חבל נחלתו כג לג
סימן לג
כלאי זרעים
שאלה1
שדה בבקעת הירדן, שנזרעה חיטה, ומאחר ששנה שעברה זרעו בה שעורה עלו בה ספיחי שעורה רבים.
החקלאי רצה להפוך את האדמה לאחר נביטת הספיח, אך הגשם הגיע מאוחר וזרע לפני שהספיק להופכה. לאחר כך חשב לרסס את השעורה ולהמיתה, אך נזכר מאוחר והמדריך החקלאי שלו אמר שהריסוס לא יהיה אפקטיבי.
לדבריו כעת לא ניכר מה חיטה ומה שעורה, אך הוא יודע בוודאי שיש שם הרבה ספיחי שעורה בין החיטים גם כי אין גדילה של תבואה רק בשורות שנזרעו אלא הכל מלא. וגם מחמת ששדה סמוכה שלא זרע השנה עלו בה ספיחי שעורה משנה שעברה.
איך מחשבים בפועל את האחד מכ"ד של הכלאים. באיזה גודל (בית סאה? כמה זה למעשה?), האם חישוב צורת הבית סאה נתונה לקולא בידו של החקלאי? כלומר, האם בידי לבחור איך לבדוק מקום ש'נגוע' בכלאים לפי רצוני ע"מ שלא יאסר, דהיינו במידה ואמדוד את השטח ה'נגוע' לפי צורת א יהיה בו כלאים, ולכן אעדיף למדוד בצורה של ב או ג וכדו':
ושנית, במידה ויש כלאים בכל אופן, האם יש ביד החקלאי לעשות משהו ע"מ להנצל מכלאים או שמא עליו להשמידה?
חשבנו כמה אפשרויות ונשמח לדעת אם יש מהן שרלוונטיות הלכתית או אפשרות אחרת.
א. למכור את התבואה לנכרי.
ב. למכור רק את השעורה לנכרי.
ג. במידה ואין אפשרות להשאיר את התבואה, האם על החקלאי להשמידה בריסוס או חריש או שמא מספיק להפקירה?
ה. האם מותר לו להעלות צאן למרעה עליה? ואם כן, עד איזה שלב גידול של התבואה?
תשובה
א. ראשית, באיזו שדה מחשבים, לא צויין בש"ס. ועל כן יותר נראה לי שמחשבים לפי גודל חלקה אחת של המגדל הזה בזריעה הזאת. ועל כן אם אצלו השדה הזאת בזריעה הזו היא עשרה דונם ימדדו באותם עשרה דונם. ואם החלקה שלו היא 500 דונם אפילו אם הזריעה נמשכת מספר ימים, אומדים את האחד מעשרים בארבעה בשדה גדולה כזו, ולא עושים 'חלקות' דמיוניות.
ב. אומדן של אחד מעשרים וארבעה. לפענ"ד אם המדובר על ספיח מזריעה חקלאית, ולא על זריעה מאולתרת בזדון או בשגגה של זרעים מעורבים, קשה לי להאמין שהספיח של הגידול הקודם יהיה בכמות כה גדולה. אחד מעשרים וארבעה הוא יותר מארבעה אחוז (4%), כמות הזרעים שנפלה כספיח הוא אחד מעשרים וארבעה מכמות הזרעים של החיטה בשדה. זו כמות גדולה מאד. הרווח של החקלאי מסך כל הגידול תלוי מאד במה שקצר, ועל כן אפילו שמה שנפל מן השעורה הוא פחות מחלק של עשרים וארבעה (כי כל גרעין מוציא כמה וכמה שבולים), בכ"ז נראה לי שחקלאי רציני לא ייתן לכמות כה גדולה ליפול ולנבוט אא"כ הוא איחר ופספס את זמן הקציר הקודם ולכן הגרעינים נפלו מן השבולים.
ג. נניח שאמנם יש כלאי זרעים (אע"פ שציינתי שלדעתי זה מאד לא הגיוני ולא שכיח) כתב בשו"ת הרמב"ם (סי' קכח): "כמו כלאי זרעים אשר אסורה זריעתם ומותר לאכול הדבר הצומח (מהם). וגזירה שמא יזרע, אסרו אפילו ספיחין העולים מאליהם". היינו איסור ספיחים בכלאי זרעים הוא מדרבנן ומותרת אכילתם.
והשאלה היא: האם צריך לעוקרן.
ד. נאמר בבבלי (בבא קמא פא ע"א) בתנאי יהושע בן נון: "ומלקטין עשבים בכל מקום, חוץ משדה תלתן". היינו בשדה תלתן מותר לבעליו לשייר עשבים, ואסור לאחרים לתלשם משום גזל.
