חבל נחלתו כג י

<< · חבל נחלתו · כג · י · >>

סימן י

שימוש בכרטיסים ובשטרות מדומים בשבת

שאלה

ילדים מקבלים כרטיסים בצורת שטרי כסף (בתמונתם) בלימוד במשך השבוע על מנת לקנות בהם ספרי קודש מוזלים במועד מסויים.

האם מותר לתת להם על לימוד בשבת כרטיסים מעין אלו? האם מותר לתת להם כרטיס לקבלת ממתק או ארטיק, בשבת?

האם הכרטיסים הם מוקצה בשבת, האם מותר להם להחליף עם חבריהם ולפרוט לכרטיסים קטנים בערכו, או לקבץ לשטר גדול יותר.

באלו כרטיסים מותר להשתמש בשבת. (כגון כראיה למקום בבית כנסת או לקבלת סעודה במסעדה).

תשובה

א. השאלה נשאלה על ילדים, אבל עיקרה הוא אצל מבוגרים החייבים במצוות, ובהשלכה על ילדים מצד חינוך.

ב. לפי הבנתי, שתי בעיות הלכתיות עולות מן השאלות לעיל, מקח וממכר בשבת ושטרי הדיוטות.

פסק השולחן ערוך (או"ח סי' שז סי"ג): "שטרי הדיוטות, דהיינו שטרי חובות וחשבונות ואגרות של שאלת שלום, אסור לקרותם; ואפי' לעיין בהם בלא קריאה, אסור".

ובאר המשנה ברורה:

"(נא) שטרי חובות וחשבונות – י"א משום ממצוא חפצך וי"א משום שמא ימחוק".

"(נב) שאלת שלום – משום דמיחלף בשטרי הדיוטות".

"(נג) ואפילו לעיין בהם – דא"א כשמעיין שלא ישא ויתן בעניני השטרות [לבוש] ומיירי כשיודע מכבר מה כתיב בה וכדמוכח לקמיה".

וא"כ שטרות דמוי כסף שמונים אותם ומחליפים ופורטים או מקבצים ודאי אסור לעיין בהם ולמנות אותם בשבת.

ג. התעסקות עם שטרות דמוי כסף יש בה בעיה של מעין מקח וממכר בשבת. אם הכרטיסים דמויי השטרות היו פרס בפני עצמו לילדים, כמו תמונה של רב או ממתק הניתן כתמריץ למקיימי מצוות כגון לומדי תורה או קוראי תהלים היה ניתן ליתנם בשבת, כאמור בילקוט יוסף (דיני חינוך קטן סימן שו – שכר שבת ודיבור חול ס"ד): "יש להקל לגבאי חברת תהלים לחלק לילדים כרטיסים בשבת וביום טוב, עבור קריאת תהלים שהילדים קוראים בשבת ומועד, ואף מותר לחלק להם מתנות עבור קריאה זו, ואין לחוש בזה לשכר שבת". ובהערה הסביר משום עידוד לימוד התורה, כל ילד כפי גילו.

אולם, הכרטיסים (דמויי הכסף) שמחולקים לילדים הלומדים, אמורים לשמש להם לקניית ספרים בסוף ה'זמן' או בסוף השנה. ועל כן הם בעצם שטר למוכ"ז בערך הנקוב בו. ואם יאבד ילד וימצאם אחר הם לא אבדו מערכם, ועל כן ההתעסקות בהם היא לשם מקח ומכר של ספרים ולא שעשוע בלבד.

ולכן עצם הכרטיסים הנ"ל הם מוקצה בשבת, שכן רשום עליהם 'שווים', וכל שניתן לעשות בהם הוא להחליפם עם ילדים אחרים, לשם פריטה או קיבוץ לשטר אחד או שמירתם עד שיגיע המועד לקנות בהם.

ד. קבלה בשבת, על ידי כרטיסים שנקנו קודם השבת נדונה על ידי הפוסקים. כתב המגן אברהם (או"ח סי' שכג ס"ק ה): "מה שנוהגין שכותבין פ' הניח כך וכך מעות ופ' כך וכך ולמחר בשבת כשנותן היין לוקח מחט ועושה נקבים כמנין היין שלוקח אסור דאסור להסתכל באותו כתב שכתוב בו סכום המעות כמ"ש סי' ש"ז סי"ב (ב"י בשם הרא"ש כלל כ"ב) ומשמע דאסור ג"כ לכתוב בפתקאות סכום מעות וכשלוקח היין מניח הפתק במקום ששם האיש כתוב דאסור לקרות בפתקאות האלו דהוי שטרי הדיוטות ולכן נהגו ליקח גרעין לסימן או שאר דבר: וגבאי צדקה אפשר דמותרין בפתקאות כמ"ש סי' ש"ז ומ"מ טוב להחמיר היכא דאפשר בגרעין וכן נהגו הקדמונים ומשמע דאם כתב שם האיש לבדו מותר לקרות ולעשות נקבים דלא מקרי שטרי הדיוטות אלא שטר שכתוב בו איזהו עסק ומ"מ צ"ע על הרא"ש דהרי משמע פ' הבונה דאפי' רשימה בעלמא אסור לעשות לסי' וכ"כ הרמב"ם ספי"א הרושם רשמים בכותל חייב ואם כן כ"ש דאסור לעשות נקב לסימן ועסי' שכ"ה".

