חבל נחלתו כב כ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · כב · כ · >>

סימן כ

ישן בסוכה האם מקיים מצוה

שאלה

האם ישן בסוכה מקיים מצוה?

תשובה

א. כתוב בהליכות שלמה (פ"ט סי"ז): "מי שנרדם לאונסו חוץ לסוכה אין צריכים להקיצו הואיל והישן פטור מן המצוות, ומטעם זה נראה שמותר – מעיקר הדין – להוציא אדם בשעת שינתו מן הסוכה".

ובהערות (לב) בארו: "שהרי לא אסרה תורה את הישיבה חוץ לסוכה אלא רק ציותה שכל ישיבה קבועה ובכללה שינה – תהא בסוכה, וכיון דבשעת שינתו חשיב האדם כמו שוטה גמור ולא בר חיובא הוא כלל, ע"כ למה שציותה תורה שתהא השינה בחג הסוכות בסוכה היינו רק לאדם ניעור בשעה שנשכב לישן, אבל לא בשעה שהוא כבר ישן, ולא דמי למתנמנם או שיכור שאפילו אינו מיושב בדעתו ולא יכול לדבר כראוי, מ"מ מהני לענין ברהמ"ז דשאני התם שרק שכלו פגום אבל כשמדבר הרי הדיבור לרצונו של המדבר, משא"כ בישן ממש אינו חייב באותה שעה כלל במצוות".

ב. אף שאין משיבין את הארי אחר מותו, דבריו אינם נראים לי, ואביא מדברי האחרונים וראיות כנגד דעתו.

לפי הסברי נכדיו (מוציאי ספר הליכות שלמה) ישֵן אינו מקיים שום מצוה כיון שאין בו דעת, אולם הדבר נכון במצוות שיש בהן פעולה או אמירה ומוטלות על האדם, וישן כיון שאינו בדעתו אינו יכול לקיימן. אבל במצוות שאינן מוטלות להיעשות בדעת, גם הישן יכול לקיימן. לדוגמא: במצוות הנעשות על ידי שליח ניתן לעשותן אפילו כשהמשלח ישן. ומכאן נראה להוכיח שישן אינו מקיים מצוה רק כאשר צריך לעשות אותה מדעת, אבל אם אין צריכים את דעתו למעשה המצוה – מקיים את המצוה אף בשנתו.

ג. כתבו תוספות (סנהדרין מז ע"א):

"אימא כישן דמי – לאו לגמרי כישן דישן חזי אפי' בשעה שהוא ישן, כדתנן בפרק כל הגט (גיטין דף כח.) השולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים ולא חיישינן שמא ישן בשעת הקרבה אלא כלומר כישן דמי דאפי' דלא הוי חזי אין ראוי להיות דחוי משום דממילא מיתער והא נמי ממילא מישתפי".

וכן כתב בתוספות הרא"ש (סנהדרין מז ע"א):

"אימא כישן דאמי. לאו לגמרי כישן דישן חזי אפי' בשעה שהוא ישן כדתנן בפ' כל הגט השולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים ולא חיישינן שמא ישן הוא בשעת הקרבה, אלא כלומר כישן דאמי דאפילו לא הוה חזי אין ראוי להיות דחוי כיון דממילא איתער והאי נמי סופו להשתפות". ויש ללמוד מכאן שישנן מצוות שמקיים גם כאשר הוא ישן.

אמנם בס' חברותא (הערות סנהדרין דף מז עמוד א הערה 160) הביא: "ורבינו יונה כתב שלעולם ישן אינו בר הקרבה, והשולח חטאתו אפשר לומר שמקריבין אותו רק בשעה שאין דרך בני אדם לישן. גם ביד רמה כתב שאין ראוי להקריב לישן קרבן עד שיעור ד"לרצונו" כתיב".

