חבל נחלתו כא כו
סימן כו - כתם על נייר
שאלה[עריכה]
אשה מצאה כתם על נייר של רשימת קניות שלה, האם הכתם מקבל טומאה?
תשובה[עריכה]
א. נאמר במסכת כלים (פי"ז מט"ו): "העושה כלי קבול מכל מקום טמא העושה משכב ומושב מכל מקום טמא. העושה כיס מעור המצה מן הנייר טמא הרימון האלון והאגוז שחקקום התינוקות למוד בהם את העפר או שהתקינום לכף מאזנים טמא שיש להם מעשה ואין להם מחשבה".
פרש ר' עובדיה מברטנורא: "ומן הנייר – העשוי מעשבים".
ותוספות יום טוב העיר: "מן הנייר – פי' העשוי מעשבים ע"י דבק. כן פי' הר"ב בפ"ב דמגילה מ"ב".
ב. במיני החומרים המקבלים טומאה אנו מחלקים בין: כלי מתכות שאפילו פשוטיהם מקבלים טומאה (כלים פי"א מ"א), לבין ששה סוגי חומרים אחרים שמקבליהם טמאים ופשוטיהם טהורים. כדברי הרמב"ם (הל' כלים פ"א ה"א): "שבעה מיני כלים הן שמקבלין טומאה מן התורה ואלו הן: הבגדים, והשקין, וכלי עור, וכלי עצם, וכלי מתכות, וכלי עץ, וכלי חרש, הרי הוא אומר מכל כלי עץ או בגד או עור או שק, ובכלי מתכות נאמר אך את הזהב ואת הכסף, ובכלי חרש נאמר וכלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא ואותו תשבורו".
וישנו סוג שלישי של חומרים שאינם מקבלים טומאה כלל כדברי ספר מצוות גדול (עשין סי' רמד-רמו ד"ה כלי גללים): "כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה אין מקבלים טומאה אפילו טומאת מדרס לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים ובין פשוטיהן ובין מקבליהם טהורים (ע"פ רמב"ם ה"ו). וכן פשוטי כלי חרס טהורין מלקבל אפילו טומאת מדרס לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים כמו שבארנו למעלה (דף רלט, ג) על פי הברייתא דתורת כהנים דכל שאין לה תוך בכלי חרס טהור (ע"פ רמב"ם ה"ח)".
נייר אינו מן החומרים המנויים בתורה וצריך לדון מה דינו.
נייר נעשה מסיבים צמחיים שהרחיקו מהם חלקים מסוימים יותר רטובים ובשלו עם דבק ויבשו במשטחים.
ג. לגבי נייר כתב הרמב"ם (הל' כלים פ"ב ה"א): "העושה כלי קיבול מ"מ הרי זה מקבל טומאה בכל שהוא מן התורה, ואין לכלי קיבול שיעור, והוא שיעשה דבר של קיימא שאפשר שיעמוד, כיצד העושה כלי מן העור המצה שלא נתעבד כלל, או מן הנייר אף על פי שאין הנייר מקבל טומאה, או מקליפת הרימון והאגוז והאלון אפילו חקקום התינוקות למוד בהן את העפר, או שהתקינום לכף מאזנים, הרי אלו מקבלין טומאה"...
היינו, נייר כשאינו כלי קיבול אינו מקבל טומאה, אולם אם עשו ממנו כלי קיבול הוא מקבל טומאה.
ד. פסק השו"ע (יו"ד סי' קצ ס"י): "כתם שנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה, לא גזרו עליו. כיצד, בדקה קרקע עולם (או בית הכסא שאינו מקבל טומאה), (מרדכי ה"נ בשם סמ"ג וסמ"ק) או כל דבר שאינו מקבל טומאה, וישבה עליו ומצאה בו כתם, וכן כתם שנמצא על בגד צבוע, טהורה. (לפיכך, תלבש האשה בגדי צבעונין, כדי להצילה מכתמים) (הרמב"ם ובגמרא פרק האשה)".
ואינו מקבל טומאה הוא בכל סוגי הטומאות: טומאת מגע ומדרס ואף טומאת נגעים (נגעי בגדים).