המדובר שהקונה שילם מערב שבת ואעפ"כ כיון שעל הכרטיס רשום סכום מעות הדבר אסור. בעית המוכר היא לסמן לעצמו כמה יין לקח הקונה. ועל כן מציע המג"א סימן כלשהו ולא את הכרטיס עצמו. הבעיה בגבאי צדקה דוֹמָה שאינם יודעים כמה תרם הנודר.

ונראה שאם קנו דבר מוסכם כגון סעודה מוכנה לשבת שהרכבה ידוע מראש, או כרטיס כניסה לבית כנסת הדבר מותר, אם לא ירשמו על הכרטיס את הסכום אלא רק עצם החזקת הכרטיס מתירה לו לקבל סעודה או להיכנס לבית כנסת.

וכעי"ז כתב המשנה ברורה (סי' שז ס"ק נ): "...והפתקאות ששולחין הקונים שכתוב בהן מע"ש סכום היין והשכר שלוקחין שלא כדין הוא דאסור לקרות בהן בשבת כ"כ בא"ר ונראה דאם כתב בהן רק סימנא בעלמא שרי".

וכך כתב במחצית השקל (סי' שכג ס"ק ה): "ליקח גרעין לסימן. ר"ל, שנותן גרעין במקום ששם האיש כתוב, ודרך משל לכל מדה שלוקח מניח גרעין אחד, דכהאי גוונא ליכא משום שטרי הדיוטות כיון שאינו כתוב רק שם האיש, וכמו שכתב מ"א אחר זה".

וכ"כ בהמשך: "ומשמע דאם כתוב שם האיש לבדו מותר. מדכתב הרא"ש דאסור להסתכל באותו כתב שכתוב בו סכום המעות, משמע דזה דוקא מיקרי שטרי הדיוטות, ולא שם האיש". וכתב המשנ"ב (שכג, ד) כמג"א.

ה. כן הסיק בפסקי תשובות (או"ח סי' שכג ס"ג):

"ועוד נתבאר שם (במשנ"ב סקמ"ז) שלדבר מצוה ולצורך סעודת שבת ליכא גזירה ד'שטרי הדיוטות', אך מכל מקום סכום מעות אסור שיהיה כתוב, כי הרי זה בכלל משא ומתן שאסרו אפילו לדבר מצוה".

"ומכאן נלמד לענין 'שוברי קניה' למיניהן, אשר אם רשום עליהם סכום כסף, אסור לעשות בהם כל שימוש בשבת לכל מטרה שהיא, ואפילו לדבר מצוה, ושוברים אלו מוקצים הם ואסורים בטלטול כדין 'מוקצה מחמת חסרון כיס'".

"ואם רשום עליהם זכות לקבלת מוצר מסויים, או לקבלת שירות כלשהו, או זכות כניסה למקום מסויים, אינו רשאי לעשות בו שימוש אלא לצורך מצוה או לצורך חולי או לצורך סעודת שבת, ויש מתירין גם בשאר אופנים של שעת הדחק או הפסד מרובה כשהוא לצורך היום".

"ואם אין רשום על השובר שום דבר אשר יש בו כדי לזהות סכום מעות, או קבלת מוצר זה או שירות זה, רשאי להשתמש בו, כל שהוא לצורך היום".

והוסיף שם בסעיף ד: "ולכן במסעדות ומזנונים שבבתי מלון ובתי הארחה, כאשר אורח רוצה לקבל בשבת איזה דבר מאכל או משקה וכדומה אשר אינו כלול בסל השירות הניתן לאורחים, אם המשרת יהודי יש ליזהר שלא יצמיד פיתקא לכרטיסו של האורח שרשום עליה סכום או זהות המוצר, ואף לכרטיס מוכן שעליו מודפס סכומים שונים, אסור להצמיד סיכה על הסכום הנקוב כפי שהאורח נטל, אלא רשאי להצמיד סתם איזה פיסת נייר לכרטיסו של האיש, כדי שיהיה לו לזכרון שלקח דבר מה ולאחר השבת יבוא עמו בחשבון".

"ואף אם המשרת הוא נכרי, אין להקל לתת לו לעשות אחד מהפעולות הנ"ל, אא"כ יש בזה עונג שבת או צורך גדול או צורך מצוה, אבל לתת לו לרשום בכלי כתיבה אסור בכל ענין, אלא אם כן מקבל אחוזים מכל מה שנוטלים מהמזנון ומהמסעדה, שאז לגרמיה הוא דעביד, שידע ויזכור לגבות כספו מן האורח לאחר השבת".

מסקנה

שטרות דמויי כסף אשר ישמשו לקניה – אסורים בטלטול והם מוקצים בשבת. הן מחמת מקח וממכר שאסורים בשבת והן משום קריאה בשטרי הדיוטות.