חבל נחלתו י כ
סימן כ
ברכה על אכילה ביום הכיפורים
שאלה
אדם שאוכל ושותה בהיתר ביום הכיפורים האם חייב בברכות לפניהן ולאחריהן?
תשובה
א. בשולחן ערוך (או"ח סי' רד ס"ז) נפסק: "השותה מים לצמאו, מברך שהכל ולאחריו בנ"ר; אבל אם חנקתיה אומצא, ושתה מים להעביר האומצא, אינו מברך לא לפניו ולא לאחריו". והטעם משום שאם לא נהנה מהאכילה והשתיה אינו מברך לפניה ולאחריה.
והוסיף במשנה ברורה (ס"ק מב): "ושתה מים – דוקא מים שאין החיך נהנה מהם כ"א כששותה לצמאו אבל כששותה שאר משקים או אוכל חתיכת פת שהחיך נהנה מהם אף שאין שותהו ואוכלו עכשיו כ"א להעביר האומצא חייב לברך עליו בתחלה וסוף כדלקמיה בס"ח. כששותה מים בבוקר לרפואה לא יברך ואם גם לצמאו יברך [סי' ר"י יעב"ץ]".
ובהלכה ח נכתב בשו"ע: "כל האוכלין והמשקין שאדם אוכל ושותה לרפואה, אם טעמם טוב והחיך נהנה מהם, מברך עליהם תחילה וסוף". וטעמו כיון שנהנה, אע"פ שלא אכל לצורך כלכלת גופו – מברך.
ב. וכשיטתו פסק השולחן ערוך בהלכות יום הכפורים (סי' תריח ס"י): "חולה שאכל ביוה"כ ונתיישב דעתו בענין שיכול לברך, צריך להזכיר של יוה"כ בברכת המזון, שאומר: יעלה ויבא, בבונה ירושלים".
ונסמך השו"ע על דברי הטור בסימן תריח: "חולה שאכל בי"ה ונתיישב דעתו בענין שיכול לברך היה אומר אדוני אבי הרא"ש ז"ל שצריך להזכיר של י"ה בברכת המזון שאומר יעלה ויבא בבונה ירושלים". והו"ד אף בהגהות מיימוניות (הל' שביתת עשור פ"ב).
וכך באר זאת בבית יוסף: "חולה שאכל ביום הכפורים וכו' היה אומר אדוני אבי הרא"ש שצריך להזכיר של יום הכפורים בברכת המזון וכו'. כן כתבו הגהות מיימון בפרק ב' מהלכות ברכות (אות ב) וכן מצאתי בתשובת הר"מ וז"ל חולה שיש בו סכנה ואוכל ביום הכפורים אומר מעין המאורע בברכת המזון ודבר פשוט הוא דבהיתר אכיל ואדרבה מצוה קא עביד הוי לדידיה יום הכפורים כמו לדידן שאר ימים טובים ואף על פי שמדברי הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תשצד) נראה דמדמי ליה לאוכל טבל דלדעת הרמב"ם (ברכות פ"א הי"ט) אין מברכין עליו כבר נחלק הוא ז"ל עליו והסכים לדעת האומרים דאוכל טבל נמי מברכין עליו".
הב"י מבאר שכיון שאוכל בהיתר ולשם שמירת בריאותו אין שום סיבה שלא יברך, ומרמז על מחלוקת שראוי להרחיב בה.
ג. המשנה בראש פ"ז בברכות אמרה: "שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן אכל דמאי ומעשר ראשון שנטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שנפדו והשמש שאכל כזית והכותי מזמנין עליהם אבל אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו". ומשנה דומה בפ"א של דמאי.
ומפרש רש"י (מה ע"א) על המשנה: "ובכל הני אצטריך לאשמעינן אף על גב דדמו לאיסור – אין כאן ברכה בעבירה, כדמפרש ואזיל בגמרא".
עולה מדקדוק דברי רש"י שעל מאכל שהוא איסור בגופו אין מברכים.
