חבל נחלתו כג לא
סימן לא
שינוי מעות צדקה שנאספו למטרה מסוימת
שאלה
[עריכה]הנוער בישוב ארגן כמה ימי בילוי בישוב לנשים וילדים ממעון לנשים מוכות. לצורך כך הוא עשה מגבית מאנשי הישוב. בגלל מגיפת הקורונה ימי הבילוי בוטלו. מה יעשו בכסף שנאסף?
תשובה
[עריכה]א. נאמר בשקלים (פ"ב מ"ה): "...מותר עני לאותו עני מותר שבוים לשבוים מותר שבוי לאותו שבוי מותר המתים למתים מותר המת ליורשיו רבי מאיר אומר מותר המת יהא מונח עד שיבא אליהו רבי נתן אומר מותר המת בונין לו נפש על קברו".
פרש ר' עובדיה מברטנורא: "מותר עני – אם גבו מעות לקנות לו מלבוש ונתותרו, נותנין המותר לאותו עני".
"מותר שבוים – אם גבו צדקה לצורך פדיון שבוים ונתותר מהם, ישמרום עד שיפדו בהם שבוים אחרים. אבל אם פירשו לשבוי זה, זכה אותו שבוי במותר".
"מותר המתים למתים – אם גבו לצורך קבורת מת סתם, המותר לקבורת מתים אחרים. למת, זה המותר ליורשיו, דאחולי אחיל המת זילותיה לגבי יורשיו".
"יהא מונח עד שיבא אליהו – מספקא ליה אי מחיל המת זילותיה לגבי יורשיו אי לא, הלכך יהא מונח עד שיבא אליהו".
היינו, אם גבו סתם לצורך מסויים ולא הוצרכו יניחו את המעות לאותו סוג צדקה כשיזדמן להם. אם גבו לצורך אדם מסויים ולא נצרך לאותו צורך – זכה העני במעות ואף להעבירו ליורשיו.
ב. העקרון הוא שהנותן לצדקה מסוימת לא ניתן לשנות מתרומתו, מפני שדעת הנודב היתה לצורך מסויים בלבד, ואינו יכול להישאל עליו שכן המעות אינם תחת ידו אלא הגזבר של אותה צדקה זכה לשם הצורך הזה בלבד ואינו יכול לשנותם. בניגוד לסתם צדקה שנאספה ליד הגבאים שרשאים לשנותה כאמור בשו"ע יו"ד סי' רנט.
כך נפסק בשולחן ערוך (יו"ד סי' רנו ס"ד):
"התמחוי נגבית בכל יום, והקופה מערב שבת לערב שבת. התמחוי לעניי עולם, והקופה לעניי אותה העיר בלבד. רשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי, ותמחוי קופה, ולשנותם לכל מה שירצו מצרכי צבור, ואף על פי שלא התנו כן בשעה שגבו. ואם היה במדינה חכם גדול שהכל גובים על דעתו, והוא יחלק לעניים כפי מה שיראה, ה"ז יכול לשנותו לכל מה שיראה לו מצרכי צבור".
ורמ"א הגיה: "וה"ה לגבאי הממונה מבני העיר. (מהרי"ק שורש ה'). וה"ה ביחיד שהתנדב צדקה ונתנה לגבאי (ב"י בשם הר"ן ומהר"ם ורא"ש ומהרי"ק). אבל אם מינה בעצמו גבאים, אין בני העיר יכולים לשנותה, דלא על דעתן התנדב. וכן אם פירש הנותן ואמר שיתנו לעניי העיר או לעני פלוני, אין להם לשנות אפילו לתלמוד תורה. (כן משמע במהרי"ו סי' כ"ו)"...
ג. כך כתב בספר כפתור ופרח (פרק מד): "מסכת שקלים פרק מצרפין (מ"ה) מותר עניים לעניים מותר עני לאותו עני, כלומר עני שגבו לו כדי להשלים מחסורו והותירו לו על מה שהוא צריך עכשיו, המותר שלו הוא. וכן נמי כתב הר"ם ז"ל (פ"ט מהמתנ"ע הי"ח). וא"כ כל שכן הוא שמה שגובין לזה העני אין נותנין אותו לזולתו, שכבר זכו לו הגבאין משעת גוביינא. וזו היא ששנינו מותר שבוי לאותו שבוי מותר המת ליורשיו, דאי לא תימא הכי אף מותריהן יחזרו לנותן שהרי נפדה, אם הכונה בנותנים דוקא אם צריך, כל שאינו צריך יחזיר לנותן. ואם הכונה להתנדב לו וכבר זכה אין מוציאין מידו, וכן כתב הרשב"א".
עולה מדבריו: אם הנודב התכוין דוקא לצורך זה ולמי שנדבו לו אין צורך בכך – הממון חוזר לנודב, אם הכוונה היתה לתת לאדם מסויים, המותר נשאר אצלו.
