חבל נחלתו כב מ
סימן מ
טעות קבלן תשתיות
הקדמה
במדינת ישראל סדר הפעולות המקובל בפיתוח שכונות בפרויקטים מסוג 'בנה ביתך' הוא שקבלן תשתיות מניח צנרת ביוב מרכזית לאורך הכביש/הרחוב ומוציא ממנה צינור לכל מגרש פרטי שאליו ישפכו השופכין של הבית. (שפתחו מכונה 'ניפל').
דרך ירידת השופכין היא ללא משאבה אלא על ידי כח הכובד, כאשר הבית גבוה מעט מבור השופכין שלו, ובור השופכין 'הביתי' גבוה מעט מבור השופכין הציבורי.
כל האביזרים, מקומם, והגבהים מתוכננים בתכנון אדריכלי מתאים, כשהמפה נמצאת ביד כל הקשורים לבנין הבית והשכונה.
בדרך כלל, וכך ראוי לשם מניעת תקלות, קבלן התשתיות מוסר את עבודתו לגורם האחראי לאחר בדיקה שהביצוע תואם את התכנון בדיוק, (מבחינת מיקומים, גבהים ועוד), ורק לאחר אישור שהוא עמד בכל הנדרש בתכנון, נכנסים בעלי המגרשים, בונים את ביתם ומתחברים לתשתיות שהכין הקבלן.
במקרה הנדון, הקבלן בדק תקינות ההתאמה לתכנון בזמן, מבחינת גובה קצה הניפל שהונח למגרש, אך ביצע צילום וידאו לניפל רק כחצי שנה ויותר לאחר שבעלי המגרשים נכנסו למגרשים ובנו ביתם. ויותר משנה לאחר שהניח את התשתיות. על אף שמפקח התשתיות דרש ממנו צילומים אלו בזמנם הראוי.
שאלה[עריכה]
לאחר שאדם בנה את ביתו והתחבר לפתח הצינור מן התשתיות הציבוריות ('ניפל'). התברר שהצינור מן השוחה הציבורית (מיכל איסוף שפכים) לשוחה הביתית – בירידה לכיוון הבית ועל כן השפכים עולים בחניית הבית, שם מונחת השוחה הביתית, במקום לרדת לשוחה הציבורית.
במדידות לאחר מעשה, התברר שקצה הצינור המגיע למגרש ('ניפל') נמוך בשבעה עשר ס"מ מן התכנון. וכיון שכן הצינור בשיפוע הפוך – לכיוון הבית ולא לכיוון השוחה הציבורית.
דרך התיקון היחידה היא: הרמת השוחה הביתית וראש הניפל אליו היא מחוברת לגובה המתוכנן, כך שהיא תהא גבוהה מן השוחה הציבורית וממילא הצינור בין השוחות יהיה בשיפוע יורד לכיוון השוחה הציבורית, הגבהת השוחה הביתית מחייבת פירוק והנחה מחדש של הצינור המוליך שפכים מן הבית לשוחה הביתית, (כיון ששיפועו חזק והוא יורד נמוך מדי) ולשם כך צריך לפתוח את הריצוף בחצר ובחניה מן הבית עד השוחה הביתית.
מי חייב בכל ההוצאות של פירוק הריצוף בחצר, פירוק והנחת הצנרת והשוחה הביתית בגבהים הנכונים והריצוף מחדש?
תשובה[עריכה]
א. יש לכאורה שתי אפשרויות לכך שהצינור בין שתי השוחות (הביתית והציבורית) הוא בשיפוע הפוך לנדרש.
1) ניתן לומר שהטעות היא של קבלן התשתיות שהניח את הצינור בשיפוע הפוך ועל כן ה'ניפל' נמוך בשבעה עשר ס"מ מן המתוכנן.
2) ניתן לומר שהשרברב שהניח את הצנרת מן הבית עד לשוחה הביתית כאשר ראה שהחיבור גבוה מדי הנמיך את הקצה הנכנס למגרש, ובכך גרם שהכיוון של הזרימה יהיה הפוך.