ממשיכה הגמ' (הגמ' – באותיות מודגשות; פירוש חברותא – ללא הדגשה): "ומקשינן: למימרא דשדה תלתן מעלו לה עשבים [וכי לשדה תלתן יפים לה העשבים]!? ורמינהי מהא דתנן במסכת כלאים: תלתן שעלתה עם מיני עשבים, אין מחייבין אותו לעקור את העשבים משום כלאים, לפי שסופו ליטלם משם, כי הם מפסידים את התלתן. הרי שהעשבים מקלקלים את התלתן ואינם יפים!? אמר רב ירמיה: לא קשיא, כאן כשהתלתן עומד לזרע [ליזרע], כאן כשהתלתן עומד לזירין, כלומר: לאוכלו, וכדמפרש ואזיל. כשהוא עומד לזרע: קשו לה עשבים, דמכחשי לה [העשבים קשים לה, כי הם מכחישים אותה], ובזה עוסקת המשנה בכלאים (ומותר לאחרים לתלוש את העשבים). ואילו לזירין: מעלו לה עשבים, דכי קיימי ביני עשבי דמירכבא [העשבים מועילים לה, כי כשהתלתן צומח בין העשבים הוא מטפס ועולה עליהם], ובשדה כזו אסור ליטול את העשבים ללא רשות הבעלים. איבעית אימא ליישב את הקושיא מהמשנה בכלאים: כאן – במשנה בכלאים – כשהתלתן עומד למאכל אדם, והעשבים מיותרים ומזיקים. כאן – הסייג שסייגה הגמרא בשדה תלתן שלא יטלו ממנה עשבים – כשהתלתן עומד למאכל בהמה, דכיון דלבהמה הוא דזרעה, עשבים נמי מיבעי לה [היות ולמאכל בהמה עומד התלתן, הלוא צריכה הבהמה גם עשבים. ומפרשינן: ומנא ידעינן [מנין לו לאדם לידע לשם מה עומד התלתן] כדי שידע אם מותר לו ללקוט עשבים ללא רשות הבעלים? אמר רב פפא: אם שאריה משארי [עשויה השדה ערוגות ערוגות] ודאי לאדם הוא מוכן. ואם לא שאריה משארי [אין השדה עשויה ערוגות ערוגות], מן הסתם לבהמה הוא עומד".
נשים לב שהבבלי אינו עוסק כלל בשאלת כלאים, אלא בשאלת גזל. ומסיק בשדה תלתן לזרע מותר ללקט עשבים, ובשדה תלתן לזירין אסור ללקט עשבים. ותירוץ שני: בשדה תלתן לבהמה אסור ליטול עשבים, ובשדה תלתן לאדם מותר ליטול עשבים.
למדנו מן הבבלי שבשדה תלתן לבהמה שהעשבים הם כלאים ונוחים לו אסור ליטול ללא רשות בעלים, ומותר בעליהם לקיימם.
על שני המצבים קשה מצד דיני כלאים, הלא הוא בפועל ממשיך לקיים את הכלאים.
תוספות (בבא קמא פא ע"א ד"ה אין מחייבין) שאלו מדוע אין מחייבים אותו לעקור במשנה בכלאים לגבי תלתן, הרי יש כלאים בשדהו, ותרץ תוס': "ונראה לר"י דאין מחייבין אותו לעקור דליכא איסורא, הרי הוא לא זרעו אלא מאליהן באו, ומשום מקיים בכלאים ליכא כיון דקשו להו עשבים". וממשיך תוס' לבאר שהקביעה במשנה בכלאים נצרכה דוקא לר"ע הסובר שעובר בקיום באיסור כלאי זרעים, או אפילו לחכמים שלא יחשדוהו שזרעם, ואעפ"כ מותר לקיים.
בד"ה הבא (כאן לזירין), כאשר העשבים מועילים לתלתן, תרצו תוס' שהמדובר שיש פחות מאחד מכ"ד בשדה, ולכן אינו מחויב למעט.
הרש"ס על הירושלמי בכלאים העיר: "וכי לא בא יהושע וכו' דהיינו כי זרע לעמיר דהיינו לבהמה דמקיים בכלאים הוא. והתוספות ז"ל הרגישו זה במרובה ותירצו בדליכא רובע בבית סאה, ותלמודא דהכא סבר דברייתא סתמא קתני דאין מלקטין עשבים מתלתן שהוא לבהמה בין דאיכא רובע בין דליכא רובע".
עולה מהבבלי שבשדה תלתן שעלו עשבים אם התלתן נזרע לאכילת אדם מותר לאחרים ליטול את העשבים ומותר לבעליהם לקיימם מפני שאינם לרצונו, ואילו אם הוא נזרע למאכל בהמה אסור לאחרים ליטול את העשבים, ואעפ"כ מותר בעל התלתן לקיים את העשבים בתוך שדהו.
ה. הירושלמי (כלאים פ"ב ה"ג) מתייחס לאותה סתירה בין תנאי יהושע ב"נ למשנה בכלאים, ומתרץ שהמשנה עוסקת במאכל אדם וממילא לא ניחא ליה בעשבים ואילו תנאי יהושע דיבר במאכל בהמה שנוח לו בעשבים ולכן אסור לאחרים לתלוש משום גזל.
