חבל נחלתו כא סא
סימן סא - יאוש באבידה של המפקיד או של הנפקד
שאלה[עריכה]
אשה החזיקה בכיסה שטרות כסף, שהיו שכר ששולם לבנה הגדול (מעל י"ג שנה) על עבודה, כשהכניסה את ידה לכיסה ליטול את מפתחות הרכב נפלו שטרות הכסף מכיסה. לאחר שהבחינה שהכסף נפל מכיסה התיאשה.
האם המוצא יכול לזכות אחר היאוש שלה, או שיכול לזכות רק אחרי היאוש של בנה – שכלל לא ידע מכך שהכסף נפל מכיס אמו.
תשובה[עריכה]
א. האשה מחזיקה בכסף של בנה ברשותו בתור שליח להביאו אליו. בזמן שהכסף בכיסה היא שומרת חינם ואינה נהנית מן השמירה. השאלה אשר צריכה בדיקה היא: האם כדי שהחפץ יהיה במצב של הפקר צריך רק את היאוש שלה בתור שומרת או שצריך את היאוש של בעל הכסף או את יאוש שניהם.
ב. יש לחלק בין סוגי נתינות שונות למי שאיבד. נראה לענ"ד ששוכר או שואל שאיבד חפץ – יאושו יאוש. כשם שקיבל רשות להשתמש בו, ואחריות אם יקרה לחפץ משהו חריג (אבידה, גניבה, אונס) ה"ה אם איבדו מלבד חיוב התשלום יש לו 'בעלות' מספקת להתייאש. לעומת זאת שליח (שהוא בעצם כדוור) ללא שום נגיעה אישית במה שאיבד נראה שיאושו לא יספיק להוציאו מבעלות המשלח ולהקנותו למוצא. השאלה מתעוררת בשומר שכר ושומר חינם.
ג. אביא להלן מה שמצאתי בספרים בנושא ואתייחס לדעתם:
כתב בשו"ת מהרי"ל דיסקין (ח"א פסקים סי' קפט): "נסתפקנו מאז מי שהפקיד חפץ אצל שומר ואבדו אי מהני יאוש דשומר שיהיה שייך למוצא. ויש לעיין מזה בב"מ בסלע שנפל משנים, שוב הוגד לי שהג' רעק"א בדו"ח ריש מס' ב"מ נסתפק ג"כ בזה". "ונראה לי להביא ראיה מב"ק (סח, ב) שהביא ראיה ר"א דסתם גניבא יאוש בעלים, וע"ש בתוס' דקודם טביחה ודאי נודע לבעה"ב ולמש"כ התוס' (דף ע' עמוד א') סוף ד"ה לא דקרא כפשטיה בנגנב מבית שומר מיירי, א"כ אכתי תיקשי הא הבעה"ב לא ידע עדיין שנגנבה בעת שמכרה הגנב, אלא ע"כ דסגי ביאוש דשומר לחודיה".
והביא עיקר דבריו בשו"ת בצל החכמה (ח"א סי' כט) וז"ל: "וכמו שהאריכו בזה האחרונים בדין אשה שאבדה איזה חפץ דלא מהני יאוש דידה דמה שקנה אשה קנה בעלה, נמצא אין החפץ שלה ואינו מועיל יאוש דידה, ומקור הדין בירושלמי, ואין הספרי' תח"י לעיין בהם. ועיי' שו"ת מהרי"ל דיסקין (ח"א פסקים סי' קפ"ט) שהוכיח דמהני יאוש השומר לענין חפץ שהופקד אצלו ואבדו שיהא שייך למוצאו ע"ש"...
בהמשך אתייחס לאשה שאבדה, אולם משמע שבשומר די ביאוש השומר, ולא חילק בין שומר חינם לשומר שכר.