הרמב"ם התייחס ישירות לשאלה זו (הל' ברכות פ"א הי"ט) ופסק: "כל האוכל דבר האסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף, כיצד הרי שאכל טבל של דבריהם או שאכל מעשר ראשון שלא נטלו תרומותיו או מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכתן אינו מברך, ואין צריך לומר אם אכל נבלות וטרפות או שתה יין נסך וכיוצא בו".
היינו, על אכילת איסור לא מברכים לא לפניה ולאחריה. בפשטות אין מדובר במי שאוכל לשם צורך רפואי אלא במי שעובר לתאבון על אכילת איסור. כמו כן אין מדובר במי שאוכל לצורכו ביום הכיפורים, ואולי בשני המקרים האחרונים צריך לפי הרמב"ם לברך כיון שאין המעשה אסור.
הראב"ד השיג: "טעה בזה טעות גדולה שלא אמרו שאין מברכין אלא שאין מזמנין עליהם לומר שאין להם חשיבות קביעות הואיל ואוכלין דבר האסור והוא כעין אכילת פירות שאין להם קבע לזימון אבל ברכה תחלה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנו עכ"ל".
לפנינו שתי גישות איך להתייחס לאכילת איסור ביודעין. הרמב"ם אוסר כל ברכה באכילת איסור בגופו הן לפניה והן לאחריה מפני שהברכה היא חלק מהאכילה וכיון שאוכל אכילה אסורה איך יברך. הראב"ד אומר להיפך, פרט לזימון מפני שאכילת אינה קביעות סעודה, הוא צריך לברך שהרי נהנה וברכות אלו נתקנו על הנאת החיך, ולכן צריך לברך אף באכילת איסור.
ד. הראשונים הביאו מחלוקת זו והתייחסו אליה.
רבינו יונה (על הרי"ף ברכות לג ע"א) הביא מחלוקת זו.
הרא"ש (ברכות פ"ז סי' ב) הוסיף: "אכל טבל כתב רבינו משה ז"ל שאינו מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף, והראב"ד ז"ל השיג עליו וז"ל טעה בזה טעות גדול שלא אמרו אין מברכין אלא שאין מזמנים עליהם לומר שאין להן קביעות לזימון הואיל ואוכלים דבר איסור והוא כעין אכילת פירות שאין להן קביעות לזימון, אבל ברכה תחלה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנה, ונ"ל כדבריו וכן מוכח מהא דאמרי' בפ"ק דסנהדרין (ו, ב) ובפ' הגוזל קמא (צד, א) הרי שגזל סאה חטים מחבירו טחנה אפאה והפריש ממנה חלה אין זה מברך אלא מנאץ, משמע שחייב לברך אלא שברכתו היא ניאוץ".
וא"כ על פי דברי הרא"ש ק"ו למקום שאוכל דבר המותר בזמן אסור בהיתר – כגון האוכל ביו"כ מפני שהצום מסכנו, או שצריך לאכול דבר איסור לרפואה חייב לברך. ועפי"ז מובנים דברי הטור בשמו לחייב ברכות על אכילה ושתיה ביום הכיפורים.
לעומתו הרשב"א בחידושיו (ברכות מה ע"א) כתב: "ולי נראה כדברי הרמב"ם ז"ל מדתניא ומייתי' לה בפ' במה מדליקין [כ"ג א'] הדמאי מערבין בו ומשתתפין בו ומברכין עליו ומזמנין עליו ומפרישין אותו ערום בין השמשות, דאלמא דמאי הוא דמברכין עליו הא טבל אין מברכין עליו, ודוחק הוא לומר מברכין כדי נקטי' ואגב גררא דמזמנין".
כאמור במשנה האחרונה של פרק א בדמאי הובא שמברכים על הדמאי, ושם ציין הרש"ס את מחלוקת הראשונים, וסבר כרמב"ם שהברכה היא חלק מהאכילה ועל כן אין מברכים על אכילת איסור.