על כך שאל רבי יוסי (האמורא): "וכי לא בא יהושע לפרש אלא לעוברי עבירה. עבר עבירה אסור משום גזל. לא עבר עבירה מותר משום גזל. הוי לא שנייא היא שזרעה לזרע (הא) [היא] שזרעה לעמיר".
מבאר הרש"ס: "עבר עבירה אסור משום גזל – כגון לבהמה ולא נתן רשות יהושע (=לעקור את העשבים), לא עבר עבירה – כגון לאדם דלא ניחא ליה. מותר משום גזל – בתמיה, כלומר וכי יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. היא שזרעה לעמיר היא שזרעה לזרע – כולן שוין ואין מלקטין עשבים". היינו, הכרעת רבי יוסי שאפילו במקום שעבר עבירה ומקיים עשבים בתוך שדהו של תלתן אסור בגזל של אחרים וממשיך ומקיים, ולא הפקירו את שדהו. וכדברי הרש"ס שהבאנו לעיל: "ותלמודא דהכא סבר דברייתא סתמא קתני דאין מלקטין עשבים מתלתן שהוא לבהמה בין דאיכא רובע בין דליכא רובע". חכמים חולקים על ר' יוסי וסוברים שיש לחלק בין זרע לאדם לזרע לבהמה. רבי יוסי מביא ראיה לדבריו מדברי ר' יוחנן.
זהו פירושו בקצרה של הרש"ס, וכ"כ אף הגר"א: "אבל לר' יוסי דאמר בין שזרע לזרע בין שזרע לעמיר אין מחייבין אותו לנכש"... ואף לפי הגר"א, מביא לכך ראיה מר' יוחנן.
נמצא ששיטת ר' יוסי בירושלמי מקילה מהבבלי ואוסרת לאחרים ללקט עשבים מתוך מאכל בהמה אף שניחא ליה בקיום הכלאים בשדהו, ומתירה לו לקיים כלאים בשדהו.
ו. פסק הרמב"ם הל' כלאים (פ"ב הל' ז-ח):
"הזורע שדהו מין מן המינין וכשיצמח ראה בו כלאים, אם היה המין האחד אחד מעשרים וארבעה בשדה הרי זה ילקט עד שימעטנו מפני מראית העין, שמא יאמרו כלאים זרע בכוונה, בין שהיה המין האחד שצמח תבואה וקטנית בתבואה וקטנית, או זרעוני גינה בתבואה וקטנית ובזרעוני גינה, ואם היה הצומח פחות מיכן אינו צריך למעטו".
"במה דברים אמורים בזמן שיש מקום לחשד, אבל בזמן שהדברים מראין שאין זה מדעתו של בעל השדה אלא מאליהן עלו אין מחייבין אותו למעט".
נראה מן הרמב"ם שכיון שאין זה מדעתו ואינו לרצונו אינו עובר כשאינו עוקרן.
וכך כתב הרדב"ז (הל' כלאים פ"ב ה"ח): "בד"א בזמן שיש מקום לחשד וכו'. פ"ב דכלאים תבואה שעלו בה ספיחי אסטיס וכן מקום הגרנות שעלו בהן מינין הרבה וכן תלתן שעלו בו מיני צמחים אין מחייבין אותו לנכש אם נכש או כסח אומרים לו עקור את הכל חוץ ממין אחד. ואיכא למידק והלא ספיחי אסטיס אינם כלאים שאין כלאים נוהג אלא בדברים שזורעין אותם לאכילה ותלתן שעלו בו עשבים נמי לא משמע דאיירי בעשבים שהם ראויים למאכל אדם וצריך לומר דספיחי אסטיס הירק שלו ראוי למאכל אדם וכן העשבים שעלו עם התלתן והא דאין מחייבין אותו לנכש פירש"י ז"ל לפי דבעל כרחו צריך ליטלו שמפסיד את התלתן, ובעלי התוס' פירשו דליכא איסורא שהרי הוא לא זרען אלא מאליהן עלו ומשום מקיים כלאים ליכא כיון דקשו להו עשבים. ובפ' מרובה פריך מעשרה תנאים שהתנה יהושע שיהיו מלקטין עשבים בכל מקום חוץ משדה תלתן דמשמע דעשבים מעלו ליה לתלתן וממתני' משמע דקשו להו אמר רב ירמיה לא קשיא כאן לזרע כאן לזירים לזרע קשו ליה עשבים דמכחשי ליה לזירים מעלו ליה דכי קיימא ביני עשבים מרככא אב"א כאן לאדם כאן לבהמה, וזהו שכתב רבינו תלתן שזרעו למאכל אדם וכן צריך לומר דספיחי אסטיס קשו לתבואה הילכך כל היכא דאיכא תרתי לטיבותא שעלו מאיליהן וקשו להן אין מחייבין אותו לנכש".
