חבל נחלתו כג יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

סימן יב

שימוש בקולן בשבת

שאלה

קולן הוא מעין מזלג מתכת שמקישים עליו, ומוציא צליל, על פיו זמרים וחזנים מכוונים את קולם. האם מותר להשתמש בקולן בשבת?

תשובה

א. פסק הטור (או"ח סי' שלח):

"כל השמעת קול אסור לר"ח (=רבנו חננאל) אפילו אינו מכוין לשיר ולפי זה אסור להקיש על הדלת ואפילו באגרופו ואפי' לפ"ז כתב הר"מ מרוטנבורק ואי לא בעי לקלא שרי כגון טבעת חלולה שיש בה אבן המשמיע קול מותר להניחה כיון דלא בעי להאי קלא ורב אלפס התיר כיון שאינו מכוין לשיר הלכך מותר להטיף מי ארג לחולה והוא שמטיפין מים טיפין טיפין לתוך הספל וכגון שאינו מכוין לשיר וכן התיר ר"ת להקיש על הדלת כשאינו דרך שיר וכ"כ אבי העזרי".

היינו, מחלוקת ראשונים האם כל השמעת קול אסורה אפילו שלא לשם שיר וכן פסק רבינו חננאל או שדוקא קול לשם שיר אסור וכן כתב הרי"ף.

ב. באר את המחלוקת, הבית יוסף (או"ח סי' שלח ס"א):

"כל השמעת קול אסור וכו'. בסוף עירובין (קד.) עולא איקלע לבי רב מנשה אתא חד גברא טרף אבבא אמר מאן האי ליתחל גופיה דקא מחיל שבתא, אמר ליה רבא לא אסרו אלא קול של שיר. ופירש רש"י דקא מחיל שבתא. דקסבר כל אולודי קלא אסיר: קול של שיר. הנשמע כעין שיר בנעימה ובנחת. איתיביה מעלין בדיופי ומטיפין מי ארג לחולה בשבת לחולה אין לבריא לא היכי דמי לאו דניים וקא בעי דליתער שמע מינה אולודי קלא אסיר לא דתיר וקא בעי דלינם דמשתמע כי קלא דזמזומי. ופירש רש"י מי ארג. כלי הוא של מתכת ופיו צר ומנוקב בתחתיתו נקבים דקים וממלא מים וסותם פיו העליון וכל זמן שפיו סתום אין המים יוצאים בנקבים התחתונים וכשרוצה נוטל פקק העליון והמים יוצאים בנקבים טיף טיף אחר טיף טיף ונותן כלי מתכת וכופהו תחתיו וקולו נשמע לחולה וקא בעי לאיתעורי. על ידי קול זה וכיון דלהקיץ הוא לא בנעימה ונחת נשמע שהרי קול נעים מרדימו אפילו הכי לבריא לא. איתיביה המשמר פירותיו מפני העופות ודלעיו מפני החיה משמר כדרכו ובלבד שלא יספק ולא יטפח ולא ירקד מאי טעמא לאו משום דקא מוליד קלא אמר רב אחא בר יעקב גזירה שמא יטול צרור ופירש רש"י שמא יטול צרור ויזרוק לרשות הרבים להבריח העופות ואלא הא דאמר רב יהודה אמר רב נשים משחקות באגוזים אסור מאי טעמא לאו משום דקא מוליד קלא וכל אולודי קלא אסיר? לא, דילמא אתי לאשוויי גומות, דאי לא תימא הכי הא דאמר רב יהודה נשים המשחקות בתפוחים אסור התם מאי אולודי קלא איכא אלא דילמא אתי לאשוויי גומות. ופירש רש"י לאשוויי גומות להכין דרך לגלגל האגוז. תנן ממלאין מבור הגולה ומבור הגדול בגלגל בשבת במקדש אין במדינה לא ומאי טעמא לאו משום אולודי קלא לא גזירה שמא ימלא לגנתו ולחורבתו: וכתב הרי"ף (לה:) ומסתברא לן דהלכתא כוותיה דרבא דאמר לא אסרו אלא בקול של שיר בלבד מדתריץ רב אחא בר יעקב כוותיה, ועוד דהא אמימר שרא למימלא בגלגלא בשבתא במחוזא. וחזינן למקצת רבוותא דסבירי להו כעולא וסמכי אגמרא דבני מערבא (ירושלמי ביצה פ"ה ה"ב) דאמר רבי אלעזר כל משמיעי קול בשבת אסורין. רבי אילעא איעצר בסידרא סליק לביתיה ואשכחון דמכין דמך על תרעא בגין דלא מיקש בשבתא. ואנן לא סבירא לן הכי דכיון דסוגיא דגמרא דילן להיתרא לא איכפת לן במאי דאסרי בגמרא דבני מערבא: והרא"ש (סי' כ) כתב שרבינו חננאל (עירובין קד:) כתב אף על גב דשני רבא כל הני פירכי דפרכי עילויה אשינויי דחיקי לא סמכינן לדחויי להא דעולא, והרי"ף כתב מסתברא לן דהלכה כרבא דהא רב אחא בר יעקב פריק כוותיה וכו' ואף על פי שלא הכריע הרא"ש בין שתי הסברות דבריו נוטים לדברי הרי"ף שהרי כתבם באחרונה: ודעת הרמב"ם כדעת הרי"ף שהרי בפרק כ"א (ה"ג) כתב שטעם איסור השחוק באגוזים משום אשוויי גומות וגם כתב שם (ה"ה) שמותר למלאות בגלגל מבור שבחצר וכתב שטעם האיסור כשאינו בחצר הוא משום שמא ימלא לגנתו ולחורבתו, ובפרק כ"ד (ה"ט) גבי משמר פירותיו כתב שהטעם שלא יטפח ולא ירקד הוא גזירה שמא יטול צרור ויזרוק ארבע אמות ברשות הרבים וכל דברים אלו הם שינויי דשני רבא. ובהדיא כתב בפרק כ"ג (ה"ד) אסור להשמיע קול של שיר בשבת משמע דוקא של שיר, אבל קול שאינו של שיר מותר וכן כתוב בהגהות (מיימונית ד"ק) פרק כ"ג (אות ב) בשם כמה גדולים דהלכה כרבא אף על פי שר"י פסק כעולא"...

