חבל נחלתו כא סו
סימן סו - שותפות בעולת ראיה ובחגיגה
שאלה[עריכה]
האם ניתן להביא קרבנות אלו בשותפות, והאם בני המשפחה כלולים בקרבן של אבי המשפחה?
תשובה[עריכה]
א. נאמר בתוספתא תמורה (פ"א הי"ח): "אלו דברים שבין קרבנות צבור לקרבנות יחיד... קרבנות יחיד עושין תמורה ובאים בשותפות1"... אולם אין זה ברור שאף לגבי חובות של עולת ראיה וחגיגה ניתן להביא בשותפות.
מדברי הרמב"ם (הל' מעשה הקרבנות פ"ג ה"א) שכתב: "שנים שרצו להביא שלמים או עולה בשותפות מביאין בין בנדר בין בנדבה ואפילו עוף יבוא בשותפות". לא מוכרע מה הדין של עולת ושלמי חובה – ראיה וחגיגה.
ב. הטורי אבן (חגיגה ו ע"א) כתב: "ונ"ל דלק"מ דע"כ חגיגה וראי' באין בשותפות ואף על גב דדבר שבחובה הן מידי דהוי אפסח שהוא חובה וכל בני חבור' מביאין פסח א' בשותפות כדכתיב' בקרא, והשתא דודאי קרבן ראי' וחגיגה צריכין בהני שיעורי דתנינן כבש הוא ונסכים בסלע וכן כולן וזה מה"ת מיהו אם נשתתפו רבי' אקרבן ראי' וחגיגה אפי' אינו מגיע מדמיו לכל א' וא' על חלקו אלא שוה פרוטה סגי ליה בהכי מה"ת ומדרבנן שלא יתן כל אחד בדמיו פחות ממעה כסף"... והאריך להביא ראיות לכך.
וכתב במרומי שדה (חגיגה ו ע"א): "שם. ת"ר בית שמאי אומרים הראיה שתי כסף והחגיגה מעה כסף כו'. הגאון הטורי אבן ז"ל הוכיח כאן דחגיגה ועולת ראיה באין בשותפות, והאריך בזה, ומסיק שהדבר מוכרע מעצמו שהמה באין בשותפות, שהרי אינן באין אלא מהבהמה כדאמר לקמן, והאיך יתכן שבמעה יקנה בהמה שלמה לקרבן, עיין שם. ובאמת במס' בכורות דף י"א א' איתא, פטרוזא בר דנקא, ופירש"י שה כחוש וקטן שאינו שוה אלא מעה. ועוד דהדעת נותן שדבר שבחובה הוא ואי אפשר להביא בשותפות. ועוד ראיה דלר' יהודא ריש תמורה דף ב' א' לחד לישנא, דעל קרבן של שותפות אין סומכין כל עיקר, א"כ קשה הא דאי' בביצה דף כ' דלשמאי שאמר אין סומכין ביום טוב ולא היו מביאין חגיגות ביום טוב, ואי' בירושלמי ביצה פ"ב הל"ד דבבא בן בוטא נכנס לעזרה ומצא אותה שוממת. ואמאי לייתי בשותפות ופטורין מסמיכה. וכן בעובדא דהלל שהביא עולתו בעזרה וחברו עליו תלמידי שמאי ואמר להם שהביאה לזבחי שלמים, וביארנו שם דעיקר הקפידא הוי שכסבורים היו שיסמוך ביום טוב, משום שידעו שאינו מקדיש עולה אלא בעזרה ומקריבה, ואי איתא דילמא מביא אותה בשותפות ולא יסמוך, אלא ודאי דאי אפשר בשותפות. והא שהביא ראיה מדאי' במנחות דף צ"ג, דתנן התם הסומא אינו סומך דנפק"ל מעולת ראיה וסומא אינו במצוה של ראיה, ולר' יהודא דס"ל לפי' א' ברש"י שם במנחות דבקרבן שותפות אחד סומך בשביל כולם, וקשה לילף מעולת ראיה דאינו בשותפות. ופלא וכי אין לנו אלא שותפות, ואמאי לא קשה ליה למה לן קרא שכתוב בני ישראל למעט גוים שאינם סומכים נילף מעולת ראיה. והיא היא קושית התוס' שם ד"ה אתיא. אלא דמהא אין ראיה כלל".
משמע מדבריו שנטה לכך שאין באים בשותפות.