וכ"פ בדרך אמונה (הל' כלאים פ"ב ה"ח):
"(לא) אין מחייבין אותו למעט. ויכול להשהותו כמה שירצה וגם לאכלו אח"כ דכיון דהוא לא זרעו וגם לא ניחא לי' בו אין בו משום כלאים ומראית עין אין כאן, דהכל יודעים דלא ניחא לי' בו דלא אסרה תורה כלאים אלא דומיא דזריעה דניחא לי'. ואף על גב שמנכש ומשקה השדה כיון דלא ניחא לי' במינים אלו לא חשיב כלאים ואין בזה משום מקיים כלאים, ואף שמינים אלו מקיימין כיוצא בהן כיון דלא ניחא לי' בהם מותר".
נראה על כן שאם מגדל לשם החיטה למאכל אדם, ודאי פטור מלעקור שכן אין זה לרצונו וודאי שאינו מעוניין שבתוך גרעיני החיטה יהיו גרעיני שעורה.
ז. השאלה היא מה הדין אם מגדל למספוא או לתחמיץ, ואז אין מפריע לו שיש שעורה מעורבת בחיטה, להיפך זה נוח לו.
נראה לענ"ד שבמקרה זה יפקיר את שדהו כדרך שהיו עושים שלוחי בית דין כאמור ברמב"ם (הל' כלאים פ"ב הט"ז): "בראשונה היו עוקרין ומשליכין והיו בעלי בתים שמחים שמנקין להן שדותיהן התקינו שיהיו מפקירין את כל השדה שימצאו בו כלאים, והוא שימצאו בה מין אחר אחד מארבעה ועשרים אבל פחות מיכן לא יגעו בה".
כיון שאין לנו שלוחי בית דין הנוהג עפ"י ההלכה ראוי שימעט או שיפקיר שדהו. מכירה לנכרי לענ"ד אסורה כיון שסו"ס הוא נהנה2 והעלאת בהמתו על הכלאים ג"כ אסורה מאותה סיבה.
אמנם לאחר שהפקיר את השדה בפני שלשה יכול להעלות את בהמותיו על השדה.
כמו"כ יכול להפוך את כל השדה ולזרוע בה גדולי קיץ.
מסקנה
א. אם מגדל לגרעינים לאכילת אדם אינו צריך לעשות מאומה אפילו יש יותר מאחד מעשרים וארבעה. (וכמובן יכול לתולשם)
ב. אם מגדל לתחמיץ או למספוא ויש יותר מאחד מעשרים וארבעה צריך למעט, או להפקיר את כל שדהו.
מכתב הרב מרדכי עמנואל ותשובותי
על התשובה לעיל קבלתי מכתב (במרשתת) מהרב מרדכי עמנואל
(דבריו בפונט מיוחד ודברי בפונט נרקיסים כבכל הספר):
לכבוד הרב יעקב אפשטיין שליט"א שלום רב.
קראתי מה שכתבת בתשובה שלך, ולהלן הערותי.
שאלת הרב עמנואל
1. אתה בונה על הנקודה של 'לא ניחא ליה' אבל זה רק הסבר לדין דאורייתא, וכלל לא לדין דרבנן שחייב לעקור משום החשד. לכן אתה מגיע להיתר להשאיר את הכלאיים, אבל מהדוגמא בהלכה ט' על תבואה שעלו בה ספיחי איסטיטס ברור שלא מתייחסים לניחא ליה של הגברא אלא לחפצא, כלומר האם הספיחים מפסידים זה את זה.
תשובתי
בדרך אמונה כתב (הל' כלאים פ"ב ה"ח):
"אין מחייבין אותו למעט. ויכול להשהותו כמה שירצה וגם לאכלו אח"כ דכיון דהוא לא זרעו וגם לא ניחא לי' בו אין בו משום כלאים ומראית עין אין כאן דהכל יודעים דלא ניחא לי' בו דלא אסרה תורה כלאים אלא דומיא דזריעה דניחא לי' ואף על גב שמנכש ומשקה השדה כיון דלא ניחא לי' במינים אלו לא חשיב כלאים ואין בזה משום מקיים כלאים ואף שמינים אלו מקיימין כיוצא בהן כיון דלא ניחא לי' בהם מותר".
למדת מהדגשתו חמש פעמים שהקובע הוא 'לא ניחא ליה' של הגברא ולא של החפצא.
כמו"כ כל החיוב כאן הוא מדרבנן בלבד.
שאלת הרב עמנואל
2. אתה לומד מדין הפקר בית דין, שגם הזורע יכול להפקיר. לפי דבריך, הרי יכול להפקיר רק את המין של הכלאיים, ולהשאיר לעצמו את המין שזרע. ולפי דבריך שבין כה בעל השדה אינו מעוניין במין הנוסף, הרי הוא הפקר מעצמו, כי מצד בעל השדה אין הוא מעוניין בו.
תשובתי
הקנס היה על הפקרת כל השדה ולא רק על הפקרת המין שאינו רוצה בו.
את המין שאינו רוצה בו אינו חייב לעקור ועל כן הוא גם לא הפקר. כאמור בתוספות (בבא קמא פא ע"א): "ונראה לר"י דאין מחייבין אותו לעקור דליכא איסורא הרי הוא לא זרעו אלא מאליהן באו ומשום מקיים בכלאים ליכא כיון דקשו להו עשבים".
