חבל נחלתו י לח
סימן לח
שריפת ומיחזור עלוני פרשת שבוע וספרי קודש
שאלה
האם עלוני שבת (כגון של חב"ד וכד') טעונים גניזה או מותר לשורפם, ואם מותר לשורפם – האם מותר למחזר אותם בתור נייר או מוצרי עץ אחרים*?
תשובה
א. בשנים האחרונות כמות דברי הקודש הנדפסים עולה ועולה. תרמה לכך בעיקר קלוּת ההדפסה בין במדפסות ביתיות ובין בבתי דפוס. בערבי שבתות בבתי כנסיות מחולקים לפעמים כעשרים עלונים ובהם דברי תורה, פרסומות ושיחות חולין לכל משפחה, כאשר לאחר השבת כמעט כולם מגיעים במוקדם או במאוחר לתאי הגניזה. כמויות הנייר גדולות מאד והטמנה בקרקע לשם גניזה מחייבת בעלי מקצוע ומערכות שינוע והטמנה בקרקע שעלותן גבוהה. כמו"כ כמות ספרי הקודש הנדפסים גדולה מאד. וממילא ספרים אלו שנתבלו ויצאו משימוש אף הם רבים ביותר.
פתרון מיידי הוא שריפת כמויות הנייר האדירות. אולם מלבד עצם הכילוי ע"י שריפה שמחייב אמצעים מתאימים – ארגוני איכות הסביבה מתנגדים מאד לשריפה בגלל ריבוי הגזים הרעילים כתוצאה מהשריפה, ומתנגדים לעצם איבוד הנייר.
נייר המשמש לצרכי חולין ממוחזר למוצרי נייר אחרים כגון תבניות של ביצים, עיתונים, נייר טואלט ונייר יוקרתי להזמנות וספרים מיוחדים ועוד. ישנה אפשרות לדחוס את הנייר עם חומרים מיוחדים וליצור ממנו מוצרים דמויי עץ כגון ספסלים וכד'. בכל המקרים לא ניתן לכוין שנייר ממוחזר מסויים יופנה רק לצרכים מסויימים כגון ספרי קודש וכד'.
עולה השאלה, האם מותר לכלות את כמויות הנייר בדרך שריפה או מיחזור, ואם לאו מה הראוי לעשות.
ב. נאמר במסכת מגילה (כו ע"ב): "תנו רבנן: תשמישי מצוה – נזרקין, תשמישי קדושה – נגנזין. ואלו הן תשמישי מצוה: סוכה, לולב, שופר, ציצית. ואלו הן תשמישי קדושה: דלוסקמי ספרים, תפילין ומזוזות, ותיק של ספר תורה, ונרתיק של תפילין ורצועותיהן".
וכן נאמר שם: "אמר מר זוטרא: מטפחות ספרים שבלו עושין אותן תכריכין למת מצוה, וזו היא גניזתן. ואמר רבא: ספר תורה שבלה גונזין אותו אצל תלמיד חכם, ואפילו שונה הלכות. אמר רב אחא בר יעקב: ובכלי חרס, שנאמר (ירמיהו לב) ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים".
וכן במסכת סופרים (פ"ה הט"ז) שנינו: "מקק הספרים, מקק התפילין, מקק מטפחות הספרים, הרי אילו יגנזו, אבל לא יניחם במקום הטינה, אלא במקום התורפה, והם מרקיבים מאיליהן".
נראה מן הדברים שאין דרך להפקיע קדושת תשמישי קדושה ולכן אם הם בלו ואינם משמשים את יעודם גונזים אותם. וספרי תורה גונזים בכלי חרס כדי שיעמדו כמה שיותר זמן.
כתב בקרית ספר (הל' תפילין ומזוזה וס"ת פ"י): "ספר תורה שבלה או שנפסל נגנז, דלוחות ושברי לוחות מונחין בארון דכתיב אשר שברת ושמתם בארון – שברים תשים בארון. ונותנין אותן בכלי חרש וקוברין אותן דכתיב ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים וזו היא גניזתן. תיק שהוכן לספר תורה והונח בו וגו' תשמישי קדושה אית בהו קדושה מדאוריתא מידי דהוה אכל כלי בית המקדש דתשמישי קדושה נינהו וקדשי, הכי נמי תשמיש דספר תורה ותפילין הוו תשמישי קדושה וקדשו, ולהכי טעונין גניזה כשבלו או שנשברו. אין זורקין כתבי הקדש דהוא מנהג ביזיון ומדאוריתא צריך לנהוג כבוד בתורה בכל מה שהוא כבוד לה' ".
וכתב הראי"ה קוק זצ"ל בשו"ת משפט כהן (סי' לח אות ג): "הנה פשוט דיש שני מיני קבורה: יש קבורה שהיא דרך ביעור, כהא דכל הנקברין, ויש קבורה שהיא דרך גניזה, כה"ג שגונזין כתבי הקדש שבלו, ונפ"מ דקבורה דדרך ביעור אין צורך בה לשום שמירה שיתקיים הדבר הנקבר, שהרי כל עיקר קבורתו הוא שיהי' נכלה בקרקע ונאבד מן העולם, אבל בקבורה של גניזה צריך לקברה בענין שישתמר". ולענייננו, קבורת דברי קודש אינה ע"י ביעור אלא בדרך שישתמרו כמה שניתן. ולהלן נדון אם כל כתבי הקודש שוים בחיוב השמירה עליהם.
ג. במשנה בסוטה (פ"ג מ"ג) נאמר: "עד שלא נמחקה המגילה אמרה איני שותה מגילתה נגנזת". ופרש רש"י (סוטה כ ע"א): "מגילתה נגנזת – בצדי ההיכל דכל כתבי הקדש שאינן ראויין לקרות בהן נגנזין שלא יתבזו".
אולם בתוספות (סוטה כ ע"א ד"ה מגילתה נגנזת) כתב: "ירושלמי תני נגנזת תחת צירו של היכל למה בשביל לשחקה. לול קטן היה שם ושם המים נשפכים תני אין בהן משום קדושה. מהו לגבל בהן את הטיט מה בכך המים נשפכים תני יש בהם משום קדושה". בדברי תוס' יש קושי שכן כיון שהיא נכתבה בקדושה מדוע מותר לשוחקה. ובירושלמי שלפנינו הנוסח שונה במקצת – בצדי ההיכל במקום תחת צירו של היכל. וזו היתה הגירסא לפני הרע"ב.
ברמב"ם (הל' סוטה פ"ד ה"ד) לא נזכר היכן גונזים את המגילה והעיר על כך הכס"מ. כמו"כ צ"ע דבריו בהלכה ו: "אמרה טמאה אני אע"פ שנמחקה המגילה המים נשפכין מפני שאין בהן קדושה ומנחתה מתפזרת על הדשן". ובירושלמי לפנינו הסיקו שבמים יש קדושה, ואולי היתה לפניו גירסא אחרת.
עכ"פ למדנו מן הדברים שמגילת סוטה אע"פ שאין בה צורך יותר, כיון שנכתבה בקדושה טעונה גניזה. והאחרונים דנו האם הגניזה נעשתה לשם כילוי בגרמא תחת צירו של היכל וכדי לשחקה, או לשם גניזה בצדו של היכל. עיין: שו"ת אפרקסתא דעניא (ח"א סי' נג), שו"ת דעת כהן (סי' קעה), חזון איש (יו"ד הל' ס"ת סי' קסד, ב), שו"ת הר צבי (סי' רלא). ויש בכך פתח מסויים לגבי איבוד כתבי הקודש בגרמא.
ד. ישנו איסור מן התורה לאבד או למחוק את כתבי הקודש, וצריך לדון האם אין מדרגות בקדושתם.
כתב הרמב"ם בספר המצוות (ל"ת סה): "והמצוה הס"ה היא שהזהירנו מנתוץ ומאבד בתי עבודת האל יתעלה ומאבד ספרי הנבואה ומלמחוק השמות הנכבדים והדומה לזה. וכן התבאר שם שהמוחק את השם לוקה, אמרו ואזהרתיה מהכא ואבדתם את שמם לא תעשון כן לי"י ".
וכן פסק הרמב"ם בהל' יסודי התורה (פ"ו ה"ח): "כתבי הקדש כולן ופירושיהן וביאוריהן אסור לשורפם או לאבדם ביד והמאבדן ביד מכין אותו מכת מרדות, במה דברים אמורים בכתבי הקדש שכתבם ישראל בקדושה אבל אפיקורוס* ישראל שכתב ספר תורה שורפין אותו עם האזכרות שבו, מפני שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם, ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם לאפיקורוסים ולא למעשיהם, אבל עובד כוכבים שכתב את השם גונזין אותו, וכן כתבי הקדש שבלו או שכתבן עובד כוכבים יגנזו".
אולם בספר החינוך (מצ' תלז) חילק בענין מחיקת פסוקים וז"ל: "שאר הכינויין שמשבחין בהן השם, כגון רחום וחנון גדול גבור נורא וכיוצא בהן, הרי הן כשאר כתבי הקדש שמותר למוחקן לצורך שום דבר. ומה שאמרו זכרונם לברכה [שבת קט"ז ע"א] שכל כתבי הקדש ופירושיהן בכלל איסור זה מדברי סופרים שאסור לאבדן ולשרפן".
ובמפורש חילק בין שמות שאינם נמחקים שמחיקתם אסורה מהתורה, לשאר כתבי הקודש שאסורים אך מדברי סופרים ובשעת הצורך מותר למוחקם.
