אדם. איתמר: מנין למילה בעובד כוכבים שהיא פסולה? דרו בר פפא משמיה דרב אמר: ואתה את בריתי תשמור; ורבי יוחנן: המול ימול"...
ותימה, בסוגיא במנחות ובע"ז איך אמוראים חולקים על תנאים, שתנאים הכשירו מילת נכרי ואמוראים אסרו, והגמ' לא ציינה זאת ולא כתבה שהם אליבא דר"י הנשיא. ובע"ז הסוגיא לא מציינת שרבי יהודה הנשיא פליג על ר"מ ור' יהודה. ועוד סתירה שר' יוחנן מלמד שמומחה לרבים מותר, והוא עצמו מלמד שמילת נכרי פסולה משום 'המול ימול'1.
על כן נראה לענ"ד שהאמוראים שפסלו לא חולקים על התנאים שהכשירו, אלא התנאים דברו מצד דאורייתא, ואילו רבי יהודה הנשיא והאמוראים פסלו מדרבנן ואסמכוה אקרא. ומן התורה אף נכרי כשר למול, ומדרבנן לכו"ע גוי פסול למול. ונראה שזה המקור לשיטת הרמב"ם שתובא להלן.
ב. הרמב"ם (הל' מילה פ"ב ה"א) פסק: "הכל כשרין למול ואפילו ערל ועבד ואשה וקטן מלין במקום שאין שם איש, אבל עכו"ם לא ימול כלל, ואם מל אינו צריך לחזור ולמול שנייה"... מהרמב"ם ניתן להוכיח כסברתנו לעיל שמכשיר בדיעבד שבדיעבד מילת נכרי לישראל, על אף שאוסר לכתחילה.
הכסף משנה (הל' מילה פ"ב ה"א) מבאר כמו שכתבנו לעיל (ובש"כ) שכל האמוראים הפוסלים פסלו מדרבנן, והביאו אסמכתא לדבריהם מן התורה. וסיים: "ולפי זה קשה למה לא כתב רבינו שאם היה רופא מומחה מותר ואפשר דרבינו מספקא ליה אי רב ורבי יוחנן סבירא להו דמילה בעכו"ם פסולה וכיון דאינהו ס"ל הכי הכי קיימא לן או אי סבירא להו דכשרה אלא בטעמא דרבי יהודה הנשיא פליגי וכדפרישית ולפיכך פסק דלכתחילה לא ימול ואם מל אינו צריך לחזור ולמול שנייה וזה נראה לי עיקר".
עולה שדעתו להלכה כתנאים שהתירו מילת נכרי ואך לכתחילה אסרו.
ג. הטור (יו"ד סי' רסד) כתב: "אבל נכרי לא ימול כלל. וכתב הרמב"ם: ואם מל א"צ לחזור ולמול פעם שנייה. ובספר המצות כתב שצריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית".
ונראה כי לפי הרמב"ם מילת נכרי פסולה מדרבנן, אולם לשיטת הסמ"ג פסולה מדאורייתא ולכן צריך הד"ב.
באר הבית יוסף (יו"ד סי' רסד): "וכתב הרמב"ם ואם מל אין צריך לחזור ולמול פעם שניה. כתב ה"ר מנוח דטעמא משום דלא מצינו בתורה מילה לשמה". משמע שבדיעבד לפי רבנו מנוח בביאור שיטת הרמב"ם, מילת הנכרי הועילה ולכן אי"צ הד"ב. אמנם בהמשך הב"י מתאים את שיטת הרמב"ם לסמ"ג, ומבאר שאף לרמב"ם צריך הד"ב. וז"ל:
"ומ"ש רבינו בשם סמ"ג (עשין כח) מתוך לשונו משמע דסבר דסמ"ג פליג אהרמב"ם אבל מתוך לשון סמ"ג עצמו לא משמע הכי שהרי בלשון הזה כתב אם מל הגוי כבר אין צריך לחזור ולמול ולחתוך מעט כי אם להטיף ממנו דם ברית. וע"פ זה אפשר לפרש דברי הרמב"ם דמה שכתב אין צריך לחזור ולמול שניה היינו לומר שאין צריך לחזור ולחתוך מעט אבל אין הכי נמי שצריך להטיף ממנו דם ברית דלא עדיף מקטן שנולד כשהוא מהול. וגם ה"ר מנוח כתב על דברי הרמב"ם אפשר לומר שצריך להטיף דם ברית על ידי בן ברית".
ואם אמנם צריך הד"ב אף לרמב"ם נראה שמדאורייתא זו השלמת ותיקון המילה הפסולה. והסבר זה חולק על הסברו בכס"מ והכס"מ הוא המאוחר וכן פסק בשו"ע.