האפשרות השניה פחות סבירה. יותר נראה שהשרברב שבנה את הצינור והשוחה מן הבית ל'ניפל' מדד את השיפוע מן הבית ל'ניפל' ולא פתח את כל התעלה בה מונח הצינור ושינה את זויתו.
ב. פשוט שעל קבלן התשתיות שהניח את צינור השפכים גבוה מן המתוכנן, והתרשל במדידות לפני בניית הבית מוטל לתקן את מה שלא עשה כראוי ולהגביה את פתח הצינור ('ניפל') כדי שהזרימה תהיה מן הבית לשוחה הציבורית.
השאלה היא איך לדון את קבלן הבית והאינסטלטור שלו.
אם הם היו מודדים את גובה פתחו של צינור הביוב אשר מגיע לחצרם מן התשתית הציבורית היו מגלים שהוא מונח נמוך מן המתוכנן והיו מתריעים על כך, וכן לא היו בונים את השוחה הביתית וצינור הביוב של הבית לגובה בפועל אלא לגובה שבתכנון.
אלא שהם סמכו על קבלן התשתיות ולפי מה שהיה בשטח הם חפרו שוחת איסוף של הבית והתחברו לקצה הצינור שהניח להם קבלן התשתיות, ובכך אף הם גרמו שהשפכים לא יגיעו לביוב הציבורי.
ג. קבלנים של בתים משותפים שיש להם עשרות דיירים אינם סומכים על מדידות קבלני התשתית, אלא מביאים מודד כדי להיות בטוחים שהצנרת שהוכנה עבורם אכן בגובה הראוי לפי תכנון לעומת זאת קבלן לבית פרטי אינו מביא מודד כיון שעלותו מרובה, וסומך על המצב בשטח שהוא 'ודאי לפי התכנון'.
ד. משיחה עם מפקח בניה התברר לי שמרבית קבלני הבתים הפרטיים אינם מביאים מודד לשם מדידת גובה ה'ניפל', והדבר ידוע לקבלני התשתית שקבלני הבתים הפרטיים סומכים עליהם שגובה ה'ניפלים' כמפורט בתכנון.
ועולה השאלה: האם קבלן התשתיות שהטעה את קבלן הבית חייב אף על תיקון הצנרת מן הבית עד ל'ניפל'.
ה. נראה שמכמה טעמים יש לחייב את קבלן התשתיות גם בתיקון הצינור והשוחה הביתית כולל עלות פירוק הריצוף בחניה והעלאת השוחה הביתית.
1) קבלן הנמצא בתוך שרשרת של קבלנים שכל אחד מכין לבא אחריו את התשתית לעבודתו אינו יכול לטעון שהנזקים הנגרמים מעבודתו לעבודות הבאים אחריו הם רק נזקי גרמא. ניקח לדוגמא כמה עובדים על פס יצור שכל אחד מרכיב חלק שונה, ואחד יצא להתפנות בשירותים, והחלק שהיה צריך להרכיב לא הורכב, ועתה הכלי שבנו יחדיו מקרטע, ומחייב פתיחתו מחדש ותיקון חלקים שנזקו והוספת החלק החסר. אותו שיצא לאונסו ולא הרכיב את החלק שלו, אינו יכול לטעון: אני יצאתי באונס. ועל כן הוא חייב לשלם על קלקול המערכת. אף במקרה שלפנינו, כיון שקבלני הבתים נסמכים על עבודת קבלני התשתית והם יודעים זאת, אינם יכולים להתעלם מכך.
2) כתב בספר דברי גאונים (כלל צח סימן מג): "וכן פסק בתבואת שור סי' י"ח ס"ק כד דבשומר ושליח חייב אף בגרמא ובשוגג ובהיזק שאינו ניכר". היינו לשומרים ישנו חיוב שאף על מה שהזיקו בגרמא חייבים.
