חבל נחלתו כב טז
סימן טז
הלל בבית הכנסת בליל הסדר
א. כתב בשו"ת יחוה דעת (ח"ה סי' לד) שנשים חייבות באמירת הלל שלם בליל הסדר, קודם הסדר בברכה, כשם שאומרים אותו בבית הכנסת.
ומקורו מן האמור בתוספתא (סוכה פ"ג ה"ב) "שמנה עשר יום ולילה אחד קוראים בהם את ההלל, ואלו הם, שמונת ימי חג הסוכות, שמונת ימי חנוכה, יום טוב הראשון של פסח, ולילו, ויום טוב של עצרת".
והביא מן הטור (או"ח סי' תעג): "ומה טוב ומה נעים המנהג שנוהגים לקרות ההלל בצבור בבית הכנסת בליל פסח בברכה, ויש לו סמך במסכת סופרים". וכן מהרשב"א בחידושיו לברכות (יא ע"ב) ש"עיקר התקנה (בליל פסח), לצאת ידי חובת ההלל בבית הכנסת, ולא בבית, ולכן תיקנו לברך על קריאת ההלל בבית הכנסת, שהוא מעיקר התקנה ומצות הקריאה, אבל לא בבית (מפני שחולקים אותו)". והביא מרבותינו שנשאו ונתנו על הלל של בית הכנסת יש מחייבים ויש מקילים ויש שהורו שלא לברך עליו. ופסיקת השולחן ערוך (או"ח סי' תפז ס"ד) היא: "בליל ראשון של פסח גומרין ההלל בצבור בנעימה בברכה תחלה וסוף, וכן בליל שני של שני ימים טובים של גליות". ורמ"א הגיה: "וכל זה אין אנו נוהגים כן, כי אין אנו אומרים בלילה בבית הכנסת ההלל כלל".
והסיק הגרע"י: "ולפי זה נראה שגם הנשים חייבות באמירת ההלל של ליל פסח, כדין האנשים, מפני שאף הן היו באותו הנס. וכמו שאמרו בפסחים (קח ע"ב), נשים חייבות בארבע כוסות מפני שאף הן היו באותו הנס".
והוסיף שם: "ומטעם זה כתבו התוספות (סוכה לח ע"א), שהטעם שנשים פטורות מאמירת הלל בחג הסוכות, משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא, שהנשים פטורות. ואף על פי שבהלל של סדר ליל פסח נשים חייבות, שמכיון שמחוייבות בארבע כוסות, מסתמא לא תיקנום אלא כדי לומר עליהם הגדה והלל, זהו משום שהלל של פסח על הנס הוא בא, ואף הן היו באותו הנס, אבל הלל של חג הסוכות לא על הנס נאמר. ע"כ. (ועיין עוד בספר ערוך לנר שם). ומעתה יש לומר שכשם שהאנשים אומרים ההלל בברכה בליל פסח קודם הסדר, גם הנשים חייבות לאומרו, כיון שעל הנס נתקן".
והחליט בדעתו, שהלל של בית הכנסת הוא חובה ולכן גם נשים חייבות בו ובברכה.
ב. ולענ"ד דבריו אינם מכוונים ואינם מדויקים.
נאמר במשנת פסחים (פט מ"ג): "הראשון טעון הלל באכילתו, והשני (=פסח שני) אינו טעון הלל באכילתו". ובגמ' (צה ע"ב): "הראשון טעון הלל באכילתו וכו'. מנא הני מילי? — אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: אמר קרא (ישעיהו ל) השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, לילה המקודש לחג – טעון הלל, לילה שאין מקודש לחג – אין טעון הלל".
ופרש רש"י: "השיר יהיה לכם – ביום שתגאלו מן הגלות."
"כליל התקדש חג – כמו שאתם נוהגים לשורר בליל התקדש חג, ואין לך לילי חג להטעין שירה חוץ מלילי פסחים על אכילתו."
"לילה המקודש לחג – כגון פסח ראשון".
"שאין מקודש לחג – כגון ליל אכילת פסח שני, שאינו יום טוב".
וזהו ההלל שתוקן לאמירה בליל הסדר, וכיון שאין יודעים לאומרו בעצמם, הנהיגו לאומרו בבית הכנסת.