בכפתור ופרח (פ"ה) הביא את המחלוקת כך: "ולשון הר"ם ז"ל הגוי לא ימול כלל, ואם מל אינו צריך לחזור ולמול פעם שניה, ע"כ. וקצת מן המפרשים כתבו דמילה בגוי פסולה, אפילו בדיעבד (=וצריך הד"ב)". היינו לרמב"ם בדיעבד מילתו מילה ולסמ"ג צריך להכשירה בהד"ב.
המאירי (עבודה זרה כו ע"ב) פסק שמילה פסולה בגוי ואעפ"כ: "ואם מל (=נכרי) מ"מ אינו צריך לחזור ולמול שהרי יצא מכלל ערלה ואף הטפת דם ברית אין כאן שהרי יצא אף מספק ערלה כבושה".
לעומתו בפסקי ריא"ז בע"ז (כו ע"ב) פסק "(והמל) [והנמול] מהם (=מפסולים למול) מילתו פסולה. ונראה בעיני שצריך להטיף ממנו דם ברית על ידי ישראל זכר, כמבואר בקונטרס הראיות".
הב"ח (יו"ד סי' רסד, ב) חולק על הב"י ומסיק שלהלכה מילת נכרי פסולה. ומסיק: "ומ"ש ובספר המצות כתב וכו'. כלומר מדכתב הרמב"ם א"צ לחזור ולמולו פעם שנייה אלמא דסבירא ליה דאין צריך להטפה דאם היה צריך הטפה א"כ צריך למולו פעם שנייה, ואם היה שבת ביום ח' היה דוחה שבת, אלא בעל כרחך דא"צ הטפה. אבל בסמ"ג כתב דצריך הטפה ולדידיה דוחה שבת אם היה ביום ח', ומיהו בפלוגתא דרבוותא אין לדחות השבת ופשוט הוא ועיין בב"י [ד] לא כתב כך".
עולה לדבריו שאע"פ שמילת נכרי פסולה לרמב"ם, אין צריך למולו שנית, ולסמ"ג צריך למולו ע"י הד"ב, ולכן לפי הסמ"ג אף הד"ב דוחה שבת, (אולם, כיון שזו מח' ראשונים ודאי אין דוחה שבת).
ד. השולחן ערוך (יו"ד סי' רסד ס"א) פסק: "...אבל עובד כוכבים, אפילו הוא מהול, לא ימול כלל. ואם מל אין צריך לחזור ולמול פעם שנית". היינו הוא פסק כמשמעות הפשוטה של הרמב"ם שאף הוא הסכים לה לבסוף בב"י ובכס"מ שאי"צ הד"ב. ורמ"א הגיה: "וי"א דחייבים לחזור ולהטיף ממנו דם ברית. (טור בשם סמ"ג). וכן עיקר". כלומר לשיטתו חייבים בהד"ב לאחר מילת נכרי.
בשו"ת שאגת אריה (ישנות, סימן נד) כתב והסיק להלכה: "ונ"ל דה"ט דס"ל דכל היכא שנימול שלא כדין ה"ל מעוות שא"י לתקון ע"י הטפה וא"צ להטיף. ולפ"ז ה"ה בכל הנימולין שלא כדין כגון בתוך זמנו אי נמי בלילה, נמי דינא הכי". היינו מסקנתו שהנימול על ידי נכרי מילתו פסולה ואעפ"כ אין מטיפים ממנו דם ברית משום שהוא מעוות לא יוכל לתקון, ונראה שדבריו אף אליבא דהסמ"ג וכש"כ לשיטת הרמב"ם שהד"ב לא מועילה לתיקון.
ועי' בדברי המאירי לעיל שאף מדבריו משמע כן.
למסקנה נשארנו במחלוקת ראשונים האם צריך הד"ב, לרמב"ם אם נאמר שמן התורה יצא י"ח במילת נכרי מובן מדוע אינו צריך הד"ב, ולשיטת המאירי ושאגת אריה נראה שאמנם מילת נכרי פסולה, אולם בדיעבד אין צורך לתקנה ע"י הד"ב. לשיטת הסמ"ג כיון שהמילה פסולה מן התורה ישנו חיוב להכשירה ע"י הד"ב.
בכתב העת תחומין (ח"ז עמ' 295-313) עסק הרה"ג שאול ישראלי בחיוב הד"ב ליוצאי אתיופיה הנימולים, ודעתו היא שאינם צריכים הד"ב לשיטת הרמב"ם כיון שנחשבים כמהולים ולשיטת השאג"א לא תועיל בהם הד"ב. (ועי"ש בכל הסתעפויות דבריו לגבי גיור ומילת יוצאי אתיופיה.)
