חבל נחלתו כב ט
סימן ט
דודי אור – בישול מים במחליפי חום מהשמש
שאלה[עריכה]
לפי מה שהבנתי מתיאור המתקן במרשתת, המדובר בקולט שמש המחמם מים לדוד בעל מערכת סגורה. בתוך הדוד החם בעל המערכת הסגורה, עוברים צינורות אספקת המים לבית (בצורת ספירלה). הצינורות מתחממים בתוך הדוד ומחממים את המים בתוכם. המים החמים נכנסים לדוד אגירה למים חמים לצריכה בבית. עם הוצאת מים חמים בבית נכנסים לדוד החימום מים קרים ומתחממים ואחר כך עוברים לדוד האגירה, וממנו לבית.
שיטת חימום זו נקראת בלשון המקצועית 'החלפת חום' היינו גוף החימום מחמם חלל מלא מים או נוזלים אחרים. בתוך החלל מעבירים צנרת מים המתחממת דרך דפנות הצינור בו היא עוברת, והיא מסופקת לשימוש.
מה דינה בשבת?
תשובה[עריכה]
א. נאמר בשולחן ערוך (או"ח סי' שיח ס"ג): "כשם שאסור לבשל באור כך אסור לבשל בתולדת האור, כגון: ליתן ביצה בצד קדרה או לשברה על סודר שהוחם באור כדי שתצלה; ואפילו בתולדת חמה, כגון: בסודר שהוחם בחמה, אסור גזירה אטו תולדת האור, וכן אסור להטמינה בחול או באבק דרכים שהוחמו מכח חמה; אבל בחמה עצמה, כגון: ליתן ביצה בחמה או ליתן מים בחמה כדי שיוחמו, מותר".
היינו, בישול ע"י חמה בלבד מותר בשבת, בישול ע"י תולדות חמה נאסר מדרבנן אטו תולדות האור.
ב. מתוך הלכה זו נפלה מחלוקת בדוד שמש 'רגיל' (שאין מופעל בו גוף חימום חשמלי) מה דינו בשבת, יש אומרים שהוא נחשב 'חמה' שכן המים המתחממים בקולט השמש הם הנשתים בבית כמים חמים. אמנם זה ניתן להיאמר רק במים שבתוך הדוד בכניסת השבת, אולם המים הקרים שנכנסים לדוד ומשם לקולט ושוב לדוד הם מתחממים מתולדות חמה, וכדי להתירם הוצרכו להיתלות ב'פסיק רישיה דלא ניחא ליה" ו'לא איכפת ליה' ובפסיק רישיה בדרבנן ובגרמא, ועוד טעמים להתיר (עי' שו"ת הר צבי או"ח ח"א סימן קפח ושו"ת ציץ אליעזר ח"כ סי' טז).
ויש אומרים שהמים הראשונים של כל דוד שמש נחשב לתולדות חמה מפני שאם נשים את המים בסיר פתוח על הגג הם לא יגיעו לחום כה גבוה (יותר מיד סולדת) ורק באמצעים מיוחדים גורמים למים להתחמם לחום גבוה. וכדברי שו"ת הלכות קטנות (ח"א סי' קפט): "אבל המתהוה ע"י הזכוכית שמתעגל ניצוץ השמש ונבער הוא תולדות חמה".
להלן נדון במשמעות המחלוקת לגבי 'דודי אור'.
ג. במאמרו של הרב ישראל רוזן ז"ל 'מחליפי חום בשבת – כלי שני' (המעין טז, ד 63-76) הסיק: "לדינא, שוחחתי עם כמה מפוסקי הדור המובהקים (בעיקר בתיאור השכיח ביותר כבתרשים מס' 1)1, וב"ה הסכימו לדינא שדוד הצריכה הוא כלי שני, והמים בצנרת הם לכל היותר כעירוי שלא נפסק הקילוח".
עירוי מכלי שני למרבית הפוסקים אינו מבשל. כגון החזו"א (או"ח סי' נח אות ט) שכתב: "ומיני האבקים שנמסים במים מותר לערבן במים בשבת ואין בזה משום לישה, ויש ליזהר שלא יהיו המים חמים בי"ס, ובעירוי מכלי שני עליהם יש להקל". וכ"פ בילקוט יוסף (קצוש"ע או"ח סי' שיח ס"ג אות נה).