ד. הראבי"ה (ח"ב – מסכת מגילה סי' תקצב) הביא מקרה שניתן ללמוד ממנו לשאלה שלפנינו: "ושמעתי מעשה באחד שנדר מעות להשיא יתומה אחת, והרויח בהם הרבה, ונפטרה היתומה, ותבעוהו יורשיה ואמרו אילו היתה קיימת לא היית יכול לשנותם השתא נמי דידה הוי ולא מצית לשנויינהו, דירתינו לה. ופטרו הרב רבי חיים כהן צדק, שהרי אפילו בסתמא איכא למאן דאמר בכתובות , ואף על גב דאתי לידה אמרינן שלא נתן לה אלא על מנת לקיימה, כל שכן הכא דלכולי עלמא לא יתן, שלא נדר אלא על מנת להשיאה, ומה להם עליו כיון שהיא מתה".
היינו רבי חיים כהן צדק, פשוט לו שהנודר (והדמים עדיין תחת ידו) לא ייתן, מפני שיש תנאי נסתר שהיתומה תינשא במעות, וכיון שמתה לפני כן, היא לא זכתה בהן ולא יורשיה.
מוסיף הראבי"ה: "ולי נראה דכיון דאמרינן בירושלמי אבל לעני נעשה נדר זכו בהם יורשים, מדתניא בשלהי נגמר הדין מותר המתים למתים מותר המת ליורשים, ומפרשינן טעמא לאביי דמאי דלא חזי ליה לא תפיס לאוסרו, ועד כאן לא פליגי רבי מאיר ורבי נתן אלא משום תפיסה דאסורי הנאה, הא לאו הכי לכולי עלמא ליורשין. ולרבא סבירא ליה דכי בזו ליה יורשיו מחיל להו, ורבי מאיר מספקא ליה, ורבי נתן פשיטא ליה דלא מחיל בזיוניה, ואי לאו הכי לכולי עלמא ליורשין, כיון שנקבר בכבוד כדרך כל האדם, אלמא אף על פי שלא נתנו הנותנין והגובין נמי לא גבו לצורך היורשין אפילו [הכי] זכו בהם מכח המת. ולההיא דאף על פי (ד)לא דמי, דאין כל האומדנות שוין, כמו שהוכחתי בקידושין. ותו לא מידי".
היינו, את ראיית הר"ח כהן צדק הוא דוחה שאין האומדנות שוות בכל מקום, ומסיק שמותר המת ליורשיו. ועל כן יינתנו המעות שנדר ליתומה ליורשיה.
ה. בספר אור זרוע (ח"א הל' צדקה סי' ז, וכן הועתק לשו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס לבוב סי' קנב) מובא המעשה, ותשובת הר"ח כהן צדק ותשובת הראבי"ה, ואחר כך כותב האו"ז: "נראה בעיני אני המחבר כדברי רבי' חיים זצ"ל דאין ליורשים כלום דאומדן דעת גדול הוא שלא הפריש מעותיו אלא לצורך מצוה אבל לא לצורך הרשות שיאכלו היורשים. וההיא דירוש' שהביא מורי רבי' אב"י העזר"י זצ"ל אבל לעני נעשה נדר לאו ראי' היא, דודאי נדר הוא ולא מצי הדר ביה שלא ליתן לאותו עני שנדר לו, אבל אם מת אותו עני קודם שנתן לו אין ליורשים כלום. וההיא דנגמר הדין לאו ראי' היא דשאני התם שנעשית מצוה במעותיהם שכשגובין לצורך מת זה ונתן כ"א כנדבתו נעשו שותפין וכשנקבר במעותיהם נעשה בהם מצוה וגמרו ומקנו לי' לגמרי הכל וזכה בכולם וזכו נמי יורשים בהם מכח המת, אבל הכא שהקצה לצורך היתומה להשיאה בהם ומתה היתומה ולא נעשית בהם מצוה כלל ודאי לא נדר על דעת שיאכלום היורשים ואין להם כלום".
האו"ז דוחה את מסקנת הראבי"ה וכותב שיש להבחין אם נעשה הנדר במעות ויש מוֹתר או שלא נעשה. אם לא נעשה אין ליורשים כלום במעות מפני שמה שהתכוונו לעשות לא התקיים. וזו אומדנא ברורה שהמנדב לא נדב אלא לשם נישואיה של אותה יתומה ולא עבור יורשיה.
ו. מוסיף האו"ז: "ומיהו הא מספקא לי אני המחבר אי מצי לעכב אותם לעצמו, או שמא חייב להשיא בהם יתומה אחרת. ומסתבר לי דהואיל ולשם מצוה הפרישום ולכבוד שמים אינו רשאי לעכב לעצמו וגם אינו רשאי לעשות בהם מצוה פחותה אלא ישיא בהם יתומה אחרת או יעשה מצוה שלמעלה הימנה".
