חבל נחלתו כא לט
סימן לט - סיוע לדבר עבירה
שאלה
[עריכה]הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ב הי"ד) כתב: "אסור לפועלים לקצור את כל השדה אלא מניחין בסוף השדה כשיעור הפאה"... בשערי צדק (שער מצות הארץ חכמת אדם פרק כג סעיף טז) הוסיף: "אסור לפועלים לקצור את כל השדה, אף על פי שיצוה להם בעל הבית, אלא מניחים בסוף השדה כשיעור הפאה".
כיון שהפועלים אינם בעלי השדה הם אינם עוברים בכילוי פאה, ואיסורם נובע כנראה ממסייע ידי עוברי עבירה. השאלה היא כיון שהם נשכרו לפרנסתם, האם הצד האישי – הצורך בפרנסה לא יגבר על סיוע לעבירתו של בעל השדה?
תשובה
[עריכה]א. כאמור, השאלה היא מה דין מסייע ידי עוברי עבירה.
כתב בשו"ת משיב דבר (ח"ב סי' לב): "אבל כ"ז לדעת הירושלמי משא"כ לש"ס דילן דלא ס"ל טעם ההיתר משום שתולין בדבר הרחוק, כפשטא דגמ' דמקשה מ"ש רישא מ"ש סיפא וכקושיית התוס' לשיטתם בסד"ה משאלת, אלא ס"ל לתלמודן דאפילו בלי שום תליה בהיתר שרי משום דרכי שלום לסייע לפני מעשה העבירה, א"כ ה"נ דשרי בשכר ופרנסה ורק בחנם אסור, והיא היא דעת הרמב"ם שכתב בה' תרומות (פי"ב ה"ו) ישראל שעושה פירותיו בטומאה אין בוצרים עמו ואצ"ל שאין דורכין עמו מפני התרומה שתעשה בטומאה, הרי דייק רבינו דאיסור הוא מפני התרומה ולא משום שיאכל בטומאת חולין, וככה בה' בכורים (פ"ח סי"ג) כתב הרמב"ם אשת חבר מרקדת ובוררת עם אשת ע"ה אבל משתטיל מים בעיסה לא תסייע אותה מפני שהיא עושה עיסתה בטומאה וכן הנחתום שעושה בטומאה לא לשין ולא עורכין עמו כו', הרי עירב שני המשניות דגיטין וע"ז בהלכה אחת, דבשניהם לברור עמה שרי וללוש אסור, והיינו משום דכבר יכולה לפרוש חלה מש"ה הרי עושה עבירה דמטמא חלה, אבל לברור עמה שרי בין משום דרכי שלום בין לפועלים בשכר שרי, וכבר מצינו בגיטין (דף ס"ב) בענין אחר דמשום כדי חייו של גבל ובדד התירו, וה"נ מה דשרי משום דרכי שלום מותר משום כדי חייו, היוצא מזה דלדעת רש"י ורמב"ם אסור לזווג בעלי עבירה בחנם, אבל מי שפרנסתו בכך לזווג, שרי לכו"ע".
ונראה א"כ שה"ה במקרה זה שהפועלים מסייעים בד"ע של בעל השדה לצורך פרנסתם הדבר מותר.
ב. אמנם בשו"ת מים חיים (ח"ב סי' נא) העיר על פסקו של הנצי"ב: "ראוי לציין שהרב שדי-חמד (כללים מערכת ו' כלל כ"ו אות ג' בסופו) כתב שהנצי"ב נשאל אם מותר לזווג אשה לאיש אשר ידועים המה לעוברי עבירה ויעברו על איסור נדה ובענין דלא קאי בתרי עברי דנהרא שאין בו משום לפני עור לא תתן מכשול אבל אסור מדרבנן... וכתב לחלק בין מסייע בשעת העבירה למסייע שלא בשעת עבירה, וכתב שדעת הרמב"ם כרש"י שגם לפני שעת עבירה אסור לסייע כשאין לחוש מפני דרכי שלום. וביאר עוד דמי שדרכו ופרנסתו בכך לזווג זיווגים (שדכן) דינו כמפני דרכי שלום, ולכן פסק שאם אין פרנסתו בזה אסור לזווגם אף שהוא סיוע לפני העבירה כיון שאסור לדעת רש"י והרמב"ם, אבל מי שפרנסתו בכך מותר לכולי עלמא עד כאן דברי הנצי"ב. והרב שדי-חמד הוסיף בלשון זו, "ואין דעתי העניה נוחה בהיתר זה אלא דמלבד שאיני כדאי לחלוק על רב גדול וצדיק שכמותו אף אין לי פנאי עתה לעיין היטב בזה וכתבתי דברי קדשו לזכרון ומי שדעתו רחבה יבוא ויכריע". ועי"ש בתשובתו הארוכה של הרב חיים דוד הלוי.
הצטרף לדעתו הרחבה של הנצי"ב, בשו"ת מהרש"ם (ח"ו סי' צה) שכתב: "ובתשו' שבסו"ס דע"ת סי' ח' העליתי דבכה"ג דליכא אלא משום מסייע ידי עוברי עבירה – במקום דוחק פרנסה שרי".
ונראה לגבי מצות פאה, שניתן לתת אף מן העומרים, אין זה מסייע בשעת עבירה שהרי עדיין יכול לתת מן העומרים, ועל כן מותר לפועלים לעשות כהוראתו של בעל השדה ולקצור את כל השדה בלא השארת פאה.