חבל נחלתו כב יד
סימן יד
מאכל בהמה שיש בו חמץ בפסח
שאלה[עריכה]
האם מותר להאכיל לבהמה 'תערובת' ובה חמץ שנפסל מאכילת אדם וראוי לכלב1 בפסח?
תשובה[עריכה]
א. בהמות (פרות, צאן) ועופות מאכילים בימינו בעולם התעשייתי לפי 'מנת מזון' כל מנה מכילה את הכמות והאיכות המיטביים של המזון הנצרך לאותה בהמה או עוף בשלב גידול זה.
לדוגמא: מנת המזון שונה בין בהמה חולבת לבין בהמה בהתעברות. או בין עופות לפיטום לעופות לביצים.
את המזון מכינים מתבואה, קטניות וקש עפ"י הכמות והאיכות של אבות המזון שהם מכילים, לאחר ריסוק וטחינה בעירוב בכמות מדויקת לפי סוג התערובת הנצרכת, ומייצרים אותם בכופתיות המכילות את המזון המרוסק. חלק מן ה'תערובת' מכיל תבואות שהחמיצו, אם בתהליך העיבוד ואם משום שלא הוקפד על שימור משעת קצירה.
בימינו, ברפתות ולולים מסודרים, מקפידים על החלפת ה'תערובת' לכשרה לפסח כחודש לפני פסח, מתוך מחשבה שאף אם נצטברה תערובת שמעורב בה חמץ בפינות נסתרות באבוסים או במיכלי התערובת, הרי תערובת זו כלתה לפני הפסח.
השאלה היא האם החלפה זו נצרכת כדי שלא לעבור באיסור בפסח, או אולי לשם היתר אכילה והנאה מן התוצרת של אותן בהמות ועופות – בשר, חלב, ביצים.
ב. האכלת בהמה בפסח בחמץ הינה הנאה ולא אכילה. החמץ נפסל קודם הפסח מאכילת אדם (ואולי יכול להיאכל בשעת הדחק).
מבחינת הלאוין יש בחמץ שני לאוין (פרט ללאוין באכילה), בל יראה ובל ימצא ואיסור הנאה. וכן עשה של תשביתו2.
ג. נאמר בפסחים (פ"ג מ"א, מב ע"א): "אלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי וזומן של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים. רבי אליעזר אומר אף תכשיטי נשים זה הכלל כל שהוא ממין דגן הרי זה עובר בפסח הרי אלו באזהרה ואין בהן משום כרת".
פרש רש"י:
"משנה. ואלו עוברין – עליהן בבל יראה ובבל ימצא, וכולהו מפרש להו בגמרא, זיתום וזומן וקולן ועמילן".
"תכשיטי נשים – בגמרא מפרש".
"מין דגן – חמשה מינין: חיטין ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון".
"ואין בהן כרת – אם אכלן, אבל לאו יש באכילתן, ובגמרא יליף לה כולה".
ותוספות חלק שאין בהם איסור תורה אלא רק איסור מדרבנן:
"ואלו עוברין בפסח – פ"ה לעבור עליהן בבל יראה ובבל ימצא וגם ריב"א מדקדק מלשון עוברים דמשמע עוברין מן העולם ואין נראה לר"ת דמשמע דכל הנך מרבינן מכל מחמצת לא תאכלו ואפילו באכילה לא הוה מיחייב אי לאו דרבייא קרא ומהיכי תיתי בל יראה ובל ימצא, ונראה לר"ת דאלו עוברין פי' האוכלין ועוברין היינו מעל השולחן דלאו בני מיכל נינהו אבל בל יראה ליכא".
לפי ר"ת יש בתערובות חמץ ובחמץ נוקשה שהוזכר במשנה – איסור דרבנן של שהיה לפניו, אבל יכול להשהותו במקום מוצנע ואינו עובר עליו בבל יראה ורק צריך להיזהר מאכילתו שהיא אסורה מן התורה. נראה כי לפי ר"ת גם הנאה מותרת – הנאה שאינה לפניו ולא יגיע בה לאכילה.
ד. הרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"ד ה"ח) פסק כרש"י: "תערובת חמץ עוברין עליה משום בל יראה ובל ימצא, כגון המוריס וכותח הבבלי ושכר המדי שעושין אותו מן הקמח, וכל כיוצא באלו מדברים הנאכלים, אבל דבר שיש בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכילה הרי זה מותר לקיימו בפסח".