ה. בשו"ת התשב"ץ (ח"א סי' ב) נשאל על כתיבת פסוקים לילדים על לוחות ולמוחקם אחר כן. והביא את דברי הרמב"ם על איסור מחיקת ספרי הנבואה ואיסור מחיקת שמות הקודש, וכתב: "ואחר שנתפרש זה יש לי לפרש שלא נאמרו דברים הללו אלא בשם מן השמות שבכ"מ שהוא כתוב המוחקו והמאבדו לוקה אבל בשאר כתבי הקדש שאין בהם אזכרות כלל המוחקן והמאבדן אין לוקין עליהם דמהיכא תיתי דקרא לא אמר אלא ואבדתם את שמם לא תעשון כן וגו' אבל כתבי הקדש שאין בהם שם מנ"ל דאסירי. וכ"ת שזה בכלל ונתצתם את מזבחותם שכל דבר שהוא מיוחד לה' אסור לאבדן. הא ליתא שאין בכלל נתיצה אלא מה שהוא דרך בנין אבל מה שאינו דרך בנין לא תדע מדאצטריך קרא לאסור מחיקת השם. ויש להביא ראיה שאין באבוד כתבי הקדש לאו מדאמרינן פ' כל כתבי (קט"ז ע"א) הגליונין וספרי מינין אין מצילין אותו מן הדליקה רבי יוסי אומר אף בחול וקודר אזכרות שבהן וגונזן והשאר שורפן וספרי מינין הם תור' נביאים וכתובים שכתבו להם בכתב אשורית ובלשון הקדש. (ומדפליג) [ומדמחלק] ר' יוסי בין אזכרות לשאר הספר וקא מצריך קדירה לאזכרות וגניזה ואפי' הכי שרי למשרף שארא משמע דבשריפת כתבי הקדש כל שקודר אזכרות שבהן ליכא מלקות שאלו הי' הדין שוה בין כתבי הקדש לאזכרות לענין מלקות לא הי' מיקל ר' יוסי בשאר הס' יותר מהאזכרות ובכלם הי' מצריך גניזה ועונשו של יהויקים הי' מפני שהי' מוותר על דברי ירמיה והי' חייב מיתה בידי שמים. ועוד אמרו עליו בגמ' סנהדרין (ק"ג ע"ב) שחקק שם שמים באמתו והרבה תועבות עשה שנתחייב עליהם כמו שהעיד עליו הכתוב ויתר דברי יהויקים וכל אשר עשה וגו'".
עולה מדבריו שבמקום שאין אזכרות אין איסור מן התורה במחיקתם. ממסקנה זו ניגש הרשב"ץ לברר האם יש במחיקתם איסור דרבנן: "ואחר שנתפרש זה יש לי לפרש אם יש בהם איסורא דרבנן אם לא ומשמע ודאי מדרבנן מיהא אסור לאבדן אע"פ שאין בהם אזכרות כגון שקדר אותם או כגון מגילת אסתר שאין בה אזכרה כלל, או שהם כתובים בלשון תרגום והאזכרות מתורגמות שהרי מותר למוחקן לפי שאין אסור למחוק אלא שבעה שמות המפורשים בפ' שבועת העדות (ל"ה ע"א) ואלו הי' אסור למחוק תרגום שלהם היו יותר מזה ולא עדיף תרגום שלהם משאר כינויים שמותר למוחקן כדאית' התם. והרמב"ם ז"ל (פ"ב מה' שבועות ה"ב) כתב כי השמות שהם בשאר לשונות דינם ככינויין לענין שבועה. ויש להביא ראי' דאיסורא דרבנן מיהא איכא מדתניא פ' כל כתבי (קט"ו ע"א) היו כתובין בכל לשון מצילין אותן מפני הדליקה ר' יוסי אומר: אין מצילין אותן מפני הדליקה. אמר ר' יוסי: מעשה באבא חלפתא שהלך אצל רבן גמליאל לטבריא ומצאו שהי' יושב על שלחנו של ר' יוחנן בן הנזון ובידו ספר תרגום של איוב והי' קורא בו א"ל זכורני את ר' גמליאל אבי אביך שהי' עומד על גבי מעלה בהר הבית והביאו לפניו ספר איוב תרגום ואמר לבנאי שקעהו תחת הנדבך אף הוא צוה על זה וגנזו, ר' יוסי בר יהודה אומר עריבה של טיט כפו עליו אמר רבי שתי תשובות בדבר חדא וכי טיט בהר הבית מנין. וכי מותר לאבדן ביד. אלא מניחן במקום התורפה והם מתאבדין מאליהן ובודאי שלא הי' באותו תרגום שם מהשמות שאין נמחקין שא"כ מאי טעמא דר"י בר"י וכי לי לי' (לרבי) איסור מחיקת שמות ורבי נמי אמאי שרי להניחם במקום התורפה והא גרמא היא ולא שריא אלא במקום שהוא עומד להמחק כגון שהי' כתוב על בשרו וכדכתיב' לעיל אלא ודאי משום דבלשון תרגום הי' אין באותם אזכרות המתורגמות לאו דאיבוד שמות, ואפילו הכי קאמר ר' יוסי דר' גמליאל גנזו ורבי נמי סבר דאע"ג דגרמא שרי לאבדן ביד אסור, ומכאן שאסור לאבד כתבי הקדש אפילו הם מתורגמין שלא ניתנו ליכתב וכל שכן שאינן מתורגמין או האידנא שנתנו ליכתב משום עת לעשות לה' כדתניא במס' תמורה (י"ד ע"ב) ובפ' הניזקין (ס' ע"א) ובודאי דאיסורא דידהו ליתיה אלא מדרבנן, דמדאוריתא לא אפשר וכדכתיבנא לעיל דאלת"ה תיקשי דר' יוסי אדר"י דאלו הכא אמר דטעון גניזה ואלו בההיא דספרי מינין אמר ושורף את השאר אע"ג דמצריך קדירה באזכרות וכדפרשינן לעיל אלא ודאי דמדאורייתא ליכא איסורא כלל דליכא קרא דאמר הכי ורבנן הוא דאסרי לאבדן ביד וכן דעת הרמב"ם ז"ל (פ"ו מה' יסוה"ת ה"ח) שכ' כתבי הקדש ופירושיהן וביאוריהן אסור לשרוף אותן ולאבדן והמאבדן ביד לוקה מכת מרדות".
מתבאר מדברי הרשב"ץ שקיים איסור דרבנן על מחיקת כתבי הקודש שאין בהם שמות, או על ספרי הקודש המתורגמים לשפות אחרות, או על דברים שבע"פ שהותר לכותבם משום עת לעשות לה'. ומתיר עפ"י דעת רבי למוחקם בגרמא כגון להשאירם במקום התורף.
ומוסיף הרשב"ץ: "ואחר שנתפרש זה יש לי לפרש דלאו דוקא כתבי הקדש השלמים אלא אפילו ברכות וקמיעין והפטורת וספרי אגדות ומגלות שכותבין לתינוקות להתלמד בהן כלן אסורין לאבדן ביד דהא מדינא כלהו אסירי למכתב וכדאמרי' בפ' הניזקין (שם) האי ספרא דאפטרתא אסור למיקרי בי' בשבתא מדלא ניתן ליכתב. ושמעינן מהכא דלאו דוקא ספרים שלמים אלא אפילו ברכות וקמיעות אסור לאבדן בידים וה"ה מגילה שכותבין לתינוק להתלמד בה שאע"פ שאסור לכתבה אסור לאבדה בידים וכ"ש האידנא דבציר לבא והותר לכתוב הכל משום עת לעשות לה'. ומה"ט כ' הראב"ד ז"ל בספר בעלי הנפש: ועכשיו שנתנה תורה שבע"פ ליכתב משום עת לעשות וגו' אף ספרי התלמוד כמו כן צריכין כיסוי קודם שישמש מטתו בבית שהם שם שכיון שניתנו ליכתב הן הן ככתבי הקדש וכיון שניתן לכתבן כ"ש שאסור לאבדן ולא עוד אלא שמצילין אותן מפני הדליקה מה"ט כדעת האחרונים ז"ל וכיון שמצילין אותם כ"ש שאין לאבדן שהרי בדברים שאין מצילין אמרינן שאסור לאבדן וכדכתבינא לעיל כ"ש בדברים שמצילין אותן שאסור לאבדן".
כדברי התשב"ץ האחרונים המדברים בקדושת דברים שבע"פ שהותר לכותבם – שאסור לאבדן נמצאים בעוד ראשונים.
הרא"ש (שבת פט"ז סי' א) כתב: "הלכך האידנא שאנו כותבין תורה שבעל פה משום עת לעשות כולם הם פירושי המצות ועיקרי תורה ומצילין אותן מפני הדליקה וכן אם היו כתובים בסם ובסיקרא בקומוס ובקנקנתום מצילין אותן מפני הדליקה. והאידנא דנהיגי לכתוב סדר הברכות ויש בהן הרבה מעניינות של תורה הואיל ונתנו לכתוב משום עת לעשות וגו' וניתנו לקרות בהן גם מצילין אותן מפני הדליקה".
וכן כתב המאירי (שבת קטו ע"ב): "ומעשה באחד שהיה כותב בברכות בצדן ובאו והודיעו את ר' ישמעאל והלך ר' ישמעאל לבדקו וכשהיה עולה בסולם הרגיש ונטל טומוס של ברכות ר"ל קבוצת קונדרסין ושקען במים ובלשון הזה אמר לו גדול עונש האחרון יותר מן הראשון ומ"מ אף בזו כתבו גדולי הראשונים שבזמן הזה כבר נהגו לכתוב ברכות ומצילין אותם וכ"ש שאין מערערים על הכותבים אותם".
וכן הריטב"א (שבת קטו ע"ב) כתב: "ת"ר הברכות והקמיעין אין מצילין אותם מפני הדליקה. ובודאי שקודם שניתן התלמוד ליכתב כך היה דינו שאין מצילים אותו מפני הדליקה ואפילו לרב חסדא, דשאני כתבי הקדש הכתובים בכל לשון שניתנו ליכתב בלשון הקדש מיהת מה שאין כן בזה שלא ניתן ליכתב כלל, אבל כתבו בתוספות וכן כתב ר"ז ושאר רבותינו ז"ל דבזמן הזה מצילין הכל בין הברכות בין חבורי התלמוד ופירושיהם, שהרי ניתן הכל ליכתב משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, וכדאמרינן התם (גיטין ס' א') דר' יוחנן וריש לקיש הוו מעייני בספרא דאגדתא בשבתא משום עת לעשות, והוא הדין דמצילים אותן, ובמסכת סופרים (פי"ז ה"א) אמרו דמצילים ספרא דאגדתא, וכן אתה אומר בתרגום אונקלוס ויונתן בן עוזיאל, וכן כתב רבינו הגדול ז"ל, ומסתברא דפירושי התורה שחיברו חכמי ישראל וכל שהוא פירוש למקרא ולמשנה או לתלמוד כי הכל ניתן ליכתב בזמן הזה וקורים בהם בשבת ומצילים אותם מפני הדליקה".