האו"ז סובר שאין הנודר רשאי לעכב את המעות שלא הגיעו ליעדם לעצמו, אלא צריך לעשות בהם צורך דומה או חשוב ממנו.
ממשיך האו"ז: "ומורי רבי' שמחה זצ"ל אומר דאם אמר ליתומה זו אין ליורשים כלום אלא יקח לעצמו ואם אמר ליתומה סתם בשעת הפרשה ולאחר מיכן נתרצה ליתן ליתומה זו ומתה יתן ליתומה אחרת דגרסי' בתוספתא ספ"ק דשקלים מותר עניים לעניים ומותר שבויים לשבויים ואם אמר לעני ולשבוי זה מותר שלו פי' של הנודר שאם לא כן הל"ל מותר העני לעני מותר השבוי לשבוי הא למדת דשל הנודר הוה".
"ואני המחבר אומר דאין זה ראי' כדפרי' דשאני התם שנעשי' מצוה בממונו הילכך השאר והמותר על צורך המצוה היא שלו אבל היכא דהפריש לצורך יתומה [זו] (אחרת) ומתה היתומה ולא נעשית מצוה בממונו חייב להשיא בהם יתומה אחרת מיהו ההיא דשקלים קשיא אההיא דנגמר הדין דהתם קתני מותר השבוי של הנודר ע"כ הי' נ"ל לפרש דשלו דקתני בשקלים היינו של עני ושל שבוי וכדפריש' דהואיל ונעשה מצוה בממונו גמר והקנה לו הכל גם המותר על המצוה".
האו"ז חלוק על רבו. לפי האו"ז יש כאן שתי חובות המוטלות על הנודר: מעות למצוה, ולמצוה פלונית או לאדם פלוני, ואף אם החובה האחרונה לא התקיימה, עדיין מוטל על הנודר לתת את המעות למצוה. כאשר המדובר במעות שעדיין לא יצאו מיד הנודר. לפי רבינו שמחה הכל חובה אחת ואם לא ניתן לתת למטרה שלה נדר הנודר – אין נדר והכל פקע והמעות חולין וחזרו לבעליהם.
במרדכי (כתובות פרק אף על פי רמז קעו) הביא את החלק הראשון של הבירור מתשובת הראבי"ה.
בחידושי בן ידיד (הל' מתנות עניים פ"ט הי"ח) הביא את המחלוקת בין הראבי"ה והאו"ז והכריע כאו"ז.
ז. פסק בדרך אמונה (הל' מתנות עניים פ"ט הי"ח סעיף קכג): "...ודוקא אם נתנו לו צרכיו ונותר אבל אם מת העני לפני שנתנו לו, וכן אם גבו לפדיון שבוי ומת או המיר קודם שנפדה או שפדוהו מן השמים, וכן אם התנדבו מעות ליתומה להשיאה ומתה קודם שנשאת, בכל אלו אין המעות ליורשים של העני דאדעתא דהכי לא נתנו המעות ולכן אם אפשר להחזיר המעות להנותנים מחזירין ואם א"א כגון שאין מכירין הנותנין או שההוצאות להחזיר יעלה יותר מהמעות, יתנו למצוה אחרת כזו... ".
בדרך אמונה פסק כר"ח הכהן וכאו"ז וכרבינו שמחה שהמעות שלא יכולות עתה להגיע ליעדן לצורך הצדקה המסוימת – אינן קדושות וחוזרות לבעליהן, ורק אם לא ניתן להחזירם למנדבים יעבירו למצוה דומה.
וכן פסק בס' צדקה ומשפט (פ"ט ס"ו): "...אבל אם לא נעשתה המצוה כלל, בין שמת העני מיד לאחר שגבו, ובין שנתעשר העני, וכל שכן כשהוברר שבשעת גביה כבר לא היה צורך במעות, אע"פ שגבו לאדם מסויים וכבר באו המעות ליד גבאי, יש אומרים שלא זכה העני אלא יחזרו המעות לנותנים, ואם קשה להחזיר יעשו בהן אותה מצוה שלשמה גבו, ואם רוצים הפרנסים לשנות הרשות בידם, ויש אומרים שאע"פ שלא נעשתה המצוה כלל, זכה העני ואם מת ינתן ליורשיו". ובהלכה י הביא דין יתומה שמתה שעליה נחלקו הראשונים.
ח. לגבי מקרה דילן כיון שלא נרשם בשום מקום מי נתן וכמה נתן ממשפחות הישוב – לא ניתן להחזיר את המעות למנדביהם, ונראה לי שלא ניתן לשנותן כיון שהנודבים נתנו למטרה מאד ברורה – קיטנה ליושבים במעון הנ"ל. לכן נראה לענ"ד שירשמו את הסכום וילוו אותו לקהילה, ובשנה הבאה יקבלו את הסכום מגזבר הקהילה לצורך קיטנה ליושבי המעון בע"ה.