עולה שלמרבית הפוסקים אסורה השמעת קול מכלי שיר, ולמיעוטם כל השמעת קול אסור.

ג. הוסיף הבית יוסף: "כתב האגור (סי' תקיח) בשם מהר"י מולן (שו"ת מהרי"ל החדשות סי' לח אות ד) דאסור לדפוק על הדלת בכלי המיוחד שם להשמיע קול עכ"ל ומדלא כתב המיוחד להשמיע קול של שיר משמע דאפילו אינו מיוחד אלא להקיש על הדלת כדי שישמעו קולו ויבאו לפתוח לו אסור, ואיני יודע טעמו דאי סבירא ליה כעולא אפילו אם אינו מיוחד לכך אסור ואי סבירא ליה כרבא אפילו אם מיוחד לכך שרי כיון שאינו מכוין לשיר. ושמא י"ל דאע"ג דסבירא ליה כרבא במיוחד לכך חיישינן שמא יכוין לשיר וכן נראה ממה שכתוב בפסקי התוספות של עירובין (סי' ריג) קול שאינו של שיר אין לאסור אך טבעת הדלת אסור לקשקש בו. ולענין הלכה כיון דהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת וכמה גדולים סברי כוותייהו וגם הכי משמע דסבירא ליה להרא"ש הכי נקטינן".

עולה שמשום הגזירה של כלי שיר נאסר אף להקיש בכלי המיוחד להוצאת קול.

ויש להעיר שהגר"א (סי' שלח ס"א) פסק כירושלמי: "השמעת כו'. כרבה מדתירץ ר"א בר יעקב כוותיה ואמימר שם ס"ל כוותיה דלא כירושלמי, רי"ף. אבל העיקר נראה כירושלמי ואינו מותר רק אם אינו מתכוין לקול כלל כמו בור הגלגל וכדומה לו במס' עירובין שם".

ד. פסק השולחן ערוך (או"ח סי' שלח ס"א): "השמעת קול בכלי שיר, אסור, אבל להקיש על הדלת וכיוצא בזה, כשאינו דרך שיר, מותר".

ורמ"א הגיה: "וכן אם לא עביד מעשה, שרי. ולכן אלו שקורין לחבריהם ומצפצפים בפיהם כמו צפור, מותר לעשותו בשבת (הגהות אלפסי). ואסור להכות בשבת על הדלת בטבעת הקבוע בדלת, אף על פי שאינו מכוין לשיר, מ"מ הואיל והכלי מיוחד לכך, אסור. ולכן אסור לשמש להכות על הדלת לקרוא לבית הכנסת ע"י הכלי המיוחד לכך, אלא מכה בידו על הדלת (אגור וב"י בשם פסקי תוספות דעירובין)".