ג. נאמר בתוספתא סוכה (פ"ג ה"ב): "שמונה עשר יום בשנה ולילה אחד קורין בהן את ההלל ואילו הן שמונת ימי החג ושמונת ימי חנוכה ויום טוב הראשון של פסח ולילו ויום טוב של עצרת".
וכן במסכת סופרים (פ"כ ה"ז) נאמר: "דתניא ר' שמעון בן יהוצדק אומר, ימים שמונה עשר ולילה אחד, יחיד גומר בהן את ההלל, ואילו הן, שמונת ימי חנוכה, ושמונת ימי החג, ויום טוב של עצרת, ויום טוב הראשון של פסח ולילו, ובגולה אחד ועשרים יום ושני לילות. ומצוה הן המובחר לקרות את ההלל בשני לילות של גליות, ולברך עליהן, ולאומרן בנעימה, לקיים מה שנאמר ונרוממה שמו יחדיו, וכשהוא קורא אותו בביתו אינו צריך לברך, שכבר בירך ברבים".
ההלל של ליל פסח הנזכר בברייתא, הוא ההלל שסודר לאחר עשיית מצוות ליל הסדר: פסח, מצה, מרור והגדה. והוא הודאה על הנס של יצ"מ.
ד. הוספת 'לילה אחד' סותרת לכאורה לנאמר בערכין (י ע"א): "שנים עשר יום בשנה מכה בחליל וכו'. מאי שנא הני? הואיל ויחיד גומר בהן את ההלל, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק, שמונה עשר ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל" ומונה את אותם ימים של מסכת סופרים ללא איזכור הלילה של פסח.
עונה על הסתירה הרמב"ן (פסחים קיח ע"א) ומבליט את סיבת אמירת ההלל: "מכאן נראה שכשהוא קורא אותו בביתו טעון ברכה שהוא בכלל ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל, אלא שאם קדם וקרא בבית הכנסת אינו צריך שכבר בירך ברבים. וא"ת והא בגמ' דילן בפרק אין נערכין (י' א') תני להא דר' שמעון בן יהוצדק שמונה עשר יום יחיד גומר בהן את ההלל ולא קתני לילה של פסח, זו אינה תורה, דהתם הלל דעל עשיית מצות לא קתני, תדע דהא לא מני נמי שבשחיטת פסחים דתני להו במתני' התם, ועוד דהתם ימים קתני לפרש משנתינו דהחליל מכה לפני המזבח כו'".
מתבאר מדברי הרמב"ן שהלל הנאמר בבית כנסת בליל חג הראשון הונהג בגלל הלל הנאמר בהגדה של פסח, ולכן אם ברכו בתחילה בבית הכנסת אין מברכים על הלל שבקריאת ההגדה. עוד עולה מהרמב"ן שהלל של ליל הפסח הוא על עשיית המצוה של אכילת קרבן הפסח ושאר מצוות הלילה בדומה להלל הנאמר בעת הקרבת קרבן הפסח שהוא על עשיית המצוה, בניגוד להלל הנאמר בתפילת היום שאינו על עשיית מצוה, אלא אמירות ההלל הנמנות בערכין הן אמירות הלל על החג באותו יום, ולכן החליל היה מכה לפני המזבח.
ראיה לנאמר ברמב"ן מן הנאמר בתוספתא (פסחים פ"י ה"ח): "בני העיר שאין להן מי שיקרא את ההלל הולכין לבית הכנסת וקורין פרק ראשון והולכין ואוכלין ושותין וחוזרין ובאין וגומרין את כולו, ואם אי איפשר להן גומרין את כולו ההלל אין פוחתין ממנו ואין מוסיפין עליו".
היינו, הקריאה בבית הכנסת היתה דרך לקרוא הלל לאלו שאינם יודעים לקרוא, אבל לא היתה שום תקנה לקרוא לכתחילה בבית הכנסת.
אמנם הר"ן (על הרי"ף פסחים כו ע"ב) מביא את דברי הרשב"א על התקנה לקרותו בבית הכנסת: "וזה מה שאמרו בירושלמי שניא היא שאם שמעו בבהכ"נ יצא, תירץ הרשב"א ז"ל לפי שיטה זו דה"ק שעיקר תקנת קריאת ההלל בלילי פסחים בבהכ"נ היתה ולא בביתו, ולפיכך בין שמעו בבהכ"נ בין לא שמעו אינו מברך בביתו שהשוו חכמים מדותיהם כדי שלא יהא מי שלא שמעו מברך ומי ששמעו אינו מברך".