ג. וכך כתב המנחת חינוך (פרשת אם כסף מצוה פח): "ובס' ט"א שם כתב דחגיגה בא בשותפות דיכולים כמה שותפים להשתתף כא' ולהביא קרבן חגיגה ובלבד שיגיע לכל אחד ש"פ ומדרבנן צריך שיגיע לכ"א שתי כסף".
והוסיף המנ"ח בקומץ המנחה: "אולם מרש"י פסחים פ"ט ע"ב, גבי הממנה על פסחו ועל חגיגתו דמיו חולין, שפירש רש"י ועל חגיגתו, חגיגת י"ד שהיא ג"כ לכל המנויין, עכ"ל, משמע דחגיגת הרגל אינה באה בשותפות, דאם לא כן מי הכריח לרש"י לפרש שהיא חגיגת י"ד, אלא ודאי סבירא ליה דחגיגת הרגל אינה באה בשותפות, יעו"ש היטב".
ועוד כתב המנחת חינוך (פרשת ראה מצוה תצ) כתב: "והקרבן אין לו שיעור מה"ת כמה יהי' שוה רק מדרבנן וע' בחגיגה דף ו' ע"א בתוס' שם ובס' טורי אבן שם וע"ש בס' טו"א דדעתם דע"ר באה בשותפות ויוצאים בזה ע"ש באריכות".
ד. אלא שפורכת את כל ההסתפקויות התוספתא בחגיגה (פ"א ה"ד): "אי זו היא ראיה אילו עולות הבאות לראיה אי זו היא חגיגה אילו שלמים הבאין לחגיגה אם יש לו להביא מתוך ביתו הרי זה מביא ואם לאו משתתף הוא עם אחרים ובלבד שלא יפחות מכשיעור זה וזה קרוין חגיגה".
כתב בחסדי דוד ובלבד שלא יפחות מכשיעור בדרבנן של מעה כסף ושני כסף. כלומר גם אם מביא בשותפות צריך שלא לפחות שחלקו בשותפות הוא במעה כסף בעולת ראיה ובשתים בחגיגה.
וכ"כ בעלי תמר (חגיגה פ"א ה"ה): "ע"ז נאמר מעה כסף ושתי כסף. לשון התוספתא בה"ו, אם יש לו להביא מתוך ביתו הר"ז מביא, ואם לאו משתתף הוא עם אחרים ובלבד שלא יפחות מכשיעור עכ"ל. מבואר כאן דבר חדש שיכול להביא עולת ראיה ושלמי חגיגה בשותפות, ובלבד שישתתף בכסף או בשתי כסף כשיעור שאמרו חכמים (והמלות ואין קרבן זה שבפירוש מנחת ביכורים, הוא בוודאי ט"ס וכן ראיתי בפירוש תכלת מרדכי שמעתיק פירושו של המנ"ב מבלי מלות אלו). וצ"ע למה השמיטה הרמב"ם, ואולי ס"ל דמאחר דדבר זה לא הוזכר בשני התלמודים אין לפסוק כן. ברם נ"ל ראיה לתוספתא מהא דקאמר לעיל ה"ב, ולא יראה פני ריקם אפילו כ"ש, חכמים הם שאמרו מעה כסף ושתי כסף וקשה לצייר שיקנה בהמה בכ"ש אם לא ע"י שותפות, וש"מ שיוצא אף בשותפות".
וא"כ למעשה ניתן להביא עולת ראיה ושלמי חגיגה בשותפות ובלבד שיהא לו חלק בבהמה במעה כסף בעולה ושני כסף בחגיגה.
ה. ניתן להביא ראיה שמביא בשותפות מחגיגה (ז ע"א): "ואין נראין חצאין כו'. סבר רב יוסף למימר: מאן דאית ליה עשרה בנים לא ליסקו האידנא חמשה ולמחר חמשה. [ע"ב] אמר ליה אביי: פשיטא, הי מינייהו משוית להו פושעים והי מינייהו משוית להו זריזין!"
פרש רש"י: "סבר רב יוסף למימר כו' – דאי לאו הכי מאי אין נראין חצאין דיליף מבכל זכורך, אי שלא יהיו חציין עולין – מזכורך נפקא, שהרי כל הזכרים בכלל זכורך".