והסביר בהלכה ט: "כיצד עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח ועורות אפילו נתנו שעה אחת קודם שעת הביעור הרי זה מותר לקיימו, ואם לא נתן העורות ונתן הקמח קודם שלשה ימים לשעת הביעור מותר לקיימו שהרי נפסד והבאיש, תוך שלשה ימים חייב לבער". והוסיף בהלכה י: "וכן הקילור והרטיה והאספלנית והתריאק שנתן לתוכן חמץ מותר לקיימן בפסח שהרי נפסדה צורת החמץ". כך כתב בהלכה יא: "הפת עצמה שעפשה ונפסלה מלאכול הכלב ומלוגמא שנסרחה אינו צריך לבער. בגדים שכיבסו אותן בחלב חטה וכן ניירות שדיבקו אותן בחמץ וכל כיוצא בזה מותר לקיימן בפסח ואין בהן משום לא יראה ולא ימצא שאין צורת החמץ עומדת".
והשלים הרמב"ם בהלכה יב:
"דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל, או שאינו מאכל כל אדם כגון התריאק וכיוצא בו אף על פי שמותר לקיימו אסור לאכלו עד אחר הפסח, ואף על פי שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא הרי זה אסור לאכלו".
היינו מותר לקיים תערובת חמץ שאינה ראויה למאכל אדם בפסח ואינו עובר עליה בבל יראה ובבל ימצא, וכן חמץ נוקשה, אבל אסור לאכלו.
השו"ע (או"ח סי' תמב ס"א) פסק: "תערובת חמץ עוברים עליו משום בל יראה (שמות יג, ז) ובל ימצא (שמות יב, יט) כגון המורייס וכותח הבבלי ושכר המדי וכל כיוצא באלו מדברים הנאכלים. אבל דבר שיש בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכילה, מותר לקיימו בפסח; כגון עריבת העבדנין שנתן לתוכו קמח ועורות, אפילו נתנן שעה אחת קודם זמן הביעור הרי זה מותר לקיימו. ואם לא נתן העורות, ונתן הקמח קודם ג' ימים לשעת הביעור, מותר לקיימו שהרי נפסד והבאיש; תוך שלשה ימים, חייב לבער. וכן הקילור והרטיה והאספלנית והתריאק"ה שנתן לתוכו חמץ, מותר לקיימן בפסח שהרי נפסד צורת החמץ".
היינו חמץ שנתערב לפני פסח והוא ראוי לאכילה בתערובת עוברים עליו גם באכילה וגם בקיום וגם בבל יראה. לעומת זאת חמץ שנתערב ואינו ראוי לאכילת אדם אינו עובר עליו באיסור אכילה ומותר לשהותו בפסח.
פסק השולחן ערוך בסעיף ב: "הפת עצמה שעיפשה ונפסלה מלאכול הכלב, ומלוגמא שנסרחה, אינו חייב לבער".
באר המשנה ברורה:
"(יא) ומלוגמא – היינו תחבושת עשויה מקמח ותאנים וכיוצא בהם שאדם לועס ונותן ע"ג המכה"...
"(יב) שנסרחה – והיינו נמי דוקא שנסרחה מאכילת כלב כמו בפת הנ"ל. ואם החמיצה ולבסוף נסרחה אינו מותר לקיימה אלא כשנסרחה קודם פסח כנ"ל גבי פת"...
לגבי פת שעיפשה, צריך שתיפסל מאכילת כלב שכן היא פת עצמה וכנראה גם מלוגמא היתה ראויה לאכילה כחמץ לפני שהסריחה ועל כן צריכה להיות פסולה מאכילת כלב.
והוסיף השו"ע בסעיף ד: "דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל או שאינו מאכל כל אדם, כגון התריאק"ה וכיוצא בו, אף על פי שמותר לקיימו אסור לאכלו עד אחר הפסח, ואף ע"פ שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא, הרי זה אסור לאכלו".
באר המשנה ברורה:
"(יח) שנתערב בו – ר"ל קודם הפסח ואפ"ה אסור לאכלו דחוזר וניעור בפסח".