אולם לא מצאתי לרשב"א חבר הסובר שמלכתחילה קריאת ההלל לליל הסדר נתקנה לבית הכנסת.
ה. וכך כתב בשו"ת הר"י מיגאש (סי' מד):
"וששאלת למה אין מברכין בלילי הפסח על ההלל. דבר זה אין לו טעם אלא שכך תקנו חז"ל ונראין הדברים דהיינו טעמא שאין מברכין על ההלל אלא ביום משום דמצוה היא לקראו ביום כמו שהיו עושים במקדש שהיו ישראל קורין את ההלל על קרבנותיהן אבל בלילי פסחים קריאת ההלל לאו מצוה היא שהרי לא היו עושים קרבנותיהם בלילה אלא כעין שמחת בעלים היא ונתינת שבח והודאה לפני המקום ואין מקום לברכה". (הביאה ברכי יוסף או"ח סי' תפז סק"ז). ואינו מביא כלל הלל של בית הכנסת.
וכן הרמב"ם, לא הזכיר כלל אמירת הלל בליל הסדר בבית כנסת. וכלל לא הזכיר כמסכת סופרים אמירת הלל בלילה אחד בשנה אלא רק ח"י ימים כמבואר בהל' מגילה וחנוכה (פ"ג ה"ו). ורק הזכיר אמירתו בהגדה.
ו. עוד כתב הרמב"ן (פסחים קיח ע"א): "קבלתי מפי מורי רבי יהודה זצ"ל שקבל מרבו רבי יצחק בר אברהם הצרפתי ז"ל שהלל בלילי פסחים טעון ברכה אשר קדשנו לגמור את ההלל, והביא ראיה מן הירושלמי כמו שאני עתיד לכתוב כאן, אבל הגאונים ז"ל הזכירו בשם רב צמח ז"ל שאין מברכין עליו מפני שחולקין אותו". ומפרט הרמב"ן הוכחותיו כפי שהובא לעיל ממסכת סופרים ומסיים: "עכשיו למדנו מכלל הדברים שהלל זה בלילי פסחים טעון הוא ברכה לגמור את הלל, שאין דרך בפירוש הירושלמי אלא כמו שפירשנו, וביררנו אותו עם שאר הדברים המתבררים עמו ממסכת סופרים. ותמה על עצמך היאך לא יהא טעון ברכה שאין לך הלל חובה כאכילת פסחים שהוא שעת גאולה, וכן שנינו (צ"ה א') הראשון טעון הלל באכילתו, וסמכוהו על המקרא דכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג ולמה לא יברכו".
לפי הרמב"ן לעיל, מתבאר כי הלל זה על עשיית המצוה של אכילת הפסח שהוא על גאולת ישראל.
דעה חולקת הן לגבי תוקף ההלל עצמו והן לגבי הברכה היא של רב האי גאון (מובא בר"ן כו ע"ב מדפי הרי"ף). ז"ל הר"ן: "אבל רבינו האי גאון ז"ל כתב בתשובה שאין מברכין על הלל שבלילי פסחים לגמור את ההלל שאין אנו קוראין אותו בתורת קורין אלא בתורת אומר שירה שכך שנינו ר"ג אומר וכו' ובסיפא לפיכך אנו חייבין להודות להלל וכו' לפיכך אם בא אדם לברך משתקין אותו אלו דברי הגאון ז"ל. וכן הסכימו הגאונים רב צמח ורב יוסף ורב יצחק בן גיאות ז"ל". מבואר מדברי הגאונים שקריאת ההלל של ההגדה היא שירה והודאה על ניסי יצ"מ ולא כשירה על מצות אכילת הפסח.
כאמור המחלוקת התבלטה לגבי הברכה בעת אמירת ההלל בהגדה אבל מקורה הוא סיבת אמירת ההלל.
וכך מביא זאת ר"ד אבודרהם (סדר ההגדה ופירושה): "ויש מגדולי המפרשים שהורו לברך על ההלל שתי פעמים אחד לפני הסעודה לקרא את ההלל וא' לאחר הסעודה לגמור את ההלל. אבל רב עמרם ובה"ג ורב צמח ורבינו האיי כתבו שאין מברכין עליו כלל שאין אומרים אותו על השלחן בתורת קריאת הלל אלא בתורת שיר והודאה בלבד, ואיך יברך לגמור והוא פוסק באמצע ומברך ברכות הרבה ומרבה בשיחת דברים בסעודה ואוכל ושותה אלא ודאי אין מברכין עליו. וכבר פשט המנהג בכל העולם שלא לברך עליו. וכל הלכה שהיא רופפת בידך הלך אחר המנהג (ירו' מע"ש פ"ה)".
