חבל נחלתו כד לח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

סימן לח - פירות על אילן בחצר שבעליה נפטרו

שאלה

בגינה של בית (=א') הגובל עם חצר בית של אחר (=ב') עומד עץ לימון גדול. עץ הלימון היה שייך לבעלת הבית הסמוך שנפטרה לפני מספר שנים. עתה לא דר בו אף אחד. לא ידוע מי הם היורשים. בעשר השנים האחרונות איש לא קטף את הפירות.

1) האם מותר להיכנס לחצר של א' שאינה שלו, ולקטוף לימונים?

2) במידה ואסור, האם מותר לקטוף את הפירות של ענפים הנוטים לתוך חצר (ב')?

3) האם צריך להפריש תרומות ומעשרות מן הפירות?

תשובה

א. שאלת הכניסה לחצר א' וקטיף הפירות אינה דוקא על ב' השכן הגובל, אלא על כל אדם שמבחין שפירות העץ אינם נקטפים ונושרים ונרקבים. ואם מותר לשכן מותר אף לאחרים.

העץ עם פירותיו שייך ליורשים, ופרט לגר שאין לו יורשים, לכל אדם מישראל יש יורשים. היורשים הם בעלי הבית הגינה והאילן. השאלה היא האם ניתן לומר שפירות העץ הם הפקר (לכל).

הפקר יכול להיווצר כתוצאה מהפקרה של הבעלים, כאן, כיון שבעלי הגינה והעץ כנראה שאינם יודעים מהבית והגינה הם ודאי לא הפקירו.

ב. אפשרות נוספת להפקר אם יש אומדנא ברורה שבעליו הפקירו אפילו ללא אמירה מפורשת מצידו עקב הנסיבות. כגון האמור בבבא מציעא (כב ע"א): "שטף נהר קוריו עציו ואבניו ונתנו בתוך שדה חבירו – הרי אלו שלו, מפני שנתיאשו הבעלים".

באומדנא ללא דברים המוכיחים אפילו יתבררו בהמשך, חלקו אביי ורבא בסוגיית יאוש שלא מדעת (ב"מ כא-כב). ומסקנת הסוגיא היא שיאוש שלא מדעת אינו יאוש, ולכן אבידה שנטלה לפני שבעליה התייאש ממנה, אע"פ שברור שיתייאש בכ"ז לא נקנתה למוצאה.

ג. וראיה לכך מהאמור בבבא מציעא (כב ע"ב):

"אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: וכי מאחר דאיתותב רבא, הני תמרי דזיקא היכי אכלינן להו? אמר ליה: כיון דאיכא שקצים ורמשים דקא אכלי להו, מעיקרא יאושי מיאש מנייהו".

פרש רש"י (בבא מציעא כב ע"ב):

"הני תמרי דזיקא – שהרוח משיר".

"היכי אכלינן להו – הא לא מיאש, והא דנקט למיבעי בעיא מאחר דאיתותב רבא קשיא לי, דבלא איתותב רבא איכא למיבעי, דהא מודה רבא בכל דבר שחזותו מוכיח עליו חוץ מן התאנה מפני שנמאסת עם נפילתה, ונראה בעיני: דלא נקט לה אלא להרבות בחומר איסור, כלומר: מאחר דאיתותב אפילו בדבר שאין בו סימן, כל שכן שאלו אסורין שיש בהן סימן".

"מעיקרא – מקודם נפילתו."

"יאושי מיאש – דיודע הוא שהרוח משיר מהן, והשקצים מזומנים לאוכלן."

מדובר בפירות שנשרו, אבל פירות מחוברים אסור לקטוף, מפני שהם שייכים לבעל העצים. וכל זמן שלא נתן רשות לאחרים לקטוף או הפקיר את שדהו – הפירות שלו, ואם הוא מת, של יורשיו. 

ואם ישאל השואל הלוא הפירות הולכים לאיבוד?! אולם, זה שהפירות יאבדו לא הופכן להיות הפקר וממילא מי שנוטל מוציאן מרשות בעליהם – והוא גנב או גזלן.

אדם רשאי לשרוף את ממונו (אף שעובר בבל תשחית), או לא לטפל בעצים שנטע ולא לקטוף את פירותיהם, ואעפ"כ אין לאף אחד זכות קניינית ליטלם (להוציא עוללות בגפנים). ואף אם יש רגליים לדבר שהוא התייאש או הפקיר זה לא מקנה לאחרים זכות בממונו, כל זמן שלא ברור שהופקרו.

ד. מצינו אדם נכנס לרשות אחרים ונוטל פירות.

נאמר בפאה (פ"ח מ"א):

"מאימתי כל אדם מותרין בלקט משילכו הנמושות בפרט ועוללות משילכו העניים בכרם ויבאו ובזיתים משתרד רביעה שנייה אמר רבי יהודה והלא יש שאינם מוסקין את זיתיהם אלא לאחר רביעה שנייה אלא כדי שיהא העני יוצא ולא יהא מביא בארבעה איסרות".