ה. כתב בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת יו"ד סי' קה): "אשר שאל דבר חכמה. אשה שמצאה כתם על נייר אם הוא טמא כיון שדבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים אם נייר הוא דבר המקבל טומאה. והנה כתב מעלתו שנייר שבימיהם העשוי מעשבים טמא בנגעים ובודאי מקבל כתמים ועיקר שאלתו על נייר שלנו שעשוי מבלויי סחבות. והנה לשונו של מעלתו במכתבו כדאיתא בנגעים שעשבים מקבלין טומאה. ודברים הללו שגגה הם בידו דלענין טומאת נגעים לא עשבים עצמם ולא נייר העשוי מהם מקבל טומאת נגעים דבנגעים צמר ופשתים או עור או מלאכת עור כתיב ומה שאינו צמר ופשתים ולא עור אין לו ענין בטומאת נגעים וכן מבואר בשבת דף כ"ו ע"ב בסוגיא דצמר ופשתים ע"ש וכן מבואר בהרמב"ם פ"ג מנגעים". "ואם לענין שאר טומאות אם העשבים הם מאכל אדם פשיטא שמקבלין טומאה ומקרא מלא בטומאת שרצים מכל האוכל וגו' ואם אינו מאכל אדם אינו מקבל שום טומאה ועיין בסוכה דף י"ב ע"ב הני שושי ושווצרי מסככין בהם ופירש"י מיני ירקות שאינם מקבלים טומאה לפי שאינן מאכל אדם. והדבר מפורש בהרמב"ם בריש פ"א מהלכות טומאת אוכלין". "ועתה יראה מעלתו איך שגה בדמיונו מהיפך אל היפך שאצלו פשוט שנייר מעשבים מטמא בנגעים ונייר שלנו אינו מטמא בנגעים, ונהפוך הוא שנייר מעשבים אין לו ענין לטומאת נגעים ונייר שלנו העשוי מבלויי סחבות שעיקרם פשתים וצמר מטמאים בנגעים, ותמהני שמעלתו פלפל אם יש בבלויי הסחבות שלש על שלש ואם מה שזרק לאשפה מטהרן. וכל זה לפי סברתו שהנייר מצד עצמו עתה אין לו שייכות לטומאה אמנם טעה שהנייר הזה לא גרע מלבדים דג"כ לאו טווי ואריג נינהו ומטמאים בנגעים כמפורש בהרמב"ם ריש פרק י"א מנגעים". "ואמנם לענין שאר טומאות אף שכתבתי שעשבים שאינן מאכל אדם אינן מקבלים טומאה היינו כמות שהם אבל אם עשה מהם בגדים או לבדים וכן נייר העשוי מבלויי סחבות כל אלו מקבלים שאר טומאות שהם לא גריעי מלבדים. וזה לשון הרמב"ם בפ"א מהלכות כלים הלכה י"א כל שהוא ארוג בין מצמר ופשתים בין מקנבוס או ממשי או משאר דברים הגדלים ביבשה הוא הנקרא בגד לענין טומאה והלבדים כבגדים לכל דבר עכ"ל הרמב"ם. הרי כללא כייל מכל הגדל ביבשה וכל הלבדים כבגד ומקבל טומאה. ומעתה איפשט ספיקו דרום מעלתו ונייר בין מעשבים וק"ו מבלויי סחבות מקבל טומאה ועיין פרק יו"ד [י'] ממסכת פרה משנה וי"ו [ו'] ועיין פ"ב ממסכת כלים משנה ה' בתוי"ט בד"ה ניירות".
דעתו של הנו"ב שנייר העשוי מבגדים שבלו מקבל טומאה.
מן הנו"ב משמע בגלל שהיו בגדים ועתה עדיין לא פקעה מהם הטומאה. אולם מתשובת בנו משמע שמצבם כנייר מחייבם מפני שהם כלבדים אע"פ שאינם ראויים ללבישה.