"(יט) חמץ – היינו חמץ מעליא ורק ע"י שנתערב אינו ראוי למאכל דאי היה חמץ נוקשה קודם שנתעפש מותר להרבה אחרונים לאכול ואפילו כשנתערב תוך הפסח".
"(כ) כל אדם – רק לחולים".
"(כא) אף על פי שמותר לקיימו אסור לאכלו – ואף שאינו ראוי לאכילה מ"מ כיון דהוא אכלו אחשביה".
"(כב) הרי זה אסור לאכלו – ומ"מ בהנאה מותר כשנעשה התערובות קודם פסח וכמו בפת שעיפשה לעיל בס"ב. ולענין רפואה עיין בסימן תס"ו שם באחרונים".
עולה מביאור המשנה ברורה, שחמץ שאינו ראוי לאכילת אדם בגלל שהוא בתערובת, אסור לאוכלו ומותר ליהנות ממנו. איזו הנאה מותרת לא התבאר האם כל הנאה או רק הנאה מרוחקת יותר.
אמנם בערוך השולחן (או"ח סי' תמב סי"ט) חלק וסבר שאסור בהנאה וז"ל: "דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל או שאינו מאכל כל אדם כגון התריאק"ה שעושין לרפואות וכיוצא בו אף על פי שמותר לקיימו מ"מ אסור לאכלו עד אחר הפסח ואף על פי שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא מ"מ אסור באכילה ובהנאה [מק"ח]".
ה. המגן אברהם (ס"ק ז) כתב על החמץ בתערובת שאינו ראוי לאכילת אדם (בס"ד בשו"ע): "אסור לאכלו. אבל בהנאה מותר דלא עדיף מפת שעיפשה (ת"ה [סי' קכט]) ולענין רפואה עסי' תס"ו".
וכן בחק יעקב (ס"ק יג) כתב: "אסור לאכלו. ומותר בהנאה".
המגן אברהם נסמך על תרומת הדשן (סי' קכט) שכתב: "ונראה דדיו המבושל בסממנים דלעיל, שהן מרים יותר מראש ולענה ודאי נפסל משתיית כלב קודם הפסח, והוי כחרכו קודם זמנו דמותר בהנאה לאחר זמנו". ובהמשך: "הגה"ה מ"מ שמעינן מיניה דהא מ"מ דיו המבושל בשכר חשוב נפסל מלאכול לכלב, דאל"כ היה אסור להשהותו, דהא שכר שעורין שעושין באשכנ"ז חמץ גמור הוא, ולא על ידי תערובת וחייבין עליו כרת, כך כתבו התוספות שנ"ץ בריש פסחים ואשירי פ' אלו עוברין, וגבי חמץ גמור תניא פת תרומה שעיפשה ועדיין ראוי (שמא צ"ל: ראויה) היא לכלב, נשרפת עם הטמאה בפסח, ע"כ".
דברי תרוה"ד מוכיחים שדורש שיפסל מאכילת כלב ורק אז התיר כתיבה בדיו זה.
ואמנם המקור חיים (לר"י מליסא, ביאורים ס"ק ה) תמה: "הרי זה אסור לאכלו. עיין מגן אברהם ס"ק ז' אבל בהנאה מותר דלא עדיף מפת שעיפשה. והוא תמוה מאוד, דהא שם בנפסל מכלב מיירי, ולענין הנאה ג"כ בעינן שיופסל מכלב כמו שכתב הרא"ש ריש פרק כל שעה, בחרכו באש קודם זמנו דמותר בהנאה אחר זמנו. דמיירי דוקא בנפסל מכלב והכא מיירי שלא נפסל רק מאדם ואפילו מאדם לא נפסל לגמרי. ונראה דט"ס וצ"ל מנוקשה, פי' דנוקשה ע"י תערובות ודאי דמותר להשהות כמו שכתב המגן אברהם ס"ק ב' וכל שמותר בשהייה מותר בהנאה כמו שכתב החק יעקב סימן תמ"ז ס"ק י"ח". ושאלתו על המג"א קשה, כי לא מובן כיצד הוציא מתרומת הדשן מסקנה זו. ועל כן תיקן דבריו שנוקשה על ידי תערובת מותר בהנאה בפסח.
הביא קושיה זאת רבי עקיבא איגר (או"ח סי' תמב ס"ד): "[מג"א ס"ק ז] דלא עדיף מפת שעיפש'. במק"ח תמה דהא בפת שעיפשה מיירי דנפסל לאכול לכלב וכ' דצ"ל דלא עדיף מנוקשה ע"י תערובות וע"ש".
