חבל נחלתו כג ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

<< · חבל נחלתו · כג · ח · >>

סימן ח

פרקדן

שאלה

ישנם מטפלים כיום המטפלים בשיטה המצריכה ישיבה רגועה של המטופל על גבי כורסא נוחה המוטה אחורה באופן שהמטופל נמצא במצב של כמעט שכיבה (ורגליו מורמות). ברצוני לשאול האם הדבר מותר או שיש בו איסור של שכיבה פרקדן, ובנוסף עד כמה מותר להטות אחורה את הכורסא. מכיוון שמדובר בטיפול שעניין הרוגע בו חשוב, מצוי מאד שהמטופל נרדם באמצע הטיפול, אולם ישנם כאלה שיכולים להעריך שלא ירדמו מראש, האם יש חילוק ביניהם?

כמו"כ עד כמה חמורה שכיבת פרקדן, ראיתי פוסקים שכתבו להעיר את הישן פרקדן.

תשובה

א. בביאור המונח 'פרקדן' נחלקו הראשונים. רבינו חננאל (פסחים קח ע"א) כתב: "פרקדן פירוש רובץ לאחוריו ויש אומרים על פניו".

לעומת זאת תוספות (פסחים קח ע"א) כתבו: "פרקדן – פניו למעלה ולא כמפרש פניו למטה דאין דרך לאכול בענין זה, וכן משמע בהמוכר את הספינה (ב"ב עד.) במתי מדבר דגנו אפרקיד ואזיל פרשא תותי כרעיה כדנקיט רומחא בידיה".

והר"ן (פסחים קח ע"א) כתב כתוס' והביא ראיה ממתי מדבר וסיים: "מיהו אפשר שהשוכב על פניו ג"כ מקרי פרקדן".

אמנם מנסקל (שנסקל ערום) משמע דוקא על גבו, וכן פרש ר' עובדיה מברטנורא (סנהדרין פ"ו מ"ד): "הופכו על מתניו – שכשהוא מושכב פרקדן מגונה יותר".

והמחלוקת היא לגבי קריאת שמע ושינה.

באר הפרי חדש (או"ח סי' סג ס"א): "דהיינו שפניו טוחות או מושלך על גבו. הרמב"ם [קריאת שמע ב, ב] מפרש בפרקדן הנך תרי גווני, וכן פירש הרשב"א [ברכות יג, ב ד"ה פרקדן], משום דבפרק ערבי פסחים [קח, א] אמרינן פרקדן לא שמיה היסבה, והתם לא שייך לפרש אלא פניו למעלה דאין דרך לאכול ופניו למטה, וההיא דאמרינן [ברכות שם] לייט אמאן דגני אפרקיד, משמע ליה דהיינו טעמא משום חימום, וזה לא שייך אלא פניו למטה".

ב. נאמר בברכות (יג ע"ב): "אמר רב יוסף: פרקדן (רש"י: פרקדן – שוכב על גבו ופניו למעלה) לא יקרא קריאת שמע. מקרא הוא דלא ליקרי, הא מיגנא – שפיר דמי? והא רבי יהושע בן לוי לייט אמאן דגני אפרקיד! (רש"י: לייט אמאן דגני אפרקיד – שמא יתקשה אברו בתוך שנתו ונראה לרבים, והוא דרך גנאי) אמרי: מיגנא (רש"י: מיגנא – לישן), כי מצלי – שפיר דמי. מקרא, אף על גב דמצלי – נמי אסור. (רש"י: כי מצלי שפיר דמי – כשהוא מוטה על צדו מעט – שפיר דמי, אבל מקרי קריאת שמע, אפילו מצלי נמי אסור – שמקבל עליו מלכות שמים דרך שררה וגאוה) והא רבי יוחנן מצלי וקרי! שאני רבי יוחנן דבעל בשר הוה".

הגמרא מבחינה לפי רש"י בין שתי פעולות: שינה וקריאת שמע. שינה מותר כשהוא מוטה על צדו ואז לפי רש"י גם אם יתקשה אינו ניכר לרבים, קריאת שמע אסור כשהוא מוטה על צדו מפני שהוא קבלת עול מלכות שמים בדרך שררה וגאוה. וכ"פ הרי"ד בברכות.