שאלת הרב עמנואל
3. ואם תאמר שהפקר מועיל רק כאשר מפקיר את כל השדה, הרי לאחר שהפקיר רשאי לזכות מחדש, והרי הוא ככל אדם שזוכה בתבואה, אם כן מדוע לא מצינו עיצה זו לפני שיבואו שליחי בי"ד.
תשובתי
כתב החזו"א (כלאים א, טז):
"ומבואר בסוגין דלאחר שהתקינו דמפקירין את השדה כולה לא היו עוקרין כלל, דאם היו עוקרין שפיר צריך עד כמה, והנה השדה הפקר עד שיעקור את הכלאים, אבל אם עקר וזכה מן ההפקר קדם שזכה בה אחר הרי היא שלו ואם לא עקר לא מהני זכייתו מן ההפקר דשוב הויא הפקר, ואם זכה בה אחר ועוסק בעקירתן זכה בה",
שאלת הרב עמנואל
4. אלא חייבים לומר שהפקר בי"ד הוא הפקר מתמשך, כמו שכתב החזו"א שאם בעל הבית יזכה, זה מיד נהפך להפקר מחדש. והפקר כזה אין בעל השדה יכול לעשות.
והביאור בזה, שההפקר הוא תחליף לעקירה, ועל ידי ההפקר מוציאים את הכלאיים מרשות הבעלים לגמרי, אבל הפקר שאדם עושה, יש לו כמה אפשריותלזכות. ולכן אין זה מועיל כלל.
תשובתי
דברי החזו"א הם שכל שלא עקר וכלאים לפניך, והפקיר, הקנס של חכמים קיים ועומד, ולכן השדה מופקר שוב. ולא הזכיר הפקר מתמשך.
במקרה שלפנינו כתבתי שיעקור או שיפקיר, ולא כתבתי שיזכה שוב ועל כן כשם שאחרים יכולים להעלות את בהמותיהם על שדהו כן גם הוא רשאי.
שאלת הרב עמנואל
5. לפי מה שמבואר במשנה שבי"ד יוצאים על הכלאיים מוכח שמצווהלעקור כלאי זרעים [וכן הביא הדרך אמונה מסוף ירושלמי ערלה] ואם כן אין אפשרות לעקור מצוה זו שמוטלת על בעל השדה ע"י הפקר.
תשובתי
כתבתי בתשובתי שאם הכלאים שנוצרו על ידי הספיחים הם למאכל אדם כלל אין צריך לעקור כיון שאינם לרצונו. כל הדיון אם הם למאכל בהמה ובכך משמעות הרמב"ם שלא חוששים לכלאי זרעים כאמור (רמב"ם הל' כלאים פ"ב ה"ט): "ותלתן שזרעה למאכל אדם", (ועי"ע פ"א ה"ד) ועמד בדרך אמונה על הדיוק ברמב"ם. האחרונים חששו לכלאי זרעים גם במאכל בהמה כאמור בחכמת אדם. ועי' ישועות מלכו כלאים פ"א ה"ד.
כיון שיש כאן שני ספיקות: א. מאכל בהמה. ב. לא זרע כלום אלא נוצר בעל כרחו. על כן נראה לי שיש להקל ויכול להפקיר.
שאלת הרב עמנואל
6. מה שאתה מסתפק בתחילת הדברים היאך מודדים את כמות של אחד מכ"ד, השאלה היא מה נקרא שדה בתורה. לדעת החזון איש שדה הוא ריבוע של י' אמות וחומש. ואילו הגרש"ז אויערבך נטה יותר ששדה הוא כפשוטו, השדה שלפניך. גם בערוגה שזורעים בה 5 זרעונים יש שאלה דומה. ערוגה שהיא 6 על 6 טפחים האם זורעים בה רק 5 זרעים, או הולכים לפי הרחקות של טפח וחצי בין מין למין ואין משמעות ל-6 על 6 טפחים.
תשובתי
עי' ישועות מלכו שם שגודל שדה לגבי פאה במחלוקת תנאים. ולפענ"ד שדה כשמה מכלשהו עד תאות גבעות עולם.
שאלת הרב עמנואל
7. מה שהתפלאת כיצד יש כלאי שעורה כה רבים, כפי הנראה הרוחות עשו את שלהם, והרבה גרגרים נפלו ארצה.
תשובתי
כחקלאי לשעבר, רוחות לא מפילות זרעים אלא אם לא קצרו את השדה והשעורה יבשה וזרעיה נפלו. כיון שמדובר בחקלאי שזורע שעורה לרווח כלכלי האפשרות שהעלית אינה רלוונטית. (ואישר לי את הנחתי הרב השואל לאחר ודאוי עם החקלאי.)
סיכום הרב עמנואל
בכל אופן נחזור להתחלה. שאין מקור להצעה שכתבת שהבעלים יפקיר את הכלאיים, ולכן אי אפשר להורות כך, והדרך הנכונה היתה לקצור מייד, וגם אם נדחה הדבר, אז עכשיו יקצור את הכל באופן מיידי לפני שיביא שליש שאז כמדומני אפשר לכתחילה מצד קצירה לפני העומר.