המעניין במחלוקת זו, שהראשונים אינם מביאים דיון ישיר על כך בש"ס אלא מחלקים עפ"י סברותיהם ודיוקיהם. ולהלן נביא את דברי הכס"מ שמביא ראיות מפורשות מדברי תנאים, שכנראה לא היו לפני הראשונים.
ה. הריטב"א בהלכות ברכות (פרק ה) האריך להביא את המקרים השונים ולחלק ביניהם וז"ל:
"יב. מי שאכל או שתה דברים האסורים מן התורה או מדבריהם אינו מברך לפניהם ולא לאחריהם כלל שאין זה הנאה, ועל המברך נאמר (תהלים י') ובוצע ברך* נאץ ה', ואין צריך לומר כשאכלם באיסור אלא אפילו אכלם בהיתר מפני חליו שהיה מסוכן אינו חשוב נהנה ואינו מברך עליו כלל, שכל הנאה שתחילתה באונס וסופה ברצון אינה הנאה ואשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה אף על פי שסופה לרצון (כתובות נ"א ב')".
לשיטתו, כל אכילת שנאכל בה איסור – אין מברכים עליה. ואפילו אוכל את האיסור מפני חוליו, כלומר אף שהמעשה עצמו מותר – אין מברכים עליו מפני שאינו נחשב להנאה שהרי היא באה לו בעל כרחו כתוצאה ממחלתו.
ויותר מכן מסיק בהלכה הבאה:
"יג. לפיכך חולה האוכל ביום הכפורים אינו מברך כלל, שהלחם וכל מאכל אסור הוא לו ביום הכפורים כחזיר בשאר ימים אלא שהותר לו מפני חליו כשאר איסורין, אבל חולה שבשלו לו בשבת על ידי גוי או על ידי ישראל בהיתר דברים המותרין מכיון שאין בגופן איסור אלא במעשה שבת ומעשה זה נעשה בהיתר מברך לפניו ולאחריו כדינו, וכן דעת מורי נ"ר".
ומחלק בין אכילת יוה"כ לאכילה ע"י מעשה שבת בהיתר. ונראה שהחילוק הוא שבמעשה שבת במאכל עצמו אין בו איסור ומעשה האיסור נעשה בהכנתו, בעוד שבאכילה ביוה"כ כיון שמגדיר כל מאכל כאיסור ביום זה, ממילא אין לברך עליו. ואולי מחלק שבשבת הותרה מלאכת שבת מפני פיקו"נ אבל ביוה"כ אף אם אוכל זה בגדר דחויה ולא הותרה. נראה, לפי הריטב"א, שאם מבשל נבלה בשבת לחולה, אינו מברך מפני שגוף המאכל אסור באכילה.
בשתי ההלכות הבאות הריטב"א נאמן לשיטתו וז"ל:
"יד. האוכל איסורין של דבריהם כגון שומנו של גיד הנשה וגבינה [של גוים] אינו מברך כלל שהרי ברכה זו מדבריהם ולא קבעוה על האיסור".
"טו. השותה סתם יינם של גויים אין צריך לומר שאין מברך לפניו ברכה של דבריהם אלא אפילו לאחריו אינו מברך, אף על פי שאיסורו מדבריהם וחיוב ברכה מן התורה, לא אמרה תורה לברך על אוכל באיסור וכל שכן זה שאיסורו משום סרך עבודה זרה".
ומוסיף הריטב"א טעם שחכמים לא תיקנו ברכה על איסור. ולא באר מה יהא הדין אם אוכל בהיתר כגון לצורך רפואי איסור דרבנן. עולה כי לפי הריטב"א אין לברך על אכילה בהיתר ביוה"כ.