ד. כך כתב בשו"ת מגן שאול (סי' קסב): "...עובדא הוה בד"ת, שאשה שאבדה אבידה מעות, ואח"ז נתייאשה ממנה, ואח"ז מצא אחד המעות שבידוע שלאחר יאוש מצא. ונסתפקתי אם מהני יאוש של האשה על ממון בעלה, שהרי עיקר הממון הוא של בעלה, ומי נתן לה כח שתוכל להתייאש מממונו של בעלה, ומה שפטורה לשלם לבעלה כמ"ש באה"ע ס"פ הוא מטעם אחר כמו"ש להלן..." "ובנחלת צבי של הפ"ת כאן כתב, עובדא הוה בא"י בא' ששלח מעות ע"י שליח ונאבדו מידו ומצאם ישראל אחר במקום שרוב א"י מצויים, והורה גדול אחד דחייב להחזיר מדינא, דיאוש של זה השליח לא מהני כאן שאין המעות שלו ובעל המעות לא ידע בנפילתם, וא"כ הוה יאוש שלא מדעת, ע"כ שמעתי. ונראה דעובדא דא הוה בגוונא שהיה אסור לשליח להשתמש בהמעות, דאם אבדו אינו חייב באחריותן, כדלקמן סי' רצ"ב ס"ז. אבל אם היה באופן שמותר להשתמש בהמעות שחייב באחריותן, נחשב הוא לבעלים ומועיל יאוש שלו, אך וכו', עכ"ל. (ועיין ט"ז סי' שכ"א דמשמע דסתם שומר מעות אינן שלו, ע"ש). ולפ"ז נ"ל לכאורה, דכל שומר שכר על כלי כיון שחייב בגניבה ואבידה הוה כבעלים ומהני יאושו, אבל שומר חנם שפטור על גניבה ואבידה אינו נחשב לבעלים ולא מהני יאוש שלו".
ומאריך בדין אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ומסיק: "ותה"ל [=ותהלה לאל] מצאתי אחר זמן בחו"מ החדשים (למברג) בהגהת כסף הקדשים סי' רס"ב שכתב ג"כ באופן אחר דיאוש של אשה על ממון בעלה לא מהני, וקיצר שם בדבר, עיין שם". ואח"כ מציע חילוק נוסף: "תו נ"ל, דדוקא בנדון הפ"ת שהיו מעות שאין נ"מ לבעלים אם מוליך מעות הללו או שיחליפם באחרים שפיר י"ל כסברת הפ"ת, אבל בכלי וכה"ג דאיכא קפידא בחליפיו יש לומר דאף בש"ש שחייב בגניבה ואבידה מ"מ לא מהני יאוש שלו, דמ"מ עיקר הכלי הוא של המפקיד ולא ניחא לבעלים בתשלומי הכלי, ואין השומר רשאי להשתמש בפקדון, כמו"ש רסע"ב וסי' רצ"ב".
ומאריך בעיון וכותב: "עכ"פ הדרן לנד"ד, דנראה דלא מהני יאוש של האשה לגבי בעלה"... "והרציתי דברי הללו לפני הגאון מקאוונא ר' יצחק אלחנן זלה"ה, והשיב לי בפשיטות דודאי לא מהני יאוש של האשה על של בעלה, תהלה לאל שכיוונתי לדעתו"...
וכך הביא בס' דף על הדף (בבא מציעא כא ע"ב): "כותב בספר מעשה איש (חלק ז'): אחד מניצולי השואה, גלמוד ובודד, היה שבור ורצוץ מהקורות אותו ועלה מיואש לארץ ישראל. כאשר הגיע לארץ, נכנס אל מרן החזון איש ז"ל לקבל ממנו דברי חיזוק, יען כי הרגיש שאיבד כל חשקו ומרצו לעבודת ה'." "הושיבו החזו"א וסיפר לו מעשה שהיה באשה אחת שהיתה סוחרת, ובעלה לא התעסק בזה. פעם אחת לקחה כסף רב ונסעה לעיר אחרת כדי לקנות בו סחורה, ונאבד שם כל כספה. היא הלכה להרב דמתא וביקשה ממנו שיכריז כי מי שמצא סכום פלוני שיחזירו להרב. הגיע אדם אחד ואמר אני מצאתיה, אבל אם ע"פ דין הוא שלי איני רוצה להשיבו, (כי היה איש אביון והיו לו בני בית להשיאם וכו'), והיות ואדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה (כמבואר במסכת בבא מציעא דף כ"א ע"ב), א"כ היה יאוש וזה שלי. שלחו את השאלה להגאון ר' יצחק אלחנן זצ"ל, אב"ד קובנא, והשיב שעפ"י דין חייב להחזיר, כי אין הממון של האשה, אלא של בעלה, כי מה שקנתה אשה קנה בעלה, והוא לא ידע כלל מהאבידה, וא"כ היאוש שלה לאו כלום הוא, כי אינה הבעלים, ולגבי בעלה הוה יאוש שלא מדעת דלא הוי יאוש". "גם בדינך, המשיך מרן החזו"א ואמר ליהודי ניצול השואה, וכי יש בידך כלל להתייאש, הרי אין אתה כלל בעלים על עצמך, אנו רק שליחים של הקדוש ברוך הוא והוא הבעלים עלינו, הוא שלחנו לכאן והציב עבורנו את התנאים בהם נחיה, אם טובים יותר או פחות, כי הוא יודע מה טוב עבורנו, וא"כ אין מועיל כלל היאוש שלך, ואין לו ערך כלל, כי רק הבעלים בלבדם יכולים להתייאש!"