ויש דעה נוספת לגבי הלל שבקריאת ההגדה בספר המנהגות (לר' אשר מלוניל, דף כו עמ' א,ב): "והיינו טעמא דלא מברכינן על הלל שבלילי הפסח, שבראשו מפני שאין קורהו כלו ובסופו לפי שאין מתחיל בו, גם נאמ' שאין צריך לקרותו בתורת קרית שיר אלא בתורת הגדה, ועוד טעם אחר שהרי אומרים: לפיכך אנו חייבין להודות ולהלל ולברך, וכן תירצו הגאונים למה לא יברך על שעשה נסים לאבותינו כחנוכה ופורים משום דהא מדכרינן למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו, ונ"ב שהרי אנו מזכירין הנס בקדוש ובהגדה וברכת אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים".
היינו, דעת ר' אשר מלוניל לפחות לפי הסברו הראשון היא שההלל בליל הפסח בעת קריאת ההגדה אינו על קיום המצוה ולא כשירה אלא כסיפור יציאת מצרים.
ועי"ע ביחס לברכה על הלל בליל הסדר בחכמת שלמה (או"ח סי' תפז ס"ד).
ז. כתב הטור (או"ח סי' תעג): "ויש מקומות שנוהגין לקרות ההלל בב"ה בציבור כדי שלא יצטרכו לברך עליו בשעת ההגדה, ומה טוב ומה נעים ההיא מנהגא ויש לו סמך במסכת סופרים".
ובבית יוסף (או"ח סי' תעג) באר: "ואין להאריך מפני שמנהג כל העולם שלא לברך על הלל שאומר על שולחנו, ומנהג בני ספרד לקרותו בציבור ולברך עליו (=בבית הכנסת) כדברי מסכת סופרים (פ"כ ה"ט)". ואילו באבודרהם לא הזכיר כלל מנהג האמירה בבית כנסת.
כתב בביאור הגר"א (או"ח סי' תפז ס"ד) על דברי הרמ"א: "וכל זה אין אנו נוהגים כן, כי אין אנו אומרים בלילה בבית הכנסת ההלל כלל".
"וכ"ז כו'. כי לא נתקן לבקיאים כמ"ש בתוספתא פ' בתרא דפסחים בני העיר שאין להם מי שיקרא את ההלל הולכין לבה"כ וקורין פרק ראשון והולכין ואוכלין ושותין וחוזרין ובאין וגומרים את כולו ואם א"א להם כן גומרין את כולו וכן משמע בירושלמי הנ"ל שם ושם, אם שמעה בבה"כ יצא כו'".
וכך כתב בשו"ת רדב"ז מכתב יד (אורח חיים, יורה דעה [חלק ח] סימן סא):
"ואם תאמר גם קריאת ההלל בבית הכנסת אינה [אלא] מנהג, שהרי המצוה היא אחר ההגדה, ויש לומר כיון שההלל אחר ההגדה, מחלק אותו בשנים חלק קודם הסעודה וחלק אחר הסעודה, ויש מי שמצריך שתי ברכות, ויש אומר ברכה אחת, לפיכך תקנו לומר אותו בבית הכנסת בברכה אחת ובו הוא יוצא ידי חובתו, ולא איקפיד לן אם יאמר אותו אחר כך או לא, והיינו דלא מברכין עליה, וכיון שבאותו הלל שאומרים בבית הכנסת הוא יוצא ידי חובתו, הוא עיקר המצוה ועליו מברך וראוי להקדימו".
עולה מדבריו שהמציאות עיצבה את ההלכה שהלל של בית הכנסת יהיה עיקר ושל ההגדה טפל (ביחס לברכה) ועל כן אין מברכים על הלל הנאמר בהגדה (לחלק מהדעות)1. אולם ברור לרדב"ז שההלל של ההגדה הוא עיקר והוא המצוה, והלל של בית הכנסת הוא מנהג שהפך להיות דין בפני עצמו.