הסוגיא מופיעה אף בנדה (יד ע"א) ורש"י מפרש: "אפרקיד – פניו למעלה וגנות הוא שפעמים שיתקשה אבר תוך שינתו ויתגלה ועוד שידיו מונחות לו על אברו ומתחמם".

ניתן להסיק מרש"י שהגנאי הוא דוקא שכיבה על גבו בשינה, אבל עצם שכיבה על גבו אין בה שום גנאי. וכשם שאדם שלא בשעת שנתו אינו מוגבל בפעולותיו כן בשכיבה. בנדה, רש"י מוסיף טעם, שמא יניח ידיו על מילתו ויתחמם, והאיסור הוא משום גנותו ברבים ולא על עצם השכיבה.

כמו"כ רש"י לא התייחס לשינה בבגדיו או למכוסה בשמיכה ויש לדון אם גם בהם הגנאי. (בקריאת שמע דינים מיוחדים לערום עי' בשו"ע או"ח סי' עד וסי' פד.) והיה נראה לומר כי לפי רש"י אם ישן בבגדיו או מכוסה בשמיכה אין איסור שכיבת פרקדן שאברו מכוסה ולא יתגנה.

ג. בתוספות בנדה (יד ע"א) הביא פירוש רשב"ם: "לייט אמאן דגני אפרקיד – פי' בקונטרס שידיו מונחות על מילתו ומתחמם, ורשב"ם פירש שבגדיו נופלין על אמתו ומתחמם. ומה שפי' עוד שפעמים [מתקשה ומתגלה] לא נראה דבבית סגור או אפל מאי א"ל, ועוד שמעתי כששוכב אפרקיד מתחמם השדרה ומחמת זה יתקשה האבר ויבא לידי קרי, גליון".

מתבאר מתוס' שהחשש אינו שיתגנה אלא שמא יבוא לקרי או מחמת בגדיו שמוטלים עליו או מחשש ששדרתו מתחממת, והחשש הוא חשש להגיע לאיסור ולא שיתגנה לפני אחרים. מלבד הנ"מ שמביא תוס' של בית סגור או אפל1, ניתן לומר שלרשב"ם לטעם הראשון של חימום מבגדים יהא מותר לישון ללא בגדים אפרקיד, אמנם לטעם השני ששדרתו מתחממת אף זה אסור. וכרשב"ם כתב בפסקי ריא"ז בברכות.

רש"י הדגיש שדוקא לישון אסור ואילו עצם השכיבה אינה אסורה, וברשב"ם לא בוררה נקודה זו.

ד. הרשב"א (ברכות יג ע"ב) כתב: "פרקדן פי' בין שוכב ופניו למעלה בין שוכב ופניו למטה". ונראה לומר שאסר דוקא בקריאת שמע כיון שבכך עוסקים דבריו2.

וכ"נ מדברי הרמב"ם (הל' קריאת שמע פ"ב ה"ב): "ואסור לקרות קריאת שמע והוא מוטל ופניו טוחות בקרקע או מושלך על גבו ופניו למעלה, אבל קורא הוא והוא שוכב על צדו, ואם היה בעל בשר הרבה ואינו יכול להתהפך על צדו או שהיה חולה נוטה מעט לצדו וקורא". ועי' בביאור הגר"א על השו"ע (אה"ע סי' כג ס"ק י).

וכך באר החתם סופר (נדה יד ע"א): "פרקדן לא יקרא ק"ש. הרמב"ם החמיר לאסור בין על גבו בין על פניו. ויש להביא ראי' דאל"כ אמאי נקט בברייתא שנים שהיו ישנים במטה זה מהפך פניו וכו' והלא ע"ז ק' קו' הש"ס והאיכא עוגבי' ומ"ט לא קאמר שיהפכו פניהם למעלה או למטה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אלא ע"כ תרווייהו בכלל פרקדן נינהו ואסירי".

ה. הרי"ף (ברכות ז ע"ב) והרא"ש (ברכות פ"ב סי' ד) הביאו את הסוגיא כלשונה בלבד. וכן רבינו יונה עסק במקור המונח פרקדן ולא באיסור.