והרמב"ם (הל' תפילין ומזוזה וספר תורה פ"י ה"ה) כתב: "וכל כתבי הקדש אפילו הלכות ואגדות אסור לזרקן, הקמיעין שיש בהם ענינים של כתבי הקודש אין נכנסין בהן לבית הכסא אלא אם כן היו מחופות עור".
ובשו"ת תשובה מאהבה (ח"א סי' ט) החמיר והדגיש שאפילו כתבי הקודש הכתובים בדפוס ואין מקדשים את השמות במיוחד אסור לבזותם. וז"ל: "על דבר כתבי קודש הנדפסי' שנוהגין בהם מנהג בזיון ומוכרם בחניות בהם דבר מאכל יפה דבר כי בזיון כתבי קודש הוא, כי הנה מעשה דפוס הוא קדש לה' כמו כתיבה תמה כמבואר קצת בארוכה בט"ז י"ד סי' רע"א סק"ח ועיין מג"א א"ח סי' ל"ב ס"ק נ"ז בשם מ"ע (וכתבתי בס"ד במק"א טעם נכון מדוע שאין עושין ס"ת בדפוס) וכל המקיל לענין קדושת ספרים הנדפסי' עתיד ליתן את הדין ואפ' להניח ספר תחת ספר להגביה אוסר הט"ז בי"ד סי' רפ"ב ס"ק יו"ד ובפי' כ' המג"א בא"ח סי' קנ"ד ס"ק י"ד תמי' אני על גדולי הדור שאין מוחין בהעושין בדפי ספרים כתבי קודש כשקושרין אותן ובודאי זה איסור גמור*, כו' ומ"ש בעל א"ר שם ס"ק יו"ד אפשר שסמכו על מ"ש הט"ז שם סק"ו עכ"ל ר"ל דטפי עדיף לעשות תשמיש קדושה קלה ממה שתהי' פנוי' לגמרי ותגנז עיין שם לענ"ד לא דק בזה דהט"ז מיירי מתשמיש קדושה ובעל מג"א איירי מדפי ספרים שהם קדושה עצמה, ואפי' לדעת בעל א"ר דוקא לקדושה קלה אבל מה שכורכי' בכתבי קודש הנדפסים דברים של מאכל וכי"ב דברים של חול ודאי עון חמור הוא".
העולה מדברי הראשונים והרשב"ץ שכתבי הקודש שאין בהם שמות שאינם נמחקים, או שהם מתורגמים או שהם מתורה שבע"פ שהותר לכותבם אסור לאבדם ולמוחקם מדרבנן וצריכים לנהוג בהם כבוד ולא לבזותם, ומצילים אותם מן הדלקה בשבת, אולם מותר לגרום למחיקתם ע"י השארתם במקום בו יכלו.
ו. בשו"ת באר שבע (סי' מג) עסק בשאלת כתבי הקודש שבלו. וז"ל: "נשאלתי אם יש סמך למנהג במה שרבים נוהגין לשרוף כתבי הקדש שבלו או שנמחקו באמרם כי שרפתם זהו כבודם כי על ידי גניזה הם נזרקין אנה ואנה במקומות המטונפים ועוד נשאלתי אם ספרי גמרא ופירושיהן ותפלות הם שוות לענין זה לס"ת ונביאים וכתובים".
הרב יששכר בער איילנבורג מסיק שכל כתבי הקודש אסור לאבדם בידים ולכן מסיק: "ואחר שהצעתי לפניך כל זה אז תבין יראת ה' ודעת קדושים תמצא שאותן שנהגו להקל לשרוף כתבי הקדש שבלו או שנמחקו חדשים מקרוב באו לא שערום אבותינו ז"ל וטענה שלהם היא כי שריפתם זהו כבודם כי ע"י גניזתם הם נזרקין במקומות המטונפים. טענה ריקנית היא לא שרירא ולא קיימא רק כמוץ אשר תדפנו הרוח. והנה עיניך תחזינה מישרים מ"ש ר"נ ז"ל הטעם שחייב לגנוז הס"ת בקבר ת"ח דוקא בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים לפי שחייב לעשות לו תקנה במה שאפשר לקיימו כדי שלא ירקב במהרה וטעמא דמילתא נראה פשוט משום שלא יהא נראה כאלו מאבדו ביד. א"כ כ"ש שאל יגנוז הספרים במקום שיהו נזרקין אנה ואנה במקומות המטונפים דזה הוי כאלו מאבדן ביד בבזיון גדול ועליהן אמרו קדמונינו ז"ל כל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות. וכ"ש שיהיו נזרקין על הארץ אפילו שלא במקומות המטונפים אין לך בזיון גדול מזה. וגם נתברר מפרק כל כתבי הקדש שכתבנו לעיל שאין לחלק בזה בין ס"ת נביאים וכתובים ובין כל כתבי הקדש דברים שבע"פ וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בהדיא כנזכר לעיל ובפרט לפי מה שכתב הרא"ש בהלכות קטנות בהלכות ס"ת והטור י"ד הביאו בסימן ר"ע דכל אותן דינין הנזכרין בגמרא על ס"ת שחייב כל אדם לקנות לעצמו ס"ת ושלא למכרו אם לא ללמוד תורה ולישא אשה כולם נהיגים האידנא בחומשים משנה וגמרא ופירושיהן כי בהן למדין עכשיו פי' המצות והדינין על בוריין ע"ש. על כן אתה הראית לדעת עין רואה ואוזן שומעת שראוי ונכון לנהוג קדושה גדולה במשנה וגמרא ופירושיהן מפני שיש בהן סרך קדושת ס"ת ואם בלו או נמחקו אל ישים חילוק ביניהם ובין ס"ת ויהיה זריז וזהיר לגנוז אותם בתיבה מסוגרת ולעשות להם תקנה במה שאפשר לקיימם וכ"ש שלא יהיו נזרקין חלילה במקומות המטונפים ואז יהיה שכרו גדול כדתנן כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות".
מבואר לפי דבריו שאין לגרום לאיבוד כתבי הקודש מכל סוג שהוא ע"י גרמא, וכש"כ שלא לשורפם בידים, אפילו כדי להצילם מן הבזיון, אלא לגונזם בקדושה.
ודבריו נפסקו בקצרה במגן אברהם (סי' קנד ס"ק ט): "ס"ת שבלה – והוא הדין ספרים ואסור לשורפן [ב"ש]".
והפמ"ג (א"א סי' קנד ס"ק ט) העיר: "מ"ש ספרים לא ראיתי נוהגין כן, ואולי נביאים כתובים כשהם כתובים בעור ודיו ובגלילה וצ"ע". ובשו"ת חלקת יעקב (מובא להלן) הבין בפמ"ג שתמה מדוע שאר ספרים אין קוברים בכלי חרס בצד ת"ח. אלא קוברים בשקים* וכד'.
וכן בשו"ת הר צבי (יו"ד סי' רלא) הסיק: "ולהלכה נראה שאפילו אם נימא שבמחיקת השם ע"י גרמא יש איסור דרבנן, מ"מ בספר המשניות דאזכרות ליכא וגם המאבדו בידים אינו אלא איסור דרבנן, לכן ע"י גרמא גם איסור דרבנן ליכא. וכן משמע בפמ"ג או"ח (סימן קנד, אשל אברהם ס"ק ט) שמעורר על המג"א שהוסיף על דברי השו"ע שס"ת שבלה מניחין אותו בכלי חרס וגונזין אותו בקבר, שה"ה ספרים, וע"ז כתב הפמ"ג מ"ש ספרים לא ראיתי נוהגין כן, ואולי נביאים וכתובים כשהם כתובים בעור ודיו וגלילה, ומשמע מדבריו שבשאר ספרים א"צ כלי חרס. וכך הוא מדוקדק לשון הרמב"ם הלכות יסודי התורה (פ"ו ה"ה), דכתבי הקודש אסור לשורפן ולאבדן ביד, הרי הרמב"ם שמדבר לענין איסור דרבנן בשאר כתבי הקודש, דקדק וכתב ולאבדן ביד, להשמיענו דע"י גרמא מותר".
ויש להעיר שהגרמא המותרת היא לא השחתה בגרמא אלא שלא לעשות שימור מיוחד. וכן ניתן להוכיח ממסכת סופרים (פ"ה הט"ז): "מקק הספרים, מקק התפילין, מקק מטפחות הספרים, הרי אילו יגנזו, אבל לא יניחם במקום הטינה, אלא במקום התורפה, והם מרקיבים מאיליהן". ואפילו במקק ספרים היינו: "אכילת תולעת אוכלת הספרים ומרקבן, ושמו מקק" (רש"י, שבת צ ע"א). ועי' שו"ת דעת כהן (סי' קעה).
ז. בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סי' י) עסק אף הוא באותה שאלה ואלה דבריו: "נשאלתי בשנת תפ"ג בחדש ניסן מאיזה מנהיגים פה ק"ק מיץ ע"ד כתבי קודש הקרועים והבלואים שמתרבים בכל שנה ושנה כשמנקים הבתים לימי הפסח ואין עליות בה"כ מספיק להכילם, גם יש לחוש לסכנת שריפה שהוא סכנה גדולה בזמנים הללו בכן נתנו הכתבי קודש לפני איזה שנים תוך חביות גדולות והעמידו החביות בבית הקברות ונגנבו כולם או רובם ע"י עכו"ם ובאו לידי בזיון גדול עד שהיו מקנחין בהם אם מותר לשרפם או לא". ומביא שכבר נשאל על כך בפראג ולא התיר לשורפם כדי למנוע את בזיונם בגלל תשובת הבאר שבע ופסיקת המג"א.
ומוסיף השבו"י: "מכח כל זה לא רציתי להקל בדבר זה. עד שראיתי מעשה פה שא"א כלל לעשות תקנה זו בקהלות גדולות שמרבים בכל שנה ושנה בלויי ספרים כאלו עד כמעט כל החביות והתיבות וחדרים לא יכלכלוהו כאשר הארץ צר אצלינו בגלות ואין דנין א"א משאפשר ובוודאי הרבים שנהגו כן כאשר מעיד בעל באר שבע לאו מעצמם עשו ונהגו כן ע"פ הוראת גדולי בעלי הוראה שראו ג"כ שא"א לעשות תקנה דגניזה שלא יבאו לידי בזיון יותר למקום הטנופת ע"כ התירו לשרפם". ומביא ראיה שהותר לאבד עצמו לדעת מחשש וספק התעללות אף שהיא עבירה חמורה מאד והעומד בשעת יציאת נשמה של אדם מישראל חייב לקרוע כס"ת שנשרף.