ו. בספר אהל מועד (שער הברכות דרך ז נתיב ז; מחברו היה בן דורו של הריטב"א) מחלק בין איסור תורה לאיסור דרבנן, וז"ל:
"אין מזמנין על מי שאכל דברים אסורים ואף על פי שאינם אסורים אלא מד"ס אבל מברכין עליהם. ועל דברים האסורים מה"ת אין מברכין כלל ואף על גב שאוכל אותם באונס כגון חולה שאוכל ביוה"כ ועל דבר האסור מד"ס אם אוכל אותם בהתר כגון מעשה שבת ע"י גוי בחולה שאין בו סכנה הרי זה מברך ודעת אהר"א* שאפי' האוכל באיסור דברים אסורים הואיל ונהנה מברך תחי' וסוף אבל אין מזמנין אפי' על דברים שאין בהם אלא איסור מדרבנן, והר"מ אומר דאפילו איסור מדרבנן אינו מברך, וכ"כ רשב"א. וכתב הרא"ה שכל אכילה שע"י אונס כגון מעשה שבת לחולה שיש בו סכנה אף על גב דלא סגיא דלא מתהני לא שייך לברך עלה והרי היא כדין אשה שנאנסה דאע"פ דבסופה ברצון חשבינן לה אונס*".
ספר אהל מועד מחלק בין דאורייתא לדרבנן, ועפי"ז מחלק בין אכילת יוה"כ אע"פ שהיא בהיתר בכ"ז מתיר כבי' איסור תורה, לבין אכילת מעשה שבת שהוא אף אם נעשה באיסור הוא רק מדרבנן.
עולה שאף לשיטתו אין לברך על אכילת יוה"כ בהיתר.
לעומתם, בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג, סי' עא) כתוב: "וחולה שיש בו סכנה ואוכל ביוה"כ אומר מעין המאורע בבהמ"ז ודבר פשוט [הוא] כיון דבהיתר קאכיל ואדרבא מצוה הוא עביד הוי לדידי' יוה"כ כמו לדידן שאר ימים טובים ושלום מאיר בר' ברוך זלה"ה".
ונראה שדעתו יכולה להסכים אף עם דעת הרמב"ם, שכן מחלק בין מעשה המותר לבין מעשה האסור, ואי"צ להיכנס לחילוקי הריטב"א.
ז. אף בשיטה מקובצת על ברכות (מה ע"א) מבאר כריטב"א: "ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו והשמש שאכל פחות מכזית וכו' אין מזמנין עליהם. פירוש טעמא דמתניתין בכל הני דבכל מאכל שיש עבירה באכילתו לא מברכינן עליה כלל. ולא תימא דוקא זימון הוא דלא מזמנינן בהו הא ברוכי מברכינן עלייהו דהא קתני בהדייהו והשמש שאכל פחות מכזית נמי וליכא למימר דבפחות מכזית זימון הוא דליכא הא ברכה לאחריו איכא. אלא ודאי אינו מברך כלל והדין נותן דמכיון שיש עבירה באכילתו אין זה מברך אלא מנאץ וכן כתב הרמב"ם ז"ל. תדע לך הרי שהיה אוכל חזיר ונבלה ואפילו בהיתר כגון מסוכן שצריך להם התאמר שיברך זה בודאי אין ראוי. וכן הדין אף באיסורין דרבנן באוכלן באיסור. אבל אוכלן בהיתר לא נחמיר כל כך וחייב לברך בהן כגון חולה במעשה שבת על ידי נכרי דודאי כיון שהתירוהו והוא טעון ברכה מן התורה ראוי לו שיברך שיום זה מותר באכילה הוא ומאכל זה גם כן מותר הוא לו מחמת חוליו אף על פי שנעשה בו מלאכת איסור דמעולם לא נאסר לגבי האי. אבל מי שהוצרך לאכול ביום הכפורים מחמת חולי אף על פי שמותר נראה ודאי דאין לו לברך כלל בין לפניו בין לאחריו דלאו הנאה הוא לו אלא צערא. ואף על גב דלא איפשר דלא מתהני הוה ליה כאשה דכיון דהוי תחלתה באונס אף על פי שסופה ברצון חשבינן ליה אונס".