רבינו יהונתן מלוניל (על הרי"ף ז ע"ב) באר: "לייט מאן דגני אפרקיד, שמא יתקשה איברו מתוך שנתו ונראה לרבים והוא דרך גנאי. ויש לפרש שמי ששוכב פרקדן הבגדים שמתכסה בהם נוגעין באברו ומביאין אותו לידי הרהור וקושי ומשום הכי לייט עליה, משום דאסורא יש בו. מיגנא כי מצלי פורתא שפיר, כשהוא מוטה על צדו מעט שפיר דמי, דליכא גנאי, וליכא צד איסורא3, שהרי אין הבגדים כל כך נוגעין בבשרו, שהירכים מגינים".

נראה שהר"י מלוניל שילב את פירוש רש"י משום גנאי, ואת פירוש רשב"ם משום קישוי והוז"ל. אמנם קשה מעט מה שכתב בסופו שהירכים מגינים, שהיינו כשהיו לובשים מעין מעיל או חלוק של ימינו, אולם אף בימיהם היו לובשים בגדים תחתונים הסמוכים לגוף מפני הזיעה – מכנסיים אצל כהנים או כתונת (עי' רש"י שבת קכ ע"א ד"ה חלוק, ר' עובדיה מברטנורא שבת פט"ז מ"ד ד"ה י"ח כלים, ועי' או"ח סי' רלט ס"ב) שירכים מגינים מן המעיל, אבל לגבי הבגד הצמוד לבשרו לכאורה אין שום הבדל.

ו. המאירי (ברכות יג ע"ב) כתב: "פרקדן ר"ל ששוכב שלא מן הצד הן פניו למעלה הן פניו למטה לא יקרא את שמע מפני שנראה כמזלזל בה ואפי' הטה עצמו מעט אין ראוי לו לקרות אא"כ הוא מוכרח מצד שהוא בעל בשר ביותר או לסבה אחרת לא סוף דבר שהקריאה אסורה לפרקדן אלא אף לישן פרקדן אסור מפני שמביא עצמו לידי הרהור, ומ"מ אם הטה עצמו מעט מותר".

ונקט שפרקדן הוא בין פניו למעלה ובין פניו למטה ואסר בשינה משום הרהור.

וכן מהר"ם חלאווה (פסחים קח ע"א): כתב שפרקדן בין פניו למעלה ובין פניו למטה שמתחמם ובא לידי הרהור.

בתוס' הרא"ש (ברכות יג ע"ב) דחה את פירוש רש"י משום גנאי וכתב: "לייט מאן דגני אפרקיד. פרש"י שמא יישן ויתקשה ויראה קושיו ויתגנה, ובפ' כל היד משמע דהוי טעמא משום שבקל יבא לידי הרהור והוצאת קרי כשהעגבות מתחממין כדמשמע בפרק החולץ ביבמות (ע"ו א') כד מותבינן נהמא חמימא אבי פוקרי פי' עגבות ובא לידי קרי".

ז. את דברי ריב"ל הביא הרמב"ם בהל' איסורי ביאה (פכ"א הי"ט): "...לפיכך אסור לאדם לישן על ערפו ופניו למעלה עד שיטה מעט כדי שלא יבוא לידי קישוי".

הרמב"ם למד את האיסור מחשש הרהור, ואסר זאת דוקא בשינה ולא בעצם שכיבה.

פסק השולחן ערוך (אה"ע סי' כג ס"ג): "אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת או יביא עצמו לידי הרהור, אלא אם יבא לו הרהור יסיע לבו מדברי הבאי לדברי תורה שהיא אילת אהבים ויעלת חן (משלי ה, יט) לפיכך אסור לאדם לישן על ערפו ופניו למעלה, עד שיטה מעט שלא יבא לידי קישוי. ולא יסתכל בבהמה וחיה ועוף בשעה שמזדקקין זכר לנקבה. ומותר למרביעי בהמה להכניס כמכחול בשפופרת, מפני שהם עסוקים במלאכתם לא יבואו לידי הרהור". לשון השו"ע היא לשון הרמב"ם בהל' אסו"ב.

ח. באר בערוך השולחן (אה"ע סי' כג ס"ג): "ואסור לאדם להקשות עצמו לדעת או להביא א"ע לידי הרהור אלא אם יבא לו הרהור יסיע לבו מדברי הבאי לדברי תורה שהיא אילת אהבים ויעלת חן ומבטלת הרהורים רעים ולפיכך אסור לאדם לישן על ערפו ופניו למעלה אלא יטה מעט על צדו כדי שלא יבא לידי קישוי כי בישנו על ערפו מתחמם החוט השדרה שדרך שם הולך הזרע ומקורו מהמוח"... ונקט את הפירוש דוקא על גבו ולא על פניו, ומחמת חשש קישוי והוז"ל.