ולכן מסיק: "וא"כ כיון שהתירו לאדם לאבד גופו בידים כדי שלא יבא לידי בזיון היותר גדול כמו שמצינו בשאול ה"ה בס"ת ממש ובפרט היכא שיש חשש סכנת שריפה התירו אפילו לחלל את השבת כדאי' בא"ח סי' של"ד סי"ב יע"ש זה נ"ל פשוט טעם על אותן שנהגו להתיר. ומכל מקום ודאי היכא דאפשר למיעבד תקנה ע"י גניזה וכה"ג ודאי עבדינן והוא מצוה מן המובחר! אבל היכא דא"א מכח ריבוי שודאי יבואו לידי בזיון וכה"ג או שיש חשש סכנה נ"ל להתיר ע"י שריפה מ"מ כדי שלא לזלזל בכבוד כתבי קודש כולי האי נ"ל שראוי לעשות בדרך זה שישרוף אותם מעט מעט בצינעא תוך כלי חרס או אבנים וכדומה ויצניע האפר עד מות ת"ח ואז יגנזו האפר בגומא אצל ת"ח ובזה נראה ג"כ כבוד התורה וכל זה בכתבי קודש שהם רבו כמו רבו וא"א בענין אחר כפי השאלה, משא"כ בס"ת שטעונה גניזה המה מעוטים אפשר לעשות תקנה ע"י גניזה כמבואר בא"ח סי' קנ"ד ובי"ד סי' רפ"ב חלילה לשרוף אותם או לאבדם ביד".
מתבאר מדברי השבו"י שמחמת שעת הדחק של ריבוי ספרים שבלו וחשש סכנה של שריפות התיר לשרוף מעט מעט בצינעא בכלי חרס וואז יצניעו בקבר ת"ח. ודוקא מחמת עת לעשות לה', אבל אם ניתן לגונזם ודאי עדיף. וכ"ז רק בכתבי הקודש שאינם במדרגת ס"ת אבל ס"ת שבלו צריכים גניזה.
ח. בסימן הבא בשו"ת שבו"י הוא מביא דברי בעל שו"ת כנסת יחזקאל (ח"א סי' לז שם מובאים כל דברי המחבר הרב יחזקאל קצנלבוגן ודברי השבו"י) שחלק על ההיתר השריפה ולאחר שיצא כנגד הראיה משאול המלך כתב שגם להתיר משום שהספרים בדפוס ולא בכת"י אין להתיר. והסיק: "ע"כ כל אפי שווין מדפיס נכרי או ישראל סוף דבר בהא סליק ובהא נחתי' שאין דעתי מסכמת לדעת הגדול מר לשלוח יד בכתבי קודש בשום אופן כי אם לקברם על הקברות בחביות או תיבות אף בש"ס ופוסקים נאמר בכלי חרס לדידן כלי עץ ג"כ עומד לקיים ימים רבים ואם א"א על הקברות הנה בארץ רחבת ידים לקברם בקרקע אחרת ותמו".
בסי' יב עונה בעל שבות יעקב כמתנצל: "ידעתי גם ידעתי שישנן מקומות לבע"ד לחלוק ולדחוק בכמה חילוקים בענין זה רק עיקר סמיכתי הוא על דברי הבאר שבע בעצמו בתשובתו סי' מ"ג וז"ל אם יש סמך למנהג במה שרבים נוהגין לשרוף כתבי קודש שבלו או שנמחקו וכו' ע"כ הטרחתי את עצמי בכל מה דאפשר לעשות סמך למנהג ההוא במקום שנתרבו הכתבי קודש במאד עד שא"א לגונזם כדינם בכלי חרס מוקף צמיד פתיל שלא יבואו לאיבוד". ומשיב על דחיית הראיה ממאבד עצמו לדעת ומוסיף: "ומה שכתב מכ"ת לקוברם על הקברות בחביות או תיבות כי כלי עץ עומד לקיים ימים רבים ואם א"א לקוברם על הקברות הנה ארץ רחבת ידים לקברם במקום אחר לא ידעתי מה יועיל תקנה זו כי זה ודאי הוי איבוד ממש בידים כי ע"י ירידת הגשמים והפשרת שלגים בודאי יבאו לאיבוד בזמן קצר מלבד לחלוחית הארץ ואין לך איבוד וביזוי גדולה כזה ובכלל עץ המצויין אצלינו נרקבין מהר בפרט שלא במקום הקברות פשיטא קרוב לודאי שיבואו לידי ביזוי גדול שישפך עליהם מי רגלים ושאר מים מטונפים וסרוחים ואין לך ביזוי גדולה כזו". ומוסיף שהן בקבורה בלבד והן בשריפה בלבד יש לחוש לתקלה, וע"כ: "היא הנותנת ומחזקת דעתי לשורפן ולקוברן אצל ת"ח כי בזה לא אתי לשום תקלה ומש"ה כתבתי בתשובתי דאין דנין אפשר משאי אפשר, ובוודאי היכא דאפשר לגונזן כדין הש"ס בכלי חרס מוקף צמיד פתיל טפי עדיף וכל כיוצא בזה אנו מדמין ועושין מעשה, לכך אני עומד על דעתי הראשונה לעשות כמו שכתבתי ולקיים מנהג ראשונים ששרפו וכן נכון כנ"ל".
בשו"ת יוסף אומץ (לרב חיד"א, סי' טז אות ה) הביא את המו"מ בין האחרונים הנ"ל וסיים: "ובעיני הדבר הקשה לשרוף התורה בידים. וגם לדברי הרב ז"ל יהיה לעתים רחוקות שיהיו עליות בית הכנסת מוכנות להביא שם כל כתבי הקדש הבלויים. ולמנות אדם ירא ה' על זה והיו עיניו פקוחות על זה. וכאשר לא יוכלו עוד שאת. ולא אפשר כלל לבקש אופן דיגנזו כהוגן. באופן זה הוא דהתיר הרב ז"ל. ואח"כ עוד ינהגו כך להביאם לעליות בהכ"נ. עד שיהיו מלאות ודוק הטב".
וכן בשו"ת פעולת צדיק (רבי יחיא בן יוסף צאלח [מהרי"ץ], ח"ב סי' קמג) יצא בתקיפות נגד "קושרי כתבי הקדש שעושים טבלאות לספרים משיירי כתבי הקדש שבלו ועושים דבק בין כל עלה ועלה ומדבקין אותם עד שיעשה כטבלא ואח"כ נותנין עליהם עור ועושין אותן תיק (כתיק) לשמור הספר". (עי' הערה לעיל). ומביא ראיות רבות ואף את דברי שו"ת באר שבע, ומסיק: "ולכן כל ירא וחרד יגנוז מה שבלה ויתנם בתוך כלי חרס ויקברם אצל קבר חכם כמ"ש הרמב"ם ה' ס"ת ומר"ן הש"ע מהגמ' [מגלה כ"ו ע"ב]. גם בס' ברכות שמים דף ס"ט האריך בזה לאסור שדין הדפוס כדין כתב יד בכל כתב שיהיה הן מלה"ק הן לעז. והביא מעשה מס"ח שפעם א' הוציאו צדיק א' מקברו והכוהו, בא לאחד בחלום ואמר לפי שכשהייתי רואה הספרים נקרעים לא הייתי קושרם בטבלאות לכך הוציאוני והכוני. ומסיק אמנם הסכמתי להקל בדפים המקולקלים שיוצאים מתחת מכבש הדפוס בראשונה שהם מוטעים מאד דיש לדבקם ללוחות הספרים ולכסותם בנייר מדובק עליהם מלמעלה וזהו תקנתם ויפה להם".
ט. בדור הקודם עם התפתחות הדפוס עלתה בעיית עמודי ההגהות (=קארעקטין) שהיו הדפים הראשונים שהדפיסו מכל ספר כדי לבדוק את טעויות הסדר והעימוד.
בשו"ת משיב דבר (ח"ב סי' פ) דן בדבר: "הקארעקטין בבית הדפוס אשר רובי עלים מושלכים לאשפה וגם דורסים עליהם. וגוים מתעוללים בהם בבית המטבחים שלהם וכדומה אי מותר לשורפם ולאבדם בידים".
ומדגיש הנצי"ב שאף החומשים והסידורים שיש בהם אזכרות המאבדן או שורפן לוקה משום לא תעשון אע"פ שבשעת הדפסה לא נתקדשו בפירוש. ואפילו עלי ההגהות של שאר הספרים שאין בהם אזכרות הרי הם קדושים ואסור לשורפם. ומקשה גם על פירוק האותיות של הסדר שיש בהם שם ה'. ומבאר שכיון שמתכוונים שלא לקדש אין האותיות בהן כתוב שם ה' מתקדש. ולכן: "הסידור שאין עומד לקריאה ולימוד יותר טוב שלא לקדש. ומש"ה גם בסתמא לא מיקדשי האזכרות ומזה הטעם אין אזהרה על שריפת האזכרה של הקארעקטין שמתחלה לא נדפסו כדי ללמוד בהם". וממשיך: "וה"נ בנ"ד דוקא כתבי קודש שניתנו ללימוד אע"ג דנכשלין בבלאתן מכ"מ אסור לאבדם ולשורפם בידים משום בזיון כתבי קודש. אבל הקארעקטין דמתחלה נדפסו לאיבוד אינן אלא כמו שטרות שכתבו בהן אזכרה קודם תקנת יוחנן כה"ג שודאי לא נזהרו מלשרוף לאחר פרעון. ומזה הטעם שמתחלה נכתב ע"ד כן ה"נ שרי לשרוף בידים הקארעקטין ומצוה נמי למיעבד הכי כי היכא דלא ליתי לידי תקלה של בזיון גדול שיהיו מוטלים באשפה וגוים יתעללו בהם".