ודבריהם צ"ע וכי השולח חטאתו ממדינת הים ניתן לדעת מתי הוא ניעור ומתי הוא ישן, ומה יעשו במקומות שכאשר אצלנו יום וניתן להקריב קרבנות אצלם לילה ואנשים ישנים? ועוד קשה לאותם ראשונים שסברו שצריך שיהא ניעור בזמן הקרבת חטאתו, הרי לא מצינו בשום מצוה שמקיים על ידי שליח שנאמר שהמשלח צריך להיות ניעור בזמן השליחות, וכי מי שמפריש תרו"מ לחברו או נשלח לקדש לו אשה צריך להיות ניעור בזמן שהשליח מפריש תרו"מ או מקדש את האשה?! ועי' בשו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' רטו) שפסק שבזורק גט לחצרה הגט כורת אע"פ שאיננו יודעים אם היא ערה או ישנה.

ד. כתב במעשי למלך (הל' כלי המקדש פ"ז ה"ח): "...והנה בישן אם בר קיום מ"ע הוא יש לעיין דבתוס' סנהדרין דף מ"ז ד"ה אימא כישן דמי וכ' תוס' לאו לגמרי כישן דמי דישן חזי אף בשעה שהוא ישן כדתנן השולח חטאתו למדינת הים מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים ולא חיישינן שמא ישן בשעת הקרבה אלמא דבר קיום מ"ע הוא".

"אולם הנה בשו"ת יעב"ץ כתב דכשהוא ישן לאו בר קיום מצוה כדמוכח מיבמות דף נ"ג דאמר רב יודא ישן לא קנה ביבמתו ולפי דבריו יתפרש דברי הגמ' בסנהדרין כפשטי' דמה דמשני דהפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה דקמ"ל דהוה אמינא כישן דמיא דבאמת בישן לא קיים המצוה ונדחה הקרבן וכשניער חזר ונראה".

"אמנם הנה בספר חיים ושלום כתב לדחות דברי היעב"ץ דאין ראי' מיבמות דרש"י פי' שם ישן לא קנה יען דלאו בר דעת הוא ואין קנינו קנין משמע אדרבא דמצוה מקיים גם כשהוא ישן דמצאצ"כ רק שם משום דלאו בר קנין הוא וכן לשאר מפרשים דפליגי אפירש"י היינו משום דכתיב קרא יבמה יבוא עלי' דמכוין לשם ביאה ועכ"פ אין ראי' משם דלא קנה שפיר נוכל לומר כדעת תוס' סנהדרין הנ"ל דכשהוא ישן מיחזי חזי ומקיים המצוה".

"אולם בשדי חמד בכללים אות י' כתב דאין מתוס' סנהדרין סתירה לדברי היעב"ץ דלענין מצוה שנעשה בשבילו ע"י אחרים כשהוא ישן שפיר חשיב בר דעת, אבל כשהוא עצמו עושה הדבר כשהוא ישן י"ל שפיר דלא מקיים בזה המצוה כיון דלאו בר דעת גמורה הוא... ולענין קושיתינו איך יגיע לו עונש על מה שישן על משמרתו (=בן לוי בשמירת המקדש) הא אונס הוא דחטפתו שינה, נראה דהנה מצינו דכוותי' עונש על מה שישן והוא בסוכה דף כ"ח א"ל אביי אלא מעתה הישן בשמיני ילקה הרי דבשעת שינה עובר על בל תוסיף, וכבר עמד ע"ז בספר דבר אליהו אולם הנה הביא ראי' לזה מהא גופי' דהישן בסוכה מקיים המצוה הרי דישן בר מצוה לכן גם בענין לעבור בבל תוסיף שייך שפיר חיובא א"כ מוכח דלא כיעב"ץ, וכן יש להוכיח מהא דאיתא בסי' נ"ה דישן מצטרף לעשרה לענין עניית קדושה בעשרה הן אמת דהטו"ז חולק משום דאיתא בזוה"ק דהישן שורה עליו רוח מסאבא אבל בשו"ת זכור לאברהם השיב עליו דאטו משום זה יצא מכלל בר מצות הא כתיב השוכן אתם בתוך טומאתם ופירש"י אעפ"י שהם טמאים שכינה ביניהם וכל בי' עשרה שכינתא שריא".

עולה מדעתו שהישן במקום שהמצוה אינה זוקקת את דעתו יוצא ידי חובת המצוה.