היינו, כל שימוש בכלי להשמעת קול אסור בשבת, ומותר להשמיע בפיו אבל לא בידיו כאמור בשולחן ערוך (או"ח סי' שלט ס"ג): "אין מטפחין להכות כף אל כף, ולא מספקין להכות כף על ירך, ולא מרקדין, גזירה שמא יתקן כלי שיר. ואפי' להכות באצבע על הקרקע, או על הלוח, או אחת כנגד אחת כדרך המשוררים, או לקשקש באגוז לתינוק, או לשחק בו בזוג כדי שישתוק, כל זה וכיוצא בו אסור, גזירה שמא יתקן כלי שיר; ולספק כלאחר יד, מותר".

ורמ"א הגיה: "והא דמספקין ומרקדין האידנא ולא מחינן בהו משום דמוטב שיהיו שוגגין וכו'. וי"א דבזמן הזה הכל שרי, דאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר וליכא למגזר שמא יתקן כלי שיר דמלתא דלא שכיח הוא, ואפשר שעל זה נהגו להקל בכל (תוספות ריש פרק המביא כדי יין)".

אמנם בשו"ת אור לציון (ח"ב – הערות פרק לט – דיני השמעת קול בשבת, א) כתב שהספרדים ובראשם השו"ע לא פסקו כמהרי"ל, ולשיטתם מותר להשמיע קול בכלי שאינו מיועד להוציא מנגינות. וז"ל:

"בשו"ע בסימן של"ח סעיף א' כתב, השמעת קול בכלי שיר אסור, אבל להקיש על הדלת וכיוצא בזה, כשאינו דרך שיר מותר. וכתב שם הרמ"א, ואסור להכות בשבת על הדלת בטבעת הקבוע בדלת, אעפ"י שאינו מכוין לשיר, מ"מ הואיל והכלי מיוחד לכך אסור. והנה ממה שסתם בשו"ע להתיר כשאינו מכוין לשיר, מבואר שלא פסק כהאגור שהביא בב"י שם שאסר בכלי המיוחד אף כשאינו מכוין לשיר, וכן כתב בב"י שם, שלענין הלכה נקטינן כהרי"ף והרמב"ם שכל שאינו מתכוין לשיר מותר, ע"ש, ודלא כמו שנטה לומר בבאה"ל שם שגם מרן דעתו כהרמ"א. ולכן מותר לבני ספרד להשתמש במדפק – דלת בכל אופן, ואין צריך שיהיה מיוחד לשבת, וראה במ"ב שם ס"ק ז'".

וכן מותר לדעת מרן לפתוח דלת המנענעת פעמונים, שהרי אין כוונתו לכלי שיר. ונראה שבזה אף להרמ"א מותר, שהרי הפותח את הדלת אין כוונתו להשמיע את הקול, אלא בעל הבית נתנו שם כדי לידע אם הדלת נפתחת, ובכה"ג גם לרמ"א שרי, דכיון שהמשמיע לא נתכוין לכך, אינו נחשב עשוי להשמיע קול, וראה עוד מש"כ במ"ב שם ס"ק ו', ע"ש".

ה. לאחר שהביא וברר את המחלוקת לעיל, כתב בערוך השולחן (או"ח סי' שלח ס"ד):

"וכלל הדברים לפי זה דכל ענין שהכונה בשביל נעימות השיר כשירי שמחה או שירי אבל או שירי עגבים ועושה זה בכלי או אפילו בידיו כמ"ש הרמב"ם להכות באצבע על הקרקע או על הלוח או אחת כנגד אחת כדרך המשוררים כלומר שיש במיני נגונים שע"פ הכאתו באצבע מנעים השיר כיון שעושה מעשה באצבעו אסרו כמו בכלי שיר וכן לקשקש באגוז לתינוק או בזוג כדי שישתוק או שישן דמקשקש בנעימות ועביד קלא כמו זמזומא [גמ'] והיינו מין חליל והוא מכוין שיהא בזה נעימות השיר דע"י זה ישתוק התינוק ויישן ואסור וכן אם נותנים מים בכלי מלא נקבים ומטיף לתוך כלי מתכות כדי שישמע קול נעים כי קלא דזמזומי אסור [מג"א מגמ' שם]".