ט. כאשר נבוא לסיכום הדעות נראה, שדעת הרשב"ם היא הדעה העיקרית ומחשש חימום, אולם רוב ככל הראשונים והפוסקים חששו דוקא לשינה כשהוא פרקדן ולא לעצם השכיבה וכן כתבו: רש"י והרמב"ם ורבינו יהונתן והמאירי והשו"ע וערוה"ש וכ"כ בחי' ערוך לנר (נדה יד ע"א).

ועל כן בודאי הנזקקים לטיפול רפואי בין בהרדמה ובין שלא בהרדמה מותר לשכב פרקדן. וכן מי שקורא ספר או לומד בשכיבה על גבו אין שום איסור בכך, אם אין חשש הרדמות.

ואמנם בהנהגות ופסקים (הגרי"ח זוננפלד, הלכות שינת הלילה) פסק:

"א. אסור לישון כשהוא פרקדן בין על דבר רך ובין על דבר קשה כגון ספסל, ויש לדון אם רק לישון אסור או גם לשכב שלא ע"מ לישון אסור. ואם רואה אחר שישן פרקדן, צריך להעירו שלא יבוא לידי עבירה".

אמנם סיום דבריו לענ"ד היא חומרא בעלמא, ועד שחושש שמא יגיע לחימום תחשוש לצערו שמעירים אותו משנתו4, והרי זה ודאי (לעורר משנתו) וזה ספק (קישוי) ולכל היותר יכול להראות לו את ההלכה אחר שיתעורר ולעודד אותו להתרגל לשכב כראוי בהטיה ועל צידו.

י. כמו"כ כל דברי הפסקי תשובות (או"ח סי' רלט אות ח) הם חומרות על חומרות:

"ואיסור גדול לשכב פרקדן דהיינו שמושלך על גבו ופניו למעלה או שפניו טוחות למטה. ונכון להרגיל הקטנים מגיל תשע ליזהר בכך, ומותר להעיר אדם שישן אפרקיד כדי שיטה על צידו ואין לחשוש לגזל שינה".

"והנה, מדברי הגמ' (ברכות י"ג ב) ורש"י והראשונים והפוסקים משמע שהאיסור הוא רק בשינה, אבל שכיבה ללא שינה ליכא איסור מדינא, אמנם גדולי הדורות ואנשי מעשה הקפידו גם על שכיבה גרידא ללא שינה, ובשוכב עצמו לישן אסור מדינא גם לפני שנרדם כי אין לסמוך על זה שלפני שירדם יסובב עצמו, שמא תחטפנו שינה".

ודברי חולקים אף על שו"ת עשה לך רב (ח"ח שאלות ותשובות בקיצור סימן נ) שצריך להעיר משנתו מי שהוא ישן פרקדן.

נספח – לייט איסור או גערה

הכיוון להחמיר בשכיבת פרקדן נובעת מכך שריב"ל לייט את השוכב פרקדן שמא יתגנה או שמא יתחמם כמבואר לעיל (עי' הערה 3 בדברי הרב בלוי). אמנם לענ"ד לייט בהקשר הזה הוא גערה ולא קללה ולא איסור מפורש, והוא נאמר לחיזוק ההסתייגות מאמירה או מעשה.

יש מקומות בש"ס שלייט הוא קללה (כגון רבא לבר הדיא – ברכות נו ע"א; נבואת ישעיהו המובאת במשנה בשבת פב ע"א כמבואר שם; בקללת רב – שבת קח ע"א ועוד) אבל כשנאמר בהלכות "לייט עלה" נראה לענ"ד שאין מדובר בקללה אלא בקפידא וגערה.

אביא לכך מספר דוגמאות:

א. בברכות (טו ע"א): "אמר ליה רבינא לרבא: חזי מר האי צורבא מרבנן דאתא ממערבא ואמר: מי שאין לו מים לרחוץ ידיו – מקנח ידיו בעפר ובצרור ובקסמית! אמר ליה: שפיר קאמר, מי כתיב, ארחץ במים? בנקיון כתיב – כל מידי דמנקי. דהא רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא, והני מילי – לקריאת שמע, אבל לתפלה – מהדר".