בן הנו"ב נשאל על ידי מחותנו על דעת אביו בשו"ת שיבת ציון (סי' לט) והשיב: "לכן ע"כ צריכין אנו לחלק בין נייר לנייר וכל ניירות שלנו שהם מעשי לבדין (שקורין בל"א געפילצט) הם מקבלים טומאה כמ"ש אאמ"ו הגאון זצ"ל וכמו שהביא שם דברי הרמב"ם בפ"א מהל' כלים הלכה י"א1, אמנם יש נייר שאינו מקבל טומאה והוא מין נייר שהיה להם בדורות הראשונים טרם שידעו ממלאכת נייר שלנו והיו כותבין על עלים שלמים מעלי אילנות וירקות או על קליפת עצים שהחליקו והתקינו אותם כמו שהם גדלים כדי שיקבלו הדיו ויהיו ראוים לכתוב עליהם ונייר זה כיון שהוא כברייתו אינו מקבל טומאה שאין בו מעשה לבדים ולא נשתנה ועדיין הוא עלה וקליפת עץ כגדולו ולאו בר קבולי טומאה הוא. ומנייר הזה מיירי הרמב"ם בפ"ב מהל' כלים דכתב 'ואף על פי שאין הנייר מקבל טומאה' היינו שאפי' הוא מנייר שאינו מקבל טומאה מצד עצמותו אפ"ה אם עשה ממנו כלי מקבל טומאה, אבל הנייר המצוי אצלנו שנעשה מבלויי סחבות או מעשבים כתושים והם מעשה לבדים זה בודאי מקבל טומאה דלענין קבלת טומאה לא צריך להיות שוע טווי ונוז וגם הלבדים הם כבגדים כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפרק א' מהל' כלים הלכה י"א. ומה שכתב מעלתו שפנים חדשות באו לכאן לא ידעתי כוונתו דאף שנעשה מבלויי סחבות מ"מ אין אנו דנין שיקבל טומאה על שהיה ארוג בתחילה אלא שמקבל טומאה ממה שנעשה עתה מעשי לבדים".
בן הנו"ב כתב שדין נייר כדין לבדים, ולבדים הם מיני בדים שאינם עשויים באריג אלא בכבישת הסיבים. ואינו מתיר נייר אלא אותו שנעשה מעלים לא מעובדים וכד' אם לא עשו מהם כלי קיבול ודבריו קשים מאד. גם כשעשוי מבגדים הלא מרסקים אותם לחוטים דקה מן הדקה ואינם ניתנים ללבוש ומדוע שכחומר גלם כזה יקבלו טומאה, וצ"ב.
ו. כתב בסדרי טהרה על שו"ע (יו"ד סי' קצ ס"י): "וכן אם נמצא על נייר שלא ע"י בדיקה וקנוח, אלא שעברה עליה או ישבה עליו, כתב בתוספות יום טוב פרק ב' דמסכת כלים [משנה ה] דאין טומאה שייך בנייר. הגם דהוא מיירי בנייר שהיה בזמן הש"ס, שהיה מעשבים, מה שאין כן בנייר דידן שהוא נעשה מבגד פשתים. מכל מקום נראה דאין חילוק, שהבגד פשתים נטחן ופנים חדשות בא לכאן. ומה שהקשה שם התוספות יום טוב לא קשה מידי, ונראה דאישתמיטתיה משנה ט"ו פרק י"ז דאם יש לו בית קיבול אף הנייר טמא, משום הכי איצטריך לאשמעינן דבכיסוי טהור, עיין שם, אבל כל זמן שאין לו בית קיבול טהור אף נייר דידן, שאין זה בכלל בגד ועור שטימא הכתוב. וגם לא דמי למחצלת דסוף פרק כ' דחזיין לשכיבה, עיין שם, וזה דלא כתוספות יום טוב שם".
היינו, כתם שנמצא על נייר שאינו כלי קיבול אינו מקבל טומאה משני טעמים: ראשית, הוא נעשה מעשבים שהם עצמם לא היו מקבלי טומאה, ואף אם נעשה מבגדים שבלו כיון שנטחנו ונתרסקו והוסיפו להן חומרים שונים – פנים חדשות באו לכאן, וכיון שאינם כלי קיבול מותרים. ומשמע מדבריו שפקעה קבלת טומאה בבגדים שבלו ונטחנו ואינם שוים ללבדים שהם סיבי צמר ופשתים שנכבשו.