וכן הביא הבית יוסף (חו"מ סי' סו, מא): "וכן כתב הרמב"ן (ב"מ נז: ד"ה הא) ודקשיא לך פושע מזיק הוא וחייב שלא מדין שומר, הא ליתא דפשיעה גרמא בנזקין היא שהוא פטור מדיני אדם אלא שהתורה חייבה שומרים בפשיעה מפני שסמך עליהם בעל הפקדון והבטיחו שומר לשומרו".
היינו, הרמב"ן מברר שחיובם של שומרים על פשיעה שהוא מן התורה, הוא בגלל ההתקשרות שבין המפקיד לבין השומר והסמיכה ההדדית. אף במקרה דילן, הקבלן חייב על פשיעתו במדידת הגובה של יציאת הניפל.
3) ועוד, מכיון שידע שקבלני הבתים הפרטיים סומכים עליו, אינו יכול לטעון כלפיהם: 'מה איכפת לכם שאני טעיתי, עליכם היה לבדוק ולא לסמוך עלי'. והרי הוא רוצה שלא יערערו על טיב עבודתו ועל כן הוא אמור לתת עבודה שאין בה פגם. ועל כן חייב אף על נזקים שהזיק בגרמא.
נאמר בבבא קמא (צט ע"ב): "איתמר: המראה דינר לשולחני (רש"י: המראה דינר - לדעת אם טוב הוא ויקבלנו מחבירו) ונמצא רע, תני חדא: אומן – פטור, הדיוט – חייב, ותניא אידך: בין אומן בין הדיוט – חייב! אמר רב פפא: כי תניא אומן פטור – כגון דנכו ואיסור (רש"י: דנכי ואיסור – שולחנין אומנין היו), דלא צריכי למיגמר כלל. אלא במאי טעו? טעו בסיכתא חדתא, דההיא שעתא דנפק מתותי סיכתא (טעו בסיכתא חדתי – שנפסל המטבע והעמידו צורה אחרת ועדיין לא היו בקיאין בה). ההיא איתתא דאחזיא דינרא לרבי חייא, אמר לה: מעליא הוא. למחר אתאי לקמיה ואמרה ליה: אחזיתיה ואמרו לי בישא הוא, ולא קא נפיק לי, אמר ליה לרב (רש"י: רב – שומר גנזיו של רבי חייא דודו הוה): זיל חלפיה ניהלה, וכתוב אפנקסי דין עסק ביש (רש"י: דין עסק ביש – סחורה רעה היא שעל עסקי חנם אני מפסיד שלא היה לי לראותה). ומאי שנא דנכו ואיסור דפטירי? משום דלא צריכי למיגמר, רבי חייא נמי לאו למיגמר קא בעי! רבי חייא לפנים משורת הדין הוא דעבד".
עולה מן הסוגיא שפרט לשולחנים מיוחדים כמו דנכו ואיסור, כל שולחני שטעה אף שטעה בדיבור בלבד והוא רק גרמא – כיון שהצד השני סומך עליו והוכשל על ידו חייב בנזקיו.
וכ"כ האור זרוע (ח"ג פסקי בבא קמא סי' קלז):
"מכל הני שמעינן דגרמא בניזקין פטור. וקשיא מאי שנא מדינא דגרמי דקיי"ל דחייב. בההיא דהגוזל עצים המראה דינר לשולחני ונמצא רע תנא חדא, אומן פטור והדיוט חייב ותניא אידך בין אומן ובין הדיוט חייב אמר רב פפא כי תניא אומן פטור כגון דנבו ואיסור דלא צריכי למילף כלל שהיו שולחנים אומנים. דאונס הוי טעותם. אבל מי שאינו אומן כוותם חייב ואף על גב דגרמא בעלמא היא שאומר לו טוב הוא. ואמרי' התם רשב"ל אחוי ליה דינר לר' אלעזר א"ל מעליא הוא. א"ל חזי דעלך קא סמיכנא. מכלל דאי לא נפיק מחליפנא ליה ניהלך והא את הוא דאמרת מאן דדאין דינא דגרמיה ר"מ מאי לאו ר"מ ולא ס"ל כוותיה. לא ר"מ וס"ל כוותיה". ועי' רא"ש (ב"ק פ"ט סי' טז).