אם כל אחד מביא בעצמו ואינו יכול להביא בשותפות, לא ברור מה עניינם של בניו, הרי הם חייבים בראיון ובהבאת עולת ראיה בעצמם! אלא משמע שהם יוצאים בשל אביהם ולכן אין יכולים לבוא חלקם בזמנו וחלקם לאחר מכן. (וקשה מאד לומר שכל עשרת בניו הם קטנים, וחיובם מדרבנן.)
אולם מאידך, השותפות של בנים בקרבנות אביהם מיוחדת, כי לא הוזכר בהם בתנאי מדרבנן של מעה כסף. נאמר בחגיגה (פ"א מ"ה): "מי שיש לו אוכלים מרובים ונכסים מועטים מביא שלמים מרובים ועולות מועטות נכסים מרובים ואוכלין מועטין מביא עולות מרובות ושלמים מועטין זה וזה מועט על זה נאמר מעה כסף ושתי כסף זה וזה מרובים על זה נאמר (דברים ט"ז) איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך".
ופרש ר' עובדיה מברטנורא: "אוכלין מרובין – בני בית מרובין". "מביא שלמים מרובין – שלמי חגיגה רבים לפי האוכלים שיש לו".
ולא מצאנו שצריך להקנות להם, אף לא מצאנו שכל הבית או לפחות כל זכוריו שותפים בקרבן. ועל כן לא מובנת אחריות האב על בניו. ותמוה, אם כל זכר החייב במצוות חייב בעולת ראיה וחגיגה בעצמו, מדוע הדבר אינו נזכר. ואם יוצאים בקרבן אביהם ג"כ לא נזכרו הגדרים – רק קטנים או אף גדולים והאם דוקא בסמוכים על שולחנו או אף גדולים שאינם סמוכים על שולחנו. ולפחות לגבי ראיה נאמר 'כל זכורך' היינו כל זכר שחייב במצוות חייב בפני עצמו וצל"ע2.
הערת הרה"ג יעקב אריאל – רב העיר רמת-גן (לשעבר)
קרבן חגיגה בשותפות
לענ"ד ממקומו הוא מוכרע שקרבן חגיגה בא בשותפות. לא ייתכן שכל או"א חייב להביא לבדו קרבן חגיגה ולאוכלו לבדו תוך שני ימים ולילה אחד.
בזמן כזה אדם רגיל יכול לאכול 4 סעודות. ובמס' סנהדרין דף עא בן סו"מ נקרא זולל וסובא אם אכל תרטימר בשר, שהוא חצי מנה, כמבואר שם, דהיינו כ-250 גר' בשר, כלומר אם יאכל במשך יומיים רק ק"ג אחד בשר כבר ייחשב לזולל וסובא. וגם לדעת ר' יוסי שם ייחשב לזולל אם יאכל כמות כפולה דהיינו 2 ק"ג. יתר מכאן זו כבר אכילה גסה שאינה אכילה. ואל נשכח שיש גם שלמי שמחה שגם זמנם שני ימים ולילה אחד. לא ייתכן שהתורה ציוותה לכל אחד לזלול כמויות כה גדולות של בשר: שתי בהמות תוך יומיים! וע"כ הרוב יישאר נותר והרי אין להביא קדשים לבית הפסול. וכבר כתב הרדב"ז שהתורה לא תדבר נגד השכל. לכן הכרח לומר שקרבן חגיגה בא בשותפות.
תשובת המחבר
כיון שלאדם בדרך כלל משפחה שאף היא אוכלת עמו, וצריך להזמין עניים לאכול עמו אין הכרח לכל כיפה של חשבונות של הרב.
כתב הרמב"ם (הל' חגיגה פ"ב הי"ד): "כשיזבח אדם שלמי חגיגה ושלמי שמחה לא יהיה אוכל הוא ובניו ואשתו בלבד וידמה שיעשה מצוה גמורה, אלא חייב לשמח העניים והאמללים שנאמר והלוי והגר והיתום והאלמנה, מאכיל הכל ומשקן כפי עשרו, ומי שאכל זבחיו ולא שמח אלו עמו עליו נאמר זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם, ומצוה בלוי יותר מן הכל לפי שאין לו לא חלק ולא נחלה ואין לו מתנות בבשר לפיכך צריך לזמן לויים על שלחנו ולשמחם או יתן להם מתנות בשר עם מעשר שלהם כדי שימצאו בו צרכיהם, וכל העוזב את הלוי מלשמחו ושוהה ממנו מעשרותיו ברגלים עובר בלא תעשה שנאמר השמר לך פן תעזוב את הלוי".