ז. סיכם בפתחי תשובה (שו"ע יו"ד סי' קצ ס"י ס"ק יח): "...ועי' (בנודע ביהודה תניינא סי' ק"ה) שכתב דנייר שלנו מקבל כתמים דלא גרע מלבדים דמקבל טומאה ע"ש. ועי' (בשו"ת שיבת ציון סי' ל"ט) שגדול אחד הקשה על דברי הנודע ביהודה הנ"ל ממה שכתב הרמב"ם בהדיא פרק ב' מהל' כלים דהנייר אינו מקבל טומאה והיינו טעמא דלא דמי ללבדים דבנייר פנים חדשות בא לכאן והשיב לו דיש חילוק בין נייר שלנו שנעשה מבלויי סחבות או מעשבים כתושים שהוא מעשה לבדים זה בודאי מקבל טומאה והביא ע"ז ראיה גדולה, אבל נייר שהיה להם בדורות הקודמים ועדיין עושים כן במדינות הודו מעלי אילנות וירקות או על קליפת עצים שהחליקו והתקינו אותם לקבל הדיו זה אינו מקבל טומאה ומזה מיירי הרמב"ם והשיג על אותו הגדול במ"ש דלא דמו ללבדים כיון דפ"ח (=פנים חדשות) בא לכאן. דז"א שהרי אין אנו דנין שיקבל טומאה מפני שהיה ארוג בתחלה אלא ממה שנעשה עתה מעשה לבדים ע"ש. ועי' בס"ט שכתב אם נמצא על נייר שלא ע"י בדיקה וקינוח אלא שעברה עליו או ישבה עליו כתב בתוי"ט פ"ב דכלים דאין טומאה שייך בנייר הגם דאיהו מיירי בנייר שהיה בזמן הש"ס שהיה מעשבים מה שאין כן בנייר דידן שהוא נעשה מבגדי פשתן מ"מ נראה דאין חילוק שהב"פ (=בגדי פשתן) נטחן ופנים חדשות בא לכאן עכ"ל, וכ"כ בחכמת אדם כלל קי"ג דין ח'. ואילו ראו דברי הנו"ב ודברי בנו הגאון נר"ו בתשובה הנ"ל לא כתבו כן [עתה נדפס (שו"ת ח"ס חלק ששי ושם בסי' פ"א) כתב דאפילו נייר דידן אינו מקבל טומאה ולא כתמים דכיון שנכתשו הדק היטב ונמסו במים ונהפכו לפנים אחרות פרחה דין צמר ופשתים מנייהו, ועוד נ"ל דלא מקרי צו"פ (=צמר ופשתים) אלא העומדים לבגד ואריג וחבלים ולבדים וכדומה אבל הני ניירות שמיוחדים לצרכים אחרים א"כ אפילו צו"פ בעינא נימא מעשה עץ שימש כמבואר בחולין קכ"ט ע"א כו' ומסיים ע"כ בכתמים הנמצאים הולכין להקל אך בבדיקת עד שאינו בדוק אם הוא נייר אף על פי שלענין שיעור כגריס ועוד יש לו דין כתם מ"מ לענין זה לא אומר להקל בנייר ע"ש]".