והוסיף בסעיף ה:

"ובדברים שאין הכונה לנעימות השיר ואין בהם לא שמחה ולא אבל ולא עגבים אלא להשמיע קול בעלמא אפילו הקול חזק כמו השמש המקשקש בקורנס על הכתלים לקרא לבית הכנסת או שמכה בדבר חזק על הבימה וכיוצא בזה ואפילו אם מקשקש כמו זוג שיש בזה איזה נעימות כמו הזגין שבספר תורה ובפרוכת או הזגין שעל הדלת כמו שכתבתי כיון שאין הכונה בשביל נעימות אלא להשמיע קול בעלמא אין זה ענין לאסור משום כלי שיר וכן המשחקים באגוזים שאגוז זה יכה אגוז השני אף על גב שמשמיע קול אין זה כלום [גמ'] ורק בקרקע אסור משום אשוויי גומות כמו שיתבאר ולכן מותר להעמיד מערב שבת כלי המקשקש לשעות שקורין זייגע"ר שמערכים ומכינים אותו מבעוד יום על ידי משקולת שיקשקש בכל שעה כל יום השבת דאין זה קול כלי שיר דאין הכוונה משום הנעימות אלא כדי לידע ולשמוע איזה שעה כעת ולכן אף שמקשקש בנעימות מותר והכל מטעם שנתבאר כיון שאין הכונה לשיר אלא להשמיע קול בעלמא ויש מי שרוצה לאסור בזה מאיזה טעם ואינו עיקר [עט"ז סק"ב] כן פסק רבינו הב"י בסעיף ג' ע"ש ומשמע מזה דלהעמיד כלי שיר מערב שבת שישיר מעצמו בשבת ג"כ אסור והכי מסתברא דכיון דהאיסור הוא שמא יתקן כלי שיר א"כ מה לי אם מנגן על ידו או מעצמו סוף סוף יש חשש כשיראה שאינו מנגן יפה יתקננו [ולהעמידו בשבת אסור משום מתקן מנא]".

ו. נעבור עתה לשימוש בקולן בשבת. קולן אינו מפיק מנגינה אלא צליל אחד שאליו מכוונים הזמרים את קולם, הוא כלי המסייע לשיר בפה אבל אינו כלי לשיר בו.

כתב המשנה ברורה (סימן שלח ס"ק ד): "מיוחד לכך – ר"ל שמיוחד להשמיע קול חיישינן שמא יכוין לשיר וכ"ש להשמיע קול בכלי [שקורין קאמער טאן] פשיטא דאסור דכלי שיר הוא וגם הוא מכוין לשיר. ובברזל שהפתח ננעל ונפתח בו נראה דמותר להקיש בו על הדלת כדי שישמעו אנשי הבית לפתוח לו שזה הברזל מיוחד רק לפתוח בו את הדלת או לנעול". וא"כ המשנ"ב אסר שימוש בקולן בשבת.

ז. בשו"ת מלמד להועיל (ח"א, או"ח, סימן סג) כתב:

"שאלה: החזן דכאן רגיל הוא לסדר נגונו בביהכ"נ ע"י כלי שקורין שטיממגאבעל [קולן] ואמר שא"א לו בשום אופן לנגן בלא זה, וסיפרו לי שאפי' ברוסיא אין מקפידין על זה ואפילו בשבת וכל המשוררים שם נוהגין לקשקש בו בשבת למצוא הניגון הנצרך לשירם, ושאלתי אם צריך אני למחות בידו".