וכך כתב בשולחן ערוך הרב (או"ח סי' תפז ס"ח): "יש מקומות נוהגין לגמור ההלל בציבור בברכה תחילה וסוף בליל ראשון של פסח אחר תפלת ערבית וכן בליל שני של גליות ואין נוהגין כן במדינות אלו שאין אנו קורין כלל ההלל בבית הכנסת בלילה זה".
ח. מי שחיזק וקבע את מנהג האמירה בבית הכנסת הם המקובלים כמובא בתשובת יחוה דעת הנ"ל: "שהרי כתב מרן החיד"א בברכי יוסף (סימן תפז סק"ח), שההלל של ליל פסח בבית הכנסת מיוסד על אדני פז, ועל דרך האמת יש לו סמוכים דקשוט, ואף מי שנמצא בבית כנסת שנוהגים שלא לומר הלל בליל פסח בתפלת ערבית, רשאי לומר הלל בינו לבין עצמו ולברך עליו, וכמו שכתב הרה"ג המקובל רבי ישראל שלמה לינגו, בכתיבת יד, ושכן קיבל מרבו הרמ"ע מפאנו, וכך נהג הרה"ג מהר"ר נחמן פואה זצ"ל. ע"כ. ודברי הרמ"ע מפאנו מבוארים בספרו אלפסי זוטא (פרק ב' דשבת כד:) ע"ש. ונודע שגם רבינו האר"י בשער הכוונות (דף פא ע"ב) כתב עליו הנפק. ואישר וקיים אמירת ההלל בבית הכנסת. ע"ש. ובתשובה מאהבה חלק א' (סימן צ') העיד בגדלו שרבו הגאון בעל נודע ביהודה, היה נוהג לומר ההלל בליל פסח לאחר התפלה, אף על פי שהקהל שלו נהגו שלא לאומרו כדברי הרמ"א. ע"ש".
וא"כ מרוב קבלת דעת המקובלים הוסיף להטיל את חיובם על הנשים, וזו מסקנה משונה: המקובלים החזיקו בדעה זו וממנה נתחייבו הנשים.
ט. העולה מן הבירור: עצם אמירת הלל בבית כנסת אינו מתקנה הראשונה, אלא נוצר כיון שלא היו בקיאים באמירת הלל, ואם כן כיצד נוצר החיוב על הנשים?! כמובן נשים חייבות במצוות הלילה וכמו שחייבות בארבע כוסות ומצה ומרור חייבות אף באמירת הלל לאחר ההגדה שאף הן היו באותו הנס וניצלו מעבדות לחרות, אבל אין עליהן בביתם חיוב של בית הכנסת, אא"כ אינן יודעות לקרוא כנאמר בתוספתא פסחים, ובימינו שרוב ככל הנשים יודעות קרוא וכתוב וקוראות את ההלל בהגדה איך נבוא ונוסיף להן חיוב.
כמו"כ, בכל הראשונים והאחרונים שהביא, לא נזכר שום פוסק שיאמר כדעתו שנשים חייבות בהלל בברכה אם לא אמרו בבית הכנסת. על כן נראה לי שאין מסקנתו נכונה, ונשים שלא באו לבית כנסת יקראו את ההלל בהגדה ובכך יצאו ידי חובה של הלל בליל הפסח, ואין עליהן שום חיוב נוסף.
הערת הרה"ג יעקב אריאל שליט"א
נשים בהלל בליל הסדר בבהיכנ"ס
אני מחזק את דבריך, ומוסיף עליהם כמה נקודות:
המנהג לקרוא הלל בביהכנ"ס התקבל בתחילה רק ע"י הספרדים. בא"י קבלו עליהם גם האשכנזים לקרוא את ההלל בברכה בבהכנ"ס ברוב עם, משום פרסומי ניסא (ר' בי' הגר"א תרעז). אך הנשים לא קבלו עליהן.
וגם הספרדים לא קבלוהו אלא רק בציבור. יחיד בביתו אינו חייב בהלל זה וק"ו אישה בביתה. ואכן מעולם לא ראינו ולא שמענו שנשים קראו הלל זה שאינו אלא מנהג עפ"י הירושלמי וקיבל חיזוק ע"י המקובלים. הוא אינו מוזכר בבבלי ואולי רק כמה יודעות ח"ן אמרוהו, וגם זה מוטל בספק.
ורק אם אישה באה לבהכנ"ס היא יכולה להצטרף לגברים ולומר אותו.