ח. וכך כתב בשו"ת חתם סופר (ח"ו – ליקוטים סי' פא): "ועל עתה באתי מ"ש נידון כתמים הנמצאי' על נייר וכ' מעלתו דנב"י נעלם ממנו רמב"ם יפה כיוון כבר כתבתי כן בגליון ש"ע יו"ד שלי אבל מ"ש דבספר חכמת אדם מחמיר, המגיד לו כן כיחש ואעתיק לשוני על גליון ש"ע י"ד סי' ק"ץ סעי' יו"ד עיין ספר סדרי טהרה בסי' זה סקי"ט דנייר אינו מקבל טומאה ולא כתמים וכ"כ בס' חכמת אדם כלל קי"ג אות ח'2. וטעמא נ"ל דהוה כמו גללים אעפ"י שבאו מאוכלי' שהי' מטמאי' מ"מ עתה שנמאסו ונמסו שוב פרחה טומאה מינייהו הה"נ הני ניירות נכתשו הדק היטב ונמסו במים ונהפכו לפנים אחרו' פרחה דין צמר ופשתים מינייהו ועוד נ"ל דלא מיקרי צמר ופשתן אלא העומדי' לבגד ואריג וחבלים ולבדי' וכדומה אבל הני ניירו' שמיוחדי' לצרכים אחרי' א"כ אפי' צמר ופשתן בעינא נימא מעש' עץ שימש כמבואר בחולין קכ"ט ע"א ובנב"י תנינא סי' ק"ה נעלם ממנו לשון רמב"ם רפ"ב מכלים, אך מרע"ב פרה פ"י משנה וי"ו [ו'] משמע קצת דאי הוה מני שני ושלישי בחטאת לא הוה חייץ ואי אינו מקבל טומאה אמאי לא יחוץ מ"מ הרע"ב לא דק כולי האי בזה ועדיפא מיני' קאמר ועוד פרשן הוא ולא פסקן. ע"כ בכתמי' בנמצאי' הולכין להקל אך בבדיקת עד שאינו בדוק אם הוא נייר אעפ"י שלענין שיעור כגריס ועוד יש לו דין כתם מ"מ לענין זה לא אומר להקל בנייר ובלאה"נ דרכי שלא לסמוך להקל בשיעור מאכולת גדולה שהיה בזמניהם שהם ט' עדשים כשיעור גראשין [שם של מטבע] של כסף בזמנינו וכמו שציין בס' מעיל צדקה, היינו בכתם ממש אבל בעד שאינו בדוק אני משער בדם מאכולת שבזמנינו שהוא מעט וקטן הרבה מהנ"ל"...
החתם סופר מכריע שאפילו נעשו מצמר ופשתים שמקבלים טומאת נגעים, אולם עשיית הנייר שינתה לגמרי את מהותם ועל כן כחומר גלם אינם מקבלים טומאה אא"כ עשו מהם כלי קיבול.
ט. כך כתב בערוך השולחן (יו"ד סי' קצ סמ"ב): "וכתם על הנייר טהור כמ"ש הרמב"ם בפ"ב [הל' א'] מכלים דנייר אינו מקבל טומאה ויש מי שרוצה לומר דנייר שלנו העשוי מבלויי סחבות מקבל טומאה [עי' פ"ת סקי"ח בשם השיבת ציון לחזק דברי הנוב"י] ודברים תמוהים הם דהא שורים אותם הרבה עד שנעשו לגמרי כמים שרוים ונתפרדו לגמרי ואח"כ פנים חדשות באו לכאן ואין שום שם בגד על זה ופשיטא דטהור [וכ"כ הח"ס בחלק ו' סי' פ"א דגם נייר דידן אינו מקבל טומאה ע"ש]".
י. בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סי' נג) דן בדין נילון ספוג ונייר לקבל טומאה: "ברמב"ם פ"א מה' כלים הלכה י"א איתא דכל שהוא ארוג וכו' או משאר דברים הגדלים ביבשה הוא הנקרא בגד לעניין טומאה וכו'. וודאי דכל מה שנעשה מדגים ומעופות טהור וכמפורש במתני' כלים פי"ז מי"ג כל שבים טהור, ובמי"ד במה שנברא בחמישי אין בהם טומאה והם מדגים ומעופות עיין בפירוש הר"ש והרמב"ם והרא"ש, ומכנף העוזניה וביצת הנעמית הוא רק מדרבנן כדאיתא ברמב"ם פ"א מכלים ה"ב וצע"ק על מה שכתב וקרוב בעיני הא מוכרח זה, ולכן הניילאן אם נעשה גם מדברים הבאים גם ממיני עצים אפשר שייך שיקבלו טומאה דנהי שלא