דעת הרי"א מקובנא שאשה נושאת ונותנת בבית אין מועיל יאושה להוציא את הממון מרשותם המשותפת. ונלענ"ד שדוקא באשה נושאת ונותנת הדין כך, אבל מנהל שכיר וכד' שאיבד מעות של העסק – יאושו יאוש. דוקא באשה אנו אומרים שמה שקנתה אשה קנה בעלה וידה כידו, וכבי' כל פעולה ממונית צריכה להיות בהסכמת בעלה כדוגמת מה שקנה עבד קנה רבו. אבל במבנה ארגוני וקנייני רגיל של מנהל שכיר אף שאין לו בעלות מוחלטת על הממון, עצם הזכות לעשות פעולות קנייניות בממון המופקד בידו עפ"י שיקוליו, מלמד שגם אם איבד מעות של הארגון שהוא מנהל בו יאושו יאוש, ואינו תלוי בדעת הבעלים שהפקידו בידו את ניהול העסק.
וה"ה במקבל עיסקא שחציה מלוה וחציה פקדון, נראה שהמתעסק שאיבד יאושו יאוש.
ה. בפתחי חושן (חלק ב (אבידה ומציאה) פ"ב בסעיף ג) כתב: "אין יאוש מועיל אלא כשבעל החפץ מתייאש, אבל שליח שאבד ונתייאש, אינו יאוש".
וכך כתב שם בהערה ה בה סקר את דעות האחרונים: "נחלת צבי לסימן רנט בכיס של מעות שנאבד מיד שליח, וכתב שם שאם מותר לשליח להשתמש במעות וחייב באחריותן, הרי הוא בעל החפץ ומועיל יאוש שלו. ועי' כסף הקדשים סימן רסב סעיף ה בדין חפץ שנאבד מן הבית ונודע לאשה שנאבד במקום שהרבים מצויים שם ולא נודע לבעלה, ומצדד לומר שאין יאוש האשה מועיל אפילו כשהיא נושאת ונותנת בתוך הבית. ובגדולי שמואל בסוגיא דראה סלע שנפל משנים הביא מדברי הש"מ שם במה שכתבו רש"י ותוס' שאם הם שותפים אינו מתייאש שבתוס' שאנץ מפרש שבאמת מתייאש האובד, אלא שמכיון שחביריו השותפים אינם יודעים שאבד ואינם מתייאשים, הרי חלק השותפים הוא לפני יאוש ומיקרי באיסורא אתי לידיה, שאין יאוש מועיל לחלק מחפץ, ומדייק מכאן הגדולי שמואל שיאוש של שומר אינו מועיל, שהרי האובד השותף הוא שומר של שאר השותפין, וכיון שהוא מתייאש הרי יש כאן יאוש על כל החפץ, והביא מדברי מהרי"ל דיסקין חלק הפסקים שמסתפק בזה וציין לסוגיא זו, והמהרי"ל דיסקין הביא ראיה שיאוש של שומר מועיל, עיין שם. וגם בדברי משפט סימן רס סק"א משמע שיאוש שומר מועיל (אלא שהדברי משפט איירי ביאוש שומר לאחר יאוש בעלים), וגם באולם המשפט מצדד לומר שיאוש שליח ושומר הוי יאוש, עיין שם". "ולולי דמיסתפינא היה נלע"ד לחלק בין שומר חנם שפטור מגניבה ואבידה, ומיד כשנאבד אין לו חיוב כלפי הבעלים וממילא אין לו שום בעלות על החפץ, אבל שומר שכר שחייב באבידה, ונמצא שיש לו צד בעלות על החפץ אפשר שיאושו מועיל. ובדברי הקצה"ח סימן רנט סק"א משמע לסברת הרמב"ן שאם נתייאש הבעלים ולא נתייאש השומר, הרי זה כאילו לא נתייאש, עיין שם. בשו"ת אבן שתיה חו"מ סימן עו דן בגזבר של קהל אם יש לו דין שליח או דעדיף משליח, והביא ממ"ש הפוסקים שאין יאוש מועיל בשליח, ואילו גבי גזבר של הקדש כתב הרשב"א בחולין דף קלט לענין עוף של בד"ה שמרדה פקעה קדושתה, דכיון שנתייאש הגזבר הו"ל הפקר ופקע שעבוד ממון של הקדש, הרי שיאוש של גזבר מועיל, ובסוף דבריו כתב שאין להוכיח מכאן, דשאני עוף שמרדה