ה. כתבו באנציקלופדיה תלמודית (כרך כו, ישן [המתחיל בטור קסח]):

"הישן שעשה מעשה מצוה, יש מן האחרונים שנראה מדבריהם שהוא מקיים את המצוה אף בשנתו, אלא שלסוברים שמצוות-צריכות-כוונה (וכתבו שם שלהלכה יש להחמיר כדעה זו), אין הישן מקיים את המצוה בשנתו, שאינו יכול לכוין (עי' שו"ת רדב"ז ח"ה סי' אלף תצח (קכה). ועי' להלן משרידי אש), וכן אם היא מצוה שצריכה כונה לדברי הכל (עי' שו"ת רדב"ז שם, לענין קריאת המגילה, שלדעתו לד"ה צריכה כוונה, או שצריכה כוונה לקריאה), ויש מוסיפים שלכן יש להימנע מלמול ערל גדול בשעה שמרדימים אותו, שלדעתם מצות מילה המוטלת על ערל היא לתת את עצמו למילה (שם, י"ס שהמצוה היא למול את עצמו, אלא שהוא יכול לקיימה על ידי שליח, ועי' שרידי אש דלהלן ושו"ת יביע אומר ח"ה יו"ד סי' כב, שלפי"ז יכול השליח למולו אף בשעה שהוא ישן), ועליו לכוין לקיים מצוה זו, ובשעה שהוא ישן אינו יכול להתכוין (שרידי אש ח"ג סי' צו (יו"ד סי' סב). וכן יש מן האחרונים שכתבו שמצוות שאפשר לקיימן מתוך שינה, כגון לבישת ציצית, מקיים האדם אף בשנתו, שהישן שייך הוא במצוות, אלא שהוא פטור משום שהוא אנוס (ס' מתת ידו ח"א סי' יד, מובא בשד"ח כללים מערכת י כלל לד, ע"פ ט"ז או"ח סי' ח ס"ק טו, ועי' מג"א שם ס"ק כא וסי' תרלט ס"ק יז), ששינה בציצית אינה חשובה הפסק לענין ברכה על הציצית, (וכ"מ קצת במג"א סי' כא ס"ק ב בשם האר"י, שיש לשכב בלילה בטלית קטן, שלכן בלילה לא היה דוד ערום מן המצוות), וכן יכול הוא לקיים בשנתו מצות פריה ורביה (שד"ח שם סוד"ה ובמה. ועי' שו"ת חיים ושלום אהע"ז סי' ב), וכן מקיים הוא מצות ישיבת-סוכה בשנתו בה (פי' בעל חרדים לירושלמי ברכות פ"ג ה"ג; עי' דבר אליהו (לערמאן) סי' נה סוד"ה ויש, ומוכיח מזה שהישן בר מצוות הוא). ויש מן האחרונים שכתבו שכתבו שהישן אינו בר דעת כלל, לא למצוה ולא לעבירה, לא לשכר ולא לעונש, ואם עשה מעשה מצוה, כגון שבא בשנתו על אשתו והוליד בן, לא קיים מצות פריה-ורביה בכך (שאילת יעבץ ח"ב סי' צז אות ג), וכן הישן כשתפילין מונחות עליו, אינו מקיים את מצות הנחת-תפילין, אף לסוברים שמצוות אינן צריכות כוונה, שאין זה אלא כמתעסק, ואין עליו חיוב קריאת-שמע ותפילה שהוא כשוטה".

ועי' באמבוהא דספרי (על ספרי זוטא, קרח, דף קפו עמ' 371) שסבר שישן חייב במצוות, ועי' בתשובת הגר"ע יוסף (בית הלל כ, תשס"ד עמ' לז-מא) ובתשובתו (שו"ת יביע אומר ח"ה – יו"ד סי' כב) שהביא דברי הסוברים שישן מקיים מצוות לפחות חלקן.

הא קמן דרוב האחרונים הבינו שיש מצוות שישן מקיימן.