ניכר עלייהו שהם מעצים ממינים הגדלים מה בכך הא כיון שאינן מדגים ועופות אולי שייך לרבות מאו בגד גם זה דאף אם אינם גידולין ממש הא באים מגידולין, ובכלל לאו גידולין דוקא צריך אלא שכן היה מציאות בגדים, וזהו טעם הנו"ב שסובר שאף נייר מק"ט (מקבל טומאה) ואינו סובר טעם סד"ט סימן ק"צ ס"ק י"ט דכיון שנטחן פנים חדשות באו לכאן דעכ"פ שייך שיהיו בכלל הריבוי, אך נייר יש לטהר מטעם דלא נעשו לבגדים וכלים אבל ניילאן שעושין מהם בגדים יש טעם גדול שיקבלו טומאה, והטעם דלא נעשו חוטין אלא כעור הוא טעם לפטור מציצית ולא לענין טומאה, אבל עתה שמעתי שנעשה רק מהשמן הנמצא במעינות מעומק האדמה שא"כ ודאי אין מק"ט גם לא מדרבנן ככלי אדמה, וממילא אין עלייהו דין כתם". "והנה הספוג שתנן בשבת דף קמ"ג שאינו מק"ט אינו מטעם זה אלא אם נעשה מדברים המק"ט מחוטים דקים או מקיסמי עץ דקים ביותר הוא משום שבית קבול שלהם אינו כהא דקבול כלי אלא באופן אחר שאין זה בחשיבות כלי קבול שנאמר בתורה דהוא דומיא דשק, וזהו לפי פרש"י שלא כתב דאינו עץ ובגד אלא לא כלי עץ ולא בגד ושק, ומש"כ גם ולא מתכת משום דאם היה מתכת היה מק"ט שמתכות א"צ שיהיה כלי קבול אלא סתם כלי שאם היה שייך לעשות ספוג מזה היה זה כלי שמק"ט, אבל הרמ"א [או"ח] בסימן ש"כ סעיף י"ח מביא מערוך שהוא מדג א"כ הוא מטעם שכל שבים טהור ומצאתי בתפא"י שפירש כן". "ולעצם עניין כתם בנמצא על נייר בזה הא פליגי האחרונים והנכון כהנו"ב דמק"ט כדלעיל במאי דפליגי, אבל בנייר שלנו שהוא דק ולא שייך לכבסן שיהיה ראוי להשתמש בהו וכמו שהוא מלוכלך בהכתמים ודאי אינו ראוי נבטל זה הנייר והוא כקרוע ומושחת משום תשמיש לגמרי שודאי אינו שוב מק"ט והוי כהסד"ט ולא מטעמיה, ואף הם לא דנו אלא בנייר קשה שלא נשחת בזה וראוי למלאכה עדיין, אבל לא רוב נייר שלנו וכ"ש לא הנייר שנעשו לקנוח בבה"כ וכדומה".
למדנו לגבי שאלה דידן שפשיטא ליה שנייר אינו מקבל טומאה, וניתן ללמוד מדבריו שאף תחבושות הגייניות אינן כלי קיבול ולכן אינן מקבלות טומאה.
יא. בטהרת הבית (לגר"ע יוסף, סימן ח ס"י עמ' תו) לא נחת לכל חילוקי האגרות משה אלא פשיטא ליה שאין דין נייר בימינו כדין לבדים ועל כן הוא טהור כרוב דעות האחרונים. וכ"כ בלחם ושמלה (לחם ס"ק לז). וכ"כ בפרדס שמחה לגר"מ גרוס.
והגר"מ אליהו השיב (דרכי טהרה עמ' 44 בהערה) לשאלה, שלדעתו כל נייר היום הוא כלי. אולם מה נעשה והוא אינו כלי קיבול. ואפילו תחבושת הגיינית אינה כלי קיבול רגיל כשק המטלטל מלא וריקן כאמור באג"מ (לעיל): "משום שבית קבול שלהם אינו כהא דקבול כלי אלא באופן אחר שאין זה בחשיבות כלי קבול שנאמר בתורה דהוא דומיא דשק"... ועל כן לא נראו דבריו.
ועי' בכורי יעקב (לערול"נ סי' תרכט ס"ק א) וכן פסק שאינו מק"ט בשו"ת להורות נתן (ח"ד סי' סז אות ז), וכן הורה יבלח"א הגר"י אריאל בשו"ת באהלה של תורה (ח"א סי' כה).
מסקנה[עריכה]
נייר ותחבושת הגיינית לסוגיה כיון שלא נעשו לכלי קיבול אינם מקבלים טומאה וכתם שאשה ראתה עליהם טהור.