ומסיק: "היוצא מכל זה דבלאי כתבי קודש שיש בהם אזכרות. ודאי חובה לגונזן באדמה ואסור לשרוף משום ל"ת. ובלאות כתבי קודש שאין בהם אזכרות תליא במחלוקת דלהרמב"ם וסיעתו לא התירו בהקדש לנעול לפניהם הדלת או לעבדינהו גיסטרא אי לא משום ל"ת. אלא משום דהקדיש בזה"ז ומתחלה הוקדשו לאבד ה"נ אסור לאבד בידים בלאות ספרים שנדפסו להשתמש בקדושתן. ולשי' התוס' דאפי' הקדיש בזה"ב ונחרב הבית שרי לנעול הדלת בפניהם וה"ה לאבד בידים אי לא משום אזהרה דל"ת. והוא משום דבל"ז ילך לאיבוד ואין בזה בזיון דהפסד קדשים ורק לעקר הפרסות ויתבזה ביותר לזמן מרובה אסור לאביי. ה"נ מותר לאבד בלאות ספרים אם אין בהם אזכרות. אבל כ"ז בבלאות שהוקדשו מתחלה כדי ללמוד בהם משא"כ הקארעקטין דמתחלה באו כדי לאבד לכ"ע שרי לאבד בידים. ובאמת אלו הי' אפשר להדפיס בלי קארעקטין הי' יותר טוב וכמו שאין מקדישין בזה"ז. אבל כמו שהתירו בית חשמונאי לכתוב את השם בשטרות משום צורך השעה כדאיתא בר"ה (י"ט) ה"נ כיון שא"א להדפיס בלי קארעקטין שרי משום עת לעשות לה' וגו'. ואח"כ שרי לאבד ולשרוף בידים לכ"ע ומצוה נמי איכא וראוי לעשות אותו יום יו"ט כשם שעשו יו"ט בשעה שזכו שלא יהי' האזכרות של שטרות מוטלים באשפה".
מסקנות הנצי"ב מחמירות מקודמיו. שכן לדעתו אין לשרוף אלא את הדפים שהתכוונו לכתחילה שלא לקדשם. אבל ספרים שהתקדשו תולה במחלוקת רמב"ם ותוס' אם מותר לאבדם. הנצי"ב אינו מחלק כלל אם האיסור מן התורה או מדרבנן. ולפי דבריו בכל ספרי קודש שנתבלו או דברי תורה שהופצו בכתב כגון עלוני פרשת שבוע, עלוני בתי מדרש שונים וכד' מן הראוי לגונזם מאחר שנדפסו לשם לימוד תורה.
י. כעין שאלת הנצי"ב נשאל אף הגרי"א ספקטור מקובנא בשו"ת עין יצחק (ח"א או"ח סי' ה) בתשובה ארוכה הוא הולך בדרכו של התשב"ץ והחינוך על החילוק בין דאורייתא לדרבנן. ואת עיקר דרכו מבסס על הרמב"ם (יסוה"ת ה, ח) עפ"י פרושו של בעל השב יעקב שכל שם שלא נתכוין לקדשו אין בו קדושה ואין איסור לאבדו. וז"ל (שם אות ט): "ולמדנו מן דברי הרמב"ם דס"ל בכתב שלא לשם קדושה דלא נתקדשו ומותר למוחקן וכמש"כ השב יעקב בכוונתו. וכמש"כ הגהת מיימוני פ"ו ה' יסודי התורה והובא בט"ז יו"ד סי' רע"ו ס"ק ב' ובהרשד"ם סי' קפ"ז והתשב"ץ ח"א סי' קע"ז והרדב"ז ח"א סי' ע"ז והחוות יאיר סי' ט"ז. ועיין במחנה אפרים בהגהותיו לטור יו"ד ה' ס"ת והביא שם לדברי הרמב"ם ה' יסודי התורה הנ"ל. ועי' בפמ"ג או"ח סי' קנ"ג במשבצות ס"ק ט"ו והעיקר כמש"כ השב יעקב כנ"ל. ועוד למדנו מן דברי הרמב"ם הנ"ל דאף בכתבי קודש דנאסר מדרבנן לאבדן ולשורפן דאין זה רק אם כתבם הישראל בקדושה ומשמע דכל זמן שלא כתבם בקדושה דלא חל עליהם דין כתבי הקודש לאוסרן לאבדן ולשורפן. ומשמע דאף בסתמא ג"כ אינו חל עליהם דין קדושת כתבי קודש כל זמן שלא כתבם בקדושה בפי'". ולכן מסיק שעל דפי ההגהות לא חלה קדושה כלל. "דכיון דנהגו כן הוי כאילו התנו עליהם מתחילה שלא יחול עליהם קדושה כיון דהיו בהם הטעיות והשבושים בעת הדפסה ואינם עומדים לתקן מעולם א"כ לא היו חל עליהם מעולם שום קדושה" (אות יג).
ועוד הוא כותב (אות טז): "ועוד יש לומר כי יש לנו עצה לתקן הדבר שלא יהי' שום חשש היינו להתנות בפירוש בעת שנדפסין העלין הראשונים הנך קורקטין שיאמר בפיו בפירוש שלא יחול עליהם דין קדושת כתבי קודש ואז בודאי אינו חל עליהם דין קדושת כתבי קודש מעולם לפי הכלל שכתב הרמב"ם בפירוש גבי הנך כתבי קודש דאסור לשורפן ולאבדן ביד, דבמה דברים אמורים שעשאן בקדושה כו'. וכיון דהתנה בפירוש דלא יחול עליהם דין קדושת כתבי קודש א"כ לא נעשו מעולם בקדושה. ולכן אף דנימא דסתמא נעשו בקדושה ג"כ מ"מ היכא דהתנה בפי' שאני. אך להשתמש בהנך כתבי קודש תשמיש של בזיון אין להתיר אף היכא דהתנה לגבי קדושתן דמ"מ לא גרעי מכל תשמישי מצוה. אבל לשורפן שפיר מועיל התנאי דיתנו עליהן בפירוש דלא יחול עליהן דין קדושת כתבי קודש".
ומוסיף (אות יז): "ואף היכא דיש בהנך עלין איזה שמות ג"כ אין להחמיר כיון דאין הדרך לכתוב שם רק כעין דברי הרמ"א ביו"ד סי' רע"ו סעי' יו"ד דהשם שכותבין בסידורין ב' יודי"ן ואחת ע"ג דמותר למוחקו אם הוא לצורך. א"כ חזינן דאין דינן ככל שבעה שמות שאינם נמחקין מה"ת רק מצד חומרא דרבנן. ע"כ היכא דנכתבו מתחילה בפירוש שלא יחול עליהן דין קדושה כלל אז יש להתירן בשריפה".
וכך לאחר מו"מ בדברי הרמב"ם הוא מסיק (אות כב): "והעיקר לדינא דכבר העלה התשב"ץ דעיקר שריפת כתבי קודש אינו אלא דרבנן. ולא מצינו לגדולי הפוסקים דחולקים עליו בזה וע"כ נקטינן כן לדינא. ונחזור לענינינו דיש לנו יסוד גדול להיתירא לשרוף הנך קורעקטין אם יתנו עליהם בפירוש מקודש הדפסתם דלא יחול עליהן דין קדושת כתבי קודש כלל דאז יש לנו לסמוך על דברי הרמב"ם דכתב לכללא בפירוש על הנך כתבי קודש דאסור לשורפן דזה אינו רק בכתבן בקדושה. וממילא מוכח דאם לא כתבן בקדושה ובפרט היכא דהתנה בפירוש דלא יחול עליהם דין קדושה כלל אז לא נאסרו לשורפן. כללו של דבר דנתבאר בעז"ה יסוד גדול להיתירא ע"פ דברי הרמב"ם המפורשין להדיא. ע"כ היא עצה גדולה ותקנה מעליא לעשות כן בהקורעקטין להתנות עליהם בפירוש מקודם הדפסתן שלא יחול עליהם דין קדושת כתבי קודש דאז מותר לשורפן. והשב יעקב שם כתב כיון דהגהות מיימוני שם כתב דאם כתב אותיות של שם ולא נתכוין אין בהם קדושה דמשמע דקאי על דברי הרמב"ם שם דאין בהם קדושה זו דאסור לאבדן עכ"ל השב יעקב. ויש להעיר עליו דהא אכתי אסור לאבדן. אך היכא דהתנה בפירוש בוודאי מותר לשורפן כיון דלא נתנו לקרות בהם כלל וכמש"כ לעיל". ומתיר זאת אף בכתב אשורי ולא רק בכתב משיט"א.
ומעלה להלכה (אות לח): "נחזור לענינינו דע"פ מה שנתבאר לעיל דדעתי מסכמת לצוות להבעלים שיתנו מקודם הדפסת הקורעקטין שאינם בכתב אשורית כיון שאין האזכרות כתובים בהם כדינם דיתנו בפירוש שלא יחול עליהם קדושת כתבי קודש כלל ואז מותר לשורפן באם שקשה לגונזן מחמת ריבוי הכתבי קודש וגונבין אותן מן הבה"ק וכמש"כ כת"ר ויכולין לבוא לידי בזיון ח"ו וכעין השאלה המבואר בשבות יעקב ח"ג סי' יו"ד ובכנסת יחזקאל סי' ל"ז אז יש להתיר לשרוף להקורעקטין. ומן הראוי לעשות זה ע"י קטן וכעין שראיתי כזה בפ"ת ליו"ד סי' רע"ו ס"ק י"ט בשם תשובה א'. ויותר טוב ע"י א"י קטן וכעין הא דשבת (דף קל"ט) וביו"ד סי' רצ"ו סעי' ס"ט. וכבר כתבתי לעיל דעיקר שריפת כתבי קודש אינן אלא מדרבנן. ועיין בחתם סופר ח' ששי סוף סי' ח'. וכן יש לדון בזה לסברת רש"י בשבת (דף קל"ט) ד"ה יהיב פרוטה לתינוק א"י דכל מה דאפשר משנה שלא ילמדו להקל עכ"ל רש"י. וה"ה בנ"ד דנתבאר דיש היתר לשורפן ועכ"ז מה דאפשר משנה שלא ילמדו להקל ולכן טוב להדר ע"ז. ויש להאריך בזה הרבה והוכרחתי לקצר כן דעתי להלכה בכ"ז. וזהו יותר טוב מאלו ליתנם להקושרים להניחם בטבלאות משום דבקשירות הספרים יכולים לבא לידי בזיון ח"ו וכמש"כ המהרשד"ם ח' יו"ד סי' קפ"ד בהשאלה דמבאר הענין דחותכין אותם לחתיכות קטנות ומשליכים מאותם חתיכות דקות שעושים כדי להשוות הטבלא אל הספר לאיבוד ונרמסים ברגלים כו' ע"ש. וכבר כתבתי לעיל דחשש בזיון גרע ביותר וזה אסור מן הדין, ע"כ לא באתי להתיר רק ליתן אותם לשריפה וטוב להדר ולעשות וכפי הפרטים הנאמרים למעלה באר היטיב בעז"ה".