תשובתי ב'המעין'
הרב מ. עמנואל שלח את דבריו למערכת 'המעין' וזו תשובתי ב'המעין'.
א. נברר את הסוגיה מיסודה.
נאמר בבבלי (בבא קמא פא, א) בתנאי יהושע בן נון: "ומלקטין עשבים בכל מקום, חוץ משדה תלתן". היינו בשדה תלתן מותר לבעליו לשייר עשבים, ואסור לאחרים לתולשם משום גזל. ממשיכה הגמ': "למימרא דתלתן מעלו לה עשבים [וכי לשדה תלתן יפים לה העשבים], ורמינהי (במסכת כלאים) תלתן שעלתה עם מיני עשבים, אין מחייבין אותו לעקור (לפי שסופו ליטלם משם כי הם מפסידים את התלתן. הרי שהעשבים מקלקלים את התלתן ואינם יפים)! אמר רב ירמיה: לא קשיא, כאן (כשהתלתן עומד) לזרע [ליזרע], כאן לזירין (לאכילה), לזרע קשו לה עשבים דמכחשי לה (ומותר לאחרים לתלוש את העשבים). לזירין מעלו לה עשבים, דכי קיימי ביני עשבי דמירכבא [כשהתלתן צומח בין העשבים הוא מטפס ועולה עליהם, ובשדה כזו אסור ליטול את העשבים ללא רשות הבעלים). איבעית אימא כאן (במשנה בכלאים) לאדם (והעשבים מיותרים ומזיקים). כאן לבהמה, דכיון דלבהמה הוא דזרעה עשבים נמי מיבעי לה. ומנא ידעינן [מנין לו לאדם לידע לשם מה עומד התלתן כדי שידע אם מותר לו ללקוט עשבים ללא רשות הבעלים]? אמר רב פפא: שאריה משארי [שדה עשוי ערוגות ערוגות] לאדם, לא שאריה משארי לבהמה".
נשים לב שהבבלי אינו עוסק כלל בשאלת כלאים, אלא בשאלת גזל. ומסיק בשדה תלתן לזרע מותר ללקט עשבים, ובשדה תלתן לזירין אסור ללקט עשבים. ותירוץ שני: בשדה תלתן לבהמה אסור ליטול עשבים, ובשדה תלתן לאדם מותר ליטול עשבים.
למדנו מן הבבלי שבשדה תלתן לבהמה שהעשבים הם כלאים ונוחים לו אסור ליטול ללא רשות בעלים, ומותר לבעליהם לקיימם.
על שני המצבים קשה מצד דיני כלאים, הלא הוא בפועל ממשיך לקיים את הכלאים!
תוספות (בבא קמא פא, א ד"ה אין מחייבין) שאלו מדוע אין מחייבים אותו לעקור במשנה בכלאים לגבי תלתן, הרי יש כלאים בשדהו, ותרץ תוס': "ונראה לר"י דאין מחייבין אותו לעקור דליכא איסורא, הרי הוא לא זרעו אלא מאליהן באו, ומשום מקיים בכלאים ליכא כיון דקשו להו עשבים". וממשיך תוס' לבאר שהקביעה במשנה בכלאים נצרכה דוקא לר"ע הסובר שעובר בקיום באיסור כלאי זרעים, או אפילו לחכמים שלא יחשדוהו שזרעם, ואעפ"כ מותר לקיים. ובד"ה הבא (כאן לזירין), כאשר העשבים מועילים לתלתן, תרצו תוס' שהמדובר שיש פחות מאחד מכ"ד בשדה, ולכן אינו מחויב למעט.
הרש"ס על הירושלמי בכלאים העיר: "וכי לא בא יהושע וכו' דהיינו כי זרע לעמיר דהיינו לבהמה דמקיים בכלאים הוא. והתוספות ז"ל הרגישו זה במרובה ותירצו בדליכא רובע בבית סאה, ותלמודא דהכא סבר דברייתא סתמא קתני דאין מלקטין עשבים מתלתן שהוא לבהמה, בין דאיכא רובע בין דליכא רובע".
עולה מהבבלי שבשדה תלתן שעלו עשבים, אם התלתן נזרע לאכילת אדם מותר לאחרים ליטול את העשבים ומותר לבעליהם לקיימם מפני שאינם לרצונו, ואילו אם הוא נזרע למאכל בהמה אסור לאחרים ליטול את העשבים, ואעפ"כ מותר לבעל התלתן לקיים את העשבים בתוך שדהו.