"תשובה: הנה לענ"ד יש להחמיר בכלי שיר בשבת אפילו במקום מצוה, ובפרט בזה"ז שפקרו רוב קהלות אשכנז בארגעל [עוגב], עיין לעיל סי' ט"ז. וכבר הראיתי לדעת שיש דיעות בש"ס דלשיר בכלי שיר בשבת הוא איסור דאורייתא, ואף דלא קיי"ל כן מ"מ מישתמע מיהא חומר האיסור בעיני קדמונינו. מיהא כיון דיש קצת סברא להתיר ויש רבנים שמתירין וראיתי בספר שו"ת רשב"ן (סי' ט"ז) שהביא בשם שו"ת נהרי אפרסמון שיצאו לאור בשנת תרנ"ח מהרב הגאון דק"ק פוטנאק ששם מתיר ליקח שטיממגאבעל עפ"י ראיות וסברות, וגם החזן הנזכר בשו"ת רשב"ן שם אמר שכן עשו בקהלות שהי' מלפנים ולא מיחו, ע"כ אומר אני בכגון זה, אם א"א לחזן לנגן היטב בלא זה א"צ למחות ומוטב שיהי' שוגג ולא יהי' מזיד, ועכ"פ יוכיח לחזן שלא יכוון למצוא חן בעיני השומעים אלא לכבד את ד' מהונו ומגרונו. וע' בס' משנה ברורה סי' של"ח ס"ק י' (צ"ל ס"ק ד') שאוסר כלי שקורין קאממערטאן [קולן], וכנראה הוא כמו שטיממגאבעל".

ודעתו לאיסור, אולם בגלל שיש רבנים המתירים כותב שאין למחות אם החזן נצרך לכך, משום מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. וכן בשו"ת מנחת אלעזר (ח"א סי' כט) אסר.

ח. לעומתם, כתב בערוך השולחן (או"ח סי' שלח ס"ח):

"ודע דעל פי מה שבארנו אולי יש ללמד איזה זכות על מה שבעוה"ר זה עשיריות שנים שפשתה המספחת אצל החזנים שאוחזים בידיהם מזלג קטן של כסף או של עשת ברזל שקורין קאמע"ר טא"ן בעמדה לפני העמוד בשבתות וימים טובים והוא עשוי למען העמיד משקל הקול נגינה שנוטלין המזלג בין שיניהם ונשמע לאזניהם קול נגינה וע"י זה יודעים להעריך הנגינה והרי זהו ממש כלי שיר ועשוי לשיר ואין בידינו למחות באמרם שבלעדו א"א להם לנגן. ובעונותינו הרבים הדור פרוץ וההמון מחזיקים בידם ולא לבד שאין ביכולת למחות אלא אף מי שירצה לצאת מבית הכנסת מפני זה מתעורר מחלוקת כידוע ואולי מפני שקול נגינתו אינה נשמעת רק מפה לאוזן ואינו אלא כרגע ותכליתו הוא בשביל שירת הפה שלא נאסרה מעולם אפשר שאינו בכלל כלי שיר שאסרו חכמים כמו שכתבנו על צפצוף הפה שנותנין היד לתוך הפה ובהכרח ללמד זכות כי חלילה לומר שכלל ישראל יכשלו באיסור שבות, ומה גם בעמדם בתפלה לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא [וגם במה שאומרים התיבות וכופלים ומשלשים ופורשים הנאטי"ן [=תוי השירה] לפני העמוד למען יזמרו על פי חוקי הזמרה וכל יראי אלקים מצטערים בזה ואין בידם למחות כי ההמון פרוע ואין שומעין בזה לדברי חכמים באמרם שזהו אצלם עונג שבת ועונג יום טוב ואולי באמת אין איסור בזה וטוב לפני האלקים ימלט מזה ואנחנו ללמד זכות באנו על זרע קודש שתומי עינים ואולי מדאמרו חז"ל רק על שמע שמע משתקים אותו ש"מ דבשארי תיבות לית לן בה אם כופלים ומשלשים וגם על הנאטי"ן הפרוסים לפני העמוד אין לנו לומר בזה טעם איסור ברור ולכן הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין וכו']".

ערוה"ש נדחק כדי ללמד זכות על הנוהגים בקולן.

ט. כתב בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ו סי' כה):

"בענין מה ששאל ר' אברהם טוביה אמבוש שהוא יהודי שומר תורה ומצוות המשמש כחזן מקצועי בבתי כנסת של שומרי תורה והוא צריך להעזר גם בשבת ויו"ט בציוד מכני לעזר לשיר, בטונינג פארק [קולן] ובפיטש פייפ [חליל זוית] שהם מכשירים המשמשים למדידת גובה הקול בכלי נגינה ובשירת אדם, כתבתי לו שאין להתיר אפילו במקום הפסד ממון".