וכן בשו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' לט) כתב בענין התכת שמות היצוקים בעופרת כאותיות דפוס ע"י נכרי: "ומ"מ נראה שיעשו מעשה ההתכה ע"י עכו"ם דהא מבואר בתשו' חות יאיר סי' ט"ז דמחיקת השם ע"י עכו"ם אסור רק משום שבות וכבר נודע דבאמירה לעכו"ם מותר בדשא"מ אף דהוי פ"ר וגם להחולקים על התה"ד בא"ח סי' ת"ג וסי' שי"ד מ"מ בשאר איסורים מודים להקל כמ"ש בתשו' ח"ס יו"ד סי' ק"מ ועמ"ש בהגהותי לא"ח סי' שי"ד שדחיתי ראיותיו ומ"מ הבאתי ראי' לדבריו מדברי הט"ז יו"ד סי' קמ"ב ס"ק י"ד ובפרט בשבות דאמירה לעכו"ם ובצירוף כל הצדדים שנתבארו נראה להתיר בכה"ג".
לגבי ספרי קודש שבלו ועלוני שבת ופרשת שבוע ספק אם עצתו של הגרי"א ספקטור תועיל, בניגוד לדפי הגהות הלא הם נכתבים ונדפסים בקדושה וכל עניינם להשפיע על קוראיהם, וא"כ תנאי שיהא עליהם קדושה והוא יפוג לאחר השבת ודאי לא יועיל, וא"כ הדרן לשאלה איך תפוג קדושתם?! ואם הם בקדושתם איבודם יהא אסור, וממילא יצטרכו לגונזם.
יא. על אותה שאלה ענה חותנו של בעל האחיעזר – הגאון מו"ה אלי' אליעזר זצ"ל בשו"ת אחיעזר (ח"ב יו"ד סי' מח) והוא מסיק להלכה: "מכל הלין טעמו נראה דהקארעקטין מותר לגונזן אף שלא בכ"ח ולאבדן ע"י גרמא ג"כ שרי ועיקר האיסור דשריפת ואיבוד כתבי קדש אינו אלא מדרבנן וכמש"כ הרמב"ם בפ"ו מהל' יסוה"ת הל' ח' דהמאבדן ביד מכין אותו מכת מרדות וכ"כ החנוך במצוה תל"ז וכמו שהאריך בזה התשב"ץ בח"א סי' ב' וזהו דלא כהנראה מד' המג"א בסי' קנ"ד ס"ק ט' והביא שם ד' סה"מ בסי' ס"ה דמשמע שם דאיכא איסור תורה אולם האזכרות הא אסור לשורפן מן התורה אלא בהאזכרות שלא נכתבו בקדושה הרבה פוסקים ס"ל דמותר למוחקן מן התורה ועי' בהגה"מ רפ"ו מהל' יסוה"ת ובהקארעקטין שאינם מוגים י"ל דל"ש לומר סתמא לשמה נכתבו)".
ומסיים: "והנה בשארי איסורי נחלקו הקדמונים אם אסור אמירה עי' ברא"ש ב"מ שם ולשי' כמה פוסקים דאמירה לנכרי מותר בשאר איסורים נראה דיש להתיר אמירה לנכרי לשרוף ע"י גרמא וכאן במקום דלא אפשר מותר גרמא גם מדרבנן ואם נצרף לזה עוד קולא לצוות לנכרי ע"י נכרי אחר לשרוף הקארעקטין (דדעת החו"י דגם לענין שבת) אשר זהו האיבוד היותר נכבד כמו שהוכחנו ובמקום דא"א בענין אחר הנני מסכים להתיר אם יסכימו גדולי דורנו".
והוא לא התיר כלל לשרוף אלא באמירה לנכרי שיאמר לנכרי אחר. ואם לאו לגנוז ולאבדם ע"י גרמא.
יב. החזו"א (יו"ד סי' קסד אות ג) אף הוא עסק בשאלת עלי ההגהות וז"ל: "ואם נכתב שם ע"י גרמת האדם כמו ע"י מוכני המתגלגלת ע"י מים בכח שני, וכדאמר חולין ט"ז א', צ"ע אי יש בו משום איסור מחיקה וכי קמבעיא לן במקום דלא ניתן לכתוב, אבל במקום דניתן לכתוב כגון כתבי הקדש לדידן משום עת לעשות ודאי אסור לאבדן כדין כתבי הקדש, ודין קרקטין שדנו בזה דור שלפנינו ז"ל, לפי האמור כיון שלא נכתבו ללמוד בהן ולא נתנו לכתוב אם הן תורה שבע"פ לא נתנו לכתוב, ואם הן תורה שבכתב אין כאן קלף ודיו ונכתבו קונטרסים שלא ע"מ להשלים, וכ"ש כשהדפוס לא מכח ראשון של האדם, ומשום עת לעשות לית בהו כיון שאינן עומדים ללמוד בהן, אין בהן חיוב הצלה, אבל אסור לאבדן ביד, וה"ה לגרום להם שריפה, ואפי' ליתנן במקום לח הממהר לכלותן אסור, אבל מותר לגונזן בלא כ"ח, ואין נפקותא אם יש בהן אזכרות או לא, ומיהו אם הן נדפסין ע"י כח אחר המסבב את אופני הדפוס ולא ע"י אדם, אם נימא דהוי כמעשה קוף, אפשר דכל שאין דעת אדם עליהן ללמוד בהן אין בהן קדושה כלל, ומותר לאבדן ביד, ועוד י"ל דהא דכ' הר"מ פ"ו ה"ח דפירושיהן וביאוריהן אסור לאבד והיינו אפי' בלא אזכרות וכמש"כ לעיל והוא מהא דאמר ר"י שבת קט"ו ב' גדול עונש האחרון כו' היינו דוקא בנכתבו לקרות בהן אבל לא בנכתבו לאבדן ולא נכתבו אלא לשם דוגמא דומיא דקרקטין, ומ"מ אם כתובות אזכרות באותיותן ודאי קשה להקל איבוד ביד או גרם שריפה דיש בזה לאו גמור, אבל אם האזכרות נכתבו רק ברמז ולא במלואן, יש מקום לצדד להקל, ואמירה לנכרי אין כאן שום צד קולא דמשום כבוד אתינן עלה והמוסרן ביד נכרי לאבדן מזלזל בכבודן טפי, ואם אנו רואין שהן מתבזין ביותר אם אין אנו מתירים לשורפן אפשר דזהו בכלל גדול השלו' ומוטב שישרפו מליתנן למרמס תחת רגלים ותשמישי בזיון, ויש ללמד להתנות עליהם בשעת הדפסתן שאינם לשם כתבי קדש אלא לשם קיבוץ אותיות בעלמא".
נראה מדבריו שנוטה לדברי הבאר שבע והשבות יעקב ולכתחילה כתבי הקודש חייבים בגניזה.
יג. בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סי' מ) נשאל מה לעשות בספרי קודש וז"ל השאלה: "יש לנו בקנין ספרים הרבה ספרים אשר אחר המלחמה חלקו אותם לישיבות, והספרים הם ישנים מספרות "ברעסלוי" הם שלמים ולא קרועים אבל אין בהם שום צורך, ואדרבה בזה שהם מונחים בארונות הם מתקלקלים ומתליעים, האם מותר לקוברם במצב שהם עכשו. גם יש ספרים שנדבו אותם לישיבה לע"נ יהודי אחד, ואין בכלל צורך בהם, יש מהם מחזורים אשר כאן אי"א בכלל להשתמש בהם בנוסח שכתוב לשם, וכן ספרים אחרים כגון משניות עם פירוש בלשון גרמנית אשר בקנין ספרים שלנו כאן בישיבה אין שום תועלת וצורך בהם".
ומביא דברי השבו"י ומסיק שרק במקום שהספרים בלו וכדי לשומרם מביזוי מותר לקוברם בשקים ואף לשורפם בשעת דחק גדולה, וע"כ מסיק: "ממוצא הדברים נשמע, דבני"ד דליכא טעם זה, רק שאין שום צורך בספרים האלו אבל הם שלמים ולא קרועים, ובגמ' ורמב"ם ושו"ע מדובר על ספרים שבלו, אבל לא כשהם שלמים רק שאין צורך בהם, בכמה בתי מדרשות יש כמה וכמה ספרים כאלו שאין בהם צורך כמו ספרי מהרש"א מהר"ם מהרש"ל, שנדפסים משנים קדמוניות בכרכים לעצמן, וכעת כשהם נדפסין לכל ש"ס, אין שום צורך בהם, או ספרי עין יעקב ישנים שקשה לקרות בהם ואין שום צורך בהם מפני שיש כעת ספרי עין יעקב נדפסים ביותר הידור ובנייר יותר טוב, היעלה על הדעת לדונם ככ"ק שבלו, ולהיכנס בפירצה דחוקה לקוברן בקרקע, ועי"ז להביאן לאיבוד בזמן קצר, זה ודאי לא. רק בספרים שבלו, שא"א כבר להשתמש בהם, וגם מטעם שמתרבין בכל שנה ושנה וכאמור לעיל אין דנין אי אפשר מאפשר, אבל ני"ד דלא שייך טעם הנ"ל, ודאי אין לקוברן בקרקע, רק כשאין צורך בהם יש להניחן במקום מוצנע ומשומר, וכלשון רש"י ור"ן לשבת קט"ו א' ואף על פי שכתובין בכל לשון טעון גניזה, אסור להניחן במקום הפקר, ומחזורים ישנים גם כן בכלל כתבי קודש, עי' שבת קט"ו ב' ת"ר הברכות והקמעין וכו' וברא"ש שם להדי'. א"כ כש"כ בני"ד שאין דינן בגניזה, רק שאין צורך בהם, הדין להניחן במקום מוצנע ומשומר כגון במרתף וכיו"ב, ולא במקום שילכו לאיבוד בזמן קצר מחמת העיפוש והלחלוחית וכאמור".