ה. במקרה הנוכחי אֵם הילד מתנגדת להטפת דם ברית, ופשוט שהבן לאחר שיגדל ויוודעו לו פרטי מילתו יוכל לקיים הטפת דם ברית ע"י מוהל מישראל. כאמור בטור (יו"ד סי' רסג) עפ"י הגאונים על הד"ב: "ומיהו בנחת וצריכה מילתא למבדקה יפה יפה בידים ובמראית עינים ולא בפרזלא דלא לעייק ליה". וכאמור בשו"ת אבני נזר (יו"ד סי' שלד, כז): "הנה מעשה בא לפני בגר שנתגייר בפרייסין וחששתי מפני הב"ד ואמרתי להטיף ממנו דם ברית ולהטבילו שנית והסכמנו להטיף במקום חיבור העטרה עם הגיד כי שם יוצא תמיד דם בשעת מילה כשכורתין הערלה ובגוף העטרה רוב פעמים אינו יוצא דם כלל בשעת מילה והטפת דם ברית צריך במקום שדרך הדם לצאת בשעת מילה".
ונראה שאף ילד זה כשיגיע לבגרות ראוי שיתעסק בהד"ב לעצמו להשלים את בריתו של א"א בבשרו, ע"י מוהל מנוסה מישראל.
מסקנה
כיון שהתינוק כרגע מהול, וכיון שאמו מתנגדת להטפת דם נראה שכרגע יכול לקיים את כל המצוות ככל ילד, ואף שיגדל הוא חייב בכל המצוות. אולם כשיתבגר וידע שמי שמל אותו היה נכרי מן הראוי לו להטיף דם ברית כראוי.
נספח – דין מילה פסולה לדיני ערלות
א. נסתפקתי האם הנימול במילה פסולה נחשב לערל לגבי מצוות אחרות.
מן התורה ערל פסול לפעולות אלה: לקדש מי חטאת, לאכול בתרומה ובמעשר שני, לשחוט עליו קרבן פסח, לאכול קרבן פסח, לעבודה ככהן בבית המקדש, הוא פטור מראיה חגיגה ושמחה ואינו אוכל בקדשים2.
בימינו, אין לכל איסורי ופטורי הערל משמעות, שכן כל האיסורים והפטורים נוגעים וקשורים לבית המקדש. ובכ"ז ראוי לעיין בשאלה זו.
יש לחקור לגבי מילה פסולה, האם הנימול נחשב מהול ויכול לקיים מצוות שערל פסול מהן על אף שמילתו נעשתה בפסול, שהרי סוף סוף הוא מהול, או שאף שהוא מהול – נחשב לאותן הלכות שנמנו לעיל כערל. בלשון אחרת ניתן לשאול כך: האם הערלות, שהתורה אסרה לה פעולות מסוימות, תלויה במילה כשרה, ומילה כשרה היא הפתח היחידי להחשב שאינו ערל, או שאלה שני עניינים שונים, ולכן אף שנימול בצורה פסולה ולא קיים מצות מילה – הוא אינו ערל לגבי שאר מצוות התורה.
נאמר בנדרים (פ"ג מי"א): ..."קונם שאיני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי אומות קונם שאיני נהנה למולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי עכו"ם שאין הערלה קרויה אלא לשם עכו"ם שנא' (ירמיה ט) כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב ואומר (שמואל א יז) והיה הפלשתי הערל הזה ואומר (שמואל ב א) פן תשמחנה בנות פלשתים פן תעלוזנה בנות הערלים"... אמנם ערלות בהלכה זו, אין גידרה ככל ערלות בתורה שהרי מותר בערל ישראל כגון שמתו אחיו מחמת מילה ומסוכן לו למול, ואסור במולי נכרים כגון ישמעאלי מהול. ובכל המצוות שהוזכרו לעיל מי שמתו אחיו מחמת מילה והוא ערל אסור בהן.
ונראה היה לענ"ד מצד הסברא, דלא איכפת לי אם מילתו היתה פסולה סו"ס הוא כעת אינו ערל, ומצות מילה לא קיים כראוי, אבל הוא אינו ערל ולכן יכול לקיימן.
ב. ראיתי שכתב בחי' יצחק ירנן3 (הל' מילה פ"ב ה"א):
"ולענ"ד נראה בדעת רבינו דפסק כמ"ד דמילת נכרי פסולה והיינו שהזהיר הכתוב שלא ימול גוי המל ימול או ואתה את בריתי תשמור למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ברם אי נעשית המצוה שהיא המילה אף דעבר האיסורא שהיא ע"י נכרי הוא איסור מבחוץ, אבל עיקר מצות מילה הא נעשית ולא משום שעשה המצוה ע"י נכרי שהוא איסורא מבחוץ נאמר שלא תהא המצוה מצוה". לדעתו מן התורה המילה כשרה ולכן בעליה אינו נחשב ערל, וודאי מותר במצוות האסורות על ערל.