ו. כתב בתשובות והנהגות (כרך ד סי' קסד) – קיום מצות סוכה בשעת השינה:

"בספר הסוכה מביא פסק הגרשז"א זצ"ל דמי שישן בסוכה אפשר דמותר לאחרים להוציאו מהסוכה בעודו ישן, כיון שהוא ישן ואין בו דעת פטור מן המצוות. דעיקר החיוב דגברא הוא כשהוא ער וחפץ לישון, לילך ולישון בסוכה דוקא ע"ש. ודבריו תמוהין ומרפסין איגרא. שכאן המצוה היא גם בשוא"ת שישן בסוכה ועיקר מצותה לישון שמה, ודומה למלאכת יום טוב שאם שובת ביום טוב מקיים מ"ע, כמפורש ברמב"ם פ"א משביתת יום טוב (ה"ב) שכל השובת ממלאכת עבודה הרי קיים מ"ע, והיינו שעיקר מצותה לשבות ממלאכה, וכל דשובת מקיים המצוה בשוא"ת, אף כאן עיקר המצוה כעין תדורו לישון בסוכה, ובהכי מקיימא מצותו".

ז. אולם על עיקר מילתא, יש להקשות הרי אלו דברים מפורשים בש"ס וראשונים שחייבים לישון בסוכה כחלק ממצות הישיבה בה כדברי הרמב"ם (הל' שופר וסוכה ולולב פ"ו ה"ו): "אוכלין ושותין וישנין בסוכה כל שבעה בין ביום בין בלילה"...

וכן כתוב בשו"ע (או"ח סי' תרלט ס"א) בהגהת הרמ"א: "כיצד מצות ישיבה בסוכה, שיהיה אוכל ושותה (וישן ומטייל) (טור) ודר בסוכה כל שבעת הימים, בין ביום בין בלילה, כדרך שהוא דר בביתו בשאר ימות השנה. וכל שבעת ימים עושה אדם את ביתו עראי ואת סוכתו קבע. כיצד, כלים הנאים ומצעות הנאות, בסוכה; וכלי שתיה, כגון אשישות וכוסות בסוכה"...

אמנם באנציקלופדיה תלמודית (כרך כו, ישיבת סוכה [המתחיל בטור א]) כתבו: "ויהא אוכל ושותה בסוכה, וישן בסוכה, והאכילה והשתיה והשינה הן עיקר מצות ישיבת סוכה (רש"י עירובין מד א, ע"פ גמ' שם: עושה אדם את חבירו דופן כדי שיאכל וישתה וישן, וסוכה כ ב ד"ה לא יצא, (ועי' סדור רש"י סי' רסד ומחז"ו סי' שנט: אין להקל מלישון בסוכה יותר מן האכילה); ר"א מן ההר סוכה שם; ר"י מלוניל שם, ועי"ש שהמשנה שם הזכירה ישן ללמדנו שאף שינה מעיקר המצוה, ועי' בכו"י סי' תרלב ס"ק א ושו"ת שבסו"ס נחלי דבש (רי"ד במברגר) סי' ו; ערכי תנאים ואמוראים ע' רב ייבא סבא; רמב"ן פסחים ז א) – ויש מן הראשונים שסוברים שהשינה אינה עיקר המצוה, אלא אכילה ושתיה בלבד".

ועי' במקורות באנ"ת.

ח. ויש להקשות על הגרשז"א: כל הראשונים והאחרונים שכתבו שמצות שינה בסוכה ומקיים בכך מצות 'בסוכות תשבו', מדוע לא הביאו שמותר להוציא את הישן מן הסוכה כיון שאינו מקיים מצוה, וכי לא היה עליהם להביא הלכה כה חשובה?! נראה על כן שהבינו שאין חיוב המצוה נגמר מרגע שנרדם ומצותו בשינה להשתדל להרדם בה – כדברי הגרשז"א, אלא גם כשהוא ישן ישהה בסוכה ובכך מקיים מצות ישיבה בה. ולשיטתם, ישן מעכב בקיום מצוות הצריכות דעת, ואינו מעכב אם לשם קיום המצוה אינו צריך דעת.

מסקנה

השינה בסוכה היא מצוה ואין להוציא את הישן מן הסוכה לצורך אחרים הרוצים לאכול בסוכה וכד'.