יד. בשו"ת מנחת יצחק (ח"א סי' יז, יח) דן בענין "עתונים הכתובים בכתב אשורית, או אף בכתב ולשון המדינה והובאו שם הרבה פעמים ד"ת, וגם שמות בלשון לאומים כמו ג-ט וכדומה, מה דינם לענין איסור להשתמש בהם, ומכ"ש תשמיש מגונה, ואם מותרים לאבדם כגון לשורפם, וגם אם יש בשמות אלו עוד משום איסור מחיקה".
הגרי"י וייס מביא את המו"מ ומסיק (יח, יח): "מ"מ להלכה אין לזוז מדברי המג"א והפמ"ג הנ"ל, דהסכימו להבאר שבע, אכן יהי' לנו לעזר עכ"פ בנדון האגרות והעיתונים ויש בהם איזה ד"ת, המלאים ע"פ תבל ובודאי א"א לגנזם דעדיף לשרפם מלנהוג בהם ביזיון במקומות המטונפות וכדומה, וע"ע בדברי יוסף שם דהביא ראי' מהא דאין משתמשין בשרביטו של מלך אלא שורפין אותם, כמ"ש הרמב"ם (בפ"ב מה' מלכים), דש"מ דלאבדו בידים קיל טפי מלהשתמש לצורכו עיי"ש, וכ"ש דעדיף משיניחנו בביזיון".
"ויצא לנו מזה בנדון שאלתו, דמותרים לשרפן, ומוטב לשרפם מלנהוג בהם ביזיון ואך יזהר מאזכרות, אמנם השבו"י שם הצריך עכ"פ גניזת האפר, מה שא"א בנדון דידן".
מתבאר מדבריו שמיחזור עוד חמור משריפה בכך שמבזה את דברי הקודש שנכתבו על נייר ולכן מעדיף לשורפם מאשר למחזרם, וגניזה לדברי התורה עדיפה מכל איבוד.
וסיים: "אכן כתב שם דכל זה בנכתבו לצורך חול, אבל הרבה פעמים מדפיסים בעתונים שמשמיעים חדשות, גם דרשות ודברי אגדה, ומאמרי חז"ל, ודינים וכדומה, ומכ"ש בעיתונים של היראים דכוונתם ללמד מהם מוסר ויר"ש, דבודאי דין כתבי הקודש להם, ואף אם נכתבו בלשון המדינה עיי"ש, וגם ראיתי בת' זקן אהרן ח"ב (סי' ע') דלא ניחא לי' ההיתר בעתונים מה שמתחילה נכתבו ע"ד לאבדם, וכתב דכל צדדי היתר, לא היו שייכים כ"א במקום שכבר עברו להדפיס, ואנו דנין אם מותר לשרפן, אבל מאן מפיס ומאן מתיר להדפיס לכתחילה כתבי הקודש ע"מ לשורפן ולאבדן אח"כ דאין ביזיון גדול מזה, ומי שרי להביאן לכתחילה לידי איבוד, והביא ראי' לזה מדין הקדש בזמה"ז (במס' ע"ז י"ג), ואבותינו קבעו יו"ט כשחדלו מלהזכיר ש"ש בשטרות, מפני חששא זו שלמחר פורע חובו והשטר יהא מוטל באשפה כמבואר בר"ה (דף י"ח) עיי"ש, אמנם הוא מיירי בנדפס בכתב אשורית, ויש להביא לזה עוד מה שראיתי בת' מחנה חיים (סי' כ"ה) שכ' להשואל שהעיר איך שורפין גווילין ד"ת, הלא הרמב"ם חושב המאבד כתבי הקודש עובר בלאו, דנראה לו דזה דוקא מה שנכתב לשם קדושה ובאותיות קדושים, אבל כתיבת ד"ת שנעשו בכתב רש"י שאינם אותיות קדושות רק אשר נתקן שלא להשתמש באותיו' קדושות, ולא לכתוב רק לזכרון ולא לשם כתיבת קדושה אין בכלל זה, וסיים דב"ה מעולם נזהר בזה שלא להשתמש בכתב עברית שלנו תשמיש גנאי יען שאותיות הנ"ל נעשות לכתיבת חד"ת עיי"ש, והנה מש"כ מכתב רש"י, לפי"ז ביותר יש להקל בכתב משיטא שלנו, דהוי כ"ש מכתב רש"י, ועי' פת"ש (סי' רפ"ב סקי"ב ובסי' רע"א סק"ב וסי' רפ"ג סק"ב) מת' חו"י והתשב"ץ הנזכרים למעלה, וכנראה דכוונת המ"ח דעושין כן כדי שלא יהיו מונחין בביזיון, אף דלא סמכינן ע"ז בכתב אשורית מ"מ בכתב רש"י (וכ"ש משיטא) יש מקום למקילין בזה, וצ"ע, וראיתי בת' מנח"א (ח"ד סי' ד') שהביא בשם אביו הגה"ק ז"ל שהיה נזהר בכתבי ח"ת שכתב, להניחם במקום מוצנע בעליית ביהמ"ד, ולא לאבדם עיי"ש".
וע"ע שו"ת פסקי עוזיאל (בשאלות הזמן סי' כו).
טו. בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' לט) יצא לדון בסברא חדשה שתורה שבע"פ שהותר לכותבה אינה מתקדשת אלא לצורך לימוד תורה שבה, אבל הספרים עצמם קדושים רק כדי שילמדו בהם ורק במקום שיש אזכרות משמות שאינם נמחקים טעונים גניזה, אבל סידורים ותורה שבע"פ שנכתבה, אם לא ילמדו מהם יותר – הלכה קדושתם ומותר אף להשתמש בהם שימוש של בזיון.
ואלו דבריו בקיצור גדול ובהדגשת הנקודות המיוחדות בשיטתו:
"משום דבס"ת שניתן ליכתב הוי הכתב בעצם דבר המקדש ואינו תלוי באם יקראו בו אלא אדרבה דמצות הלמוד כיון שהוא בקריאה בכתב הרי נאמרה הלמוד אחר שאיכא ס"ת כתובה. עכ"פ מצות הכתיבה הוא חיוב בעצם ולכן כשכתב ס"ת נקדשה מצד הכתיבה מצד עצמה אף שלא מצד מצות הלמוד, דלכן היה שייך שתתקדש גם בכתיבה מעט מהתורה אבל מגזה"כ אין בה קדושה דאיכא לס"ת אלא כשנכתבה כולה, שא"כ אחר שכבר נתקדשה בקדושת ס"ת היא בקדושה כל זמן שאיכא שם כתב אף שאירע שנמחקו מצד רבוי השנים וסבות אחרות כשנשאר שיעור פרשה דויהי בנסע שאיכא פ"ה אותיות אף מפוזרות שלא שייך ללמוד שום דבר.
"אבל הספרים ליכא שום מצוה מצד הכתיבה עצמה אלא מצד מצות הלמוד שתורה שבכתב שאיכא חיוב הלמוד דוקא בכתובים כדין ראו חכמים שהוא דבר שלא יוכלו הרוב ללמוד מס"ת והנביאים והכתובים שנכתבו כדין והתירו משום עת לעשות לה' לכתוב בספרים כרוכים על הניר ללמד בהם.
"וא"כ ודאי גם הקדושה שנעשה על ספרים אלו הוא נמי מצד שנעשו ללמוד בהם דוקא, וממילא כשלא שייך שוב ללמוד בהם הרי יש לנו לומר דאזלא קדושתיה, ולענין זה לא שייך מעלה אף בנשארו שורות שלימות דודאי למי שרוצה ללמוד לא שייך ללמוד במקצת דף וכ"ש שלא שייך ללמוד בנשאר חצי מדבור תוספת וחצי מדבור אחד מרשב"א ורמב"ן וכדומה. ויש גם לומר יותר מזה דאף באיכא דף שלם מהגמ' באופן ששייך שם ללמד אף סוגיא שלימה ואיזה דבורים שלמים מתוס' ורשב"א וכדומה מאחר שעכ"פ לא ימצא שום אדם שיקח את הדף היחידי או שני דפים ללמוד בהם, אף שאם ח"ו לא היה שום גמ' אחרת היה לומד מאלו דפין היחידים אבל הא ב"ה שליכא מציאות כזה שא"כ נמצא שבדפים יחידים שהן שלמים כיון שאין להו להצטרף עם שאר הדפים שבגמ' והספר כי הם נקרעו הרי אזלא גם מהם הקדושה. ואולי גם כשאיכא כל מהרש"א מאיזו גמ' שנבלה ונקרעה אף שהוא ספר שלם בפני עצמו שלא היה הכרח שיודפס יחד עם הגמ' ומאות שנים היה שהיה מהרש"א לספר נדפס ונכרך בפ"ע וכן חכמת שלמה ומהר"ם ומהר"ם שיף היו נדפסים ונכרכים לספרים בפני עצמן ועד היום נמצאו ספרים ישנים מהם, מ"מ עתה שהורגלו בגמרות שאיכא שם בכל גמ' וגמ' מהרש"א וח"ש ומהר"ם ומהר"ם שיף על אותה המסכת לבד, לא ימצאו אינשי שיעיינו במהרש"א וח"ש ומהר"מ ומהר"ם שיף שנקרעו מן הגמ', וכ"ש הרא"ש שעוד יותר מאות בשנים שלא נדפס לספר בפני עצמו שלא ימצאו אינשי שיעיינו וילמדו ברא"ש כשהוא נקרא מהגמ' אף שהוא ספר הרא"ש שלם ממסכת זו, שא"כ ג"כ אזלא קדושתם.
"ולכן כשנקרעו ובלו באופן שלא שייך ללמוד בהן ואף אם שייך ללמוד בהן אבל שום אדם לא ילמוד בהם אזלא קדושתם ואין להציל אותן מפני הדליקה אבל הא נהי שאין להציל אותן בשבת הא צריך עכ"פ גניזה ואין לאבדן בידים ולמה שכתבתי הא הנחתן להכלים הללו שנעשו ביחוד להובילן למקום שימחקו אותן טוחנין אותן שהוא כליון בידים שיש עדיין לאסור.