וכן הקשה הפרי מגדים (אשל אברהם ס"ק ז) מעצמו.
נראה שיש לפנינו מחלוקת אם חמץ הפסול לאכילת אדם בתערובת מותר בהנאה בפסח. שיטת המג"א להקל לעומת המקו"ח ורעק"א והפמ"ג להחמיר.
וכך כתב בתפארת ישראל (כללי חמץ ונוקשה): "כל אלו הב' אופני' נוקשה הן, ואסור להשהותן בפסח, מדאסורים באכילה מדרבנן, וגזרינן שמא יאכלם. מיהו בעבר והשהן מותרים מדלא עבר עליהן בבל יראה. ובנתערב בפסח בטל בס' (מג"א תמ"ז ה' וט"ז שם י"ט). מיהו אפי' חמץ גמור שנפסל מאכילת כלב קודם זמן איסורו או אפי' חמץ גמור שנתערב קודם פסח בדבר מר מאוד שעי"ז נפסל מאכילת כלב, כדיו וכדומה, עדיפי מנוקשה ומותר לקיימן ולהנות מהן בפסח (תמ"ב ס"ב וס"ד).
ונראה שאף הוא פסק כמקור חיים.
וכך כתב בשונה הלכות (סי' תמב סל"ג): "ויש דברים דאע"ג דראויין לאכילת אדם ע"י הדחק כיון שנתבטלו במחשבת האדם ודעתו של אדם קץ בהן, מותר להשהותן כגון הקילור והרטיה והאיספלנית והתריאק"ה שנתן לתוכו חמץ מותר לקיימן בפסח שהרי נפסד צורת החמץ וקץ בה"...
ו. נדון עתה בחמץ זה שאינו עובר עליו בבל יראה בפסח ומותר להשהותו אם מותר בהנאה ואם מותר באיזו הנאה. או שמותר להשהותו ואינו מחוייב להשביתו אבל אסור ליהנות ממנו בפסח.
איסור הנאה בחמץ נלמד מאיסור אכילת חמץ ומאותה מילה בפסוק, ועל כן סביר שיהא איסור הנאה כאשר אסור באכילה.
כתב בהלכות רי"ץ גיאת (הלכות פסחים עמוד רעג):
"וחמץ בפסח אסור בהנאה וכ"ש באכילה לא שנא בעיניה ולא שנא ע"י תערובות. ר' חזקיה אמר מניין לחמץ בפסח שאסור בהנאה שנ' [שמות י"ג] לא יאכל חמץ לא יהא בו התר אכילה. ותנן אלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי וזימא של צבעים ואמילן של טבחים וקולן של סופרים ר' אליעזר אומר אף טיפולי נשים זה הכלל כל שהוא מין דגן הרי זה עובר בפסח הרי אלו באזהרה ואין בהם משום כרת. כותח הבבלי משום קומניתא דאומנא והכי פירש מר רב שרירא קומניתא הוא העיפוש, וזימא קמח שעורים מגבלין אותו ומיבשין אותו ברמץ עד שמתעפש ועושין ממנו כותח. שכר המדי דרמו בי' שערי. חומץ האדומי שמשליכין לתוך יינן שעורים שיחמיץ. וזיתום המצרי תילתא שערי ותילתא קורמי ותילתא מלחא ועבדי לה לרפואה. זימא של צבעים מיא דחיזרא דצבעי לה לכא. אמילן סז) של טבחים פת תבואה שלא הביאה שליש מניחין אותה על פי קדרה ושואבת הזוהמא. וקולן של סופרים פירורא דאושכפי וסופרים מדבקין ניירותיהם ובטיית אל נשא. וטיפולי נשים שטופלין אותו בסולת. בירושלמי אמר ר' מני וכולן ע"י מים פי' אין השנויין במשנתינו אסורין אלא עד שיתן לתוכן מים אבל לא נתן לתוכן מים מי פירות נינהו ומי פירות אין מחמיצין".