וכך כתב בחי' לשד השמן4 (הל' מילה פ"ב ה"א): "ואם מל אין צריך. נ"ב וה"ט דס"ל לרבינו דכל היכא שנימול שלא כדין ה"ל מעוות שאינו יכול לתקן ע"י הטפה וא"צ להטיף. ולפי"ז ה"ה בכל הנימולין שלא כדין כגון בתוך זמנו אי נמי בלילה [תשובת שאגת אריה סי' נ"ד] יעיי"ש מה שתמה על הכ"מ. גם י"ל לפי מה שמקשים אחר שמילת עכו"ם כשרה מ"ט מותר מילה בשבת היכי דאפשר ע"י עכו"ם. אכן י"ל דנהי דהבן הוי מהול מ"מ מצות עשה שמוטל על האב למול בנו או על הב"ד למול הבנים לא מתקיימת אלא ע"י שליח ישראל שהוא שלוחו כמותו משא"כ עכו"ם דאין שליחות לעכו"ם וא"כ הא דאמר בש"ס ימול ארמאי ואל ימול כותי ר"ל אם אי אפשר להמתין בשום אופן וע"כ רוצה למולו ביומו כי אילו יחוש דכשיזקין הנער כאיב ליה טפי א"כ ימול ארמאי ולא כותי אבל טוב משניהם שלא ימול כלל וימתין, ויפה כתב רבינו שלא ימול עכו"ם לכתחילה [הרב חתם סופר חיו"ד סי' קל"ב]". נראה מדבריו שכל הדיון במילה פסולה הוא לגבי מצות מילה אך לגבי שאר מצוות הוא נחשב ללא ערלה ומותר לעשותן.
ג. ומצאתי בשו"ת זכר יצחק (קונטרס אחרון, סימן א אות יז) שדן בכך:
"והנה באמת יש גם לעיין דבכל מילה בפסלות שטעון הטד"ב יהא נשאר עליו גם פסול דערלות לגבי תרומה וקדשים, וכ"ש אם נימא דעדיין באיסור כרת הוא עומד לשי' הר"ש. ולכאורה י"ל בזה מ"ש בע"ז כ"ו ע"ב אם ימול כותי או נכרי ולמה לא ידחו המילה בכלל עד שיזדמן ישראל כיון שאין מקיימים המצוה בכל אופן, ונ' דהנפ"מ הוא שצריך לעשות הפסח ומילת בנו מעכבתו ולהכי רשאי למול גם אם לא יקיים מצות מילה, ולהכי אם המילה כשרה שוב אינו מעכבו אבל אם מל מילה פסולה וצריך הטפה עוד יעכבו גם עתה. אכן באמת זה יהא דוקא אם נימא דחייב כרת ועדיין לא הושלם מילתו, אבל אם גם לפני ההטפה פטור מכרת א"כ י"ל דכבר נתקיים המול לו כל זכר ומצות הטפה כשהיא לעצמה לא אשכחן דמעכבת לאב בפסחו. ולכאורה גם אם נימא דיש בו פסול ערלה י"ל דלא יעכב. ולעיקר הדבר הנה כיון דמחויב למול גם שלא מתוך קיום מצות מילה אלא מצד חיוב פסח, שפיר אמרינן דכשמל מוטב דימול עכ"פ מילה כשרה ולא פסולה".
עולה מדעתו שמילת נכרי תועיל להתירו בקרבן פסח על אף שהמוהל גוי והמילה פסולה.
אולם בהמשך סבר בעל זכר יצחק שזו מחלוקת ראשונים, לגבי גוי מהול הבא להתגייר האם סילוק ערלותו יספיק לאכילה בתרומה וקדשים או שצריך הד"ב וללא בד"ב יחשב ערל אע"פ שאינו ערל.
ונראה שיש לחלק בין נכרי מהול שבא להתגייר לישראל מהול אף שהמילה פסולה. נכרי שאינו ערל קיימת השאלה במה ייכנס לעם ישראל האם חייב בהד"ב, אבל ישראל שאינו ערל ונימול במילה פסולה כגון שנימול לפני זמן שמונה ימים או על ידי נכרי, אינו צריך מילה להיכנס לכלל ישראל, ועל כן כיון שאינו ערל מותר במצוות שדורשות אי-ערלות.
ועי' במאמר הגר"ש ישראלי שהובא לעיל (עמ' 310) שסבר שמילה פסולה קובעת שהוא ערל לתרומה וקודשים וע"כ מחלוקת בין הב"י לשאג"א, האם הנימול מילה פסולה נחשב כערל. לב"י כיון שמילתו כשרה בדיעבד אינו נחשב כערל, ולשאג"א שהיא מעוות לא יוכל לתקון, הרי הוא פסול לאכילת תרומה וקדשים.