ד. כאמור, בדודי אור, המים לצריכה עוברים בתוך דוד מים חם מאד במערכת סגורה ומקבלים את חום המים דרך דפנות הצינורות בתוך המיכל החם. דרך זו אסורה מדרבנן כאמור במשנה בשבת (פ"ג מ"ד): "מעשה שעשו אנשי טבריא והביאו סלון של צונן לתוך אמה של חמין אמרו להן חכמים אם בשבת כחמין שהוחמו בשבת אסורין ברחיצה ובשתיה ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב אסורים ברחיצה ומותרין בשתיה".
פרש הרמב"ם: "סלון, צנור עגול עשוי מחרס או עופרת וכיוצא בהן. וחמי טבריה, ידועים שכל מימיהם חמים. ואמה, שם תעלת המים. ובאו למוצא מים צוננים והעבירו המים ממנו בצנורות, והיו אלו הצנורות משוקעים במים החמין, ולפיכך היו הצנורות מתחממין ומגיע המים שבתוך הצנורות כשהוא פושר, ועשאוהו להם חכמים בשבת כחמין שהוחמו בשבת שאסורין בשתיה ולא לרחוץ בהן אפילו אבר אחד מאברי הגוף, וביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב שמותר לשתותן ולרחוץ בהן פניו ידיו ורגליו ואסור לרחוץ בהן כל גופו. ודע שחמין שהוחמו מערב שבת מותר לרחוץ בהן פניו ידיו ורגליו בשבת, וכן חמין שהוחמו מערב יום טוב מותר לו לרחוץ כל גופו ביום טוב".
והוסיף תוספות יום טוב: "אם בשבת כו' – מסיקים התוס' והאחרונים דטעמא דאסורא משום דהוי כמטמין בדבר המוסיף הבל שהמים צוננים שבצינור הם טמונים בחמין שבאמה המוסיפים הבל. וכתב הב"י סי' שכ"ו דהא דתנן אם בשבת וכו' אין פירושו אם נכנסו לתוכו המים בשבת דהא אפילו נכנסו מע"ש נמי אסורין הם כדין הטמנה מבע"י אלא לפלוגי בין שבת ויו"ט הוא דתני הכי כו' ויכולין דברי הר"ב להתבאר ע"פ זה הפירוש".
וכך כתב המלאכת שלמה:
"נראה לר"י דסילון לא היה מתערב בחמין כי היה מוקף מחיצות מכל צד והיו מתחממין המים צוננין שבסילון מחמת חמי טבריא ולא היו רוחצין בחמי טבריא עצמן לפי שריחן רע והשתא דמי להטמנה שמים צוננין היו נטמנין בתוך החמין להתחמם וכמו שמדמה לה בגמ'. תוס' ז"ל".
עוד כתב המלאכת שלמה:
"והילך פי' ה"ר יהונתן ז"ל סילון צר וקטן הוא בתוך האמה ולפי שחמי טבריא חמין יותר מדאי שאין אדם יכול לרחוץ בהם היו מערבין בתוכו דרך הסילון מים צוננין ואסרו להם חכמים דדמיין להטמנה שמטמין מים במים שמחממין ואמרו אם בשבת היה המעשה הזה יהבינן ליה כחמין שהוחמו בשבת שאסורין להשתטף בהן כל גופו כלומר לשפכן על ראשו ורובו וגם בשתיה ואם אירע זה המעשה בחמין שהוחמו בי"ט שהן אסורין להשתטף בהן כל גופו שאפי' ב"ה לא התירו להחם בי"ט אלא [לרחוץ] פניו ידיו ורגליו בלבד אבל להשתטף בהן כל גופו אסור ומותרין בשתיה אפי' לב"ש דהא ב"ש אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו אלא אם ראוין לשתיה כלומ' לצורך שתיה אבל לא לצורך פניו ידיו ורגליו ובית הלל מתירין אף לרגליו ואף על פי שזה המעשה של אנשי טבריא מערב שבת אפ"ה אסרוהו דהא הוי הטמנה בדבר המוסיף הבל ואסור להטמין בדבר המוסיף [הבל] אפי' מבעוד יום כדתנן בפ' במה טומנין דההוא ודאי מבע"י אסור דאי משחשכה היכי קתני אבל טומנין בכסות ובכל דבר שאינו מוסיף הבל הא תנן בספק חשכה וספק אינה חשכה הוא דאמרי' וטומנין את החמין אבל בודאי חשכה לא עכ"ל ז"ל".