רב חסדא לייט משום חשש שיעבור זמן ק"ש (רש"י, רא"ש) כמובן שמי שעוסק בהכנות למצוות אין לקללו, אלא לגעור בו שטעה במשקל החשיבות של ההכנה ועל כן יכול לתקן ולעשות כראוי5.

ב. בברכות (כב ע"א): "מאן דאמר בטלוה לנטילותא – כי הא דרב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא". כאמור אין מדובר באיסור ובקללה, ויהיו חסידים שיחזרו אחרי מים גם בעידן צלותא, אלא בגערה שלא לעשות מן העיקר טפל ומין הטפל עיקר.

ג. בברכות (כט ע"א): "רבי יהושע אומר מעין שמנה עשרה. מאי מעין שמנה עשרה? רב אמר: מעין כל ברכה וברכה, ושמואל אמר: הביננו ה' אלהינו לדעת דרכיך... לייט עלה אביי אמאן דמצלי הביננו". לא מבואר מה הקפידא של אביי על המתפלל הביננו, הרי זו דעת שמואל. פרש רש"י: "לפי שמדלג הברכות וכוללן בברכה אחת". וכן בשיטה מקובצת: "וקיימא לן כאביי ולית הלכתא ככל הני שמעתתא דהביננו דלקמן. ודוקא במתא אבל בדרך מותר ויוצא ידי חובתו".

ברור6 שאביי לא קובע איסור, ואינו מקלל את המתפלל הביננו, אלא גוער בו שיכול להתאמץ ולהתפלל תפילה בכל ברכותיה ולא לצמצם כל כך. כדברי פסקי הרי"ד: "כיון שהוא שפוי בעיר יתפלל, אבל אם היה בדרך יתפלל הביננו". והלכה אף בעיר כראש יוסף (בעל הפרי מגדים): "משמע דאם התפלל א"צ לחזור ולהתפלל".

ד. נאמר בשבת (קכ ע"ב): "תנא: נר שאחורי הדלת – פותח ונועל כדרכו. ואם כבתה – כבתה. לייט עלה רב. אמר ליה רבינא לרב אחא בריה דרבא, ואמרי לה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: מאי טעמא לייט עלה רב? אילימא משום דרב סבר לה כרבי יהודה, ותנא קתני לה כרבי שמעון – משום דרב סבר לה כרבי יהודה, כל דתני כרבי שמעון מילט לייט ליה? – אמר ליה: בהא – אפילו רבי שמעון מודה, דהא אביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. אמר רב יהודה: פותח אדם דלת כנגד מדורה בשבת. לייט עלה אביי. במאי עסקינן? אילימא ברוח מצויה – מאי טעמיה דמאן דאסר? אי ברוח שאינה מצויה – מאי טעמא דמאן דשרי? – לעולם ברוח מצויה, מר סבר: גזרינן, ומר סבר: לא גזרינן".

כתב המאירי: "ולי נראה שמן הדין מותר לפתוח, וכל שמצאנוה בלשון קללה ר"ל לייט עלה פלוני אינה במקום איסור פשוט, שכל שיש בו איסור פשוט אין בו מקום לקללת חכם וקם ליה בדרבה מיניה. אלא אין קללה אלא במקום שאין איסורו מבורר וההתר בו מצוי ומקללין אותו מצד פרצה ועוז מצח. ושאלו לו מהיכן הוא מקלל אחר שלר' שמעון מותר לגמרי, ותירץ שאף לדעת ר' שמעון ראוי לקללו שמאחר שהוא אוסר בכל שאינו מתכוין כל שהוא פסיק רישיה, אף כל שהוא בקרוב לפסיק רישיה ושהדבר מצוי נקרא העושה פורץ גדר וראוי לקללה. ולא אמר בהא אפי' ר' שמעון מודה אלא שהוא ראוי לקללה".

נלענ"ד שה"ה בשאר מקרים של "לייט עלה" לשם הבעת בקורת חריפה השתמשו בלשון 'לייט' אבל משמעותה היא גערה ולא קביעת איסור מפורש. ועי' מהרש"א (חדושי הלכות) ויד דוד (מהדו"ב) שסיים: "ועוד תירץ (=המאירי) דבכל מקום דאמרינן לייט עלה, מצד הדין שרי אלא שראוי להחמיר, וה"נ מצד הדין שרי, ע"ש"7.