חבל נחלתו כא לב
סימן לב - מזוזה בפתח ארעי
שאלה1
אולם בו יש קיר עם שתי דלתות שעומד שם רוב הזמן כדי לחלק את האולם הגדול לשני חלקים, כשיש אירוע גדול מסירים את הקיר לגמרי. (הקיר זז ממקומו ע"י מסילת הזזה או ע"י ציר באחד מצידיו.)
האם שתי הדלתות הללו צריכות מזוזה, ואם כן האם לקבוע את המזוזות בברכה או ללא ברכה.
תשובה[עריכה]
א. נראה שאפילו משום מראית עין ראוי שתהיינה מזוזות בדלתות, כדי שאנשים יתרגלו שדלת צריכה מזוזה, ומפני החשד של אנשים המשתתפים באירועים ואינם יודעים שהקיר מתפרק. וכאן שרוב תשמישו עם דלתות צריך לקבוע בשני הפתחים בברכה אחת.
כאמור במנחות (לב ע"ב): "של בית מונבז המלך היו עושין בפונדקותיהן כן, זכר למזוזה".
פרש רש"י: "היו עושין בפונדקותיהן כן – פונדק היינו בית שלנין בו עוברי דרכים בדרך ואין חייבין במזוזה דלאו דירת קבע הוא כדתניא לקמן בהתכלת הדר בפונדקי בארץ ישראל כל שלשים יום פטור מן המזוזה ושל בית מונבז המלך כשהיו מהלכים בדרך נושאין מזוזות עמהם ותולין אותן בפונדק במקל עד הבקר זכר למזוזה לפי שלא היו דרין לעולם דירת קבע אלא הולך היה מעיר לעיר במלכותו".
וק"ו כאן שהדלתות קבועות רוב הזמן, וחלק מהמשתמשים באולמות כלל אינם יודעים שהדלתות בקיר אשר ניתן להזיזו.
ב. אולם יש בהחזרת הקיר למקומו בעית 'תעשה ולא מן העשוי' שהרי כאשר מחזיר את הקיר אינו קובע מזוזה מחדש, אלא מניח קיר עם מזוזה קבועה בפתח.
וניתן היה להתגבר על תעשה ולא מן העשוי במזוזות על ידי הנחת המזוזות על מסילות, וכאשר מזיזים את כל הקיר אשר בו הדלתות והן מתבטלות מתפקידן להסיר את המזוזות ולקובען על ידי מסילות לאחר החזרת הקיר למקומו.
וצ"ב אם צריך לברך בכל פעם שמחזיר את המזוזות למקומן שהרי מתחדש החיוב. (ועכ"פ ברכת שהחיינו על קביעת המזוזה לא יברך שוב מפני שאין זו מצוה הבאה מזמן לזמן בפתח זה.)
ג. אמנם יש מן הראשונים שאומר שאין בהחזרת הקיר עם המזוזות קבועות בו משום תעשה ולא מן העשוי.
כתב הגהות מיימוניות (הל' תפילין ומזוזה וספר תורה פ"ו הי"ב): "כתב רבינו שמחה פצים שבאמצע הפתח וב' דלתות שוקפין עליו אחד מימין ואחד משמאל ופתח אחד פתוח בכל פעם ליכנס ולצאת, ולפעמים כשיש להכניס שם חבילות גדולות מפרק העץ ופותח ב' הדלתות יתן המזוזה באותן פצים דרך ימין לאותו הרגיל להיות פתוח אף על גב דכשמפרק ומחזיר מתקנן עם המזוזה ולא הוי תעשה ולא מן העשוי כמו חתך והניח ולבסוף העמיד שהרי מתחלת קביעות הפצים היה קבוע ועומד דרך קביעותו וכן מוכח הגמרא דאמר בהתכלת גבי טלית שנקרע הכנף מן הציצית חוץ לג' תפירות וכו' ומסיק ושוין שלא יביא אמה על אמה ממקום אחר תכלת ותולה בה אלמא כל היכא דמתחיל בכשרות שוב אינו נקרא תעשה ולא מן העשוי. ה"ג".
ודעת רבינו שמחה התקבלה להלכה בציצית כאמור בערוך השולחן (או"ח סי' טו ס"ז): "ויש בזה שאלה דא"כ למה בנקרע לגמרי חוץ לג' יתפור הלא כיון שהכנף הזה נקרע מהבגד איך יתפרנה עם הציצת הלא נפסלה משום ולא מן העשוי די"ל דאין זה דמיון דהא סוף סוף כנף זה הוא מבגד זה ולא מבגד אחר וכשחוזר ומחברו חוזר לקדמותו דבבגד זה נעשה בכשרות מתחלתו ולא קרינא ביה העשוי בפסול שהרי לא נעשה בפסול, אבל כשמביא ממקום אחר הרי לגבי בגד זה נעשה בפסול [וזהו כונת המג"א סק"ג וגדולי אחרונים שקלו וטרו בזה והדבר ברור כמ"ש ודו"ק]".
ואם כן ה"ה במזוזות הקבועות בקיר ארעי כיון שנעשו בכשרות, אע"פ שמחזיר את הקיר עם המזוזה, בכ"ז כיון שזו החזרה של הקיר על פתחיו ודלתותיו למקומו ולא בניה מחדש, אין קביעת המזוזה שנעשתה לשעבר בטלה, ולכן בחזרת הקיר למקומו אין במזוזה פסול תעשה ולא מן העשוי.
ד. ונראה שכאשר פותחים את הקיר, צריך לבדוק אם אין מזוזות ומשקוף ומתחייבים במזוזה נוספת (לפי החולקים על הרמב"ם שאינם מצריכים דלת).
מסקנה[עריכה]
יש לקבוע את המזוזות בפתחי הדלתות בברכות: לקבוע מזוזה ושהחיינו2 ואין צריך לחברן לאחר כל פירוק הקיר.