ב. הירושלמי שציין הרב עמנואל מתייחס לאותה סתירה בין תנאי יהושע בן נון למשנה בכלאים, ומתרץ שהמשנה עוסקת במאכל אדם וממילא לא ניחא ליה בעשבים, ואילו תנאי יהושע דיבר במאכל בהמה שנוח לו בעשבים ולכן אסור לאחרים לתלוש משום גזל. על כך שאל רבי יוסי (האמורא): "וכי לא בא יהושע לפרש אלא לעוברי עבירה. עבר עבירה אסור משום גזל. לא עבר עבירה מותר משום גזל. הוי לא שנייא היא שזרעה לזרע (הא) [היא] שזרעה לעמיר". מבאר הרש"ס: "עבר עבירה אסור משום גזל – כגון לבהמה, ולא נתן רשות יהושע (לעקור את העשבים), לא עבר עבירה – כגון לאדם, דלא ניחא ליה. מותר משום גזל – בתמיה, כלומר וכי יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. היא שזרעה לעמיר היא שזרעה לזרע – כולן שוין ואין מלקטין עשבים". היינו הכרעת רבי יוסי שאפילו במקום שעבר עבירה ומקיים עשבים בתוך שדהו של תלתן אסור בגזל של אחרים וממשיך ומקיים, ולא הפקירו את שדהו. וכדברי הרש"ס שהבאנו לעיל: "ותלמודא דהכא סבר דברייתא סתמא קתני דאין מלקטין עשבים מתלתן שהוא לבהמה בין דאיכא רובע בין דליכא רובע". חכמים חולקים על ר' יוסי וסוברים שיש לחלק בין זרע לאדם לזרע לבהמה. רבי יוסי מביא ראיה לדבריו מדברי ר' יוחנן.
זהו פירושו בקצרה של הרש"ס, וכ"כ אף הגר"א: "אבל לר' יוסי דאמר בין שזרע לזרע בין שזרע לעמיר אין מחייבין אותו לנכש"... ואף לפי הגר"א מביא לכך ראיה מר' יוחנן.
נמצא ששיטת ר' יוסי בירושלמי מקילה מהבבלי, ואוסרת לאחרים ללקט עשבים מתוך מאכל בהמה אף שניחא ליה בקיום הכלאים בשדהו, ומתירה לו לקיים כלאים בשדהו.
ג. פסק הרמב"ם (הל' כלאים פ"ב הל' ז-ט): "הזורע שדהו מין מן המינין וכשיצמח ראה בו כלאים, אם היה המין האחד אחד מעשרים וארבעה בשדה הרי זה ילקט עד שימעטנו מפני מראית העין, שמא יאמרו כלאים זרע בכוונה, בין שהיה המין האחד שצמח תבואה וקטנית בתבואה וקטנית, או זרעוני גינה בתבואה וקטנית ובזרעוני גינה, ואם היה הצומח פחות מיכן אינו צריך למעטו. במה דברים אמורים בזמן שיש מקום לחשד, אבל בזמן שהדברים מראין שאין זה מדעתו של בעל השדה אלא מאליהן עלו אין מחייבין אותו למעט. כיצד, כגון תבואה שעלו בה ספיחי אסטיס, ותלתן שזרעה למאכל אדם שעלו בה מיני עשבים, שזה מפסיד הוא, וכן כל כיוצא בזה".
באר מהר"י קורקוס (הל' כלאים פ"ב ה"ז): "הזורע שדהו מין מן המינין וכולי. שם, וגם בירושלמי מבואר ודין תלתן שעלו עמו מיני עשבים פרק שני דכלאים ונתבאר בב"ק פרק מרובה, ופרש"י ז"ל תלתן שעלה עם מיני עשבים אין מחייבין אותו לעקור שע"כ עתיד ליטלם לפי שמפסידין את התלתן. וכבר דחו פירוש זה בתוס', והעלו הטעם דליכא איסורא כיון שהוא לא זרעו, ומשום מקיים ליכא כיון דקשו ליה עשבים, והיכא דניחא ליה חייבוה שלא יחשדוה שהוא זרעם". וכך סיכם הרדב"ז (הל' כלאים פ"ב ה"ח): "הילכך כל היכא דאיכא תרתי לטיבותא, שעלו מאיליהן וקשו להן, אין מחייבין אותו לנכש". וכך פסק המאסף לכל הפוסקים בדרך אמונה (הל' כלאים פ"ב ה"ח): "(לא) אין מחייבין אותו למעט. ויכול להשהותו כמה שירצה וגם לאוכלו אח"כ דכיון דהוא לא זרעו וגם לא ניחא ליה בו אין בו משום כלאים, ומראית עין אין כאן דהכל יודעים דלא ניחא ליה בו, דלא אסרה תורה כלאים אלא דומיא דזריעה דניחא ליה. ואף על גב שמנכש ומשקה השדה, כיון דלא ניחא ליה במינים אלו לא חשיב כלאים ואין בזה משום מקיים כלאים, ואף שמינים אלו מקיימין כיוצא בהן כיון דלא ניחא ליה בהם מותר".