"אבל לכאורה הא מנלן לומר דיהיה קדושה על אלו שבלו ולא שייך שילמדו בהם, דהא מסתבר דקודם שהתירו לכתוב תורה שבע"פ לא היתה שום קדושה כשאחד עבר וכתב תורה שבע"פ, דל"ד כלל לכה"ק שכתבן בלשונות אחרים אף למ"ד דלא ניתנו לקרות בהן דלר"ח גם מצילין מפני הדליקה ולר"ה עכ"פ גניזה בעי, דהוא משום דכה"ק שניתנו דוקא לכתוב שייך זה גם בכל לשון ובכל כתב אלא שהוא מדיני הכתיבה שצריך לכתוב בלשון הקודש ובכתב אשורית ובדיו והוו דינים אלו ג"כ ככל פסולין שאיכא בכתיבת ס"ת שאף שהיא פסולה יש בה קדושה, אבל בתורה שבע"פ דליכא ענין כתיבה כלל שלא שייך ענין חלות על שום דבר לא שייך שתחול קדושה על הנייר והקלף שנכתבו עליו ולכן רק בזה שהתירו וגם חייבו למיכתב תורה שבע"פ האידנא שא"א ללמוד להאינשי בעל פה שממילא מסתבר דנעשה גם קדושה על הנייר והקלף שנכתבו עליו, אבל הוא רק קדושה דהאמירה מחמת שלומדין בהם ולא כשליכא ענין האמירה דהוא כשבלו ונקרעו ואין שייך שילמדו בהם, ואף אם שייך אבל ידוע שברור שלא ילמדו בהם אף שהוא דף שלם ואף שהוא מהרש"א שלם והרא"ש שלם דמאחר שברור ששום איש לא ילמד בזה אזלא קדושתו ואין לחייב אף גניזה.
"ולענין מעשה הוא ברור אצלי כמו שכתבתי ויש לאסור בחומשים וספרי תנ"ך שבהם נמצאים שמות וכן סידורים מאלו שמדפיסים בשמות ממש, אבל מהספרים שבתורה שבע"פ שהם משניות וגמ' משני התלמודים וכל ספרי רבותינו הראשונים והאחרונים והספרים הנדפסים מחכמי הזמן וכל הירחונים כשנקרעו ולא שייך שילמדו ויעיינו בהם ואף ששייך שילמדו בהם לפעמים אך ברור שלא ילמדו ולא יעיינו בהם כאיזה דפים שלמים נמי מותר. אבל לעשות כן למעשה תדבר בזה עם עוד גדולי פוסקים בא"י וגם מגדולי ראשי ישיבה וגם עם גדולי תורה והוראה מעדה החרדית ומהספרדים".
רואים כי למעשה אף הוא חש בחידוש שבדבריו ובקושי להניח ד"ת שבע"פ במקום בזיון וכד'. וכמו"כ כל הראשונים והאחרונים שהזכרנו לעיל, כולם סברו שתורה שבע"פ שנכתבה הנייר התקדש ואסור לנהוג בו מנהג בזיון ואסור לאבדו בידים לפחות מדרבנן. כמו"כ עלונים של שבת וכד', מיד לאחר עבור שבתם אין משתמשים בהם ומעבירים אותם לגניזות וכאן הספר לא בלה, אלא שאין לומדים וקוראים בהם, ולכן אף לפי האג"מ ספק אם מותר להעבירם לאיבוד בידים או בגרמא (והאג"מ עצמו מחמיר בענייני איבוד כה"ק בגרמא)*.
טז. בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ג סי' א) התיר לשרוף את עלי ההגהות ומתבסס על דברי העין יצחק שהובאו לעיל שאם כותבם ע"מ שלא יתקדשו אינם קדושים. ומביא אף משו"ת משיב דבר (משדי חמד מערכת כללי ג סי' כג) שכתבי הקודש שמלכתחילה לא נעשו ע"מ להשתמש בקדושתם אלא לשם איבודם מותר לאבדם בידים. ומסיק: "ועפ"י דברי המשיב דבר הנ"ל צריך להיות לכאורה מותר לאבד גם כת"י של דברי תורה כשכותבים מתחילה ע"מ לאבדן אח"כ, ויש לעיין". וכן הוא מסתמך על דברי השבות יעקב משום עת לעשות לה' שאי אפשר לגנוז את כל הספרים הישנים.
ומוסיף הצי"א: "ומובן שמן המובחר אילו היו יכולים לסדר כזה גם בעלי ההגהות, להקציע מקום מיוחד שלשם יביאו כל בעלי הדפוס עלי – ההגהות, ולסדר באופן כזה של השבות יעקב, אבל לדין יש לצדד ולומר שהיינו דווקא בכתבי קודש ממש שנכתבו לשם קדושה ולשם לימוד ורק שבמשך הזמן נקרעו ובלאו, אבל כבנידון עלי ההגהות הנדפסים מלכתחילה ע"מ לשרפן יש לומר שבכל אופן שהוא קדושתן קלה יותר מקדושת כתבי קודש ממש, ובכזה לא מצריך השבות יעקב להדר לקבור אפרן דווקא בגומא אצל ת"ח".
ומוסיף עוד: "וזאת להעיר, שזה בודאי אי אפשר לצרף להיתר ולומר דרק בכתיבת כתבי קודש איכא קדושה, אבל לא בדפוס עיין בחות יאיר (סי' ק"ו קפ"ד), דכבר העלו רוב גדולי הפוסקים רובם ככולם, שאין חילוק בין ספרים הנכתבים לבין ספרים הנדפסים בדפוס, וכל הקדושה שיש לספרים הנכתבים יש ג"כ לספרים הנדפסים, דמה לי בכתיבה ומה לי בחקיקה, ושכל המקיל עתיד ליתן את הדין, עיין בתשו' משאת בנימין (סי' צ"ט) ובט"ז יו"ד (סי' רע"א סק"ח) ובכנסת יחזקאל (סי' ל"ז) ובבני חיי יו"ד (סי' רפ"א) ובשבות יעקב ח"א (סי' ט"ו) ובמשכנות הרועים (אות ש' סי' מ"א) בשם חבל פוסקים, ועוד. והדברים ארוכים".
"עכ"פ מכל האמור ומדובר נלענ"ד שיש שפיר לדון להקל לשרוף את עלי ההגהות, אבל לא לקורען ולהשליכן באשפה דרך בזיון, וה' הטוב יכפר בעד".
וכאמור אף הצי"א לא התיר אלא בעלי הגהות ולא בחומשים סידורים ומשניות וכד' שבלו ולא בעלונים השונים.
יז. בתשובות: 'עשה לך רב' (לגרח"ד הלוי זצ"ל, ח"ג סי' כח), 'שיח נחום' (לגר"נ רבינוביץ' שליט"א, סי' עד) וכן בשו"ת 'מראה הבזק' (לכולל ארץ חמדה, ח"ה) יצאו להתיר למחזר עלוני שבת שרבו מאד. בשו"ת עשה לך רב דיבר על ד"ת הכתובים בעיתונים ולכתחילה העדיף שיגזרו את דברי התורה ויגנזו ואם אי אפשר התיר לשימם במיכלים למיחזור. בשו"ת מראה הבזק דרגו שגניזה עדיפה ואם לא – ימחזרו, ואם לא – ישרפו. ובשו"ת שיח נחום התיר לכתחילה למחזר.
לעומתם הגר"ש מן ההר זצ"ל (תחומין ג עמ' ) בחו"ד למאמר בתחומין לא התיר זאת. ודעתי דעת הדיוט מצטרפת לדעת הגר"ש מן ההר עפ"י דעת הראשונים והאחרונים לעיל.
הגר"י אריאל בספרו באהלה של תורה (סוף סי' עו עמ' ) דן בגריסת עלוני פ"ש והציע לדאוג לכך שלא יהיו שמות מז' שמות שאינם נמחקים, וכן בע"פ הוסיף שלא יהא בהם פסוק שלם ואז מותר למחזרם. וכאמור נראה לענ"ד שרוב האחרונים סברו שבכתיבת תושבע"פ בכתב התקדש אף הנייר ויש איסור דרבנן לאבדם בידים.
המציאות בימינו בהחלט מאפשרת גניזה בכבוד ובדרך הראויים, ורק זלזול מסויים גורם שדפים אלו מסתובבים בכל מקום. וזכורני שבאחד הטיולים שלי מצאתי לוחות דפוס של ה"נועם אלימלך" באשפה. וכן בגוש קטיף אעפ"י שקברום בחול, הם היו מתגלים ועפים לכל עבר. ולכן מן הראוי למצוא דרך לגונזם בקרקע כראוי.
מסקנות
א. כתיבת סת"ם בקדושה שנתבלתה או נפסלה צריכה גניזה בשמירה ע"י קבורתם בכלי חרס. (סי' ב)
ב. מחיקת שמות הקודש אסורה מן התורה, שאר כתבי הקודש ללא שמות אסורים מדרבנן (סי' ד)
ג. אף דברי תורה שבע"פ או ברכות ופסוקים שאין בהם אזכרות אסור למוחקם, וכן אסור לכלותם בידים. (סי' ה)
ד. יש מחייבים לגנוז כל כתבי הקודש בחרס לשם שימורם, ויש מתירים להניח ולקבור תושבע"פ ללא שימור מיוחד בקרקע. (סי' ו)
ה. יש שהתירו משום 'עת לעשות לה לשרוף כתבי הקודש שאינם סת"ם ולגנוז את האפר. אולם אף הם הורו רק רק בשעת הדחק גדולה. (סי' ז)
ו. הפוסקים נטו שלא לשרוף את כתבי הקודש אלא לגונזם בקבורה. (סי' ח)
ז. דברי תורה שנכתבו ע"מ ללמוד ולא לאבד ולשם הגהה צריכים קבורה ואסור לאבדם בידים. (סי' ט)
ח. דברי תורה שהתנו עליהם שלא יתקדשו כגון עלי הגהה מותר לשורפם אבל אסור לאבדם או למחזרם. ואם קדשו צריכים גניזה. (סי' י)
ט. יש שהתירו איבוד בידים של עלי הגהה שהתנו עליהם שלא לקדשם רק ע"י אמירה לנכרי שיאמר לנכרי אחר. (סי"א) ובשאר דפים שנכתבו בקדושה נטו האחרונים להחמיר ולהצריך גניזה. (סי' יא-יד)
י. יש שהקלו להלכה ולא למעשה בדפים שכתובים ד"ת שבע"פ שלא ילמדו בהם יותר – לאבדם, אולם לא הורו כך למעשה. (סי' טו)
יא. מן הראוי לדאוג למערכת גניזה לכל כתבי הקודש המודפסים, ולא למחזרם ולאבדם בידים. (סי' יז)