אף משנה זו מובאת בסוגיית יאוש שלא מדעת – ב"מ כא-כב ושאלו הרי יש כאן ישל"מ והשיבו שאף עניים במקו"א מתיאשים בגלל עניי המקום.

אולם כל זאת בשדה שבעל הבית קטף את שלו, ושייר מתנו"ע, והעניים שיירו – לכן כל אדם מותר במה ששיירו עניים, אבל בשדה שבעל הבית לא קטף מאומה (אם זה היה כרם – עניים מותרים בעוללות ובהן בלבד) ואסורים להיכנס וליטול שאר מתנות עניים ואינם יכולים להחליט צד זה של השדה הוא פאה וניטול אותו. אולם אם בעל השדה לא הניח מתנות עניים כלל אסור להיכנס וליטול פירות אפילו הם ירקבו על העצים או מתחתם.

ה. אין ממון של אדם מישראל יוצא מרשותו ללא פעולה קניינית, וכיון שלא היתה שום פעולה קניינית מצד בעל העץ, הממון ברשותו. הדרך היחידה להוציא מרשותו על ידי אדם אחר הוא בגניבה או בגזילה.

פסק הרמב"ם הל' גניבה פ"א ה"ג:

"איזה הוא גנב, זה הלוקח ממון אדם בסתר ואין הבעלים יודעין, כגון הפושט ידו לתוך כיס חבירו ולקח מעותיו ואין הבעלים רואין וכן כל כיוצא בזה, אבל אם לקח בגלוי ובפרהסיא בחוזק יד אין זה גנב אלא גזלן, לפיכך ליסטים מזויין שגנב אינו גזלן אלא גנב אף על פי שהבעלים יודעין בשעה שגנב".

כיון שבעל הפירות לא יודע הרי זו גניבה.

ו. כאמור, מן האילן יש ענפים הבולטים לחצרו של ב' והשאלה היא אם מאותם ענפים מותר לקטוף את הפירות ואם כן האם להפריש מהם תרו"מ.

הפירות באופן עקרוני שייכים לבעל העץ, והוא מביא בזמן שבית המקדש קיים מהם ביכורים.

כתב בשו"ת עזרת מצר (סי' לט) בענין עץ הנטוע ברשות אחד וקצת מענפיו נוטים לרשות השני כיצד יחלקו בפירות.

ומסיק: "קם דינא דבנ"ד זכה ראובן בעל האילן בכל טענותיו, וכל פירות האילן, ואף מהענפים הנוטים לגינת שמעון, הם שלו, ואין לשמעון רשות למשדי נרגא ולהפיל ארץ מפירות הענפים הנוטים לגינתו, וכ"ש לעלות באילן ולעקור (=לקטוף) פירות מן הענפים הנוטים לגינתו, אלא כל פירות האילן הם של ראובן, ואעפ"י שיש מקצת שרשים שמתפשטים בגינת שמעון, בתר מקום שנטוע האילן אזלינן, וכמ"ש הרב"ח לדעת התוספות ז"ל, וכמ"ש הנמק"י ז"ל ככל אשר דברנו, וכמו שנראה מהירושלמי, זולת פירות הנושרין מאליהן בגינת שמעון שהם שלו דאפקורי מפקר להו ראובן".

ז. על אף שהפירות שייכים לבעל האילן. במקרה זה, שכבר כעשר שנים פירות האילן אינם נקטפים (ובעל החצר ב' לא נטל רשות מבעל האילן לפני פטירתו), נראה לענ"ד שאף לפני שהם נפלו, אותם התיר בעל שו"ת עזרת מצר, מותר לבעל החצר הגובלת (ב') ליטול את הפירות מהענפים הנוטים לחצרו, אמנם עליו להפריש מהם תרו"מ ללא ברכה, שכן הם אינם הפקר לכל, אלא הוא קוטף ברשות בעלים.

כמו"כ בשנת השמיטה מותר להיכנס וליטול את הפירות ולאוכלם בקדושת שביעית.

הערת הרב הגאון יעקב אריאל, רב העיר רמת-גן (לשעבר)

אתם השוויתם מצב זה לתמרי דזיקא בב"מ כב, ב. מכיון שהם נאכלים ע"י שקצים ורמשים חזקה שהבעלים מתייאשים מהם. לדעתכם מדובר רק בתמרים שנשרו מן העץ, אך כל עוד התמרים על העץ הם לא מתייאשים מהם. אכן זה הדין במקום שיש בעלים העומדים לקטוף את הפירות, הם לא מתייאשים אלא רק מאלו שנשרו.