"נמצאת משנתינו שני מיני חמץ ברור על ידי תערובות כגון ד' מיני מדינה כגון כותח הבבלי [עמוד רעד] ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי שארבעתן תלויין במדינתן. וחמץ שאינו גמור דהיינו נוקשא דכל מה שאינו חמץ גמור נוקשא קרי ליה והן שלשה מיני אומנות התלויין באומנתן זימא של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים ובעינם הן שלא ע"י עירוב. ובשניהן שנינו הרי אלו באזהרה אזהרת לאו דכל מחמצת לא תאכלו ולוקין עליהן. היינו דאיתמר מאן תנא חמץ גמור ונוקשה בעיניה בלאו אר"י אמר רב ר' מאיר היא דתניא שיאור ישרף ונתנו לפני כלבו והאוכלו בארבעים פי' שיאור דר' מאיר דהיינו הכספת פנים ישרף לר' מאיר ואסור בהנאה הוא והאוכלו לוקה ולר' יהודה מותר הוא בהנאה ונותנו לפני כלבו דשיאור דר' יהודה כקרני חגבים נמצא ר' מאיר אומר שיאור שאינו חמץ והיינו נוקשא בעיניה לוקין עליו וכל שכן חמץ גמור ע"י תערובות... וכיון דסתמא כר' מאיר ש"מ הילכתא כותיה כל שכן דמתניתן דשאור כותיה אזלינן וכדאמר'. הוה ליה מסקנא על חמץ דגן גמור עונש כרת בין נתחמץ מאיליו בין נתחמץ מחמת דבר אחר ועל עירובו ועל נוקשא בלאו וזה וזה אסור בהנאה. ומר רב סעדיה אמר דאפילו עירובו בכרת ולא דייק. ומרבוותא דפסק לה כרבנן דעל עירובו ולא כלום. ודדייק וסליק ממתניתן וגמרא מאין ספק הא פשטניה ופסקניה. ובעירובו שאמרו בכל שהוא".
נראה מדבריו כי למד שהאסור באכילה אסור בהנאה, ואם כן הן חמץ ממש בתערובת והן חמץ נוקשה אסור באכילה ובהנאה בפסח.
ז. הפוסקים נשארו במחלוקת.
בשולחן ערוך הרב (או"ח סי' תמב סכ"ד) פסק בכלליות: "כל דבר שמותר לקיימו מותר להנות ממנו בפסח כגון למוכרו לנכרי או שאר מיני הנאות".
וכן המשנה ברורה (ס"ק כב) כתב כמג"א: "הרי זה אסור לאכלו – ומ"מ בהנאה מותר כשנעשה התערובות קודם פסח וכמו בפת שעיפשה לעיל בס"ב. ולענין רפואה עיין בסימן תס"ו שם באחרונים".
אמנם בערוך השולחן (או"ח סי' תמב סי"ט) החמיר: "דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל או שאינו מאכל כל אדם כגון התריאק"ה שעושין לרפואות וכיוצא בו אף על פי שמותר לקיימו מ"מ אסור לאכלו עד אחר הפסח ואף על פי שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא מ"מ אסור באכילה ובהנאה [מק"ח]".
ומצאתי בתשובת שו"ת שבט הלוי (ח"א סי' קמב) שכתב: "וכה ראיתי בקצה"ח סימן שפ"ו שכתב לענין השורף חמץ נוקשה של חבירו בפסח דמותר לשהותו ואסור בהנאה תוך הפסח ומותר לאחר הפסח"...
וכן כתב בהערות הגרי"ש אלישיב (פסחים פרק א – אור לארבעה עשר [המתחיל בדף ב עמוד א]): "והנה גבי חמץ נוקשה דעת הרבה פוסקים שאין עובר עליו בפסח משום ב"י וב"י ומותר לקיימו אצלו ומ"מ בפסח אסור בהנאה (ע' סי' תמ"ז סעיף י"ב. ובסימן תמ"ב משנ"ב סק"ב) אבל אחר הפסח מותר בהנאה".
הבאר היטב (או"ח סימן תמז ס"ק יד) כתב: "אסור בפסח. דהיינו לשתותו אבל מותר בהנאה ומכ"ש דמותר לקיימו. וכל מה שמותר להשהותו מותר ליהנות ממנו עיין ח"י".
ברור שדברי החוק יעקב לא התקבלו ע"י כל הפוסקים שמתירים קיום ואסרו בהנאה, אולם לא ברור לי כיצד יסתדרו דבריהם עם ההתאמה לאכילה שהרי נלמדו מאותו פסוק וצ"ע.