וכך פסק השולחן ערוך (או"ח סי' שכו ס"ג): "אמת המים שהיא חמה, אסור להמשיך לתוכה אפילו מערב שבת סילון (פירוש צינור מרזב וסילון דבר אחד הם) של צונן ופי הסילון יוצא חוץ לאמה ומימיו נשפכים לעוקא (פירוש גומא) שבקרקע; ואם המשיכו, אסורים אפילו המים שנכנסו לה מערב שבת ברחיצה ובשתיה, כאילו הוחמו בשבת; ואם הביא סילון של מים מערב יום טוב ביום טוב, כחמין שהוחמו ביום טוב ואסורין ברחיצה2 ומותרין בשתיה".
והביא במשנה ברורה (ס"ק יד): "ומיירי שסתם פי הסילון שהונח מבע"י ונתמלא בצוננים ונשאר מונח מוטמן עד ביום השבת שאז פותחין פי מוצאו שישפכו מימיו להעוקא שבקרקע והם לא הוחמו בשבת אלא מבע"י רק שהיו מוטמנים בשבת אפ"ה אסורים ככל הטמנה במוסיף הבל שאסור אף בדיעבד [בית מאיר]".
עולה לפי זה שבדודי אור ישנה הטמנה במוסיף הבל ועל כן המים יאסרו, אפילו לא הוכנסו המים בשבת, ורק השתמשו במים שהוחמו בערב שבת.
ה. עוד מוסיף הרב רוזן את הנאמר בשבת (מ ע"ב): "אמר רבי יצחק בר אבדימי: פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי, ואמר לי: טול בכלי שני ותן. שמע מינה תלת, שמע מינה: שמן יש בו משום בשול, ושמע מינה: כלי שני אינו מבשל, ושמע מינה: הפשרו זהו בשולו". (במקרה עליו דיבר הרב רוזן המדובר בדוד חשמל).
פרש רש"י:
"נכנסתי – בשבת, ובחמי טבריא הוה שלא נאסרו, כדאמר לעיל התירו להם חמי טבריא".
"באמבטי – כגון בריכה עשויה בקרקע, שהמים נכנסים שם ונאספין".
"ובקשתי להניח שם פך שמן – להפשיר, לסוך הימנו קודם הרחיצה".
"טול – מן המים".
"בכלי שני – שיצטננו מעט, דכלי שני אינו מבשל, ואחר כך תן הפך לתוך אותו כלי שני, דהך אמבטי שהחמין נמשכין לה מן המעיין חשיב לה ככלי ראשון שנרתחו בו, שאף על פי שהעבירו מעל האור – מבשל, כדתנן לקמן (שבת מב, א) האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין – לא יתן לתוכן תבלין".
"ושמע מינה הפשרו – במקום הראוי לבישול".
"זהו בישולו – דהא להפשיר בעלמא הוא דקבעי, ואסר ליה".
ופסק השולחן ערוך (או"ח סי' שיח סי"ג): "מותר ליתן קיתון של מים או של שאר משקים בכלי שני שיש בו מים חמין, אבל בכ"ר אסור".
במקרה דנן, כיון שהדוד המחמם הוא מתולדות חמה הבישול בו אסור מדרבנן ואעפ"כ יחשב כלי ראשון.
ו. מתבאר מדברינו שהדוד המחמם בעל מערכת סגורה הוא תולדות חמה ומי הצריכה מוטמנים בתוכו בשבת כשהם מוטמנים בדבר המוסיף הבל.
אין משמעות לכך שהדוד המחמם הוא תולדות חמה שכן גם כך הוא מוסיף הבל. נראה על כן שאין להשתמש בדוד כזה בשבת כלל. וביום טוב מותר להשתמש בו לשתיה ולרחצה (עי' בהערתי לעיל).
ובכך דוד שמש עדיף עליו שהוא תולדות חמה ואילו כאן נעשה אף איסור נוסף של הטמנה.
מסקנה[עריכה]
אין להשתמש בדודי אור בשבת.