אך בנ"ד אין בעלים במקום. הם מזניחים את החצר ואת העצים ואינם באים לקטוף את הפירות שעל העץ. יש אפוא מקום לומר שמכיון שפירות אלו עומדים להירקב, בין אם יישארו על העץ ובין אם ינשרו, יש להם דין זוטו של ים, שהם אבודים מהבעלים ומכל אדם. לדעת הרמב"ן וראשונים אחרים אין צורך ביאוש הבעלים, התורה היא שהפקירה אותם. אמנם לדעת הרמב"ם חזקה שהבעלים מתייאשים מהם, ובנ"ד יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. אך השו"ע פסק כדעת הרמב"ן שגם אם הבעלים עומד וצווח הרי אלו של המוצא. כלומר כד' הרמב"ן שהתורה הפקירה גם אם הבעלים לא מתייאשים.

מיהו לכאורה יש לחלק. בזוטו של ים אין שום אפשרות למאן דהו להציל לכן זהו הפקר גמור. אך בנ"ד ניתן לקטוף את הפירות ולהצילם אלא שאין מי שיקטוף, הבעלים אינם כאן ולאחרים אסור לדעתכם לקטוף, ייתכן שאין זה בגדר זוטו של ים. וצ"ע.

אלא שהיא הנותנת, מכיון שיש לשכן אפשרות לקטוף ולהציל את הפירות, מדין השבת אבדה מצוה עליו לקטוף את הפירות ולרשום על פנקסו כמה פירות קטף וכשיבואו הבעלים ישלם את תמורתם.

מה גם אם לא יקטוף הפירות יירקבו ויביאו חרקים ובע"ח ויגרמו למחלות לצמחיו של השכן ומדין עביד איניש דינא לנפשיה מותר לו להיכנס ולקטוף את הפירות. ובמקום להשליך אותם לאשפה יאכל אותם וירשום את תמורתם לזכות הבעלים כנ"ל.

ובאשר לפירות הגדלים על הענף הבולט לחצר השכן. הבאתם משו"ת עזרת מצר שהפירות של בעל האילן ואסור לשכן לקוטפם. אין לי ספר זה ולכאורה הצדק עמו שהפירות שייכים לבעל האילן ר' ב"מ ק"ז א ושם בתוס' ד"ה אילן. אך שיטת הרמב"ן שם בדף קיח, ב בשתי גנות זו על גב זו והירק בינתיים, שבזה נחלקו ר"מ ור"י אם הולכים בתר האילן או בתר הנוף. ור"ש מודה לר"י שהפירות שייכים בעצם למי שהנוף אצלו. ולד' הלח"מ שכנים ד, ט גם הרמב"ם סובר כן. רש"י וראשונים אחרים מפרשים שם שבעקרון הפירות שייכים למי שהעץ גדל אצלו אלא שהוא מפקיר את הפירות. וז"ל: כל שעליון יכול לפשוט ידו וליטול הרי אלו שלו - כדאמר רבי מאיר, הואיל ומעפרו היא חייה. והשאר של תחתון - ועליון הוא גופיה אפקורי מפקר להו לגביה, שגנאי הוא לו ליטול רשות ליכנס לתוך של חבירו וללקוט.

למעשה הלכה כר"ש, שאמר, כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול – הרי הוא שלו, והשאר של תחתון. ומשמע שה"ה בשתי חצרות באותו מישור. מכיון שבעלי האילן לא נכנסים לחצר הסמוכה משום שגנאי להם, או משום שבעלי החצר לא מסכימים שיזיקו להם, הם מפקירים את הפרי, חוץ מאותם פירות שהם יכולים להגיע אליהם ממקומם.

ובנ"ד שאין מי שיפקיר, לכאורה לדעת רש"י וראשונים אחרים שבעל האילן הוא בעצם הבעלים אלא שהוא מפקיר אין רשות לשכן לקטוף את הפירות מן הענף הנוטה לחצרו. אך לדעת הרמב"ם והרמב"ן הוא יכול לקטוף. ומכיון שהם בחזקתו מספק הרי הם שלו.

יתרה מזאת, בימי חייה של הזקנה רק הפירות שידה הגיע אליהם היו שלה, והיתר של השכן. גם עתה אין ליורשיה זכות שונה. מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו, ולכאורה רשות יורש כרשות לוקח. לא שמין כל אחד ואחד לפי יכולתו האישית, שהרי אם הוא אונס את עצמו ספק אם הוא שלו כמבואר שם בסוף ב"מ, אלא שמין לפי סתם בנ"א. ושומא זו הורישה ליורשיה. ולכן לענ"ד זכותו של השכן לא פקעה. אך גם הפירות שהיו בהישג ידה, שהם בעצם של היורשים, אם הם יירקבו הם ייפסדו וגם יפסידו את השכן, עדיף שיקטפם וירשום את תמורתם כנ"ל.

ועוד, אם הענף מפריע לו הוא רשאי לגוזמו. לכן כל הפירות על ענף זה שלו.

תגובת המחבר:

א. בזוטו של ים, הים תקף את הרכוש מבעליו, זה שהיורשים אינם ממשים את בעלותם אינו מפקיע מהם את רכושם.

ב. אף פירות ענף נוטה עדיין שייכים לבעליהם.