ח. לגבי 'תערובת' לבעלי חיים ודאי שאינה פסולה לאכילת כלב ורק אינה ראויה לאדם והיא כשמה תערובת של חומרים ממינים שונים ומשונים וסביר שיש בה חמץ ולא רק חמץ נוקשה. ולכן מחלוקת הפוסקים לעיל תהיה אף בה. לפי המג"א והמשנ"ב מותר יהא לתת תערובת עם חמץ בתוכה לבעלי חיים שברשותו כיון שמותר ליהנות בהם, לעומת זאת לפי המקור חיים יהא הדבר אסור, וכשם שאסור לאכלו ואסור בהנאתו.
וכך מתפרשת, לפענ"ד מחלוקת האחרונים שתובא להלן במזון לדגים.
כתב בשו"ת אור לציון (ח"ג – הערות פרק ח – דיני תערובת חמץ הערה ה): "חמץ גמור ללא תערובת אסור בשהיה אף אם נפסל מאכילת אדם, כל זמן שראוי לאכילת כלב, וכמבואר בשו"ע בסימן תמ"ב סעיף ט'. אולם תערובת חמץ, כל שנפסלה מאכילת אדם, אף שראויה לכלב, מותרת בשהייה, וכמבואר בשו"ע שם סעיף ד'. ומשום שחמץ גמור אף שנפסל מאכילת אדם, כיון שראוי לחמע בו עיסות אחרות אסור, וכמבואר במג"א שם ס"ק י"ד. (וראה גם בבאה"ל שם סעיף ט' ד"ה חמץ שנתעפש). ועל כן המטפל בדגי נוי, (במקום שאין בזה משום ביטול תורה), ומאכילם מזון שיש בו תערובת חמץ, אם אין זה חמץ בעין וגם נפסל מאכילת אדם, מותר לו להאכילם מזון זה שכן אין איסור הנאה בתערובת חמץ שנפסלה מאכילת אדם. וכמבואר במג"א שם ס"ק ז'. ובלבד שהתערובת נעשתה לפני הפסח, דאל"כ נתחייבה התערובת בביעור ונאסרה בהנאה".
ודעתו להתיר. יש להעיר על דעתו שאין התערובת פסולה מאכילת אדם מכל וכל שכן רק ייחדו אותה לבהמה ועוף ודגים אבל מרכיבי המזון אינם יוצרים תערובת הפסולה לגמרי למאכל אדם, ובעיקר שהתערובת היא יבש ביבש.
לעומת זאת בשו"ת מאמר מרדכי (כרך ב, או"ח סי' לו; לגר"מ אליהו) כתב לגבי האכלת חמץ לדגים בפסח:
"ישנה מחלוקת ידועה בין הפוסקים לגבי המוצא חמץ בפסח אם מותר להרימו או לא. י"א שברגע שמגביהו זוכה בו, אעפ"י שאינו מתכוין לזכות בו, כיון שחמץ הוא מהדברים שאינם ברשותו של האדם ועשאם הכתוב ברשותו. וי"א שמותר להגביהו בתנאי שיאמר כשמגביהו שאינו מתכוין לזכות בו. ולדעה הראשונה חיישינן שמא כשיגביהו יחשוב לאוכלו או יתכוין לזכות בו. עיין במס' פסחים (דף ו' ע"ב) ולרש"ש שם, ועיין בפי' רע"ב והתוי"ט על המשנה הראשונה בפסחים".
"מה שכתבו הפוסקים שאם יש חמץ של גוי וישראל רואהו לא חיישינן שמא יקחנו ויזכה בו זהו כיון שאינו ברשותו ובבעלותו, אך כאן אעפ"י שהחמץ אינו שלו חיישינן שמא יתכוין לזכות בו בזמן שמאכיל את הדגים וזוהי הנאה האסורה בחמץ".
ופשיטא ליה לאיסור ולא ירד לדון האם הנאה מותרת ולדין תערובת חמץ, אלא אסר לגמרי.
מסקנה[עריכה]
נראה כי טוב עשו מכוני התערובות שמוכרים לקראת פסח תערובת כשרה לפסח ומחמירים במחלוקת (מלבד דין השימוש בתוצרת: חלב וביצים, שידונו בתשובה הבאה).