שדינה כאבודה מכל אדם ומדינא א"צ יאוש, ומה שהזכיר הרשב"א יאוש הגזבר לרווחא דמילתא כתב כן. וצ"ע שבתחלת דבריו הביא דברי הפמ"ג באו"ח סימן קנג (א"א ס"ק מו) שבס"ת של כרכים אין יאוש מועיל, משום ששייך לכולם ושמא יש אחד בסוף העולם שלא ידע ולא נתייאש, ולסברתו שגזבר עדיף משליח, מה איכפת לן במה שאחד אינו מתייאש, הרי יאוש הגזבר לחוד מועיל. בשו"ת שבט הלוי ח"ג סימן קמ דן במי שמצא לפני ביתו סכום כסף, ויש רגלים לדבר שנפל מגבאי צדקה שהיה שם לפני זמן קצר לקבץ לצדקה, וכתב השואל שבודאי מדין חצר לא זכו שאר השכנים שבחדר המדרגות, כיון שאינו משתמר לדעתם, אלא שיש להסתפק אם יאוש הגבאי מועיל, וכיון שאין ידוע לאיזה צדקה קיבץ, יהא מונח. והשבט הלוי השיב דאע"פ שזכה הגבאי עבור עניים, אפשר שאין זה כבא ליד עניים ממש, ועדיף משליח ומועיל יאוש הגבאי, ועוד כתב בשם שו"ת טוטו"ד מהדו"ג ח"ב סימן צ שגבאי הגובה למסור לגבאים אחרים, לא מיקרי יד עניים, וא"כ פשוט שיכולים לשנות מצדקה לצדקה אחרת, ואפילו לדעת האוסרים לשנות מצדקה לצדקה, היינו דוקא כשאפשר לקיים המצוה הראשונה שלשמה גבו, אבל כשאי אפשר מוטב לשנות מאשר להניח ולא יעשה בהם מצוה כלל, ועוד כתב שהמוצא עצמו נעשה עתה גבאי על מעות אלו, ועל כן העלה שיחלקו המעות לצדקה אחרת, עיין שם. ומדבריו נראה דאיירי בגבאי שקיבץ עבור סתם עניים, אבל אם קיבץ לעני מסוים, מסתבר שזכה הגבאי מיד עבור אותו עני, ושוב אינו אלא שליח או שומר שאין יאושו מועיל, וגם ההיתר לשנות לצדקה אחרת לא שייך, שמעתה אין אלו מעות צדקה אלא ממון אותו עני (אמנם אם לא ידע הנותן עבור איזה עני מקבץ, אפשר שיש לצדד לומר שלא זכה אותו עני, וכמ"ש בספר צדקה ומשפט פ"ט סעיף ג, ולפי"ז יש תקנה זו). מיהו אם נאמר שיאוש של שומר מועיל, מסתבר שבכל אופן דין הגבאי כשומר, ויכול המוצא לזכות במעות לעצמו, אא"כ קיבץ לצורך צדקה של צבור, אפשר שלסברת הפמ"ג דלעיל אין יאושו מועיל"...
נראה שהכרעת השאלה האם יאוש של השומר מספיק נקבע עפ"י היחס שבין בעל הממון לשומר וכמות השליטה של השומר בממון שתחת ידו ואינו שלו.
ו. מעין ראיה ניתן להביא מדין שכחה. נאמר בפאה (פ"ה מ"ז): "העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית שכחו בעל הבית ולא שכחוהו פועלים עמדו עניים בפניו או שחיפוהו בקש הרי זה אינו שכחה". ובר"ש: "ולא שכחו בעל הבית – וכגון דבעל הבית בשדה דקאי גביה דליזכי ביה אבל אי הוה בעל הבית בעיר הוי שכחה אף על גב דלא שכחו בעל הבית כדאיתא בפרק שנים אוחזין (דף י"א א)". ואמנם ניתן לדחות ראיה זו שהיא מדיני שכחה ולא פשטה בכלל מקרי יאוש, אבל סימן על ההסתכלות על מקרים השונים ניתן למצוא מכאן.
ז. במקרה הנוכחי, המעות שאיבדה היו מיועדים לבנה לא זיכו לו אותם במפורש אבל אולי עצם הנתינה לידה הקנתה לבן את המעות. ונראה שהיא אינה יכולה להתיאש כיון שהיא רק שליח הבאה, ואין לה אחריות עליהם וממילא כל זמן שהבן לא ידע היאוש שלה אינו מועיל1.