4) פסק הטור (אה"ע סי' נ): "כתב הרמב"ם הורו רבותי אם מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה ויאכיל לרעיו או יחלק מעות לשמשין וכיוצא בזה ועשה כדרך שעושים כל העם וחזרה בה – משלמת לו הכל שהרי גרמה לו לאבד ממונו, וכל הגורם לאבד ממון חבירו משלם לו והוא שיהיה לו עדים כמה הוציא שאין זה נשבע ונוטל והשיג עליו הראב"ד וכתב אינו משוה עם רבותיו בזה דגרמא זו דומה למוכר זרעוני גינה ולא צמחו שאינו משלם לו הוצאה כללו של דבר איבוד ממון שבעל הממון עושה אף על פי שזה גורם לו פטור ע"כ".
והסביר הב"ח (אבן העזר סימן נ, ד): "כתב הרמב"ם וכו' והראב"ד השיג וכו'. והרב המגיד הליץ ואמר דבזריעה הוציא כדי להרויח אבל כאן לא היתה כוונתו להשתכר וכו', ולא הבנתי מה טעם יש בחילוקו זה דבין בזו ובין בזו הרי גרם לו לאבד ממונו ואם יש לפטרו מטעם גרמא בנזקין דפטור (ב"ק ס א) גם כשאין כוונתו להשתכר פטור הגורם כיון שלא הזיקו בידים".
"אלא נראה עיקר דבמוכר זרעוני גינה פליגי בה תנאי בפרק המוכר פירות (ב"ב צג ב) ורשב"ג סובר דאף היציאה חייב לשלם אף ע"ג דגרמא בנזקין פטור חייב לשלם מטעם קנסא דאפילו אומן שקלקל המאכל נותן לו דמי בשתו ודמי בושת אורחיו שזימן אורחים ואין לו מה יאכל אף על גב דגרמא הוא משום דקנסינן ליה וכך פירש רשב"ם לשם להדיא (ד"ה אף הוצאה) ולית הלכתא כרשב"ג אלא כת"ק דכיון דמכר לו בסתם ואיכא למימר דלרפואה זבין ליה לא קנסינן ליה ואצ"ל דאומן לא מיחייב לשלם לו דמי בשתו. אבל הכא אף ע"פ דגרמא הוא מכל מקום חשבינן ליה כאילו הוציא ההוצאות על פיו כיון שנהגו כל אנשי המדינה לעשות סעודה ולהאכיל לרעיו וכו' ואין אחד שלא יוציא הוצאות הללו הילכך דינא הוא שתשלם את הכל כי דינא דגרמי הוא כאילו ציוה לו להוציא הוצאות אלו ואינו בכלל גרמא בנזקין דפטור ועיין בתשוב' מהר"י קולון סוף שורש עשירי".
היינו, מנהג המקום מגדיר שהוא חייב בפיצוי על הסעודה מכיון שהוציא הוצאות על פיה וגרמה לו לאבד ממונו, אף במקרה דילן קבלן התשתיות גרם לקבלן הבית לבנות את קו הביוב בצורה מוטעה, בידיעה שהוא סומך עליו, ועל כן קבלן התשתיות חייב בתשלום כל הנזק שגרם לו.
לסיכום, קבלן התשתיות הוא לא רק גרמא בנזקין אלא זהו גרמי שחייב עליו, ואף מדין קנס.
ו. אעפ"כ נראה שאין לנקות לגמרי את קבלן הבית שנטל סיכון ולא מדד את גובה ה'ניפל', וסייע במקצת לכל הקלקול הגדול. על כן נראה לענ"ד שאף הוא חייב בכ – 10-20 אחוז (%) משווי התיקון.