שיטת השטמ"ק היא כס' אהל מועד, ומבחין בין איסורים מן התורה ובין מדרבנן שאין מברכים עליהם לא לפניהם ולא אחריהם באוכלם באיסור. וכשהמעשה מותר וגוף המאכל אסור מבחין בין איסור דאוריתא לדרבנן. ומבחין בין אכילת חולה בשבת שהבישול הותר עבורו, לבין אכילה ביום הכיפורים שאע"פ שהותרה היא אינה הנאה ואין לברך עליה.
ח. הכסף משנה (הל' ברכות פ"א הי"ט) מקשה על דברי הרא"ש שסבר כראב"ד במחלוקתו עם הרמב"ם על אכילת איסור ללא סיבות המתירות ומביא גירסה אחרת לגבי גזל סאה חיטין המסכימה עם שיטת הרמב"ם, ומוסיף: "ועוד דבהדיא תניא בתוספתא דמסכת דמאי פ"ב לא יושיט ישראל אבר מן החי לבני נח ולא כוס יין לנזיר שאין מאכילין לאדם דבר שהוא אסור לו ועל כולן אין מברכין עליהן ואין מזמנין עליהן ואין עונין אחריהן אמן וגם מדברי רש"י בפי' משנה קמייתא דפ' שלש' שאכלו משמע דס"ל דאין מברכין על דבר איסור וכן נראה שהוא דעת ה"ר יונה וגם הרשב"א סובר כן והביא ראיה מדתניא בפרק במה מדליקין (שבת כ"ג) הדמאי מברכין עליו ומזמנין עליו אלמא דמאי הוא דמברכין עליו הא טבל אין מברכין עליו ודוחק הוא לומר דמברכין כדי נסבא ואגב גררא דמזמנין ע"כ". (וכן הביא זאת בב"י או"ח סי' רד).
הכס"מ מבין את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד לא כפי שהבינוה הריטב"א וסיעתו, אלא כל מחלוקתם היא באוכל איסור על מנת לעשות איסור כיון שהברכה היא חלק מהמעשה כולו, אבל מי שמעשהו מותר עפ"י התורה אפילו אם אוכל דברים האסורים, אף לפי הרמב"ם מותר לברך לפניו ולאחריו, אע"פ שאוכל איסור, או בזמן אסור וכד'.
ט. וע"כ פסק בשולחן ערוך (או"ח סי' רד ס"ט): "אכל מאכל או משקה של איסור מפני הסכנה, מברך עליו תחלה וסוף".
ובאר המשנה ברורה:
"(מו) מפני הסכנה – כגון חולה שצריך לאכול מאכלות אסורות לרפואתו וכ"ש אם אוכל מאכל של היתר בזמן האיסור כגון חולה ביוה"כ דמברכין עליו וכדלקמן בסימן תרי"ח בסופו".
"(מז) מברך עליו – דכיון דסכנתא הוא התירא קאכיל ואדרבה מצוה קעביד להציל נפשו ואין זה בכלל שאר דבר איסור דקי"ל לעיל בסימן קצ"ו שאין מברכין עליו".
"(מח) תחלה וסוף – דאע"ג שברצונו לא היה אוכל דבר זה כ"א מחמת אונס חליו מ"מ כיון שכבר הוא חולה וחפץ להתרפאות במאכל ומשקה זה חשיבא אכילה שיש בה הנאה. ואם הוא דבר שנפשו קצה בזה א"כ אין החיך נהנה ממנו ואין צריך לברך ע"ז".
ולכן אף בהלכות יום הכיפורים פסק השו"ע לברך על אכילתו תחילה וסוף.