ד. על כן הסקתי בתשובתי שהיתה לפני הרב עמנואל: "נראה על כן שאם מגדל שם חיטה למאכל אדם ודאי שפטור מלעקור, שכן אין זה לרצונו, וודאי שאינו מעוניין שבתוך גרעיני החיטה יהיו גרעיני שעורה. השאלה היא מה הדין אם מגדל למספוא או לתחמיץ, ואז אין מפריע לו שיש שעורה מעורבת בחיטה, להיפך זה נוח לו. נראה לענ"ד שבמקרה זה יפקיר את שדהו כדרך שהיו עושים שלוחי בית דין, כאמור ברמב"ם (הל' כלאים פ"ב הט"ז): "בראשונה היו עוקרין ומשליכין והיו בעלי בתים שמחים שמנקין להן שדותיהן, התקינו שיהיו מפקירין את כל השדה שימצאו בו כלאים, והוא שימצאו בה מין אחר אחד מארבעה ועשרים, אבל פחות מיכן לא יגעו בה". "כיון שאין לנו בימינו שלוחי בית דין, הנוהג עפ"י ההלכה ראוי שימעט או שיפקיר שדהו. מכירה לנכרי לענ"ד אסורה כיון שסו"ס הוא נהנה, והעלאת בהמתו על הכלאים (כשהיא שלו וברשותו) ג"כ אסורה מאותה סיבה. אמנם לאחר שהפקיר את השדה בפני שלושה יכול להעלות את בהמותיו על השדה. כמו כן יכול להפוך את כל השדה ולזרוע בה גידולי קיץ". ע"כ פסיקתי.
תשובתי היתה לפני הרה"ג אביגדר נבנצל (רב העיר העתיקה ירושלים) שליט"א, והקשה על פסקי שהחמרתי יתר על המידה: "כלאי זרעים אינם אסורים בהנאה". על כך השבתי: "אמנם כלאי זרעים אינם אסורים בהנאה, ובכ"ז כיון שמדובר בבעל השדה, וחכמים היו מפקירים שדותיהם, לא נראה לי להקל לו שיאכיל בהמותיו בלא הפקר או מיעוט".
ה. אגש עתה לשאלותיו של הרב עמנואל:
א) פירושו של הרב עמנואל בירושלמי נסתר מדברי הר"ש סיריליאו והגר"א, ומש"כ הרב עמנואל לגבי הראיה שהביא ר' יוסי מר' יוחנן, ראיה זו מתפרשת להיפך ממה שהסביר הרב עמנואל. וכפי שכתב הרש"ס, הירושלמי עוד מיקל במאכל בהמה על הבבלי, שאף שהוא לרצונו אין צריך לעקור משום מקיים כלאים, ואסור לאחרים לתלוש את העשבים.
ב) הרב עמנואל נוקט שמי שעלו ספיחים היוצרים כלאים במאכל בהמה – על זה היתה תקנת חכמים שמפקירים את שדהו. אבל אין זה נכון. התקנה היתה על הזורע כלאים למאכל אדם. כתבתי בתשובתי שבמקרה הנוכחי, אם הכלאים שנוצרו על ידי הספיחים הם למאכל אדם כלל אין צריך לעקור כיון שאינם לרצונו. כל הדיון אם הם למאכל בהמה. ועוד, משמעות הרמב"ם היא: שלא חוששים כלל לכלאי זרעים במאכל בהמה כאמור (רמב"ם הל' כלאים פ"ב ה"ט): "ותלתן שזרעה למאכל אדם" (וע"ע פ"א ה"ד), ועמד בדרך אמונה על הדיוק ברמב"ם. האחרונים חששו לכלאי זרעים גם במאכל בהמה כאמור בחכמת אדם, ועי' ישועות מלכו כלאים פ"א ה"ד. כיון שיש כאן שני ספיקות: א. מאכל בהמה. ב. לא זרע כלום אלא עלה בעל כורחו. על כן נראה לי שיש להקל ויכול להפקיר. (ואף על פסיקה זאת הקשה לי הגר"א נבנצל שיש להקל יותר).
ג) הרב עמנואל שואל מדוע חכמים לא תקנו שבעל השדה יפקיר ולא יצטרך למעט מאחד מכ"ד, חושבני שהוא יודע בעצמו את התשובה: אדם לא מפקיר את שלו מרצונו כדי שיזכו בה אחרים, אף אני לא הצעתי אלא שימעט (במאכל בהמה!) או שיפקיר, ואם יפקיר לא יזכה שוב, אלא רשאי להעלות בהמותיו, וכן אחרים יכולים להעלות בהמותיהם.
ד) הצעתו של הרב עמנואל שיפקיר זרעים שזורע, ויזרע כלאים, ועל כן לא יעבור בכלאים, היא סתם חוכא ואטלולא, שהרי לכולם ברור שהוא אינו מפקירם, וכי מדוע הוא זורעם, לצורך אחרים? ודאי שהוא זורע לעצמו. מה גם שהשדה היא שדהו (וכתיב שדך לא תזרע כלאים), ואם יעלה רועה בהמותיו הוא יגרש אותו ואת בהמותיו. לגבי זריעת כלאים שלא בשדהו דן על כך בארץ חמדה לגר"ש ישראלי (ח"ב עמ' שז ואילך, ובמהדו"ק עמ' קסה), והוא הסיר את כל הסימן מהמהדורות החדשות.