וכן בשו"ת משנה הלכות (ח"ד סי' נב) האריך ולא מצא מי שהתיר לכתחילה, ודחה דעת כל המתיר וכן דברי ערוה"ש וסיים:

"ומעתה העולה לדידן דמעיקר דינא נראה דעת רוב הפוסקים ורובא ככולא לאיסורא להשתמש בהשטימגאבעל ואפילו הערוך השלחן שדחק הרבה כתב בעצמו דרק משום דהדור פרוץ יצא לחפש אחר זכותים והשי"ת ידונו לכף זכות אבל לא כיון יפה בזה וצדקו בזה דברי המשנה ברורה וא"כ ודאי הדין את כת"ר וכל מאן דציית לדינא יעשה כהלכה ולא יעבור ח"ו באיסור שבות בשבת קודש בעמדו לפני הקדוש ברוך הוא ברנה ובתפלה ובאמת כי במדינתנו החזנים היראים והחרדים לדבר ה' ח"ו לא השתמשו בהם בש"ק וזה לערך ב' שנים אשר אחד מהחזנים החרדים בנ"י בעקיפין בא ואמר לי שהגאון ר' משה פיינשטיין התיר בזה ואם גם אני אתיר לו להשתמש כי דוקא רצה לשמוע ממני. והשבתי לו כי אין בידי להתיר אבל אשאל את ידיד נפשי הגאון ר"מ פיינשטיין שליט"א אם אמת מה שהעידו בשמו, ושאלתיו והשיב לי כי שקר העידו בשמו ושמעולם לא התיר את השטימגאבעל ושגם במדינות רוסיא וליטא החזנים היראים לא השתמשו בו וכל גדולי ליטא שם אסרוהו, ועיין שו"ת צפנת פענח ח"ב סי' י"ט שכתב דאפילו אם יפסיד עי"ז פרנסתו אסור להשתמש בו ע"ש. ומ"מ במקום מחלוקת למאן דלא ציית לדינא כנראה ששמטו ידיהם הני גאוני כיון דהדור פרוץ בעונ"ה פרוץ מרובה על העומד ואם בימים ההם כ"ש בזמן הזה וכל ערום יעשה בדעת אם יוכל לפעול בזה ולהסיר מכשול ודאי טוב ואם לאו הנח להם כמו שכתב הרמ"א אפילו לשיטות האוסרים סיפוק ורקוד מוטב שיהיו שוגגים וכו' והשי"ת שמו ישפות שלום עלינו ועל כל ישראל ובפרט בני מתא שצריכין לציית למרא דאתרא בכל אתר ואתר".

ובס' וילקט יוסף (ט עמ' 40, מהרב יוסף בן נפתלי הכהן) אסר, ומביא שאף המהרש"ם אסר.

ומצאתי בספר זכרון יוסף צבי (דינר, לבנו, סי' שלט ס"ג) שהתיר משום שאינו כלי שיר ומשמיע רק קול אחד. וכן הרב שמואל טולידאנו (צהר ט' תשס"א עמ' תקא-תקכה; אהל חנוך ב' עמ' תקי ואילך) התיר מאותה סיבה שאינו עשוי להוציא צלילים ואי אפשר להפיק ממנו אלא צליל אחד. ולכן התיר לחזנים ספרדים להשתמש בכלי זה. והרב טולידאנו (צהר, אהל חנוך ב עמ' תקטו) הביא משם הרב נויבירט בעל ס' שמירת שבת כהלכתה (שאסר משום השמעת קול בפרק כח סל"ד) שאם מבינים שיש מחלוקת בין השו"ע לרמ"א בדין השמעת קול על ידי כלי בשבת – לחזנים ספרדים יהיה מותר להשתמש בקולן.

י. שאלתי את ר' עזרא ברנע הי"ו שעוסק במוסיקה הספרדית ושימש את הרבנים הראשיים: הראשון לציון הרה"ג בצמ"ח עוזיאל זצ"ל ואת הראשון לציון הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל, על שימוש חזנים ספרדים בקולן, והשיב שהכיר רק חזן ספרדי אחד שהשתמש בקולן, וסיפר שהיה חזן שהיה לו מעין שעון שבלחיצת כפתור היה משמיע את צליל הקולן (= התו 'לה') לאוזן החזן, והגר"מ אליהו הורה לו שיכסה את כפתור הלחיצה בשבת בכיסוי כדי שלא יפעילנו בשבת.

מסקנה

נראה כי אין ראוי להשתמש בקולן בשבת, ואין לעשות על כך מחלוקת בקרב המתפללים, ולחזנים ספרדים יש שהתירו.