י. הב"ח (או"ח סי' קצו) כתב לגבי אכילת טבל:
"ולפע"ד נראה דאפילו אם תמצי לומר דבאוכל דבר האסור בעצמו כגון טבל ונבלה וטרפה ואפילו איסור דרבנן דאין מברכין עליו כלל מכל מקום בגוזל או גונב חטה וטחנה ואפאה ועשאה לחם פשיטא הוא דלבסוף חייב לברך לדברי הכל ואינו אפילו מנאץ דדמים הוא חייב לו אבל בברכה שבתחלה פליגי בה בירושלמי לגבי מצה גזולה דלרבי יונה דאמר אין עבירה מצוה אין לו לברך ולרבי יוסי דאמר אין מצוה עבירה סבירא ליה דמצוה איכא וחייב לברך בתחלה על אכילת מצה אלא דקרי ליה מנאץ כיון שהמצוה היא באה על ידי עבירה ולפע"ד נראה דהלכה כרבי יוסי דהכי סבירא ליה לרבא בפרק הגוזל קמא (ב"ק צד א) דשינוי קונה וחייב לברך אלא דהוה ליה מנאץ לגבי ברכה משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה וכדפסק הרא"ש". וממשיך לבאר לגבי מאכל שהוא גזל ולגבי טבל ודמאי.
ובסימן רד באר הב"ח:
"כתב ה"ר ירוחם על שם ה"ר מאיר הלוי בתשובה שתה או אכל דבר איסור לרפואה בין שלא במקום סכנה בין במקום סכנה לא יברך עליו כלל והבית יוסף דחה דבריו ופסק בשלחן ערוך לעיל סימן קצ"ו (ס"ב) וכן כאן (ס"ט) דבמקום סכנה מברך עליו תחלה וסוף ותלה עצמו במה שכתב הרא"ש דחולה שאכל ביום הכיפורים מברך ומזכיר של יום הכיפורים בברכת המזון עד כאן לשונו. ולא נהירא דגם ה"ר ירוחם מודה למה שפסק הרא"ש שהאוכל ביום הכיפורים מברך ברכת המזון אלא דשאני התם דאכל היתר בשעת איסור אבל על אכילת איסור בשעת היתר אפילו אכלו לרפואה מפני הסכנה אין לברך על אכילת איסור כלל והכי מוכח בירושלמי (חלה פ"א ה"ה) להדיא הילכך דברי ה"ר ירוחם בשם ה"ר מאיר הלוי עיקר ודלא כשלחן ערוך".
עולה כי שיטת הב"ח היא שדנים מה הוא המאכל. האם גופו אסור – אז אין מברכים עליו אפילו אוכלים אותו בהיתר, לבין האוכל היתר בזמן אסור בהיתר שמברך. וחולק על הריטב"א, אהל מועד ושטמ"ק המחשיבים אכילת יום הכיפורים כאכילת חזיר בניגוד לאכילת מעשה שבת שמתירים.
הביא זאת בשו"ת שיח יצחק (סי' תג): "דהנה זאת שמענוה מדברי התוס' בכמה מקומות בפ"ק דגיטין [ז' ע"א ד"ה השתא], בע"פ [ק"ו ע"ב ד"ה אישתלי] ובחולין [ה' ע"ב ד"ה צדיקים], דחילוק אם אוכל איסור או שאוכל דבר המותר בזמן האסור, עיין שם. ועיין במג"א (סי' רס"ט) וב"ח (בסי ר"ד אות ז') העלה לדינו דאוכל דבר איסור לרפואה לא יברך תחלה וסוף, אף דחולה האוכל ביו"כ מברך גם ברהמ"ז ומזכיר בו של יו"כ, דשאני התם שאוכל דבר המותר בזמן האסור, ע"ש".
ועי"ע בשו"ת פרח שושן (לקט תשובות) ובשו"ת עונג יום טוב (סי' יג)*.
יא. וצריך לעיין במש"כ הרמב"ם (הל' מלכים פ"ח ה"א): "חלוצי צבא כשיכנסו בגבול העכו"ם ויכבשום וישבו מהן, מותר להן לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו, אם ירעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אלו האסורים, וכן שותה יין נסך, מפי השמועה למדו ובתים מלאים כל טוב ערפי חזירים וכיוצא בהן".
האם אותם חלוצי צבא מברכים לפניה ואחריה, ונראה שלשיטת הריטב"א וסיעתו אין מברכים. ואולי צריך לדון אף לשיטתם אם זה בגדר הותרה או רק בגדר דחויה וצ"ב.